רופא השייטת נאבק בביקורת על הטיפול בתאי הלחץ, אבל מזהיר מפני שרלטנות

רבים מלוחמי שייטת 13 לדורותיה חבים את חייהם לד"ר יהודה מלמד. כרופא השייטת וכראש המכון לרפואה ימית, הוא פיתח ושכלל את טכניקות הטיפול בצוללים שנפגעו ממחלת האמודאים, מהרעלת חמצן ומסכנות נוספות האורבות לגוף האדם כשהוא יורד אל מעמקי הים. אבל בשבת ההיא, לפני 48 שנים, הוזעק מלמד ליישם את שיטותיו על מקרה שונה לחלוטין מתאונות הצלילה המוכרות לו.

"מצלצל אליי ד"ר משה אדלר מבית החולים רמב"ם ואומר לי 'תבוא מהר'", משחזר מלמד. "הגעתי לשם וראיתי חולה מונשמת. שמה היה עירית אראל, אישה בת 28 שילדה בת בניתוח קיסרי. תוך כדי הניתוח, המרדים ראה שהאישונים שלה מתרחבים – עדות לקיומו של נזק מוחי, בדרך כלל בלתי הפיך. מנהל המחלקה הנוירולוגית, מנהל מחלקת ההתאוששות וד"ר אדלר קיבלו אותי שם ואמרו שקיים חשד לתסחיף אוויר. אמרתי להם שלא שמעתי על יולדת שסבלה מתסחיף אוויר בעקבות ניתוח קיסרי, אבל אני אומר דבר אחד חיוני: עצם החשד הזה מחייב טיפול מיידי בתא לחץ.

"בסופו של דבר, אדלר ואני חטפנו את החולה אל תא הלחץ של חיל הים, שנמצא מעבר לכביש. היא קיבלה חמצן במינון של חמישים אחוז ובלחץ של שש אטמוספירות, מפני שבמצב של תסחיף אוויר צריך לתת את החמצן בלחץ הכי גבוה. בעקבות הטיפול היא התעוררה והתאוששה לגמרי. צוות בית החולים התהלך במסדרונות וטען לנס רפואי, ומנהל מחלקת ההתאוששות פרופ' שמעון בורשטיין קרא לי לתת הרצאה בבית החולים על יסודות הרפואה ההיפרברית".

עירית אראל הייתה מהחולים הראשונים בעולם שטופלו בתא לחץ שלא בעקבות תאונת צלילה. מדובר במכל אטום שמיועד לאדם אחד או לכמה מטופלים בו זמנית. החולה שמוכנס לתוכו נושם חמצן במינון גבוה, הרבה מעבר ל־21 אחוזי החמצן שאנו רגילים אליהם, ולחץ האוויר סביבו מוגבר גם הוא. לאורך השנים הורחב השימוש במתקן, וכיום בתי החולים מציעים טיפול כזה לסובלים משלל פגיעות גופניות, קוגניטיביות ונוירולוגיות ומבטיחים שתא הלחץ יעניק להם שיפור ניכר באיכות החיים. הטכנולוגיה הזו, כך נטען, מנצחת גם את האויב החדש של האנושות, מחלת הלונג־קוביד; מחקר שערך לאחרונה פרופ' שי אפרתי, מנהל מרכז סגול לרפואה היפרברית ומחקר בבית החולים אסף הרופא, הראה שטיפול באמצעות תא לחץ מרפא את הפגיעה הקוגניטיבית עליה מדווחים רבים ממחלימי הקורונה. יותר מ־80 אחוז ממשתתפי הניסוי דיווחו על שיפור במצבם, עד כדי חזרה ליכולות הקוגניטיביות שהיו להם קודם המחלה. גם סריקות הדמיה של המוח הראו כי האזורים שנפגעו בשל הקורונה, חזרו לתפקד.

אל בתי החולים הצטרפו גם מכונים פרטיים, שמציגים בפרסומיהם את תא הלחץ כפתרון קסמים לכל סבל ומכאוב. "דמנציה, שבץ, נוירופתיה, בעיות קשב וריכוז, אוטיזם, דיכאון, חרדה, פוסט־טראומה", מונה האתר של אחד המכונים את הבעיות שניתנות לטיפול בשיטה החדשנית. "מרגיש עייף וחסר אנרגיה? נסה תא לחץ!", מבטיח מכון אחר. הביקור בתא מוצג אפילו כטיפול נגד הזדקנות ("אנטי־אייג'ינג"), שמעכב את ההיחלשות הקוגניטיבית ומסייע להצערת העור.

"אדם שמתייבש, נותנים לו נוזלים, נכון? אין צורך במחקר קליני כפול־סמיות עם קבוצת ביקורת, כדי לדעת שנוזלים מועילים למקרים של התייבשות. אותו הדבר לגבי אדם שהולך למות מפני שאין לו חמצן. אני נותן לו חמצן, ולא יעלה על הדעת לעשות מחקר עם קבוצת ביקורת למקרים האלה"

ההבטחות הללו והרחבת השימוש בתאי לחץ מעוררות התנגדות עזה מצד הממסד הרפואי. במכתב שנשלח למנכ"ל משרד הבריאות על ידי תשעה איגודים רפואיים ומועצות לאומיות מתחומי הנוירולוגיה, השיקום ובריאות הציבור, נאמר כי "המחקרים הראשוניים הקיימים עד כה בטכנולוגיה זו, מעוררי עניין או תקווה ככל שיהיו, אינם מהווים הוכחה מדעית ברמת ראיות מספקת ליעילות הטכנולוגיה בהתוויות אלו. (…) טיפול ברפואה היפרברית אינו מהווה טיפול מומלץ בהנחיות קליניות, מטעם הגורמים המקצועיים שאנו מייצגים, לא בעולם ולא בארץ". תא הלחץ, כך האשימו האחראים למכתב, הפך למקור הכנסה עבור בתי החולים, שגובים עשרות אלפי שקלים מהאנשים המוחלשים ביותר – חולים כרוניים שמוכנים להיאחז בכל שביב תקווה. "מה שנעשה בבתי החולים זה שוד של החולים ובני משפחתם", התריע מעל דפי "הארץ" הנוירולוג הבכיר פרופ' אבינעם רכס, יו"ר בית הדין של ההסתדרות הרפואית.

