כשיעל אוזן הייתה כלכלנית בכירה בחברת "שטראוס מים", היא התעקשה להביא למפגש עם מנהלי החברה את רוביק דנילוביץ', ראש עיריית באר־שבע. דנילוביץ', הסבירה אוזן, יכול ללמד כיצד יוצרים חיבורים בין חברה כלכלית גדולה לבין העיר שבה היא פועלת, וכך גם שטראוס מים תתחבר יותר לאור־יהודה, שם שוכנים משרדיה. אבל מעבר לזה, היה לה עניין אישי בהזמנתו של דנילוביץ'. אחרי יותר מעשור של מגורים במרכז, היא חזרה באותה תקופה לגור בעיר הולדתה באר־שבע, וחיפשה כיוון חדש גם בחייה המקצועיים. בסיום השיחה עם ראש העיר היא הרימה יד והתעניינה דווקא במצב החינוך בבירת הנגב.
שלוש שנים עברו. הכלכלנית הבכירה החליפה את חדר הישיבות של הדירקטוריון בכיתת בית ספר מאתגר בבאר־שבע. בגיל 46, אחרי 16 שנות עבודה עם טבלאות ומספרים, היא מחנכת את ילדי כיתה ה', וגם מנחילה להם לקחים ותובנות מהקריירה הקודמת שלה.
הסיפור של אוזן הוא סיפור של הליכה נגד כיוון התנועה. ממרכז הארץ לפריפריה, מעולמות הכספים אל שדה החינוך. לדבריה, היא תמיד אהבה את העיר שבה גדלה, וכבר בהיותה מתרגלת באוניברסיטה נהנתה ללמד – אבל כנראה הייתה צריכה לנדוד תקופה ארוכה במחוזות אחרים, כדי שתוכל לבחור מחדש בבאר־שבע ולחולל שינוי עמוק בחייה האישיים והמקצועיים. "לפעמים", היא אומרת, "לא תדע שהמקום שאתה נמצא בו הוא הנכון ביותר עבורך, עד שלא תצא ותבדוק משהו אחר".
“ישבתי בישיבות הנהלה וזה היה לי מדהים וקשה באותה מידה. אז גם גיליתי את משמעות היותי אישה בעולמות של גברים. זה התבטא בהבדלי שכר וגם בחשש לדבר בישיבות הנהלה. הייתה שם מלחמת קולות והרבה כוחניות. הרגשתי שאם אני אומרת משהו בניחותא, בשקט, זה כאילו לא נשמע“
אביה של אוזן עלה ארצה מתוניסיה, אמה עלתה מליטא. "אבא עזר לעולים חדשים בבאר־שבע להתמודד עם הבירוקרטיה, וכך הוא הכיר את אמא שלי, כשנתיים אחרי שעלתה. רוב ההורים של החברים שלי היו זוגות מעורבים במוצאם, וחשבתי שזו הנורמה. חייתי בבית שדיברו בו ארבע שפות – רוסית, ערבית, צרפתית ועברית – וזה לא נראה לי מוזר". האב עבד ככימאי במפעל תרכובות ברום, האם הייתה פיזיקאית באוניברסיטת בן־גוריון. יעל הצעירה למדה במוסדות החינוך בעיר, ונהנתה מילדות מאושרת. "גם השירות הצבאי שלי כקצינת תחזוקה היה בבאר־שבע, בבסיס של פיקוד דרום, כך שלא הכרתי מקום אחר. מבחינתי באר־שבע הייתה עיר מושלמת. לקח לי שנים להבין שיש לה גם סטיגמות שליליות".
מה הסיפור של הרצליה
אחרי השירות הצבאי יצאה אוזן לטיול בדרום אמריקה, וסיימה אותו כעבור תשעה חודשים כשנגמר לה הכסף. בשנת 1999 היא החלה ללמוד לתואר בכלכלה באוניברסיטת בן־גוריון, ובתקופת הלימודים שכרה דירה בעיר עם אחותה. "גרנו יחד במשך שנה באזור ישן של באר־שבע, ובהמשך התפצלנו ואני עברתי לגור עם חברה טובה. לדירה שלנו היה מחובר גם חדר שהשתייך לדירה ממול, וגר בו סטודנט לרפואה. אלו היו שנתיים מצחיקות מאוד, בעיקר בגלל השותפים שלי, שהפכו לי את החיים לצבעוניים. למדנו מעט, בילינו המון, טיילנו ובישלנו יחד. אחרי שנים הרגשתי צורך להעלות את החוויות על הכתב". בספר שהוציאה לאחרונה, "שלמה המלך 13" (הוצאת אוריון), היא מתרפקת על החיים הסטודנטיאליים. "תשעים אחוז ממה שכתוב שם אלו החוויות שחווינו", היא מצהירה.
