פסק הדין שפרסם בג"ץ לפני חודשיים הפתיע רבים במערכת המשפט, והכניס את ממשלת לפיד למבוי סתום. רק מעטים האמינו מראש שהשופטים יקבלו את העתירה של ארגון לביא, ויביכו את מי שהיה עד לפני שנים אחדות חבר במועדון המכובד שלהם. ובכל זאת, השופטים קבעו פה אחד שבתקופת בחירות לא ניתן למנות יו"ר קבוע לוועדה המייעצת למינוי בכירים, מה שאומר שהשופט בדימוס מני מזוז לא יכול לקבל את התפקיד – ועל כן גם אי אפשר למנות רמטכ"ל חדש. אולם עורך הדין יצחק בם, שייצג את ארגון לביא בעתירה הזו וברבות אחרות, אומר שהוא דווקא לא הופתע. כבר כשיצא למערכה הוא שיער, או לפחות קיווה, שמשהו בגישה של בג"ץ השתנה בשנים האחרונות, וכיום השופטים כבר מבינים שהם צריכים להגיש לציבור דין וחשבון על פסיקותיהם.
"אם עתירה כזו הייתה מוגשת ב־2007, כשהתחלתי את הפעילות שלי, נמוכים הסיכויים שהיא הייתה מתקבלת", אומר בם. "היום כנראה המערכת כבר מודעת לכך שיש דברים שלא עושים, ובוודאי שלא עושים באופן הזה. הרי מזוז עצמו, כשעוד ישב בבית המשפט העליון, הוביל קו נוקשה של הטלת מגבלות על ממשלת מעבר. הוא זה שקבע ששר לא יכול למנות מנכ"ל למשרדו בתקופת בחירות, ושאם יעשה זאת, השר הבא יוכל להעיף את המנכ"ל בהינף החלטה. לכן לא ייתכן שאותו שופט עצמו יתמנה ליו"ר ועדה לקדנציה שנמשכת שמונה שנים. זה לא הגיוני.
"התמרון שעשה מזוז כשהודיע לבית המשפט שאינו מוכן לקבל מינוי לתקופה קצרה, לא הוסיף לו כבוד, וגם לא ליועמ"שית שהצטרפה אליו. זה מראה שהרבה דברים במערכת המשפטית הם בסופו של דבר עניינים של אגו. אני חשבתי שככל שאדם גדול יותר, כך יש לו יותר גדלות רוח, ענווה ויכולת לא להיות ממוקד באגו של עצמו. כנראה זה לא נכון לגבי כולם".
ומה אתה חושב על השופט אליקים רובינשטיין, שהסכים להתמנות ליו"ר זמני של הוועדה, ולו לצורך מינוי הרמטכ"ל?
"אני מסיר את הכובע בפני העמדה הממלכתית שלו. הוא הציל במידה רבה את אמון הציבור בכל המוסד הזה – גם בוועדה וגם בשופט בית המשפט העליון בדימוס שעומד בראשה. רובינשטיין הראה שלא הכול אישי ולא הכול משחקי כוח. יש מדינה שצריך לנהל, ולפעמים הרצון להראות מי יותר 'גברא רבא' אמור לכוף את ראשו בפני הצורך הציבורי".
אין עבודה, יש הרשעה
בם (44), תושב אפרת ואב לבן, נולד בעיר ברהובו שבמערב אוקראינה, לא הרחק מגבול הונגריה. מבטאו מעיד עליו שאינו צבר. סבו הגיע לשם כמכונאי מטוסים של הצבא האדום בשלהי מלחמת העולם השנייה והשתקע במקום. כשהחל גל העלייה הגדול של שנות התשעים, קיבלו הוריו של בם "את ההחלטה הנכונה ביותר אי פעם", כהגדרתו: "לנתק את הקשר עם ברית המועצות ולחזור למולדת ההיסטורית. בארץ הם נאלצו להתחיל מכלום, אך ברוך השם, מתוך ארבעה ארגזים שהם לקחו איתם, אחד היה מלא ספרים. על זה אני תמיד מודה להוריי – שבבית היו ספרים, ותמיד הייתה אהבת הספר".