ד"ר יהודה מלמד, שנחשב לבר־סמכא הראשי בכל הנוגע לטיפול בתא לחץ, מגיב בכעס לחיצי הביקורת שמופנים אל מפעל חייו, אבל זועם גם על מי שהורסים את המותג. "אם הייתי נמנע מטיפול בעירית אראל מפני שלא היה מחקר בנושא תסחיפי אוויר בניתוחים קיסריים, היא לא הייתה שורדת", הוא אומר. "אדם שנמצא במצב התייבשות, נותנים לו נוזלים, נכון? אין צורך במחקר קליני כפול־סמיות עם קבוצת ביקורת של אנשים שמתייבשים, כדי לדעת שנוזלים מועילים למקרים כאלה. אסור גם לערוך מחקר כזה, זה לא יהיה אתי. גם מתן מנות דם – אנחנו יודעים שהן מצילות חיים, גם בלי לראות הוכחה מחקרית. אותו הדבר נכון לגבי אדם שעומד למות בגלל מחסור בחמצן: אני נותן לו חמצן. לא יעלה על הדעת לעשות מחקר עם קבוצת ביקורת לצורך מקרים האלה.

"הדבר הכי חשוב ברפואה הוא שאסור לגרום נזק. כתוצאה מהמחקרים שלנו, אנחנו יודעים לתת את הטיפול בחמצן בתא לחץ בצורה הבטוחה ביותר. נכון שצריך 'רפואה נסמכת ראיות', אבל צריך גם להכיר את השיקולים. אם חולה עומד למות לי בידיים, ואני יודע בוודאות שמתן חמצן יציל אותו, אני לא אעצור ואפנה לספרות. ומעבר לכך, יש מחקרים מבוססי ראיות גם לגבי טיפול היפרברי במקרים נוירולוגיים. הרופאים שמבקרים את תא הלחץ פשוט לא מכירים אותם".

בתי החולים גובים כסף רב עבור הטיפול הזה. יש לכך הצדקה?

"כשמשתמשים בתא לחץ כחלק משיקום נוירולוגי, התשובה היא כן, בהחלט. אבל אם הטיפול נועד לשיקום הנעורים, אין לזה הצדקה. אני מברך על כל מה שעושה פרופ' אפרתי באסף הרופא, אבל השיווק של טיפולים פרטיים – שלא נמצאים בסל השירותים ומכניסים סכומים גבוהים מאוד לבתי החולים – מאפיל על הטיפולים שנמצאים כבר בסל".

את סל השירותים ההיפרבריים של משרד הבריאות גיבש ד"ר מלמד עצמו, יחד עם פרופ' בורשטיין. כלולות בו 15 אינדיקציות רפואיות המאושרות לטיפול בתא לחץ, אך לפי מלמד, רופאים אינם מודעים לשיטת הטיפול הזאת: "קיים חוסר ידע למשל בנושא נזקי קרינה. ההקרנות שניתנות לחולי סרטן פוגעות גם ברקמה הבריאה ובכלי דם קטנים, והטיפול היחיד הוא תא לחץ, שמביא לבנייה מחודשת של כלי הדם. זה נמצא בסל השירותים. יש אלפי חולים כאלה בארץ, אבל כשמדברים על תא לחץ, כולם מדברים על אנטי־אייג'ינג. זו הבעיה".

"אחרי המלחמה אמרתי למנהל המחלקה שברור לי שלא אהיה כירורג בבית חולים. הוא אמר לי לקחת חופש, אז ירדתי לסיני. בימים ההם כבר פעלו שם מועדוני צלילה, ואירעו יותר תאונות. התחלתי לבנות מערך לטיפול במקרים כאלה, וכתבנו 'צו צלילה' שלימים היה הבסיס לחוק הצלילה הספורטיבית"

"יהודה, איבדת את התמימות"

הרפואה ההיפרברית, ענף שד"ר מלמד תרם רבות לפיתוחו, עוסקת במתן חמצן במינונים גבוהים כדי שיגיע לרקמות הזקוקות לו. בנשימה של אוויר "רגיל", מסביר מלמד, ההמוגלובין שבדם לוקח את החמצן מהריאות ומוביל אותו אל כל איברי הגוף. כאשר מנות החמצן בכל נשימה גדולות במיוחד, ההמוגלובין כבר אינו יכול "לקשור" אליו את מולקולות הגז, והחמצן העודף מומס בנוזל הדם, הפלזמה. באופן זה, יכולת החמצן לחדור לרקמות גדלה.

גם הלחץ הסביבתי שבו ניתן הטיפול, שונה מזה הקיים בטבע. "בגובה פני הים יש לחץ של אטמוספירה אחת; ההגדרה שקבע האיגוד הבינלאומי לרפואה היפרברית – ועכשיו גם האיגוד הישראלי – דורשת שהלחץ יהיה מעל 1.4 אטמוספירות על מנת שטיפול יהיה יעיל. לקביעה הזו יש השלכות, היות שבשנים האחרונות התחילו להשתמש בארץ בכל מיני תאי לחץ מתקפלים. הם מסתפקים ב־1.3 אטמוספירות, ומינון החמצן אינו מאה אחוז אלא 30־40 אחוז, ובכל זאת המכונים המפעילים אותם מבטיחים ניסים ונפלאות. רוב המכונים האלה הם שרלטנות גסה. מה שמשרד הבריאות עשה כדי להשתלט על הנושא, ולהערכתי בצדק, הוא להעלות את רף האטמוספירות הנדרש בטיפול.

