"חיינו ברעב, לוקחים קצת דוּמים לילדים. אין יוחננוף ורמי לוי. אוכל כמו של קופים"

אנחנו לא כמו שאר התימנים, היא מבהירה לנו מיד. אנחנו מחבאן. זה אחר לגמרי. שונים בלבוש ובשפה ובמאכלים. חאדר אל־מוּת, חצר־מוות, כך כינו את האזור. שם עברה דרך הבשמים מהודו לאתיופיה, שהתאפיינה בחול טובעני. כזה שדורש הליכה מתמדת, אחרת שוקעים. מי שיושב – החולות מכסים אותו. חייבים להיות בתנועה כל הזמן.

את התנועה המשמעותית ביותר הם עשו כשהיא הייתה בת שמונה. כל יהודי חבאן נאספו במשאיות ונסעו למחנה עולים ליד העיר עדן, משם המשיכו לישראל. למרות גילה הצעיר אז, היא זוכרת כל בית ובית בכפר שבו גדלה, ומגלה בקיאות מרשימה בהיסטוריה היהודית של המקום. "אלה סיפורים שעוברים בין הדורות", היא מבהירה מראש, שלא נכניס לה סקפטיות למטבח, "ואני אהבתי לשמוע את הסיפורים של המבוגרים".

איך הגיעו היהודים לחבאן? "המלך שלמה שלח אומנים לצרוף כסף למלכת שבא, והם הגיעו עד חבאן, שהייתה מוקפת חומות מכל הכיוונים. באותם ימים הייתה מלחמה בין מלך חבאן למלך אחר, וכמעט נגמרו לחבאנים המים. היועצים אמרו למלך שהיהודים יעזרו להם. ביקשו עצה מסלים אל־חכים, שלמה החכם, והוא לא רצה להתעסק בזה בהתחלה, אבל בסוף השתכנע ואמר: 'הסוסים של המלך השני המליטו, שלח לו תשורה. במקביל סייד את חזית החומה, שיראה שאתה חזק. בלילה תחפרו שוחות ותכסו בקש, ואם הם יבואו להילחם בכם, הם ייפלו פנימה'. וכך היה".

תושב ערבי שביתו נשק לשער המרכזי של חבאן, דרש ריאל אחד לכל נפש כדי שייתן ליהודים לעלות למשאיות. "תראו מה זה בורא עולם! יום לפני התאריך המיועד הגוי נפטר. אחד מבני הקהילה צעק והתייפח כמו מקוננת, כדי שיחשבו שכולם אבלים: אוי וי! סימן טוב! אוי וי! סימן טוב!"

שלמה החכם לא הסכים לקבל תמורה על עצתו המוצלחת, אבל מלך חבאן התעקש. "הארמון שלו היה על ההר, והוא נתן ליהודים את שטח הרחבה לידו, שהייתה מכונה 'מגרש הגמלים'". למה קרוב כל כך לארמון? "קודם כול כדי שהמלך ישמור עליהם, וגם כי כל מאגרי המים קרובים לשם. גם לא היה ביוב, אז העבדים של המלך היו מפנים הכול ומזבלים את האדמה".

שמש, בכורתם של סעדיה ומרים מפעי, התייתמה מאמה בגיל צעיר. "אני זוכרת שישַנו על הגג עם סבתא, ובאמצע הלילה הכריזו שאחת מנשות המשפחה ילדה בן. אמא שלי, שהייתה בחודש תשיעי, התפללה: 'כמו שזכרת אותה אל תשכח אותי'. איך שגמרה להגיד את זה, התחילו צירים. היא העירה את ורדה, אשתו השנייה של אבא. במוצאי שבת שלחו שליח לאבא שלי ולדוד שלי ששהו במקום אחר. הדוד כתב לה על חרס קטן את שם השם, ושם מתחת ללשון שלה, והיא צועקת. כשמוציאים היא נרגעת".

הלידה הממושכת הסתיימה בטרגדיה. "אמא נפטרה, והילד מפרפר. דוד של אמא שלי רצה לעשות ניתוח ולהוציא אותו, אבל אמרו לו שאסור, והילד נפטר איתה. בגלל התמימות שלהם, לא ידעו".

הם נקראו בכלל משפחת קהלני, מקהלן. חמישה אחים שהתפזרו, והסבא־רבא של שמש הגיע לכפר מפעי ואימץ את השם. ולמה שמש? "כי עשיתי להם אור", היא צוחקת, וממהרת להבהיר שזה על שם אם־סבתה.