גם התודעה הפוליטית שתנחה אותו בעשייתו המשפטית בהמשך, נבטה בו מגיל צעיר. הימים ימי אוסלו הסוערים, ויצחק הצעיר פונה במכתב למערכת העיתון "מעריב", אז עדיין כלי תקשורת מרכזי ומשפיע. "עצם הרעיון לחתום הסכם עם ערפאת, לתת לו רובים ולקוות שיהיה טוב, נשמע לי הזוי", הוא מספר. "במעריב היה אז 'פרלמנט' של קוראים, ובקיץ 95', בעודי בן 17, שלחתי להם מכתב שגם פורסם. שאלתי בו: מה יקרה כאשר תהיינה לערפאת דרישות שלא נוכל למלא? אמרתי שנקבל אינתיפאדה, והפעם היא תהיה מחוזקת ברובים. ומה לעשות, כך היה".
"יש יחידה במחוז ש"י שמתוקצבת ב־60 מיליון שקל בשנה בשביל השטויות האלה, לארוב לנערים שחס וחלילה לא ייכנסו למאחז. השאלה הראשונה שלי היא אם בשביל זה הקמנו מדינה, והשאלה הגדולה יותר היא איך יכול להיות שגם את זה אתם לא יודעים לעשות. לכו הביתה"
אחרי שירות של שלוש שנים במודיעין חיל האוויר, פנה בם ללימודים בפקולטה למשפטים של האוניברסיטה העברית – אתגר לא פשוט בכלל לנער עולה שעברית אינה שפת אמו, ובכל זאת הוא סיים את הלימודים בהצטיינות יתרה. לאחר תקופת התמחות בלשכתו של שופט בית המשפט המחוזי בירושלים דאז, יהונתן עדיאל, קיבל בם את המלצתם של מורים וחברים, ויצא ללימודי תואר שני באוניברסיטת הרווארד. "אצל פרופ' אלן דרשוביץ למדתי משפט פלילי, אצל פרופ' לורנס טרייב למדתי משפט חוקתי, ואצל פרופ' אלנה קגן, כיום שופטת בית המשפט העליון של ארה"ב, למדתי משפט מנהלי. הגעתי למסקנה שמה שאומרים על הקשר היהודי הבינלאומי הוא כנראה נכון. כשאתה מגיע לשם אתה רואה שהמרצים הבולטים הם כמעט כולם יהודים".
הלימוד מפיהם של בכירי המשפטנים בעולם הסב לו הנאה רבה, אבל הקור, קשיי השפה ומה שהוא מגדיר כ"שביעות הרצון העצמית של שמנה וסלתה של יהדות ארה"ב" החזירו אותו ארצה אחרי שנה. כאן הוא נחת היישר לתקופה הבוערת של תוכנית ההתנתקות, ונרתם לחזית המשפטית של מתנגדי הנסיגה. "פתאום אני רואה שכל מה שמלמדים בקורסים של משפט חוקתי, דיני מעצרים וסדר דין פלילי בנוגע לזכויות חשודים – זה מהשפה ולחוץ. יש תיאוריה ויש פרקטיקה, והפרקטיקה הזו מוכוונת פוליטית".