"יש בגוף תאים פיברובלסטיים שמייצרים קולגן, חומר הבנייה שבעזרתו פצעים נרפאים. בלחץ של 1.3 אטמוספירות, עם 30 אחוז חמצן, הם לא ייצרו את כמות הקולגן הנחוצה; הם יתחילו לעבוד בצורה יעילה רק בלחץ של מעל 1.8 אטמוספירות, וב־100 אחוז חמצן. כך שכל המכונים הפרטיים שאומרים שתאי הלחץ שלהם מרפאים פצעים, זה קשקוש".

רופאים רבים טוענים שבלי קשר למדד האטמוספירות ולמינון החמצן, אין הוכחה מחקרית להשפעתו החיובית של תא הלחץ על פגיעות נוירולוגיות. לשיטתך הם טועים?

"נכון שאין מספיק מחקרים, ובעיקר אין מחקרי מעקב, אבל היעילות של השיטה הזו לטיפול בחבלות ראש, אירועים מוחיים ומקרים נוירולוגיים אחרים הוכחה מחקרית. באנגליה, באירלנד ובסקוטלנד יש היום 86 מרכזים של תאי לחץ, והם מטפלים ב־1,500 מקרים נוירולוגיים בשבוע. מאחורי המרכזים הללו עומד ארגון למען חולי טרשת נפוצה; הטיפולים ההיפרבריים מסייעים לעצירת ההידרדרות במצבם של הסובלים מהמחלה. המערכת נבנתה בשנת 87' על ידי פרופ' פיליפ ג'יימס, שאותו אני מכיר מתקופת מחקר משותפת בים הצפוני. לפי התיאוריה של ג'יימס, הגורם לטרשת נפוצה אינו בעיה אוטו־אימונית, אלא טיפות מיקרוסקופיות של שומן שנכנסות לדם וגורמות נזק למחסום דם־מוח ולמערכת העצבים. הפתולוגיה הזו דומה למחלת האמודאים שפוגעת בצוללנים".

עלותו של טיפול במכונים האלה, מציין מלמד, היא 5 ליש"ט בלבד. "עד היום בוצעו שם 2.8 מיליון הפעלות של תא לחץ, ולא התגלתה בעיה אחת. כלומר, קודם כול יודעים איך לא לגרום נזק. יש כבר עבודת מחקר שעקבה אחר 750 חולי טרשת לאורך 12 שנים, והעלתה שהטיפולים האטו ב־80 אחוז את קצב ההידרדרות. ולמרות הממצאים, עד היום רוב הנוירולוגים לא מאמינים בתא הלחץ".

בכנס שהתקיים במילאנו, הוא מספר, עמד על הבמה נוירולוג בכיר מלונדון והציג מחקר שלפיו טיפול היפרברי לא מועיל לחולי טרשת נפוצה. מלמד שם לב שאחת השקופיות דווקא הצביעה על שיפור בתפקוד הסוגרים בעקבות הטיפול. המרצה סיים את דבריו במשפט "אם לבת שלי הייתה טרשת נפוצה, לא הייתי נותן לה טיפול היפרברי". לאחר ההרצאה ניגש אליו מלמד ושאל אותו מדוע זו הייתה השורה התחתונה, חרף אותו ממצא חיובי שהוצג בהרצאה. תשובתו של הנוירולוג הייתה: "אומר לך את האמת – אם הרפואה ההיפרברית הייתה מגיעה מהנוירולוגים, היא הייתה מתפשטת בכל העולם".

"הייתי המום", נזכר מלמד. "בערב הרמתי טלפון לפיליפ ג'יימס וסיפרתי לו על מה שקרה. הוא אמר לי: 'יהודה, הרגע איבדת את התמימות שלך'. גם היום, אם הנוירולוגים היו שותפים למחקרים של טיפול בתא לחץ, ומתמקדים בטיפול שמשלב שיקום נוירולוגי ולא בטיפולי אנטי־אייג'ינג, התחום היה מתקדם עוד יותר. יש רציונל גם לשימוש בתא לחץ לצורך אנטי־אייג'ינג כאשר קיימת בעיה באספקת הדם למוח, אבל עד היום אין הוכחות לכך, בעיקר משום שאין מעקב".

הוא מספר על מחקר שהתפרסם בשנות השישים בכתב־העת הרפואי היוקרתי New England Journal of Medicine‏: "לקחו קשישים שסבלו מירידה בזיכרון, וחילקו אותם לשתי קבוצות. קבוצה אחת הכניסו לתא לחץ, ונתנו להם מאה אחוז חמצן בלחץ של שתי אטמוספירות. לקבוצה השנייה נתנו חמצן באופן שמדמה את שיעורו באוויר באטמוספירה אחת. אחר כך בדקו וראו שבקרב אלה שקיבלו מאה אחוז חמצן, הרמה הקוגניטיבית עלתה על זו של חברי הקבוצה השנייה. גם כאן, הבעיה המרכזית של המחקר היא שלא היה מעקב, ומספר המשתתפים היה קטן".

הטלפון שלו לא מפסיק לצלצל בזמן שיחתנו. המתקשרים מבקשים להתייעץ איתו ולשאול אם טיפול בתא לחץ יעזור לשיפור מצבם הרפואי. אני מנצלת את ההזדמנות ומציגה לו שאלה דומה: מאז שחליתי בקורונה אני סובלת מבעיות בזיכרון, האם היית ממליץ לי לנסות תא לחץ? "טיפול כזה אכן יכול לעזור במקרים של לונג־קוביד", אומר מלמד. "חלק מהפתולוגיה של המחלה קשורה כנראה בהפרעה במחסום דם־מוח של מערכת העצבים: כתוצאה מפגיעה בקרישיות הדם המחסום הזה נפתח, מה שגורם לבצקות מוחיות. במקרים כאלה, תא הלחץ פועל כמשקם של המחסום שנפגע. השאלה היא אם כדאי לך להשקיע את הזמן והכסף, מפני שהבעיה עשויה לחלוף מעצמה. זה לוקח חודשים ואפילו שנים, אבל הגוף יכול לשקם את עצמו.

