"האינדיבידואל באמנות הוא הדבר הכי קדוש, אבל ביהדות כלל ישראל חשוב יותר"

חיצים קטנים הובילו אותי אל הקומה השנייה במבנה ההיסטורי ברחוב יפו 161 בירושלים. על שלטי ההכוונה, שהוצמדו לקירות הבניין כך שרק אם תתאמצו לחפש אותם הם יתגלו בפניכם, הסתלסלו בעדינות המילים: “טוב ויפה". חץ אחרי חץ – למעלה במדרגות, פנייה קטנה שמאלה, ישר עד הסוף. אבל המסדרון הצר לא הסגיר את חלל הסטודיו הגדול שהתגלה בקצהו.

באחד ההיכלים ששימשו בעבר את בית החולים שערי צדק ולאחר מכן את משרדי רשות השידור הוקם “בית מדרש לעיצוב ואמנות". הצירוף המעניין הוא מה שתפס אותי: מאז שנתקלתי בו אני רוצה לפענח אותו. בלב החדר שולחן וכמה כיסאות, וסביבנו, על הקירות, כרזות וציורים בטכניקות שונות ובשכבות על גבי שכבות של צבעים ומילים. אני יושב לשיחה עם נחמיה בועז ועפר כהנא, מנהלים־שותפים של בית המדרש “טוב ויפה", שעומדים בראשו יחד עם רב בית הספר, הרב יהושע וידר. תכף נצלול לרבדים העמוקים יותר, לחיבורים העדינים ולדקויות, אבל בראש ובראשונה אני שואל אותם על השם עצמו – “טוב ויפה – בית מדרש לעיצוב ואמנות". “'טוב ויפה' מגיע מתוך קריאת שמע", מזכיר בועז, המייסד. “אמת ויציב ונכון וקיים, ובסוף גם טוב ויפה. ‘היפה', העולם האסתטי, נבנה על גבי כל המדרגות הקודמות. הוא לא משהו תלוש בפני עצמו כמו אצל היוונים, שאצלם היפה הוא הטוב. אצלנו זה הפוך. על גבי ‘הטוב' נבנה ‘היפה'".

ולמה “בית מדרש"?

“התלבטתי הרבה על ההגדרה הזאת. הרגשתי שזה צריך להיות בית מדרש כי לומדים פה תורה, לא בהכרח מבחינה כמותית אלא מעצם החיבור ומעצם ההזנה מהתורה לאמנות. זו תורת הרב קוק שמדריכה אותנו באמצעות התפיסה האחדותית של המציאות: לא יכול להיות תחום שהוא מחוץ למשחק. הכול חייב להיות מחובר".

אני תוהה בקול אם החיבור של עולם התורה לאמנות הוא טבעי. לרגע אני חושב האם צריך לחפור עמוק כדי למצוא התייחסות של התורה לתחום הזה, הנחשב חילוני. אבל כהנא חולק עליי: “אחרי שהקב"ה מציג את עצמו בדיבר הראשון אנחנו עוברים אל הדיבר השני, שהוא ‘לא תעשה לך כל פסל'. כשאתה לא חושב על זה לעומק, זה נשמע כאילו יש דחייה של האמנות. מצד שני – הפסל, התמונה והמסכה נמצאים במקום הכי חשוב מבחינת מה שא־לוהים בוחר להגיד. זה ממוקם גבוה. זה לא טריוויאלי. אין אדישות כלפי האמנות.

“כמו שכשאתה מחפש מכונית מסוימת אתה כל הזמן רואה אותה, אז גם כשאתה מסתובב בעולם בתוך התורה ויש לך בראש את השאלה הזאת על האמנות והקודש, אתה כל הזמן רואה את מה שיש לתורה להגיד: משכן ובית מקדש, ו'אשת יפת תואר', ופעולת הראייה ו'מקל שקד אני רואה'. זה נמצא שם כל הזמן. בני ישראל יצאו ממצרים כעבדים, אבל היה להם ידע שאפשר להם לבנות משכן מורכב עם זהב וכסף מעוצבים לפרטי פרטים. הם היו אנשי מקצוע, והם עסקו בזה בשיא הקודש, במקום הכי חשוב.

“יש לנו מסורת אמנותית שנטועה עמוק. התורה לא דוחה את האמנות. להפך. היא רואה בה משהו חשוב מאוד, ולכן כשמתעסקים בה מתעקשים לעשות זאת בזהירות ולא כלאחר יד. זה רק מדגיש את החשיבות שלה, לא להפך".