הפרת זכויות האדם של מתנגדי ההתנתקות עמדה במרכז מחקר שכתב בם עבור המרכז המדיני לישראל בראשות ד"ר יצחק קליין. הוא גם התייצב בבתי המשפט כדי להגן על נאשמים, ובשנת 2006 הגשים לראשונה את שאיפתו של כל סנגור פלילי, כשהביא לזיכויו של לקוח. "זה היה איש ימין שהואשם בחסימת כביש. אני הגעתי לתיק בשלב מאוחר, כי בתחילה הוא לא היה מיוצג. בינתיים פרשת התביעה הסתיימה, ואני הייתי צריך להתחיל את פרשת ההגנה. צפיתי בקלטת הווידאו מהאירוע וראיתי שבכלל לא רואים את הלקוח שלי על הכביש. בסופו של דבר הצלחתי לשכנע את בית המשפט שהאיש לא התפרע. ההפגנה שבה הוא השתתף התחילה כחוק – גם המשטרה לא הכחישה זאת – ובאיזשהו שלב השוטרים החליטו פתאום לעצור אותו. זו הייתה האווירה של אותם ימים".
לאחר תקופה קצרה כחוקר במרכז שלם, פתח בם משרד עצמאי. במקביל לעבודתו כסנגור פלילי, הוא החל לשמש כבא כוחם של ארגונים המזוהים עם הימין, בעיקר הפורום המשפטי למען ארץ ישראל. בתקופה זו התגבשה זהותו המקצועית כפרקליט ש"מייצג את האדם והחברה האזרחית מול הממסד", כהגדרתו. לכמה מהתיקים שניהל נודעה חשיבות ציבורית רבה, שלא פגה גם בחלוף השנים. "אחת העתירות הראשונות שלנו דרשה לחשוף את הפרוטוקולים של הוועדה לבחירת שופטים. העתירה נדחתה אומנם, אבל היא הייתה בין הגורמים לכך שהכללים שונו וכיום הם מאפשרים פרסום פרוטוקולים שלא נוגעים לעניינים אישיים".
בשדה הפלילי הוא מייצג לקוחות רבים דרך הסנגוריה הציבורית. "אני מתמקד בעיקר בתיקים אידיאולוגיים או תיקים שיש בהם טוויסט משפטי מעניין. עבירות נגד הסדר הציבורי, למשל. אף אחד לא אוהב את מפגיני הפלג הירושלמי, אבל גם להם יש זכויות. יום אחד מגיע אליי תיק של מפגין, שעל פי הטענה הרים גדר הפרדה משטרתית במטרה לפרק אותה וכך לאפשר למפגינים לחסום את הכביש. האשימו אותו בעבירות של התפרעות, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו וכל הדברים הנפלאים האלה. אלא שלמרבה המזל אנחנו חיים בעידן של תקשורת אלקטרונית, והבחור מצא סרטון מאותה הפגנה. לקחתי את הסרטון, חילקתי אותו לפריימים, והצלחתי להראות שלא הוא זה שפירק את הגדר; השוטרים נפלו עליו כי הוא היה ליד המקום. השוטר שהעיד בשלב ההוכחות, עוד לפני שהצגתי את התמונות, כבר לא היה בטוח שהלקוח שלי באמת ביצע את המעשה. אחרי שגם הראיתי את התיעוד, התביעה הבינה שהיא בבעיה, והשופט הציע הסדר: המפגין יודה בסעיף של התפרעות בשל היותו נוכח שם, יתר האישומים יבוטלו, נשלח אותו לתסקיר שירות המבחן ונראה מה יהיה. אני הסכמתי, אבל רק אם תינתן לנו התחייבות שהתיק מסתיים ללא הרשעה.
"קיבלנו את התסקיר. נאמר בו שמדובר בבחור טוב, לומד בישיבה, אבל מכיוון שהרשעה לא תגרום לו שום פגיעה קונקרטית – כי הוא לא עובד, וממילא לא יפטרו אותו – אי אפשר להמליץ על אי הרשעה. השופט התחבט, ואני בינתיים הוצאתי מדוברות המשטרה רשימה של הפגנות ארגוני נכים שהתקיימו באותה תקופה. הראיתי אותה לשופט ואמרתי: להם המשטרה אפשרה לחסום כבישים באופן חופשי, אני מבקש יחס שווה גם למפגיני הפלג, ולכל הפחות להימנע מהרשעה. השופט בכל זאת הרשיע, ואני ערערתי לבית המשפט המחוזי. השופט שם לחץ על התביעה, ולבסוף היא הסכימה לבטל את ההרשעה. זה היה אחד התיקים שהביאו לשינוי, הצהרתי לפחות, במדיניות של הגשת כתבי אישום על חסימות כבישים. כיום מגיעים להליך כזה רק אם יש אלימות, שימוש בחפצים או סיכון משתמשי דרך".