"אני רוצה לחדד משהו", הוא אומר כתגובה לביקורת על השימוש בתאי לחץ. "בפתולוגיה של פגיעה נוירולוגית, יש חלק במוח שמת, ואותו אי אפשר להחיות; אבל יש גם נפח נוירונים שאיבד את היכולת הקלינית שלו, ואותו אפשר לשקם. הדמיות מתקדמות מאפשרות לנו היום לאבחן את האזורים האלה, ולדעת אם החולה מתאים לשיקום משולב תא לחץ. הטיפול בתא לחץ בפני עצמו אינו מספיק, מפני שהתאים ש'מתעוררים' הם כמו של תינוק בן יומו, והם צריכים ללמוד מחדש את פעולתם. לכן הטיפול הספציפי חייב להיות מלווה בשיקום. אם עושים אותו בתוך שעתיים אחרי היציאה מתא הלחץ, כשהנוירונים ספוגים בהרבה חמצן, התהליך הרבה יותר מהיר. ראוי שהנוירולוגים יירתמו למתן טיפולים מסוג זה".

שיגעון במעמקים

השיחה הארוכה והמרתקת עם מלמד מתקיימת בביתו שבכפר האמנים עין־הוד. חפצי הבית מעידים שהבעלים חובב אמנות, "אבל אני לא מבין באמנות", הוא מחייך. על השולחן מתערבבות כמה תמונות עם ספרי מחקר רפואי, והמוזיקה הקלאסית שבוקעת מהרמקולים מתערבבת ברעש המטוסים של בית הספר לטיסה בחיפה. מהחלון נשקף החורש היפהפה העוטף את הכפר הציורי; לפני 12 שנה הפך החורש הזה למלכודת אש, כשפרצה השרפה הגדולה בכרמל. בית משפחת מלמד נפגע בדלקה, ומאז שופץ ועוצב מחדש.

מה לרופא בכפר אמנים?

"חיפשתי מקום מגורים שיהיה קרוב לעבודה בחיל הים. חברים שלי שגרו כאן סיפרו לי שאחד הבתים בכפר היה שייך לאמנית הלן קרמר, שנהרגה בתאונת דרכים שלושה חודשים קודם לכן. נפגשתי עם עורך הדין שטיפל בעיזבון שלה, חתמתי איתו על חוזה שכירות ועברתי לגור פה. אחרי כמה חודשים נרשמתי להתקבל לכפר, כדי שאוכל לקנות את הבית. באתי לחברים ולמזכירות ואמרתי – תראו, אין לכם רופא בכפר, אני אתן שירות בלי תשלום כשאני נמצא פה. וכך היה. המועמדות שלי אושרה באספה הכללית ללא מתנגדים".

מלמד, נשוי ואב לבת, נולד ברחובות ב־1943. אביו יוסף היה יליד פולין, אמו אסתר נולדה בארץ והייתה אחת משתי הגננות הראשונות ברחובות. כבר כנער בן 15 התוודע מלמד לתחביב שעתיד לסלול את נתיב חייו. "אביה של חברתי באותם ימים היה וטרינר שאהב לצלול. הייתי מתלווה אליו לצלילה חופשית בחוף פלמחים, וכך התגלה לפניי עולם בלתי רגיל. לימים התגלגלו לידיי מכלי צלילה, והתחלתי לצלול לעומק רב יותר. אז כבר באמת השתגעתי לגמרי".

"אחד מחבריו לסיירת, שנפצע קשה ונותר משותק, סבל מפצע גדול שלא נרפא. מלמד הציע לו טיפול בתא לחץ, אלא שההגעה הייתה מבצע מורכב. "חברי נפטר, אבל בעקבות המקרה התחלתי לפתח את תא הלחץ המתקפל. הוא יוכל לעמוד בלחץ גבוה, אבל ניתן יהיה להכניס אותו לשתי מזוודות"

מה תפס אותך כל כך בעולם שמתחת לפני המים?

"קודם כול, התחושה שאתה חסר משקל, מרחף לך. דבר שני – השקט, שהופך למוחלט כשאתה עוצר את הנשימה. ודבר שלישי, השפע האינסופי של צמחייה ודגים וחיים מתחת למים".

אחרי סיום לימודיו ב"תיכון מאוחד רחובות" התגייס מלמד לנח"ל. משם יצא לקורס קצינים, ואז קיבל את הפיקוד על צוות ב"יחידה 424", סיירת שקד המיתולוגית שהוקמה כדי לשמור על גבולות המדינה מפני מסתננים ומבריחים. מפקדה של היחידה היה סגן־אלוף עבד אלמג'יד ח'דר, או בשמו המוכר יותר עמוס ירקוני. הקצין הבדואי המעוטר בנה את היחידה בצלמו ובדמותו, ועבור מלמד הוא היה מעין אב רוחני. "ירקוני לימד אותנו מה זו אהבת הארץ, מהי התחשבות בזולת, מהם ערכים. זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים, כשכבר הייתי בשנה השנייה של לימודי הרפואה באוניברסיטת תל־אביב, הוא קרא לי למילואים. היינו בין הראשונים שחצו את הגבול למצרים. ביום האחרון של המלחמה הגענו למקום שנקרא נח'ל, צומת דרכים באמצע סיני. היינו אחרי חמישה ימים רצופים של לחימה שבהם לא ישנו בכלל, האדרנלין זרם בגופנו, ושם בנח'ל התאפשרו לנו סוף־סוף כמה שעות של מנוחה שלמה. רוב החבר'ה נרדמו בג'יפים, אבל אנחנו, קבוצה של קצינים, ישבנו על הקרקע ליד ירקוני. ואז הוא אמר לנו – זה הצ'אנס שלכם, היהודים, לשלום עם העולם הערבי. תגידו מיד שכל השטחים האלה שכבשתם, אתם מחזירים בשביל שלום אמיתי".