מיד כשאנחנו נכנסים לבית הססגוני היא מתקשרת לאחיה שלמה, אחד מתשעת ילדיה של ורדה, שגידלה אותה כאם. שלמה מצטרף אלינו, במה שתכף יהפוך לתחנת רכבת רבת מבקרים שבאים והולכים. שמש נמוכת הקומה ("הייתי גבוהה יותר, קצת ירדתי") מתרוצצת בין כולנו, ומוליכה אותנו אל המרפסת הסגורה שבה הקימה מוזיאון קטן למורשת יהדות חבאן. חברתה אילנה קהלני הייתה אחראית על הלוגיסטיקה ("היא התגיירה לחומרא, הפכה מתימנייה לחבאנית"), ויחד הן שוקדות על הנצחת התלבושות והכלים והמנהגים של העדה.

"בחבאן הבנים היו הולכים להתפלל, ואז המבוגרים היו חוזרים הביתה והילדים היו נשארים עם המורי לחזור על התפילה. אחר כך המשיכו ללמוד, רק תורה. כשגדלו למדו קצת חשבון וכתיבה. לא היו להם ספרים, אז הם למדו לקרוא הפוך, מהספרים של המורי". הבנות? הן לא למדו בכלל. "אומרים שלימוד תורה לבנות זה תִפלוּת. אז נתנו להן ללכת לרפתות להביא את הזבל של הפרות. אין גז, אז מבעירים אש מכל דבר. הזבל של העיזים והפרות, לדוגמה, הלך לטבון. הבנות היו גם מביאות עצים, או טוחנות בריחיים. לא נותנים לבת מנוחה, שלא תחשוב על יצר הרע. היום הן לא עובדות, אז הולכות לסרטים ולקניון. שם? עושות רק מה שאמא אומרת. עוזרות בבית ליולדת ולחולה. כולם עלו ביחד לארץ, אז המשיכו ככה גם כאן".

האח שלמה מוסיף משלו: "שם האמונה הייתה חזקה מאוד. חיינו ברעב, היינו הולכים להביא קצת אוכל, לוקחים קצת דוּמים לילדים. אין יוחננוף ורמי לוי. אוכל כמו של קופים".

במחנה התגלעה מחלוקת הלכתית, כשיהודי חבאן נחשפו לשיטת השחיטה של קהילות תימן האחרות. "הם אמרו שזה טרף, כמעט היו שם מכות, אבל ההנהלה הפרידה ביניהם". ספרים נפתחו, דיונים נידונו, "והתימנים ראו שהחבאנים צודקים. הגעילו את כל המטבח"

הגברים למדו שחיטה ושיננו היטב את ההלכות, מספרת שמש, אבל בסופו של תהליך צריך גם הסמכה. טקס הבחינה היה יצירתי במיוחד: "כולם נאספים סביב הנבחן, שמים לו מטפחת על הראש, ושואלים אותו שאלות בעל פה מכל הכיוונים. לא מבחן אמריקני, כן? יורים שאלות מפה ומשם, והוא עונה בשלוף".

אחד מחברי הקהילה, דוד של מי שהיה לימים בעלה, עלה ארצה בשנת 45'. אחרי מלחמת השחרור הוא סיפר כאן שיש קהילה יהודית בחבאן, וכך יצאו מהארץ שני שליחי עלייה מחופשים לערבים. הקהילה קיבלה מכתבים שבהם צוין תאריך מדויק לעלייה ארצה, וליהודי חבאן לא הייתה אפילו דילמה. "כולם רצו רק ארץ ישראל, גם אם לא ידעו בכלל איפה זה. הייתה כמיהה לקדושה ותחושה שנגמרו הייסורים".

יהודי חבאן התרגשו, אבל גם חששו מתגובתו של השליט המקומי. השליחים הישראלים הבהירו שאין מקום לחשש: השלטונות עודכנו וכבר רופדו בתשלום נאה לצורך שחרור בני הקהילה. מי שביקש בכל זאת לעשות קופה היה תושב ערבי שביתו נשק לשער המרכזי של חבאן. תמורת ריאל אחד לכל נפש הוא היה מוכן לתת ליהודים לעבור ולעלות למשאיות שהמתינו שם. אלא שהקהילה הייתה ענייה ומסתפקת במועט. "תראו מה זה בורא עולם! יום לפני התאריך המיועד הגוי נפטר", אומרת שמש. אנחנו תוהים אם מישהו עזר לבורא עולם בעניין, ואם יש מהלכים שלא מספרים עליהם לילדה בת שמונה. שמש צוחקת ונזכרת איך אחד מבני הקהילה "צעק והתייפח כמו מקוננת, כדי שיחשבו שכולם אבלים: אוי וי! סימן טוב! אוי וי! סימן טוב!"