תשעה נגד תשעה
תיק דגל נוסף של בם נדד במשך כמה שנים בין ערכאות שונות, ולבסוף הסתיים לא רק בזיכוי לקוחו, אלא גם בשינוי ההלכה המשפטית בעבירה של "העלבת עובד ציבור". התיק עסק במאמר חריף שפרסם אליצור סגל נגד הרב הצבאי הראשי בתקופת ההתנתקות, הרב ישראל וייס. "אחד השלבים של תוכנית הפינוי היה למעשה מימוש חזונו של המשורר מחמוד דרויש, שאומר ליהודים לקחת את מתיהם ואת קבריהם וללכת", אומר בם. "על החלק של לקיחת הקברים מגוש קטיף הייתה ממונה הרבנות הצבאית. סגל פרסם מאמר קשה מאוד על הרב וייס בנושא הזה, ובעקבות זאת ח"כ איתן כבל פנה ליועץ המשפטי לממשלה ודרש לפתוח בחקירה בגין הסתה".
היועמ"ש מני מזוז אכן הורה על חקירה, אך לאחר שנמצא שבמאמר אין כל הסתה, הוחלט להעמיד את סגל לדין בעבירה של העלבת עובד ציבור. בם קיבל לידיו את התיק, וניהל שלב הוכחות לא פשוט בבית משפט השלום, שבמהלכו היה על הסנגוריה לחקור גם את הרב וייס. בשלב הסיכומים החליט עורך הדין לטעון בין היתר להגנה מן הצדק – כלומר שהאכיפה נגד סגל היא בררנית, משום שאחרים שהתבטאו באופן דומה לא הועמדו לדין. לשם כך הגיש לפרקליטות בקשת חופש מידע, בדרישה לקבל את כל ההחלטות בנוגע להעמדה לדין בעבירות של העלבת עובד ציבור וזילות בית המשפט, שבע שנים אחורה. "הממונה על חופש המידע במשרד המשפטים השיבה לי שהיא מסרבת להיענות לבקשה, משום שהדבר דורש יותר מדי זמן ומאמץ. הגשתי עתירה מנהלית, ובית המשפט המחוזי קיבל אותה והורה לתת לי את החומר שביקשתי.
"להחלטה כזו יש השלכות רוחב על הרבה מאוד תיקים פליליים, ולכן הפרקליטות ערערה לעליון. התחושה שלי מהערות השופטים בדיון הייתה שהכיוון לא טוב מבחינתי, אבל לבסוף הופתעתי לטובה. התקופה של החומרים שקיבלתי צומצמה אומנם משבע שנים לשלוש, אבל במישור העקרוני הטענות שלי התקבלו. וכך, דרך התיק של אליצור סגל, השתנו הכללים בדיון הפלילי. עכשיו כשדנים בהגנה מן הצדק, המדינה חייבת למסור את המידע הזה. בהמשך הדין התפתח, והגשת הבקשה לקבלת המידע מתבצעת במסגרת ההליך הפלילי, אבל העיקרון נשמר. אם תשאל אותי מה הדבר המשמעותי ביותר שהשגתי בקריירה שלי כסנגור, ייתכן שזו התשובה – השינוי שנעשה בהליך הפלילי בעקבות התיק של סגל".