תקופת השליטה הישראלית בסיני סיפקה למלמד מרחבי צלילה חדשים ומאתגרים. בינתיים התחביב שלו הלך והתמסד: הוא היה ממקימי ההתאחדות לפעילות תת־מימית, שהפכה בהמשך להתאחדות הישראלית לצלילה, ומילא בה תפקידים שונים. "הייתי לוקח חופש של כמה ימים מלימודי הרפואה ויורד לסיני לצלול. לא ידענו כמה זמן נחזיק את חבל הארץ הזה, ולכן בתוך זמן קצר התארגנו משלחות חקר, ואני הייתי אחראי על צלילות של משלחות מתחום הביולוגיה הימית. הייתה משלחת שמיפתה את כל רצועת החוף של סיני, והיא זו שגילתה את העולם הנפלא שיש שם. בשנת 72' הייתי אחראי על קבוצת צוללים שביקרה בסיני מטעם מגזין 'סקין דייבר', שהיה אז מספר אחת בארה"ב בתחום הצלילה. הכתבה שהתפרסמה לאחר מכן הפיצה את הבשורה, וצוללנים החלו להגיע מכל העולם".

מלמד וחבריו בהתאחדות פיתחו גם את ספורט הצלילה בישראל, תחום שבעבר היה מנת חלקם של יחידי סגולה, והיום הוא פתוח ונגיש לכול. "בסוף שנות השישים התחלנו להסדיר את כל נושא הצלילה, בראש ובראשונה מבחינה בטיחותית. יצרנו סטנדרטים מהגבוהים ביותר בעולם, הקפדנו שהקורסים יעמדו בהם, וכך הפכנו את הצלילה לאחד מענפי הספורט הבטוחים ביותר. חקרתי רבות את התחום, ואני יכול לומר לך ש־99 אחוז מתאונות הצלילה נגרמות אך ורק בגלל בורות וחוסר שמירה על הכללים מצד הצולל".

יחד עם פרופ' אלישע לינדר, שהיה אז ראש החוג לארכיאולוגיה ימית באוניברסיטת חיפה, בנה מלמד את קורס הצלילה הראשון בעולם שנועד לנכים. "החלטנו לפנות אל יו"ר התאחדות הצלילה הבריטית דאז, פרופ' ניק פלמינג, שהיה משותק בפלג גופו התחתון כתוצאה מתאונת דרכים. כתבנו לו מכתב והוא הגיע ארצה. העברתי יחד איתו קורס לנכים, וכתבנו על כך מאמר מקצועי־מדעי. כל קורסי הצלילה לנכים בעולם עובדים עד היום לפי השיטה שלנו. פלמינג, אגב, הפך מאז לידיד חם של ישראל. הוא ביקר בארץ הרבה פעמים, נישא ליהודייה אמריקנית, והבן שלו אפילו למד בישיבה בירושלים במשך שנה".

כמה פעמים צללת עד היום?

"אף פעם לא ניהלתי רישום, אבל מדובר באלפי צלילות".

מצאת אוצרות?

"דווקא לא. מה שעניין אותי זה חקר העולם התת־ימי. עד שנת 82' הוצאנו לסיני הרבה משלחות ארכיאולוגיות, ואני הייתי אחראי על הבטיחות במשלחות הללו. יצאתי לשם יחד עם דוד פרידמן, מי שהקים מבחינה מקצועית את המצפה התת־ימי באילת. היינו מסתכלים על ההתנהגות של בעלי החיים, ולא חיפשנו תכשיטים או מטמונים".

מהו אתר הצלילה האהוב עליך?

"האתר המדהים ביותר בעולם נמצא באי הקוקוס באוקיינוס השקט. צללתי שם יחד עם חברי, עמי אילון. פה בארץ – ים סוף, שבשבילי היום זה אילת. הייתי הרבה שנים בסיני ולא רוויתי מהמקום, אבל המסחור גרם לי להפסיק לצלול שם. אז פעמיים־שלוש בשנה אני יורד לאילת, למועדוני צלילה של חברים".

חצר של מוות מיותר

לימודי הרפואה, מספר מלמד, לא היו הבחירה הראשונה שלו. "תמיד רציתי להיות אוקיאנוגרף, אבל ב־64', כשהשתחררתי מסיירת שקד, לא היו לימודי אוקיאנוגרפיה בארץ. אמרו לי שכדאי שאלמד גיאולוגיה, ומשם אתפתח". במשך שנה אחת הוא למד גיאולוגיה באוניברסיטה העברית, אך שינה כיוון לאחר שאביו חלה בסרטן הדם. "ליוויתי אותו בכל שלבי המחלה, עד פטירתו. נכנסתי בעובי הקורה יחד עם הרופאים שלו, וכך החלטתי לעשות סוויץ' מגיאולוגיה לרפואה".

בתום לימודי הרפואה בחר מלמד להתמחות בכירורגיה, אך נפתולי החיים שוב נשאו אותו בכיוון אחר. "בקיץ 73' נקראתי למילואים כרופא, ועשיתי שירות של שלושים יום במוצבים על שפת התעלה. השתחררתי שבוע לפני המלחמה, ומי שהחליף אותי במוצבים נפל בשבי. אגב, אנחנו ראינו מה המצרים עושים, ודיווחנו על זה", הוא מעיר בכעס.