אבל, כהנא מסתייג, גם אם לתורה יש המון מה לומר – זה לא אומר שעם ישראל הלך בעקבותיה וביטא את כל מה שהיה לה לומר. “זה שדה לא חרוש, שלא נכתב עליו מספיק. בבית המדרש אנחנו אוספים את החומר שכן נכתב, ולומדים אותו. אנחנו מנסים – בעזרת השיעורים והרבנים שלומדים את זה – לבנות גוף ידע, התייחסות שתחליף את התיאוריה הרווחת – המערבית, החילונית, שמבוססת על הנצרות – בשאלה מהי אמנות ומהו תפקידה".

צימאון לתיאוריה

לב העשייה של “טוב ויפה" הוא לימודי האמנות: מסלולי איור ועיצוב לגברים בקבוצות קטנות ועם צוות מורים מהשורה הראשונה, במטרה לשלב בין מקצועיות ושליטה בתוכנות ובין היצירתיות ועולם הרוח. בשנה שעברה הם יצאו בקמפיין לגיוס משאבים ובמסגרתו הכירו את איש העסקים אוהד חדד, שמייעץ ומלווה ונותן כתף: “בלעדיו לא היינו במקום הזה", הם אומרים.

הם גדלים עם הזמן ועם הביקוש: עד כה פעלו במסלול לימודים שנתי, אבל היום מוצע שם גם מסלול של שנתיים. במקביל יש אפשרות ללמוד קורסים קצרים לפי תחומים ונושאים: “יש תחום שאנחנו אוהבים מאוד, והיום הוא גם טרנדי – קליגרפיה. אנחנו פותחים קורס חדש לאמנות הכתב עם איזי פלויזיניסקי, אמן קליגרפיה בכיר". הקורס יכלול שני חלקים: שעה אחת לימוד האותיות העבריות על שורשיהן ומשמעותם העברית־יהודית בהדרכת הרב רוני פרינץ ושלוש שעות של התנסות מעשית וקליגרפיה. לאחרונה הם פתחו גם קורס ציור לנשים, “בעקבות הביקוש. שאלו אותנו: למה לנו אין?"

החלק התורני של בית המדרש משתלב באופן טבעי בין המערכות ומסלולי הלימוד. בין קורס פוטושופ, רישום, קליגרפיה ואיור דיגיטלי תוכלו למצוא גם את “יוצר אור", השיעור של הרב יהושע וידר על תהליכי יצירה באור היהדות. בועז: “בשיעור מתעסקים בכל מיני סוגיות של נפש ואמנות, אבל גם בסוגיות ליבה כלל־ישראליות. חשוב לנו ללמוד מה יש לתורה לומר".

בועז: "התלמידים שמגיעים לפה שהם בעלי משפחה צריכים איזו משיכה פנימית לדבר הזה, צריכים לרצות את זה, אבל כולם גם צריכים להיות מעשיים. יש במודעות תפיסה שמקצועות האמנות הם תחביב, והתפיסה הזאת לא מאפשרת להתמסר לחלוטין. לצערי אנחנו עדיין לא שם, אבל יש תזוזה. אני מזהה מגמות בחברה הדתית"

מטרה נוספת של “טוב ויפה" הוא להפוך למרכז תרבות, להציג תערוכות ולקיים ימי עיון שיביאו את עשייתם אל קדמת הבמה. “הלכנו ויצרנו הדפסים בנושא ‘כלי' בסדנת ההדפס בירושלים, ובעבר השתתפנו בשבוע העיצוב בעיר", מספר בועז. לפני כמה חודשים הם הציגו את התערוכה “קישוטיה", הכוללת חומרים גרפיים מודפסים שנלקחו מבתי הכנסת בירושלים בימי היישוב הישן, ולצד הכרזות המקוריות הציגו התלמידים של “טוב ויפה" עבודות בהשראתם. “בבתי הכנסת התקיים עולם עשיר, קישוטי ואיכותי, רקום לתוך צרכים יומיומיים של מסמכים ותעודות", מסביר כהנא. “זה היה חלק מהחיים – ולידות ופטירות וכתוּבוֹת שהושקעה בהן מחשבה על קישוטיות וצבעוניות וטיפוגרפיה ברמה גבוהה. אני חושב שאחד הדברים שהיהדות רוצה הוא שהאמנות תהיה בתוך החיים ולא משהו מנותק שסוגדים לו. התורה רוצה שנשאל את עצמנו: האם מה שאתה עושה מקדם חיים או לא?

“אנחנו לא כל כך אוהבים את ההגדרה ‘אמנות יהודית', כי זה ישר מייצר מגזריוּת. היהדות היא עולם שלם של עקרונות שמקרין על כל דבר, וגם על האמנות. האם יש ‘עריכת דין יהודית' או ‘שרברבות יהודית'? יש חיים של תורה שאמורים להיות מוחלים על כל דבר שאנחנו עושים, גם על האמנות".