"התמרון שעשה מזוז כשהודיע לבית המשפט שאינו מוכן לקבל מינוי לתקופה קצרה, לא הוסיף לו כבוד, וגם לא ליועמ"שית שהצטרפה אליו. זה מראה שהרבה דברים במערכת המשפטית הם בסופו של דבר עניינים של אגו. אני חשבתי שככל שאדם גדול יותר, כך יש לו יותר גדלות רוח, ענווה ויכולת שלא להיות ממוקד באגו של עצמו"
גם אחרי ההישג העקרוני הזה, בית משפט השלום דחה את טענות ההגנה לגופו של מקרה, והרשיע את סגל. הערעור שהגיש בם לבית המשפט המחוזי נדחה גם הוא, אף שהאגודה לזכויות האזרח הצטרפה להליך כידידת בית המשפט וטענה שיש לזכות את הנאשם. למרבה ההפתעה, המהפך הגיע בבית המשפט העליון, שרק זמן קצר קודם לכן הרחיב מאוד את תחולת העבירה של העלבת עובד ציבור.
"הגשתי בקשת רשות ערעור לעליון, בנימוק שלא ייתכן שאדם מורשע בעבירה הזו בגלל מאמר פובליציסטי", מספר בם. "כתבתי שההלכה שנפסקה קודם לכן היא רעה, ויש לשנות אותה". הבקשה הונחה על שולחנו של חנן מלצר, שופט שבם מעריך מאוד ברמה האישית. "הייתה עליו הרבה ביקורת מימין, אבל אני אהבתי להופיע בפניו, כי הוא פשוט מענטש. הבקשה שלי נפלה על אוזניים קשובות, והשופט מלצר, כאוהד של חופש הביטוי, העביר אותה לדיון בהרכב של שלושה שופטים. במסגרת הדיון אם לאפשר לנו לערער לבית המשפט העליון, הנשיאה אסתר חיות הציעה למדינה לחשוב שוב, ואולי לבטל את כתב האישום. אבל השם הכביד את לב פרעה – במקרה הזה אני מנחש שפרעה היה פרקליט המדינה דאז, שי ניצן – והמדינה השיבה בשלילה להצעה. ואז, באופן מפתיע, חיות החליטה להרחיב את ההרכב לתשעה שופטים. דיון בהרכב כזה, בסוגיה שכבר נידונה מול תשעה שופטים זמן לא רב קודם לכן, הוא דבר נדיר. כנראה השאלה המשפטית הייתה באמת חשובה".
ההרכב המורחב זיכה את אליצור סגל פה אחד. "בפסק הדין גם נקבעת הלכה, שהבעת דעה פוליטית לא תיחשב כמעט אף פעם להעלבת עובד ציבור. אני כשלעצמי חושב שצריך לבטל את העבירה הזו, אין לה שום זכות קיום".
פנצ'ר בחקירה
עם השנים, יצא שמו של בם כסנגור של אנשי ימין שהואשמו בעבריינות אידיאולוגית. לא פעם הוא הצליח להוכיח שההאשמות נגדם חסרות בסיס ראייתי. כך היה למשל כשייצג שני נאשמים בביצוע פעולת "תג מחיר" באבו־גוש, הסמוך לירושלים. "באחד הלילות כמה וכמה מכוניות בכפר נמצאו מפונצ'רות, ועליהן או סמוך להן נכתבו משפטים בגנות הערבים ובגנות שב"כ", מספר בם. "אחרי כשנה נעצרו שני בני אדם, אחד בגיר ואחד קטין, והועמדו לדין. שב"כ היה מעורב עמוקות בתיק הזה. אצל הקטין, שלמד אז בישיבה, מצאו מפת כבישי ישראל, והקטע הנוגע לאבו־גוש היה מסומן בעיגול. לראיות צורפו גם צילומים מהתחנה המרכזית בירושלים, שכביכול הראו את השניים עולים לאוטובוס שנוסע לאבו־גוש. כאן צריך לציין שכאשר מוצת רכב של יהודי בסילואן או בשכונת שמעון הצדיק, שב"כ לא ממש מעורב. גם בחקירת עבירות הרכוש הרבות שבוצעו נגד יהודים ב'שומר החומות', המעורבות של שב"כ הייתה אפסית, ככל הידוע לי. אבל כשזה נוגע לחשודים יהודים, פנצ'ור צמיגים מקבל יחס כמו פיגוע טרור של ממש.