"ביום כיפור בשעה תשע בבוקר ישבתי בביתי בכפר־אז"ר, ופתאום הטלפון צלצל. על הקו היה ערן דולב, אז קצין רפואה של פיקוד דרום ולימים קצין רפואה ראשי. הוא אמר לי – 'יהודה, אל תשאל שאלות, בוא מהר לפיקוד'. לקחתי את הרנו 4 שלי והגעתי לבאר־שבע, שם פגשתי את ערן. הוא סיפר לי שעומדת לפרוץ מלחמה: 'תאסוף מהר מה שצריך, ותקים תחנת איסוף נפגעים גדודית'. נסעתי לכיוון ציר עכביש שבקדמת סיני, ואז התחילה המלחמה".

בשיא הקרבות מצא עצמו מלמד מפקד על התאג"ד של "החצר", מקום הכינוס של כוחות צה"ל לקראת צליחת התעלה. אל הנקודה הזו, שלימים כונתה בפי הלוחמים "חצר המוות", ריכזו המצרים את האש הארטילרית שלהם במלוא עוצמתה. "שם הייתה התופת הכי נוראית. היו לנו בחצר הזו כמאה הרוגים, וטיפלנו בעשרות פצועים. חבר'ה בני 18 מתו לי בידיים. כעסתי, מפני שאת המלחמה הארורה הזו אפשר היה למנוע.

"שמונה חודשים שירתי בסיני. אחרי השחרור חזרתי לבית חולים השרון בפתח־תקווה, להמשיך את ההתמחות בכירורגיה. למחרת ניגשתי למנהל המחלקה ואמרתי לו שאני לא יודע מה אני רוצה לעשות, אבל ברור לי שאני לא רוצה להיות כירורג בבית חולים. הוא אמר לי לקחת חופש, אז כמובן שירדתי לסיני. בימים ההם כבר פעלו שם מועדוני צלילה, ובאופן טבעי אירעו יותר תאונות צלילה. התחלתי לבנות מערך לטיפול במקרים כאלה, ויחד עם אחרים שעסקו בנושא כתבתי 'צו צלילה', שלימים הפך לנדבך הראשון ב'חוק הצלילה הספורטיבית'".

חברו הקרוב ד"ר חיים שוהם, שעמד להתמנות לרופא הראשי של חיל הים, שלח את מלמד לפגישה ששינתה את חייו. "הוא אמר לי 'קבעתי לך ריאיון אצל מפקד חיל הים, ואתה לא יכול לסרב'. מפקד החיל, אלוף ביני תלם, הציע לי להיות הרופא של שייטת 13. אמרתי לו שאני מוכן לקחת את המשרה, אך אני מתנה זאת ברעיון נוסף שאני רוצה לקדם. באותם ימים המכון לרפואה ימית היה מדור קטן בחיל הים, שטיפל אך ורק בתאונות צלילה, ולא עסק כמעט במחקר. אמרתי שאני רוצה לפקד על המדור הזה ולהרחיב את תחום הפעולה שלו. לשמחתי הרבה, מפקד חיל הים וקצין הרפואה הראשי הסכימו מיד לבקשתי".

במשך עשרים שנה חבש מלמד את שני הכובעים – ראש המכון לרפואה ימית בחיל הים, והרופא של שייטת 13. במקביל עמד בראש ההתאחדות הישראלית לצלילה. "אם לא המלחמה הארורה ההיא, אולי הייתי היום כירורג מתוסכל", הוא אומר.

תא הלחץ הראשון בישראל הופעל במכון לרפואה ימית של חיל הים כבר בשנת 1969. "עם התא הזה זכיתי לעבוד עד 78'", מספר מלמד. בשנותיו הראשונות כרופא של השייטת הוא נתקל במקרים רבים של הרעלת חמצן, חלקם הסתיימו באורח טראגי. "הסיבה לכך קשורה בנושא שהיה מסווג מאוד באותם ימים: מכשיר הצלילה של שייטת 13, שנותן מאה אחוז חמצן. בצלילה ספורטיבית הצולל מקבל אוויר דחוס או תערובות שכוללות חנקן, אבל בשום אופן לא מאה אחוז חמצן. למה בשייטת כן? מפני שאם אתה רוצה מכשיר צלילה שיהיה שקט לגמרי, שלא ייצור בועות ושיפעל אוטונומית למשך זמן ארוך, המכל שלו חייב להיות קטן מאוד. ככה אפשר יהיה להיכנס איתו לאן שצריך, לעשות מה שצריך ולצאת החוצה בלי שאף אחד ידע. הבעיה היא שכאשר נושמים חמצן בריכוז כזה, ונמצאים בלחץ של מעל 1.8 אטמוספירות – כלומר, בעומק שמונה מטרים מתחת פני הים – עלולים להופיע סימנים ראשונים של הרעלת חמצן. התוצאה יכולה להיות איבוד הכרה והתקפים אפילפטיים, וכשיש לך התקף כזה מתחת למים, זו טביעה.

"קיבלנו בזמנו הרבה מידע מהצרפתים, מהאיטלקים ומהאמריקנים, אבל ראיתי שזה לא מספיק. חשבתי שהם לא מוסרים לנו מידע חשוב כי הוא נוגע לפעילות מבצעית מסווגת. החלטנו שנבנה מחלקת מחקר ונמצא בעצמנו איך אפשר למנוע הרעלת חמצן. גייסתי לשם כך נוירופיזיולוגים, מומחים לנשימה וכימאים. אלוף במיל' יוחאי בן־נון, שניהל את המכון לחקר הימים והאגמים, עזר לנו לבנות אצלו את יחידת המחקר שלנו. ערכנו מחקרים ובנינו מנגנונים למניעת הרעלת חמצן. הראינו גם שאפשר לאמן את הצוללים להימנע מבעיה כזו, עשינו מיון לצוללנים ובנינו מודלים בטוחים מאוד. היום כבר אין כמעט תאונות מהסוג הזה בשייטת 13.