בועז וכהנא – שניהם בוגרי בצלאל, כנראה גדול בתי הספר היהודיים לאמנות מאז חורבן בית המקדש השני – אומרים שבאלפיים שנות הגלות היהודים עסקו בהישרדות פיזית ורוחנית, ולא היו יכולים להשתלב בתחום בלי לחשוש. “העיסוק באמנות חזותית היה מצומצם לבית כנסת ולתשמישי קדושה, וזה חשוב, אבל מעבר לזה הוא לא היה מפותח", אומר בועז. כהנא: “צריך לזכור גם שרוב האמנות סביבם הייתה נטועה מאוד בעולם נוצרי. גם כשאתה לא נאבק לשרוד, זה לא מתאים ולא שייך להיכנס למוזיאון או גלריה בסיטואציה כזאת, אם אתה בעולם דתי ויהודי".

שניהם עוסקים באמנות ועיצוב בפועל, ומלמדים ומכשירים את דור האמנים הבא במסגרת “טוב ויפה" אך גם במסגרות אחרות. בועז, תושב אדם, נשוי ואב לחמישה, מלמד עיצוב ואיור במכללת אמונה והציג בעצמו כמה תערוכות יחיד. כהנא, תושב פרדס־חנה, נשוי ואב לשתיים, מלמד פילוסופיה ואתיקה של עיצוב בבצלאל ומלמד גם במכון הטכנולוגי בחולון.

לתחום האמנות והעיצוב הגיעו השניים מכיוונים שונים. בועז נולד בברית המועצות ומגיל קטן חונך על ברכי האמנות. “אמא ציירת ומאיירת ספרים, אבא משורר – גדלתי באווירה בוהמית, ואמנות הייתה הדבר הכי חשוב. מגיל צעיר היה לי ברור שאני הולך להיות אמן". הוא למד בתיכון של האקדמיה לאומנויות בסנט־פטרבורג ורכש שם השכלה בציור קלאסי; בגיל 15 עלה עם משפחתו לארץ, ואחרי שירותו הצבאי הלך בצעד מתבקש ללמוד תקשורת חזותית.

כהנא, מנגד, צמח במשפחה ש"אין בה שמץ של אמנות", הוא אומר בחיוך. “לא ברור לי מאיפה זה בא אליי. לא יודע, מהאוויר". בתיכון הבין שהוא אוהב לצלם, ותוך כדי הצבא התחיל ללמוד רישום, לאחר שאחד מהחברים שהכיר בשירות התחיל ללמוד ארכיטקטורה בבצלאל. “אחרי הצבא ניגשתי לבצלאל והתקבלתי ללימודי תקשורת חזותית. תיק העבודות שלי היה בעיקר רישום".

הוא לא היה מרוצה. “כבר מההתחלה היו לי יחסי אהבה־שנאה לתחום", הוא אומר, ואז עוצר רגע ומתקן: “לא שנאה. יחסים מרוכבים. הגעתי עם מעט מאוד ידע, ותמיד היה לי צימאון לצד התיאורטי של הדברים, להבין מהי אמנות ולמה היא חשובה ומה המקום שלה בעולם. ואני רואה שבשנה א' לא מדברים על זה ולא מתעסקים בזה. וגם לא בשנה ב'. וגם לא בשנה ג'. חיכיתי ארבע שנים, ואף אחד לא דיבר איתי על זה. מעמידים פנים שזה מובן מאליו. כאילו זה דבר בעולם".

מה למעשה חיפשת? את השורש העמוק של האמנות?

“יש לי נטייה כזאת, אני אוהב פילוסופיה ואוהב לחשוב על הדברים, לחשוב מה המהות של מה שאני עושה. להבין מה אני עושה ולא סתם לעשות. בכל דבר. ולא באתי על סיפוקי בתחום הזה בבצלאל. לא יודע אם הייתי מסיים את הלימודים אם בתחילת שנה ג' לא התחלתי לעבוד בעיתון ‘כל העיר' בתור גרפיקאי מן המניין. זה עשה לי סדר. כשאתה רואה מערכת של עיתון, אתה מבין את הדינמיקה – יש כתבים, יש עורכים, יש צלמים, יש מחלקת מודעות, יש דד ליין ויש גריד".

זה הכניס הכול למסגרת, להקשר?