אוזן המשיכה לתואר שני בכלכלה, ואז בהשפעת חבריה הסטודנטים, שרובם הגיעו מחוץ לבאר־שבע, החלה לשקול מעבר לאזור המרכז. "אני דווקא אהבתי את העיר. עבדתי כמתרגלת באוניברסיטה, העברתי שיעורים פרטיים, ונהניתי מזה מאוד. הרגשתי שאני מפרקת לסטודנטים את הפחד מהנוסחאות המתמטיות ומפשטת להם אותן". היא התראיינה לשני מקומות עבודה – חברת מכתשים בבאר־שבע, ו"הריבוע הכחול" בראש־העין – וקיבלה תשובות חיוביות משניהם באותו היום. הפור נפל על החברה מאזור המרכז. אוזן שכרה דירה עם חברה בהרצליה, ובגיל 29 עזבה את הנגב, לראשונה בחייה.
"הרגשתי שאני לא יכולה לחיות בברירת מחדל. אהבתי את באר־שבע, אבל הכרתי רק אותה. הייתי מסוקרנת להבין מה הסיפור של מרכז הארץ שכולם כל כך בלחץ להגיע אליו, ורציתי לקבל החלטות רק אחרי שאיחשף לחיים שם. העובדה שכל החברים שלי מהתואר עזבו גם הם למרכז, הקלה עליי לעשות את הצעד הזה".
יש ביקורת על הסטודנטים בבאר־שבע, שרובם חיים בבועה ולא מתחברים לעיר, ולכן גם עוזבים אותה מיד עם סיום לימודיהם.
"אני מכירה את האמירות האלה, אבל לא מסכימה איתן. חוסר ההתחברות לא נובע ממניעים רעים. צריך להכיר בכך שהאפשרויות הגדולות להתפתחות מקצועית, תשעים אחוז מהמשרות המשמעותיות, נמצאות במרכז".
גם לאחר שהחלה לעבוד, היא המשיכה מבחינות מסוימות לחיות כסטודנטית. "הייתי עובדת ביום, ובערב מבלה את נשמתי, חוזרת לדירה בשלוש בלילה, ובבוקר יוצאת שוב לעבודה. כך במשך שנה. חברים שלי שנכנסו לשנות השלושים לחייהם התחילו לחפש זוגיות, ואני עדיין חיפשתי הרפתקאות". בשלב מסוים חוותה אוזן משבר ונסעה לכמה חודשים להודו, אבל כשחזרה ארצה היא שבה לאותה שגרה של עבודה ובילויים. "השינוי הגיע אחרי שמישהי מהעבודה חיברה אותי ללימודי רייקי. נכנסתי לאימון אישי עמוק, שבו נשאלתי גם שאלות נוקבות. כששאלו אותי מה התוכניות שלי, עניתי 'לנסוע לים בשבת' – ואז הבנתי את גודל הבעיה: כנראה אני מתבגרת מאוחרת".
אוזן החליטה לחפש מקום עבודה חדש, וב־2009 קיבלה משרה של כלכלנית בחברת תמי 4, שהייתה שייכת אז לקיבוץ נתיב־הל"ה. לאחר כשלושה חודשים אמר לה סמנכ"ל הכספים של החברה שהוא מייעד לה תפקיד ניהולי, וביקש ממנה להתחיל להיכנס לישיבות הנהלה. זמן לא רב לאחר מכן רכשה שטראוס מים את תמי 4, ואוזן הופקדה על הניהול הכלכלי של המחלקה הישראלית בחברה הרוכשת. "קצת נבהלתי בהתחלה מגודל התפקיד. לשמחתי מינו מעליי בוס מעולה שנתן לי לעסוק בכלכלה והצמיח אותי. גם חברת שטראוס העצימה אותנו כל הזמן, ומדי חודש עברנו סדנאות ניהול".
“עבודת ההוראה היא עבודה מאוד מרוכזת. בשונה מהעבודה במשרד שנמשכת יותר שעות, אבל כוללת גם הרבה ‘שיחות מטבח’, שלפעמים, אגב, הכי תורמות לתהליכים. היום כמורה, רק כשאני מניחה את הראש על הכרית אני מצליחה להתבונן בדברים הקסומים שקרו בכיתה“
לאחר ארבע שנים מונתה אוזן למנהלת המחלקה הכלכלית של כל חברת שטראוס מים. "באתי צעירה, ללא מרפקים, והפכו אותי לדירקטורית. ישבתי בישיבות הנהלה וזה היה לי מדהים וקשה באותה מידה. אז גם גיליתי את משמעות היותי אישה בעולם של גברים. זה התבטא בהבדלי שכר וגם בחשש לדבר בישיבות. הייתה שם מלחמת קולות והרבה כוחניות שלא רציתי להיות חלק ממנה. הרגשתי שאם אני אומרת משהו בניחותא, בשקט, זה לא באמת נשמע. רק כשדיברתי באופן אגרסיבי, הדברים שלי קיבלו מקום. מצד שני, כן נהניתי מהיכולת להשפיע ולשנות".