"כשהתחלנו לפרסם את המחקרים, הבנתי שהצרפתים והאחרים לא נתנו לנו את המידע מפני שהם עצמם לא ידעו. באתי להרצות בפניהם על התגליות שלנו, והעיניים שלהם נפקחו. אימוני הצלילה של הצי האמריקני מתקיימים עד היום לפי השיטות שאנחנו פיתחנו למניעת הרעלת חמצן".

רופא בעורף האויב

בעקבות פענוח המנגנונים הפיזיולוגיים שקשורים בקליטת החמצן, הבינו מלמד ועמיתיו שלמחקרים הללו יש משמעות גם עבור מקרים רפואיים שאינם קשורים בצלילה. תא הלחץ החל לשמש את ד"ר מלמד לטיפול במגוון של פגיעות נוירולוגיות. "במעבדה היו לנו תאים קטנים, וגם תא גדול שהסבנו אותו כך שאפשר היה למלא חלק ממנו במים ולדמות צלילה", הוא מספר.

בתחילת שנות השמונים, כשהוא כבר אלוף־משנה, נאמר לו שעליו לפנות את המעבדה שלו מהמכון לחקר הימים והאגמים. "חיפשתי מקום חדש, אלא שהתזמון לא היה מוצלח, כי זו הייתה תקופה של קיצוצים במערכת הביטחון. כשביקשתי להקצות מקום למעבדה, כל הסגל הבכיר שאל: בשביל מה אנחנו צריכים מחקר, זה עולה המון, שהאמריקנים יחקרו ואנחנו ניקח מהם. ראיתי שאני בברוך רציני, והחלטתי לפנות לנשיא לשעבר פרופ' אפרים קציר, שאותו הכרתי אישית – בתו נורית הייתה בת כיתתי וידידה טובה שלי. באתי אליו לביתו שבמכון ויצמן, שם הוא עבד אחרי שפרש מהנשיאות, וסיפרתי לו על המחקרים ועל הצורך שלי בתקציב למעבדה בחיל הים. קציר ביקש ממזכירתו: 'תביאי לי את סיכום הישיבה שהייתה לי ולאחי עם בן־גוריון בשנת 1949, כשהקימו את חיל המדע'. היא הביאה את הפרוטוקול, ונתנה לי העתקים. קציר אמר לי – קח את זה למפקד חיל הים, אלוף מיכה רם, ותגיד לו שיקרא. קבעתי פגישה עם מיכה רם, ועשיתי בדיוק מה שקציר אמר לי לעשות. רם, בלי לפתוח את המעטפה שהגשתי לו, קרא מיד לרל"ש שלו ואמר: 'אתה לוקח עכשיו את יהודה, ואתם נוסעים לבה"ד חיל הים ומוצאים מקום למעבדת המחקר'. נסענו לבסיס, מצאתי שם האנגר גדול ששימש לטיפול בפריסקופים של צוללות, ואמרתי שאותו אני רוצה. עד היום מעבדת המחקר של חיל הים נמצאת שם".

כרופא השייטת התלווה מלמד גם לפעולות נועזות מעבר לקווי האויב. "יצאנו לעשרות מבצעים יחד", מספר עליו אלוף במיל' עמי אילון, בספר שראה אור לאחרונה. "המסוכנים ביותר כללו שחייה במים סוערים, שלאחריה לעיתים הסתערנו, לעיתים צלפנו מרחוק, ולעיתים התגנבנו בזחילה על מנת להטמין מוקש בדרך ששימשה את חוליות הטרור שיצאו לפיגוע. פעם אחת, בעקבות מידע מודיעיני שהתקבל מהמוסד והשב"כ, פגענו בבסיס גרילה וחיסלנו 15 מחבלים שעות לפני שעמדו לחצות את הגבול ולחסל אזרחים".

בשנת 1975 נשלחה השייטת לחבל בבניין המפקדה של פת"ח ברשידייה, מחנה פליטים גדול מדרום לצור, ששימש בסיס יציאה של חוליות טרור. "הסט"ילים נשאו אותנו עד לטווח הנראות מהחוף בלבנון", כותב אילון. "משם התקדמנו בסירות גומי, ואת שארית הדרך עשינו בשחייה. עלינו לחוף בשעת לילה מאוחרת. יהודה הצטרף לחוליה הגדולה מבין השתיים (…) התגנבנו עד למבנה שהוגדר כמטה המפקדה, הפעלנו את המטענים ורצנו לתפוס מחסה. הפיצוץ העיר את כל המחנה".

"קיבלנו הרבה מידע מהצרפתים, מהאיטלקים ומהאמריקנים על מניעת הרעלת חמצן, אבל חשבתי שהם לא מוסרים מידע חשוב כי הוא נוגע לפעילות מבצעית. החלטנו לבנות מחלקת מחקר משלנו. כשפרסמנו את המחקרים, הבנתי שלא נתנו לנו את המידע מפני שהם עצמם לא ידעו"

לא רק אש האויב ותאונות צלילה סיכנו את חייהם של לוחמי השייטת. בסוף שנות התשעים התברר כי רבים מיוצאי היחידה סובלים ממחלת הסרטן, והאצבע המאשימה הופנתה אל אימוני הצלילה בנחל הקישון, שהיה רווי שפכים תעשייתיים. בעקבות פרסומים בתקשורת ולחץ ציבורי, הוקמה ועדת חקירה בראשותו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר, והוטל עליה לקבוע אם קיים קשר סיבתי ישיר בין הזיהום בקישון לבין ריבוי מקרי הסרטן בקרב לוחמי השייטת. מסקנות הוועדה, שפורסמו בשנת 2002, לא מצאו קשר כזה, אך שמגר עצמו בדעת מיעוט קיבל את טענותיהם של הלוחמים. בעקבות חוות דעתו הכיר משרד הביטחון בקורבנות המחלה כחללי צה"ל וכנכי צה"ל.