“כן. בעיתון הכול ארוז. אתה מבין את היחסים בין כולם. תגדיל את התמונה, אל תחתוך את הכותרת כאן, תקצר לי את הטקסט – זה הכניס הכול למהלך של עבודה והיגיון שעשה לי סדר. אז אמרתי לעצמי: בסדר, זה לא כל מה שיש לדעת על עיצוב גרפי, אבל אני מבין את המיקום של הדבר הזה לפחות במערכת של עיתון. אני מבין את החשיבות של המעצב בדבר הזה, כי בסוף הכול מתנקז לשולחן שלו והוא מין צוואר בקבוק כזה. עכשיו הוא צריך לקחת את כל המרכיבים האלה ולעשות ג'אגלינג. לחטוף על הראש מכולם כי אף אחד לא מרוצה, ולעמוד בדדליין, ואז, גם בתוך המגבלות, להצליח לחדש ולעניין.

“אחת החוויות הכי חזקות שלי מאז הייתה לקום ביום שישי בבוקר, ללכת לצרכנייה לקנות כמה דברים ולראות את האנשים לוקחים את העיתון ומניחים אותו בעגלה. גם אם הם בקושי מסתכלים, החוויה הזאת שהקהל משתמש במה שנשארת ער בשבילו עד חמש בבוקר בעיניים טרוטות עם בעיות במחשב והכל נתקע… אלה גם לא פרויקטים אינסופיים שנמשכים חודשים. זה כל שבוע. וזאת ביקורת העבודות הכי טובה שיש, והשיפור הוא משבוע לשבוע. העבודה ב'כל העיר' נתנה לי הקשר וסידרה לי את הראש. סוף־סוף הבנתי קצת יותר".

כשסיים את הלימודים בבצלאל התחיל ללמוד תקשורת באוניברסיטה העברית ולאחר מכן החליט שהוא רוצה לטוס אל מעבר לים ולעבוד שם בתור מעצב. “גיליתי שהרבה ממה שאני אוהב בעיצוב מגיע מצרפת. אהבתי את הקבוצה המיתולוגית של קולקטיב המעצבים ‘גרפוס'. הם עשו את כל העיצוב להפגנות מרד הסטודנטים בשנות השישים ואחר כך פעלו יחד במשך עשרים שנה. אין ספר בתולדות העיצוב שאין בו פרק על גרפוס. הם יצרו שפה חדשה ומעניינת מאוד, פוליטית וחברתית, ולא התעסקו כמעט בשום דבר מסחרי אלא בעניינים של תרבות וחברה ופוליטיקה. החלטתי שאני נוסע לעבוד איתם, לעשות שם איזה סטאז'. שלחתי תיק עבודות ל־15 סטודיואים בפריז, ואמרתי להם שאני מגיע לפגישות. נסעתי והתקבלתי לסטודיו של אחד ממקימי גרפוס, פייר ברנאר, לתקופה של חצי שנה. זה נגמר רק אחרי שלוש שנים, והשיא של התקופה הזאת היה שבאמת שהצלחתי לעבוד עם חבר אחר ממייסדי גרפוס, ג'ראר פרי-קלאוול. זה היה מרתק. למדתי ממנו המון".

מהישיבה אל הלופט

לתחום היהדות הם הגיעו מכיוונים דומים. שניהם גדלו במשפחות חילוניות – כהנא במשפחה חילונית־מסורתית באשקלון, בועז במשפחה שעלתה מרוסיה. דווקא במהלך הלימודים בבצלאל החל בועז להתקרב ליהדות, ומהתואר בבצלאל הוא עבר היישר למכון מאיר. חלק מהקרדיט להקמת “טוב ויפה" הוא נותן למכון: “משהו באווירה ובלימוד התורה שם בא לחבר את החיים שלך וכל מה שאתה עושה בהם אל היהדות. לא לשלול. כשחיברתי את האהבות שלי, האמנות והעיצוב והיהדות והתורה, היה לי ברור שאני צריך לעשות עם זה משהו".

הרעיון להקים בית ספר לאמנות עלה בו אחרי שעבד מעט כמעצב במשרד פרסום בתל־אביב, אבל הרגיש שזה לא התאים. “התגלגלתי להוראה, גם במכללת אמונה וגם באופן פרטי, והרגשתי שיש מחסור בלימודי אמנות ועיצוב לגברים דווקא. התחילו להגיע אליי בחורים שרצו ללמוד ציור ורישום – איור ועיצוב היו אז פחות במודעות. חלק מהתלמידים שלמדו אצלי התקבלו לבצלאל, ותמיד חשתי איזו צרימה. שמחתי בשבילם, אבל הרגשתי שזה לא מקום האולטימטיבי בשבילם. ואז התחיל להתגבש הרעיון להקים להם בית ספר.