במהלך התקופה הזו נדדה אוזן מהרצליה לרמת־גן, ומשם למושב זיתן הסמוך ללוד. היא המשיכה בחיי הבילויים, אך לבסוף הגיעה לתחושת מיצוי והחלה לתכנן את חזרתה דרומה. "קרו כמה דברים. התבגרתי וכבר לא כל כך חששתי מבידוד חברתי או ממחסור בעבודה. ההורים שלי עברו בינתיים ליישוב מיתר, ובביקורים שלי אצלם בסופי שבוע הרגשתי שאני מחפשת סיבות להגיע לבאר־שבע. העיר התחילה להרים ראש – מסעדות חדשות, פארק ההיי־טק. זה קרה בעיקר בזכות דנילוביץ'.
"אנשים התחילו להיות גאים בכך שהם גרים בבאר־שבע, וגם אני רציתי להיות חלק מזה. יש היום הרבה יותר תנועה ברחובות ובחנויות, אתה צריך לבחור לאיזו מסעדה ללכת, ואתה אפילו צריך להזמין מקום מראש, ולא יכול לבוא כך סתם. הוקמו שכונות חדשות, נסללו כבישים. גם ההורים שלי, שעזבו את באר־שבע כי חיפשו שקט ובית עם גינה, ממשיכים לבוא לשם לקניות בשוק ולמסעדות, כך שגם הם נשארו בעיר מהרבה בחינות".
אוזן החליטה שהגיע הזמן לחזור, ורכשה בית עם גינה בשכונת נחל עשן בבאר־שבע. "במרכז תמיד הרגשתי זרה במובן מסוים. יש איזה מבט מתנשא שאתה רואה בשירות במסעדות או כשאתה מטייל ברחוב. כולם נראים נחמדים מאוד, אבל כל הזמן מנסים להוכיח כמה הם מיוחדים. כאן, בבאר־שבע, הכול פשוט. אני מרגישה שנותני השירות מחייכים יותר, מדברים אליי כאילו אני מכרה רחוקה".
לצד הפריחה העירונית שאת מדברת עליה, הנתונים מראים שבאר־שבע דווקא סובלת מהגירה שלילית בשנים האחרונות.
"אני מודעת לכך, אבל לי באר־שבע מספקת היום שני צרכים – את הפריפריה ואת העיר הגדולה. אני יכולה לנסוע מקצה אחד של העיר לקצה השני ב־17 דקות, אני גרה בבית עם גינה גדולה ונוסעת באוטובוס לשוק. קל לחיות בעיר הזאת. היא גדולה ופשוטה, והכול בה רחב – הכביש רחב, המדרכה רחבה, אתה רואה שמיים ושום דבר לא סוגר עליך. המדבר היפהפה נמצא בהישג יד, אתה נוסע עשר דקות ומגיע למסלול טיול.
"חברים שלי מהתיכון חזרו בעיקר ליישובי לוויין של העיר – מיתר, כרמית ועוד. חלקם נוסעים ברכבת לעבודה במרכז, וחלק עובדים בפארק ההיי־טק 'גב־ים נגב' בבאר־שבע. כשחברים מהמרכז בוכים לי על הפקקים, אני אומרת להם – בואו לשכונה שלי, ותבנו פה בית של שתי קומות. אבל יש להם פחד לעזוב את המרכז, הם חוששים מהלא מוכר. בשלב מסוים לא תהיה להם ברירה כי המרכז הולך ומתפוצץ, והצפיפות נעשית בלתי אפשרית".
נפלאות הקורונה
גם אחרי המעבר לבאר־שבע, אוזן המשיכה לנסוע למשרדים באור־יהודה. "במהלך ארבע השנים הללו ראיתי מול עיניי איך מתהווים פקקים שלא היו בעבר. בכל יום כשחזרתי הביתה, מיד עם הכניסה לעיר התמלאתי תחושה טובה". היא החלה לבחון מחדש גם את מידת הסיפוק שלה ממקום עבודתה. "ניסיתי להסתכל במבט חיצוני על הצמיחה שלי, מילדה ביישנית לאדם שמבין את היכולות שלו. קיבלתי ביטחון והחלטתי לחפש עבודה עם יותר משמעות, ולנסות להעביר הלאה את מה שרכשתי".