הם טולטלו במשך שבוע בדרך־לא־דרך עד שהגיעו למחנה אוהלים של הסוכנות בחאשד. שמש זוכרת את המשאיות מתחפרות בחול ואת המאמצים הרבים שנדרשו לחילוצן. "היו גם עצירות לקניות, כי השארנו את כל הרכוש מאחור ולא לקחנו איתנו כלום. רק על ספרי התורה לא ויתרו". במחנה העולים הם פגשו יהודים מכל רחבי תימן, אבל שמש מציינת ש"החבאנים היו הכי יפים. 'הנסיכים מקדם' קראו להם. אהבו ניקיון ויופי, והיו גבוהים ושמחים". במחנה היא התרשמה במיוחד מהצימוקים והתמרים שקיבלו הילדים שאושפזו בבית חולים שדה שפעל במקום. "רציתי להיות חולה, ולא הלך לי".

שם במחנה גם התגלעה מחלוקת הלכתית, כשיהודי חבאן נחשפו לשיטת השחיטה של קהילות תימן האחרות. "הם אמרו שזה טרף, כמעט היו שם מכות, אבל ההנהלה הפרידה ביניהם". ספרים נפתחו, דיונים נידונו, "והתימנים ראו שהחבאנים צודקים. הגעילו את כל המטבח".

חודש ימים ישבו במחנה, כשבכל פעם מתקדמת קבוצה לכיוון סוכת העולים, ומשם על כנפי נשרים ארצה. ב־6 באוגוסט 1950 הייתה שמש בין 250 היהודים שעלו לטיסה מתימן לישראל. "כולם התקלחו והתלבשו חגיגי, ההרגשה הייתה שמגיעים לגן עדן. באנו נקיים כמו ערב כיפורים". אבל כבר אז התחיל לפעול כור ההיתוך הבן־גוריוני: "החליפו לנו בגדים, נתנו מכנסי חאקי לגברים".

"בתימן חשבנו שנגיע לארץ קודש, וכשבאנו לזרנוגה היינו בהלם מאיך שאנשים לבושים ברחוב. זה ארץ הקודש? אז המבוגרים ביקשו מקום מרוחק מכל זה, שהילדים לא יושפעו. נתנו להם את ברקת, שהייתה אז יישוב גבול"

היא זוכרת את הירידה מהמטוס, את ההמתנה בישיבה על הקרקע ("לא היו כיסאות, שדה התעופה עוד לא היה מפותח"), ואת התה שהוגש להם. "משם לקחו אותנו לאוהלים בעין־שמר, ומהר מאוד העבירו אותנו לזרנוגה – המעברה שהפכה לשכונת קריית־משה ברחובות". היא מציגה לנו תמונה בשחור־לבן: שמש בת השמונה עומדת ליד ורדה, שמחזיקה בידיה תינוקות. לצידם עומד הדוד בשיער ארוך. "לא רק פיאות הם גידלו, הגברים אצלנו לא הסתפרו בכלל, זכר לחורבן".

הרבה דברים היו שונים פה בארץ, היא אומרת. "שם בחבאן היה כבוד לאישה בבית, היא הכול, היא לא יוצאת. הבעל עובד וקונה. דודתי אמרה: חשבנו נהיה כמו מלאכים, נהיינו עבדים". "הם חשבו שהם ישבו פה איש תחת גפנו ותחת תאנתו", מוסיף האח שלמה, "כשהגיעו הייתה אכזבה".

בחבאן עבד אביהם כצורף כסף והיה עצמאי, כמו רוב בני הקהילה, "וכאן לקחו אותו לעבוד בחנות ברזל ביפו. הוא היה מספר בבכי שלא נותנים לו לנוח. עובד בלי סוף, כמו חמור. זה שבר אותו. שם היה בעל הבית, פה לעצור לרגע הוא לא יכול. היו שואלים אותו: 'מה קרה סעדיה?', ולא היה יכול לענות. היה אומר לנו 'גדלתי עם ערבים והיה לי כבוד, ופה יהודים לא נותנים לי אפילו לשתות".