“התחלתי ללמוד אז תואר שני בבצלאל, והפכתי את זה לפרויקט שמלווה במחקר מכל מיני כיוונים, שבליבו השאלה איך להקים בית ספר לאמנות לגברים דתיים. בניתי צוות מורים מצומצם – מורה לקליגרפיה, עיצוב ואיור, יחד עם הרב וידר שלימד סוגיות שקשורות לאמנות – וזה היה האבטיפוס במסגרת לימודי התואר השני שלי. התקבצה קבוצה של עשרה תלמידים, ובמשך כמה חודשים הרצנו את זה ותיעדנו את זה".

איך הגיבו בבצלאל לפרויקט הזה?

“הוא זכה לתהודה חיובית, ולהרבה עידוד ותמיכה מצד המורים החילונים שם. הייתה תחושה שזה כיוון טוב".

ובכל זאת, יש בו איזה ביקורת עליהם, והם בטח התווכחו על חלקים מהרעיון.

“הפריע להם שזה לגברים. למה רק לגברים? כל העניין של לימודים נפרדים לא נובע מעניין הלכתי צר, אלא יש פה משהו במבנה הנפשי של הגבר והאישה שהוא שונה. אני מלמד גם בנות, ויודע שהלימודים שונים, וגם הגישה".

כהנא: "זה שדה לא חרוש, שלא נכתב עליו מספיק. בבית המדרש אנחנו אוספים את החומר שכן נכתב, ולומדים אותו. אנחנו מנסים – בעזרת השיעורים והרבנים שלומדים את זה – לבנות גוף ידע, התייחסות שתחליף את התיאוריה הרווחת – המערבית, החילונית, שמבוססת על הנצרות – בשאלה מהי אמנות ומהו תפקידה"

וכך הפרויקט בלימודים בבצלאל הפך לבית ספר אמיתי: בועז פתח את העמותה, צלל לבירוקרטיה, שכר לופט בתלפיות, פרסם מודעה וגייס מימון ותלמידים – שתי קבוצות קטנות ללימודי איור ועיצוב. “הבאנו קבוצה של מורים מצוינים, שהם באמת הכוח המוביל – בוגרי בצלאל, אנשים טובים מאוד. ככה יצאנו לדרך: פעם בשבוע מגיעים ולומדים".

מה הפרופיל של התלמידים שהגיעו?

“חבר'ה מגוונים. זאת תמיד איזו השגחה כזאת, איזו קבוצה מתגבשת. אין תקציב פרסום, הכל מגיע מפה לאוזן, ברשתות חברתיות. כשיצאנו לדרך הייתה תחושה מחתרתית, חלוצית: אנשים באים במסירות נפש מהישיבה שלהם ללופט בתלפיות. בשלב כלשהו קיבלתי טלפון: שלום, שמי עפר כהנא, לא מזמן סיימתי דוקטורט ועכשיו ראיתי מודעה של ‘טוב ויפה', אולי ניפגש? מאז אנחנו עובדים ארבע שנים ביחד".

כהנא אכן מצא את דרכו לבועז מתוך לימודי הדוקטורט שלו בתוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר־אילן, שהחלו אחרי שחזר לארץ מהרפתקאותיו עם גרפוס. הוא כתב על הפדגוגיה של העיצוב: “תיעדתי וניתחתי הגשות של פרויקטי גמר, וניתחתי אותן כדי להבין איזו תמונה של תקשורת חזותית מצטיירת מתוך השיח הזה. זה רגע מכונן: מורים שהם גם מעצבים פעילים מותחים ביקורת על עבודות של סטודנטים שעומדים להיות מעצבים בעצמם. תוך כדי התהליך הזה של כתיבת הדוקטורט, ומכיוון אחר לגמרי, המורה שלי לטאי־צ'י שלח לי לינק לשיעור של הרב שרקי. עד אז הייתי רחוק מכל מה שקשור ליהדות ודת, אבל הערכתי את המורה הזה, אז הקשבתי. לא הסכמתי לשום דבר ממה שהרב שרקי אמר. אבל לא הצלחתי לדפדף אותו. הוא נשמע לי איש מעניין. התחלתי להקשיב כאתגר אינטלקטואלי: להבין למה הוא טועה. אבל לאט־לאט השתכנעתי".

משם, הוא צוחק, הכול הידרדר: “כשסיימתי את הדוקטורט הלכתי למכון מאיר וראיתי את הכרזה של טוב ויפה, צלצלתי, וזה התחבר. נחמיה הקדים אותי בכמה שנים, אבל החיבור היה טבעי – בין המחשבה העיצובית שלנו מבצלאל והכלים שקיבלנו שם ובין הגישה התורנית, מכון מאיר והרב שרקי והרב קוק. הייתה לנו שפה משותפת מיידית".