"בדיון התחילו להתברר העובדות: החיפוש התבצע אומנם בישיבה הנכונה, אבל לא ברור אם הוא נערך בחדר של אותו בחור ובארון שלו. מעבר לכך, נותקה שרשרת המוצג (התיעוד הרציף שמוכיח כי הראיה המובאת לבית המשפט אכן נתפסה אצל הנאשם – ש"פ), ולא ברור שזו המפה המקורית. גם לא בדקו טביעות אצבע. זמן צילום התמונות בתחנה המרכזית לא תאם את החשדות, והזיהוי שנעשה על פיהן גם הוא לא היה ממש זיהוי. הנהג של האוטובוס שבו לכאורה נסעו השניים לא הצליח לזהות אותם במסדרי זיהוי – הוא זיהה בכלל אנשים אחרים, כולל מישהו שבוודאות לא היה שם. אפשר לטעון למחדלי חקירה, אבל ככל שהתקדם התיק, התברר שהיה שם יותר מחדל מחקירה. בחייכם, יש לכם אינסוף תקציבים, הקימו במשטרה יחידה מיוחדת לפשיעה לאומנית ויש עוד מחלקה בשב"כ – איך יכול להיות שאפילו לשמור על שרשרת מוצג אתם לא מצליחים? על זה מבזבזים את כספי המיסים שלנו?"
הלקח של בם מהפרשה, שהסתיימה בזיכוי, הוא כפול: "למדתי שבמשטרת ישראל ובמחלקה היהודית בשב"כ יש כשל ערכי וכשל מבצעי. הכשל הערכי מתבטא בכך שהם איבדו לחלוטין את הפרופורציה. לא יכול להיות שבתיקים מינוריים ואזוטריים, כמו הפרת צו שטח צבאי סגור, אני מוצא תעודות חיסיון של שב"כ. זה טירוף מוחלט. אבל מעבר לכך שהם כושלים ערכית, ונלחמים בהתיישבות היהודית בארץ ישראל, הם גם עושים את זה גרוע.
"אתן לך עוד דוגמה: הוציאו צו שטח צבאי סגור למאחז 'גאולת ציון'. צוות בילוש פשיעה לאומנית של ימ"ר ש"י ארב לקטינים שנמצאים שם, וראה אחד מהם כשהוא בדרך לצאת מהשטח. הצוות יצא מהמחבוא ועצר את הקטין על השביל, במקום שבו כבר מותר להימצא. הליך ההוכחות נמשך חמש שעות, ובמהלכו התברר שהשוטר שכח לסמן במפה מה היה בדיוק, והוא לא במאה אחוז בטוח שהם שמרו על קשר עין עם הבחור כשהלך בשטח הצבאי הסגור, כי שני השוטרים כבר לא זוכרים בוודאות מי היה הנהג ומי המתצפת. בסופו של דבר השופטת המליצה למדינה למשוך את כתב האישום, ואכן כך היה. היחידה הזו במחוז ש"י מתוקצבת ב־60 מיליון שקל בשנה בשביל השטויות האלה, לארוב לנערים שחס וחלילה לא ייכנסו למאחז. השאלה הראשונה שלי היא האם בשביל זה הקמנו מדינה, והשאלה הגדולה יותר היא איך יכול להיות שגם את זה אתם לא יודעים לעשות. לכו הביתה".