"אבא נתן לשליח העלייה את כל הכסף שלו לפני שהגענו ארצה", מוסיף שלמה. "השליח החזיר לו לעין־שמר כמה שטרות, וטען שזה המון". סעדיה החביא את הכסף באדמה, ולמחרת קם ויצא לקנות לאשתו בגדים ותבלינים ("שזה נחשב למתנה הכי טובה"). הוא מילא שני סלים, אולם כשניגש לשלם על הסחורה, המוכר דרש עוד ועוד כסף, וסעדיה גילה שהשטרות לא שווים הרבה. "הוא הוריד מהסל מוצר ועוד מוצר, ואז גם מהסל השני. אבא בכה מזה. היה אומר לנו: 'שורף לי הלב, הערבים לא רימו אותי בחיים'. עד יום מותו היה מתמרמר על הרמאות ההיא".

הם חיו כשנתיים במעברה, ואז הוצע להם לעבור לבתי קבע. האפשרויות נעו בין פתח־תקווה לאור־יהודה, אבל הקהילה בחרה אחרת. "בתימן חשבנו שנגיע לארץ קודש, וכשבאנו לזרנוגה היינו בהלם מאיך שאנשים לבושים ברחוב. זה ארץ הקודש? אז המבוגרים ביקשו מקום מרוחק מכל זה, שהילדים לא יושפעו. נתנו להם את ברקת, שהייתה אז יישוב גבול". הם התיישבו תחילה בטירת־יהודה הסמוכה, בבתים של א־טירה שננטשו במלחמת השחרור. כשהסתיימה בניית הקבע, עברה קהילת חבאן לברקת.

בארץ נולדו למשפחה תאומים, "אבל לקחו לנו אותם, וכמעט גם את שושנה, הבת הראשונה של ורדה". מה זאת אומרת לקחו? לקחו! "את שושנה חטפו כבר בעין־שמר", אומר שלמה. "אמא שלי לקחה את הילדה לבית החולים שהיה באוהלים, וחזרה בלעדיה. אבא היה קנאי לשמש ולשושנה, גם בתימן. תמיד דאג לשמור עליהן. אז הוא הלך לבית החולים, ישב שם יומיים, התעקש ולא זז עד שהחזירו לו אותה". והתאומים? "עד היום אנחנו לא יודעים מה היה איתם. הם היו בן ובת, נולדו בבית חולים השרון, ונעלמו. אמא חזרה בלי כלום. בוועדת החקירה של חטופי תימן שאלו למה לא חקרנו, אבל אנחנו לא ידענו כלום. אמא תמיד דיברה על זה".

"עד שלא ראיתי את זה רשום במפורש במסמכים של הוועדה – בן ובת לוורדה וסעדיה – לא האמנתי", אומרת שמש.

במקום לזכות בהשכלה רשמית, נשלחה שמש לרעות עיזים. "חברה שלי ידעה לקרוא, ואני אכלתי את הלב שאני לא יודעת. הייתי מתגנבת לבית הספר ומבקשת שלא יגלו לאבא שלי. עבדתי גם בניקוי בתים אצל הגברת". הגברת? "האשכנזיות בסביון. לפעמים הן היו נותנות איזה בגד. האמת, למדתי אצלן הרבה. דרך ארץ, שירים, איך ומה לנקות". בעזרת הכסף שהרוויחה היא נרשמה לשיעורי ערב, וכך בגיל 18 נחשפה לקריאה, להשכלה כללית וליוסף הלל. שנה מאוחר יותר הם נישאו. "הוא עבד במחצבה ולקח הלוואה כדי לבנות את הבית. המשכורת שלו נשלחה אליו בדואר, ובכל פעם שבאנו, אמרו שכבר לקחנו את הצ'ק. מישהו אחר לקח. מה לעשות, היו שבעה יוסף הלל. אמרנו די, משנים את שם המשפחה, שלא יהיו עוד תקלות עם כל ההללים האלה. קראו אז את מגילת רות, והילדים אמרו – נשנה ל'אפרתי', כמו שנאמר על נעמי ומשפחתה".