שושנה בין הסייגים

בקשר שלו עם בועז גילה כהנא שהוא מוצא את התשובות לשאלות ששאל לגבי מקומה העמוק יותר של האמנות בחייו. “זה קשור גם לתהליך של הדוקטורט", הוא מסביר. “הטקסט התיאורטי המרכזי שהשתמשתי בו היה הספר של חנה ארנדט, שלא כל כך מחבבים אותה בארץ בגלל מה שהיא אמרה על משפט אייכמן, אבל רק אחרי שלמדתי את הרב קוק הבנתי כמה הגישה שלה יהודית. היא בעצם מציירת מפה רחבה של המציאות האנושית, ואתה יכול רק לקחת בעצם כל תחום שאתה מתעסק בו ולמקם אותו על המפה שחנה ארנדט משרטטת. ומהרב שרקי ומהרב קוק למדתי שלהבין משהו זה למקם אותו. כל דבר שאתה רוצה להבין – אתה צריך למקם אותו בתוך מרקם עניינים רחב יותר, ואז תבין את המשמעות שלו. אם תמקם אותו במקום אחר המשמעות שלו תשתנה לחלוטין".

בועז: “התורה נותנת סדר. היא מעמידה כל ערך במקום שלו. יש שלל ערכים ויצרים ותחושות, והתורה מדריכה איך למצוא איזונים. בלי התורה בכלל לא מובן איך אפשר לעשות את זה, ברמה הכי אופרטיבית".

כשאנחנו מדברים על “למקם" ולעשות סדר, מיד נוצרים גבולות שאנחנו לא יכולים לפעול מעבר להם.

כהנא: “ודאי, ההלכה קובעת גבולות".

בשלב זה אנחנו פונים לאגרת הברכה שכתב הרב קוק לבוריס שץ, מייסד בצלאל, עם הקמת המוסד החשוב בארץ בשנת 1906. במכתבו כותב הרב קוק על הילדה שושנה שהייתה חולה מאוד וכולם דאגו לה, ולפתע קמה בוקר אחד ובפיה בקשה: “הילדה הנעימה והאהובה, הבת הנחמדה, שאחרי מחלה ארוכה וממושכת, גם נואשת, אחרי מארה של פנים חיוורים כסיד, שפתיים כמראה התכלת, חום בוער כתנור, סימור ופרפור צמרמורי, הנה פקחה עיניה ותפתח שפתיה… וקול כאב מהן נשמע: אמא, אמא, הבובה, תני לי הבובה, הבובה החביבה שזה זמן כביר לא ראיתיה". הילדה החולה מבקשת בובה, וזהו סימן של חיים. “קול ששון וקול שמחה, והכל שמחים… שושנה הקטנה מבקשת את הבובה – ברוך ה' אות לטובה". במכתב הרב קוק מדמה את הקמת בצלאל לבקשת הבובה: הפנייה אל הדבר השולי לכאורה, הצעצועי, הנחמד, מעיד ששושנה מתאוששת; שעם ישראל מתאושש.

“החלק הראשון של המכתב מפורסם יחסית", אומר כהנא. “עם ישראל, שהיה המון שנים בגלות, מתחיל עכשיו לעסוק גם בתכשיטים או בשטיחים או באסתטיקה, וזה אומר שהוא חוזר לעצמו ומבריא. אבל בחלק השני הרב קוק מבקש לדבר קצת על מגבלות הלכתיות. תרשו לי להציע לכם משהו, הוא כותב. אנחנו נזהרים משיכרון והפרזה אפילו בדברים הנעלים. גם כשיש משהו שאנחנו מעריכים מאוד, אנחנו לא מגזימים איתו. ‘לעולם לא נתמכר לאידאה אחת זו עד שנהיה טובעים במצולותיה'. ובהמשך – ‘ההגבלה לצורך דברים טובים ונעלים היא דקה ורכה, ענוגה ורפה, סוגה בשושנים': אנחנו רוצים לשים מגבלה לאמנות, אבל זו מגבלה מאוד עדינה.