כמו כל סנגור פלילי, גם הקריירה של בם לא מורכבת מרצף בלתי פוסק של ניצחונות. אחד המקרים שבהם לא הצליח להשיג את מבוקשו היה משפטו של עמירם בן־אוליאל, שהורשע ברצח שלושת בני משפחת דוואבשה בעיירה דומא. "האירוע מזעזע, ליבי ליבי על הקורבנות", אומר עו"ד בם, שייצג את בן־אוליאל בבית המשפט המחוזי. "לצד זה יש שתי שאלות גדולות: האם ההודאה של עמירם היא הודאת אמת? והאם זו הדרך לחקור פשעים במדינה מתוקנת? כל מערכת משפט מודרנית שזכויות אדם בראש מעייניה, הייתה מזכה את בן־אוליאל. הרי מה קרה בחקירה? בלילה בין חמישי לשישי היה לחץ פיזי, עינויים בלשון העם. במוצאי שבת נגבתה ההודאה ונערך השחזור, ובלילה בין שני לשלישי היה עוד סבב של עינויים. בכל הזמן הזה בן־אוליאל לא פגש עורך דין. הפרקליטות טענה לניתוק הקשר הסיבתי בין העינויים לבין ההודאה – וזה פשוט לוקש שהיא מכרה לבית המשפט. הרי ברור לחלוטין שאחרי הסבב הראשון של העינויים, האופציה שיחזרו לענות אותו הייתה על השולחן. ובכל זאת, השופטים עטו על התזה של הפרקליטות כמוצאי שלל רב. הם לא יכלו להרשות לעצמם לזכות את מי שהואשם בעבירה כזו, והעדיפו לחשוב שהודאתו היא הודאת אמת, גם אם הוצאה ממנו באמצעים פסולים".
גם הודאה כזו עשויה להיות נאמנה למציאות.
"לי יש ספק גדול אם זו הודאת אמת, כי גם בשב"כ לא מאמינים לה עד הסוף. בן־אוליאל אמר בהודאה שהוא פעל לבד; שב"כ לא מאמין לו, וכך ממילא הוא לא מאמין להודאה. ואם שב"כ לא מאמין – אני אאמין? אבל בכל מקרה, זו הודאה שניתנה תחת עינויים. לצערי לא נולד הלוקש שהפרקליטות לא תאכיל את בית המשפט, ובית המשפט יאכל הכול לתיאבון כשהוא רוצה בכך. צריך להבין שלהחלטה כזו יש השלכות רוחב. זה קארט־בלאנש לשב"כ לענות חשודים, מקסימום יגידו אחר כך שנותק הקשר בין העינוי להודאה. בית המשפט העליון פתח את הפתח לאינספור הרשעות שווא עתידיות".
אין טעם להמשיך לצעוק
יוזמת פסקת ההתגברות, שתאפשר לכנסת לחוקק גם חוקים שבית המשפט סבור כי הם סותרים את חוקי היסוד, זוכה לתמיכה מעו"ד בם, אף שהוא לא רואה בה פתרון עומק לבעיה הקיימת באיזון בין הרשויות. לדבריו, כאשר בית המשפט העליון העניק מעמד חוקתי לחוקי היסוד ונטל לעצמו סמכות לפסול חוקים על פיהם, הוא עשה צעד חסר תקדים ברמה העולמית. "זו החלטה אקטיביסטית יותר מ'מרבורי נגד מדיסון', פסק הדין המפורסם שבו בית המשפט העליון האמריקני קבע שבסמכותו לפסול חוקים. שם בית המשפט אמר שבחוקה האמריקנית עצמה יש מנגנונים שמאפשרים לשנות אותה, ולכן חקיקה רגילה לא יכולה לסתור את החוקה, כי זה בעצם שינוי שלא לפי המנגנונים שכבר נקבעו. אצלנו בית המשפט עשה דבר אחר לגמרי: הוא כונן למדינת ישראל את החוקה שלה. זה מהלך אקטיביסטי מאוד, אבל זו המציאות. לכן אין טעם להמשיך לצעוק שהמציאות הזו לא לגיטימית, צריך להתמודד איתה בכמה דרכים, שפסקת ההתגברות היא רק אחת מהן".
מה עוד צריך לעשות כדי להתמודד איתה?