"אין לי פנסיה, רק ביטוח לאומי. אבל אומרים 'חכמת נשים בנתה ביתה', אז מה עשיתי? העפנו כמה צריפים שהיו פה, יישרנו את הקרקע, הבאתי קונגו והתחלתי לעבוד. בנינו דירה ושני מחסנים, אני משכירה אותם וזה עוזר לי. בלי זה לא היה לי כלום"

הם גרו בדירת חדר, בלי מים ובלי חשמל, מסתפקים באורה של עששית. "כל שני וחמישי התייצבנו במשרד השיכון ובסוכנות, עד שהגיעו כל האישורים לבנייה". שמש עבדה באותם ימים במשק בית ובגני ילדים ("הייתי מחללת להם ושומרת על הילדים כשהגננת לא הגיעה"). את הבית שאנו יושבים בו היא בנתה יחד עם יוסף. הוא היה יוצק את המלט, היא הייתה מחליקה אחריו בספוג רטוב.

"עד לפני עשר שנים עוד עבדתי במשק בית ואצל חולים", היא מספרת. "אין לי פנסיה, רק ביטוח לאומי. אבל אומרים 'חכמת נשים בנתה ביתה', אז מה עשיתי? העפנו כמה צריפים שהיו פה, יישרנו את הקרקע, הבאתי קונגו והתחלתי לעבוד. בעלי נהיה שוחט וטס הרבה לחו"ל, לדרום אמריקה, אז גם את הבנייה פה בקומה למעלה ניהלתי לבד. בנינו דירה ושני מחסנים, אני משכירה אותם וזה עוזר לי. בלי זה לא היה לי כלום. ברוך השם, אני מסתדרת".

היא למדה גם צורפות ולא הפסיקה לחלום על רישיון נהיגה, "אבל המורים הורידו לי את הביטחון. בכל זאת היום יש לי, באשמתו", היא מצביעה על שלמה. "הוא פשוט קבע עובדה והזמין שיעור נהיגה לאשתו ולי, כשאני כבר הייתי סבתא". היא עברה בטסט חמישי, ושלמה מבהיר שהבחורה נטולת הביטחון "עושה היום חרקות בכביש". היא מצידה אומרת ששלמה סבל מבעיה הפוכה – עודף ביטחון עצמי בתחום. "לשיעורי הנהיגה הוא נסע עם אוטו".

יוסף נפטר שבועיים לפני שפרצה בארץ מגפת הקורונה. "הוא סבל שנים מהערמונית, כליה אחת הוציאו לו מזמן, ובסופו של דבר ניתוח לא מוצלח דרדר את המצב שלו. היה חוזר מחו"ל מותש. הוא התכוון להישאר שם עוד חודש אחד ודי, אבל אז אשפזו אותו בגלל דימום. בערב שבת הוא התקשר, אמר שהוא רוצה לחזור. אמרנו לו שמסוכן לטוס ככה, והוא נפטר בשבת". שמש דומעת ושטף הדיבור שלה, המלא שמחת חיים, נקטע בפעם הראשונה. "לקח למעלה משבוע עד שהעלו אותו על מטוס ועד שיכולנו לקבור אותו".

את ימי הסגר היא ניצלה לקישוט הבית ביצירות מרהיבות מעשה ידיה: כדים ובארות, כבשים עשויים חבל, דגים מפקקי פלסטיק, דקל משברי בקבוקי בירה. "אצלנו לנשים נתנו לסרוג, ולי לא נתנו כי הייתי קטנה, אז הייתי קושרת חוטי ברזל. מילדות הייתי יצירתית".

הבית מתמלא בגיסה ובני דודים, שכנים שכולם משפחה אחת גדולה. אחד הילדים שלה גר לידה, האחרים בעץ־אפרים, בקריית־ארבע וברחובות. "ארבע רוחות השמיים", היא צוחקת, "ילדים טובים, ברוך השם". אחרי כל החינוך שנתת להם, חסר להם שלא, מעירה אחת הקרובות בחדר, ומציינת בפנינו שהילדים קנו לאמא מחשב חדש ומזגן. שמש מנסה לעשות לנו סדר בענפי העץ המשפחתי העשיר, אבל אנחנו לא עומדים בקצב השמות שנזרקים לאוויר. אמא של מרים, והבת של שולמית. הערב יש כאן בכלל שבע ברכות לנכדה, ולא, מה יש להילחץ? היא אומרת כשריח בישולים נהדרים עולה מהכיריים. כשהגענו היא בכלל הייתה באמצע קריאה מרוכזת בספרה החדש של סיוון רהב־מאיר. "עכשיו נשאר לחכות לבני נינים", היא אומרת, "אבל הנינה הגדולה בת 18, ולא ממהרת להתחתן".