“חוט אדום, גדר חיה של שושנים, לא מדובר בחומה סינית או אזיקי ברזל. כלומר, אין לך בעיה טכנית לעבור את הגדר – אתה חותך חוט ועובר – אבל זו תזכורת לשים לב שאנחנו לא מפריזים גם במה שאנחנו אוהבים כל כך. ובהשלכה הוא מדבר על האמנות. אנחנו אוהבים אמנות ואוהבים ליצור ובהרבה טקסטים אחרים הרב קוק אומר כמה זה חשוב, אבל שמים לזה מגבלה עדינה שלא פוגמת בחופש אלא להפך, מזכירה לך לא להתמכר לאמנות, כי כשאתה מתמכר אתה מאבד את החופש. החופש הוא גם להחליט מה המרחק הנכון שלך מהדבר ולא להיבלע בתוכו. המגבלה היא זו ששומרת על החופש האמיתי שלך. זה דבר חשוב כשאנחנו מדברים על אמנות והלכה. אמנות נתפסת היום כשיא הביטוי של החירות והחופש, וכל מה שנתפס כמגביל את האמנות מעורר קריאות געוואלד".

נחמיה: “גדלתי באווירה כזאת שאמנות היא הכול, עד כדי כך שבסופו של דבר היא הדת החדשה. על חורבות הכנסייה בנו את האמנות. זה לא טריוויאלי בכלל להגיד את מה שהרב קוק אומר לבוריס שץ, והוא אומר את זה בצורה מאוד עדינה. מהתשובה של שץ, אגב, ראינו שהוא לא הבין את מה שהרב קוק אומר. הוא התגונן".

אור מן השמיים

כהנא לוקח את זה הלאה, ומשליך את ההתגוננות של שץ על התגובה החילונית וגם הדתית לבית המדרש שלהם: “למי שלא בא מעולם דתי או שהגיע בלי יחס של כבוד ליהדות והבנה של המצוות – זה נתפס כמשהו שמאיים עליו. צנזורה. עול מיותר שנוגד את המגמה של האמנות: חירות, פריצת גבולות, אמירה נוקבת, ביקורת חברתית. אבל גם על העולם הדתי זה מאיים, כי פתאום מתחילים לדבר איתו על יצירתיות וחופש ומשחקיות. אתה חייב ליצור מתוך המקומות האלה, וזה פתח לחשוב מחשבות שאולי הן מסוכנות. אז כל הצדדים נלחצים מהקשר בין יהדות לאמנות. לא יודעים מה לעשות עם זה.

“אנחנו עסוקים בשאלה איך ליצור מתוך חופש וחירות ומשחקיות בלי לגלוש לתהומות נמוכים, אבל גם שזאת לא תהיה אמנות מגויסת לרעיון, אילוסטרציה של רעיונות יהודיים. האפשרות ליצור בתוך מסגרת ההלכה מתוך חופש וחירות היא שאלה גדולה, לא רק של האמנות אלא של החיים. האמנות היא מגרש משחקים נהדר לבחון את זה".

התלמידים מגלים כאן את התשובה?

בועז: “זה משתנה מתלמיד לתלמיד. לפעמים זה קשור לבית המדרש שהתלמיד מגיע ממנו. יש מי שמגלים פה את החיבור הזה ויש מי שבאים קצת יותר מוכנים. יש הרבה עבודה בניעור הקלישאות שכבר נטעו שורש".

מה למשל?

בועז: “הקלישאה היא אחת הסוגיות שהכי מעסיקות אותי. צריך לראות את היפה בדברים הלא סטנדרטיים, הלא מובנים מאליהם, ולא בתרבות הקיטש ומתיקות היתר, כמו הקיטש הדתי של העיטורים והרימונים והאיורים של בית המקדש, או במוסכמות כמו המחשבה שהיפה הוא ריאליסטי. יש אנשים שזה יושב אצלם חזק. השמחה הכי גדולה שלי היא כשאני שומע מתלמידים שעכשיו הם רואים את הדברים אחרת".

כהנא: “פעם אספנו עטיפות ספרים שקשורים בעיקר ליהדות: הכול שמיים, עננים, אור. זאת קלישאה שחוזרת על עצמה שוב ושוב ושוב. הספרים עצמם יכולים להיות מדהימים במקוריות ובעוצמה שלהם, ספרים של טובי הסופרים – אבל הכריכות, אותו שטנץ קיטשי של אור משמיים בווראציות שונות. יש בזה דיסוננס. הספר הוא ברמה גבוהה של חשיבה וחיבור, אבל הכריכה היא אזור רדום לגמרי. זה קשור לתיבת התהודה שלנו, לציפיות החברתיות מהספר. הניסיון בתוך הלימוד עצמו, יחד עם התלמידים, הוא לפצח משהו. לשחרר. להיות מוכן גם לטעות ולהתלכלך ולהסתכן, ולא לדעת מה יצא בסוף. בעולם חילוני אולי יש יותר מוכנות לזה, אבל בעולם הדתי זה מלחיץ ומפחיד. כשאתה לא הולך על בטוח ולא מבין מה אתה הולך לעשות, היצירה מקבלת המון – בזכות טעויות, מקריות וחיפוש.