מלמד, שנכח בדיוני הוועדה, לא רווה נחת ממסקנותיה. "שמחתי בפסיקה בסופו של דבר, אבל נפגעתי באופן אישי", הוא אומר. "משרד הביטחון לקח אחריות וטוב שכך, אבל מילותיו של השופט שמגר, ששמעתי במו אוזניי, הכאיבו לי מאוד. הוא אמר שעל מנת לאמן את הלוחמים, לא צריך לירות בהם. כלומר, שמגר עשה הקבלה בין ירי בלוחמים לבין אימוני הצלילה שעברו.

"אני עצמי צללתי הרבה מאוד בקישון. היות שגם הייתי רופא השייטת וגם מפקד המכון לרפואה ימית, היו לי רגשות אשם על כך שלא צפיתי את הסכנה. מצד שני, חקרתי וראיתי שלא ניתן להוכיח בצורה מובהקת שסוגי הסרטן שמהם סבלו הלוחמים קשורים לחומרים שהיו בקישון. היו שם הרבה מופעים של המחלה שקשורים גם בגורמים אחרים, כמו למשל עישון או קרבה למכשירי רדאר בספינות פשיטה. עד היום אי אפשר להוכיח את זה בצורה מובהקת".

ללמוד הכול בשבועיים

סיפוריו של מלמד על התפתחות הרפואה באמצעות חמצן יכולים למלא כמה כרכים. מאות מקרים של פגיעה נוירולוגית כתוצאה מתסחיפי אוויר הגיעו לפתחו, וחייהם של רבים ניצלו בזכות הטיפול שהעניק להם. אחרים הצליחו להשתקם מפגיעה שנדמתה בלתי הפיכה.

לצד עיסוקיו המחקריים והרפואיים, ד"ר מלמד הוא גם יינן. הוא נכנס לתחום הזה יחד עם אחיו הבכור, אברהם, וב־2007 השיקו השניים את היין הראשון שלהם. "חמש שנים אחר כך אחי נפטר, ומאז אני ממשיך לייצר את היין לבד", מספר מלמד. מהכרם הקטן שטיפחו במושב גאליה הסמוך לרחובות יוצאים מדי שנה כאלף בקבוקים. העיסוק בייננות הוא מעין מורשת משפחתית: גם לסבו של מלמד היו כרמים באותו אזור, והוא ניהל יקב ברחובות.

בעוד כחודשיים יחגוג ד"ר מלמד 80. היום הוא כבר לא משמש כרופא בחיל הים או בבית חולים, אך גם אינו מתנתק ממפעל חייו. "הרפואה ההיפרברית מתרחבת כל הזמן להרבה אינדיקציות נוספות, כמו פצעים, נזקי קרינה ושיקום עצמות. כל רופא שיקום, נוירולוג ואפילו רופא משפחה עם ראש על הכתפיים – אני יכול בתוך שבועיים ללמד אותו כל מה שצריך כדי להפעיל תא לחץ קטן".

הוא מספר כי לפני שבוע השתתף בישיבה במשרד הבריאות, שעסקה בשאלה אם לאפשר פעילות תאי לחץ במכונים פרטיים ובקליניקות של רופאים. "היה שם ויכוח גדול. משרד הבריאות טוען שרפואה היפרברית וטיפול בתאי לחץ צריכים להתבצע אך ורק בבתי חולים. אני טוען היום, אחרי למעלה מחמישים שנה של עיסוק בנושא, שאפשר בהחלט לעשות שימוש בתאי לחץ קטנים גם במכונים פרטיים. הם יופעלו בצורה מבוקרת, תוך הקפדה על תנאי בטיחות, וייועדו בעיקר לטיפול באינדיקציות כרוניות שהולכות ומתרחבות. בבתי החולים חייב להישאר הטיפול באינדיקציות הדחופות, לצד הכרוניות. אני צופה שבעתיד יהיו תאי לחץ בכל מרכזי השיקום הנוירולוגי, במרכזי הטיפול בפצע ובפרט כטיפול בפצעים סוכרתיים. נראה אותם אפילו במכונים של ניתוחי פלסטיקה ובמרכזי ספורט".

את החזון הזה לקח מלמד צעד אחד קדימה בעקבות מקרה של אחד מחבריו לסיירת שקד, שנפצע באורח קשה במלחמת ההתשה ונותר משותק מצווארו ומטה. כשאותו חבר סבל מפצע גדול שלא נרפא, הציע לו מלמד לשלב טיפול בתא לחץ, אלא שההגעה למרפאה הייתה מבצע מורכב. "אמרתי אז לעצמי: לו רק יכולתי להביא אליו למיטה תא לחץ מתקפל. חברי נפטר לצערי, אבל בעקבות הסיפור שלו התחלתי לפתח את הרעיון של תא לחץ אישי שמצד אחד יוכל לעמוד אפילו בלחץ של שלוש אטמוספירות, ומצד שני ניתן יהיה להכניס אותו לשתי מזוודות בתוך האוטו".

היזם בועז משעולי הרים את הכפפה, והקים חברה שמפתחת תא לחץ מתקפל. אב־טיפוס ראשון כבר נבנה, והחברה קיבלה מרשות החדשנות מענק של 5 מיליוני שקלים להמשך הפיתוח. "עד לפני כמה שבועות הייתי סקפטי", אומר מלמד, שמשמש בחברה כיועץ. "לפני ראש השנה ביקרתי במפעל החדש בשדרות, וראיתי את אב־הטיפוס. ישבתי עם המהנדסים, חבר'ה מבריקים בני 30־40, ויצאתי בהתרגשות גדולה. אמרתי – וואלה, זה עוד יתגשם".