"הציבור צריך להבין ששפיטה מושפעת מאוד מתפיסות עולם. שופט יכול להיות הגון, כלומר להיות עקבי ולא להכיר פנים בדין, אבל בסופו של דבר השקפת העולם שלו משליכה על פסקי הדין שהוא כותב. מי שתפיסותיו תומכות בחירות הפרט, יתייחס מראש בחשדנות לאישומים בגין עבירות שקשורות לחופש הביטוי. שופט שמגיע עם השקפה קולקטיביסטית, ההגנה על זכות הקניין לא תהיה אצלו במקום הראשון. כאשר חוקי היסוד שלנו משתמשים במונחים רחבים כל כך, זה מזמין פרשנות שמושפעת מהשקפות עולם. לכן ברור שחייבים לשנות גם את הרכב הוועדה למינוי שופטים, כך שיותר השקפות עולם תיכנסנה לבית המשפט העליון.
"בן־אוליאל אמר בהודאה שלו שהוא פעל לבד, ואם השב"כ לא מאמין לו, הוא ממילא לא מאמין להודאה. אם השב"כ לא מאמין – אני אאמין? בכל מקרה, זו הודאה שניתנה תחת עינויים. לצערי לא נולד הלוקש שהפרקליטות לא תאכיל את בית המשפט, ובית המשפט יאכל הכול לתיאבון כשהוא רוצה בכך"
"תראה מה ממשלת בנט עשתה לחוק הדיינים, איך ביעף היא שינתה את הוועדה למינוי דיינים ועיצבה אותה בדמותו של מתן כהנא. הכניסו עוד ח"כים, עוד ארגוני נשים, וצמצמו את ההשפעה של הדיינים המכהנים על מינוי דיינים חדשים. אותו תהליך צריך לעשות לוועדה למינוי שופטים. וכמובן, צריך לחוקק את פסקת ההתגברות, כי המילה האחרונה חייבת להיות של הכנסת".
בג"ץ לא צריך להחליט אם מינוי אריה דרעי לשר, אחרי ההרשעה האחרונה שלו, הוא מהלך תקין?
"השאלה הגדולה היא מה תפקידו של בית המשפט, ואם הוא זה שצריך להנחיל תרבות פוליטית. קרוב ל־400 אלף ישראלים הצביעו לש"ס בראשות דרעי, אף שידעו שהוא הורשע בעבר בשוחד ובעבירות מס. אם בג"ץ קובע שדרעי לא יוכל לכהן כשר, זו בעצם אמירה שהעם בחר לא נכון וצריך להחליף את העם. אמירה כזאת לא יכולה להיות מקובלת במשטר דמוקרטי".
בינתיים גם אתה פונה שוב ושוב לבג"ץ ומבקש ממנו שישתמש בכוחו נגד הממשלה. זה לא סותר את השקפת העולם שלך?
“אני מתנגד למונופולים ולוועדי עובדים, ואף על פי כן אני צורך חשמל מחברת החשמל – שהיא גם מונופול, וגם אחד מוועדי העובדים הפוגעניים והמסואבים ביותר במשק הישראלי. אין פה סתירה, מכיוון שכל עוד אלה הם כללי המשחק, ולבג"ץ יש מונופול, אני לא רוצה להשאיר את המגרש ריק. כאשר הברירה היא בין לשחק לפי הכללים הקיימים – שאני חושב שהם לא טובים – ובין לא לשחק בכלל, אני מעדיף לשחק. יותר מזה, מבחינתי הפניות לבג"ץ הן וין־וין. אם אני מקבל את מה שביקשתי, אני מרגיש לרגע את תחושת הניצחון שהעותרים בשם עדאלה וארגונים דומים מרגישים פעמים רבות. ואם בית המשפט דוחה את העתירה שלי, כשברור שטענות הצד השני היו מתקבלות, או אם פתאום בית המשפט נזכר בצורך בריסון שיפוטי – זה מחזק את האמירות שלי על תיקון מערכת המשפט ושינוי כללי המשחק".