“באמנות חשוב מאוד העניין האינדיבידואלי. האינדיבידואל באמנות הוא הדבר הכי קדוש. בבצלאל יש לך תיק עבודות, ואתה צריך להיות מקורי ולהביא בו את עצמך. יש איתך עוד אנשים בכיתה, כולם לומדים את אותו הנושא, אז אתה חייב שמה שאתה עושה לא רק שיהיה מקורי באופן כללי אלא גם שונה ממה שהאחרים עושים. אתה כל הזמן חותר לבטא את עצמך ולעשות את הדבר הכי מקורי שאף אחד אף פעם לא ראה. אבל בדת וביהדות, הרעיון של עם ישראל, כלל ישראל, הוא חשוב יותר ממה שאני רוצה. באמנות אנחנו צריכים ורוצים לטפח את האינדיבידואל ולראות מה קורה איתו. לנתק את כל החוטים וללכת על החבל הדק הזה בלי רשת ביטחון מתחת. זה מפחיד. וזה מלחיץ. זו עבודה של שנים. גם בתור יוצר אתה כל הזמן עובד על עצמך".

בועז: “יש פן טיפולי באמנות. האמנות היא כלי טיפולי אדיר".

כהנא: “תחרותיות, למשל – במיוחד כשאתה עובד לצד תלמידים אחרים. מה עושים עם זה? ‘קנאת סופרים תרבה חכמה' ואתה תמיד לומד מאחרים, אבל איך אתה לא נקלע לפלונטר של ‘אני לא מספיק טוב' או ‘הוא יותר טוב ממני?'. על כל סוגיה כזאת שעולה אצלנו וגם אצל התלמידים יש לתורה מה להגיד. אתה שואל את השאלה – התורה עונה. קודם כול אתה צריך לנסח את השאלות האלה. כשאתה שואל אתה מקבל תשובה, גם אם לא באופן ישיר".

אני רוצה לשאול על העניין של גבר שיוצר, משני היבטים. האחד, זה מקצוע שמצריך להביא עולם פנימי ולעיתים לא מעט רגש, תכונות פחות “גבריות". האחר, אמנות היא מקצוע שלא תמיד אפשר להתפרנס ממנו ולפרנס את המשפחה.

בועז: “אני חושב שהתכונות של רגישות והתבוננות ועדינות, שמאפיינות אמן, לא מנוגדות לגבריות. יש פסקה מדהימה של הרב קוק, שהוא אומר שחייבים להתפתח ולהשתכלל בתחום האסתטי. זה מהפכני: תלמיד חכם כמו הרב קוק אומר שהאסתטיקה תעשיר את תפיסת האישיות שלו. זה לא מנוגד. התלמידים שמגיעים לפה שהם בעלי משפחה צריכים איזו משיכה פנימית לדבר הזה, צריכים לרצות את זה, אבל כולם גם צריכים להיות מעשיים. יש במודעות תפיסה שמקצועות האמנות הם תחביב, והתפיסה הזאת לא מאפשרת להתמסר לחלוטין – וזה תחום שצריך להתמסר אליו, בטח בזמן שאתה לומד אותו. לצערי אנחנו עדיין לא שם, אבל יש תזוזה. אני מזהה מגמות בחברה הדתית".

לקראת סוף הריאיון, אנחנו חוזרים אל הסיפור הגדול: ראיית האמנות מתוך בית המדרש. “באופן כללי, אני חושב שיש צימאון לסיפור חדש על האמנות והעיצוב, סיפור שהוא לא הסיפור המערבי", אומר כהנא. “אחד התלמידים בבצלאל אמר לי: ‘אני בחור דתי, ואני מציג עבודות, אבל אין לי מילים להגיד את מה שאני מרגיש. אני לא יודע איך לדבר על אמנות מתוך העולם היהודי שלי. אני מרגיש שהשפה שלהם לא מתאימה לי, ואין לי שפה אחרת'".

האנרגיה מושקעת בתיווך לשפה ההיא, ובדרך אתה מאבד הרבה דברים – ומה שיוצא הוא לא ממש הדבר.

"נכון. צריך בחוכמה לנסות לפצח את זה. אחרי שפיצחת, אני בטוח שאפשר להנגיש את זה בצורה יותר פשוטה. אחרי שהאסימון נפל הדברים מתבהרים, ויכולים להיות מובנים וברורים לכולם. זה לא בשמיים. אנחנו צריכים לספר מחדש סיפור יותר טוב על מהו עיצוב ומהי אמנות".