“במרכז, במובן מסוים, תמיד הרגשתי זרה. יש איזה מבט מתנשא שהייתי רואה גם בשירות במסעדות, ברחוב, ובטיול בשדרות רוטשילד. כולם נורא נחמדים על פניו, אבל תמיד מנסים להוכיח כמה הם מיוחדים. כאן, בבאר־שבע, הכול פשוט“
בינואר 2020 הודיעה אוזן למנהלי שטראוס מים שהיא מעוניינת לעזוב. בחברה לא ויתרו עליה כל כך מהר, וביקשו שתישאר לפחות עוד כמה חודשים. ואז פרצה הקורונה. "המנהלת שלי הציעה שאמשיך לעבוד עד דצמבר בחצי משרה מהבית. וכך, בזמן שאנשים אחרים סבלו, אני הייתי בעננים. קמתי בבוקר, שתיתי קפה בגינה, יצאתי עם הכלבות לסיבוב, ורק אז התחלתי לעבוד. בסוף דצמבר החזרתי את הרכב לשטראוס, נטשתי את הלהקה שהקמתי בתוך החברה, אמרתי תודה רבה ועזבתי".
בחסות הקורונה, אוזן הוציאה את עצמה ממעגל העבודה לתקופת חשיבה. "הפסקתי לפחד מהשהייה בבית, ואפילו נהניתי מזה. טיילתי בארץ, קראתי המון, אבל היו גם ימים שבהם שכבתי על הספה והרהרתי על החיים. ואז נתקלתי במודעה על תוכנית 'חותם' של משרד החינוך".
תוכנית חותם, שהחלה לפעול בשנת 2010, נועדה לשפר את החינוך בפריפריה ולצמצם פערים חברתיים. במסגרת זו משרד החינוך מציע לאקדמאים מצטיינים מסלול שבו הוא מכשיר אותם להוראת מקצועות הליבה, משלב אותם בבתי הספר בדגש על הפריפריה, ומספק להם ליווי וחניכה בעבודתם. התוכנית כוללת הכשרה ראשונית של חמישה שבועות מרוכזים בתנאי פנימייה, ולאחר מכן שנת לימודים של יום בשבוע, שבמהלכה המשתתפים כבר מלמדים בהיקף של 80 אחוזי משרה. בסוף השנה הזו הם זכאים לתעודת הוראה.
"בדיעבד, יכול להיות שהתחלתי לפזול לחינוך עוד כשעבדתי כמתרגלת", אומרת אוזן. "נהניתי לפתור לאנשים בעיות ולמצוא עבורם קצוות של חוטים שהסתבכו. גם בעבודה בשטראוס מים נהניתי לחנוך כלכלנים בתחילת תפקידם.
"כשהלכתי להתמיין לתוכנית חותם, לא הייתי בטוחה שאני רוצה להיות מורה. מצד שני, התחברתי לרצון ללמד את הילדים בפריפריה מנהיגות. רציתי לתת להם את מה שאני למדתי עם השנים – לפרק את הפחד מהחלומות האישיים שלנו, להעז לפעול לפי מה שטוב לנו. היום אני מקפידה להגיד לתלמידים שלי: אתם דור העתיד. בעוד שנים לא רבות אתם תהיו ראש הממשלה, ראש העיר, המורים והמורות, אלה שמחליטים מה יקרה עם העולם הזה. עכשיו אתם לומדים הכול כדי לקבל כלים להתמודדות, ובעתיד אתם אלה שתקבעו את העתיד שלי".
עם פתיחת שנת הלימודים תשפ"ב נכנסה אוזן לתפקיד מחנכת כיתה ו' בבית הספר גבים בשכונה י"א בבאר־שבע. השנה היא מחנכת שם את כיתה ה'. "זו שכונה שהייתה פעם חזקה, והיום אוכלוסיית בית הספר היא במדד טיפוח 10, שהוא החלש ביותר. בכיתה שקיבלתי בשנה שעברה, שליש מהתלמידים היו יוצאי אתיופיה ושליש יוצאי חבר העמים, אבל אחרי חודש איתם כבר נעשיתי עיוורת למוצא. ההורים ברובם מעוטי יכולת, וחלקם לא מסוגלים להגיד לילדים להכין שיעורי בית. מה שאתה נותן לילד בכיתה, זה מה שיש לו".
איך היה המעבר מהמשרד לכיתה?
"ההוראה היא עבודה מרוכזת מאוד. עבודה במשרד נמשכת יותר שעות, אבל כוללת גם הרבה 'שיחות מטבח' – שלפעמים, אגב, תורמות לתהליכים יותר מכל דבר אחר. כמורה, רק כשאני מניחה את הראש על הכרית, אני מצליחה להתבונן בדברים הקסומים שקרו בכיתה".
ובבית הספר אכן מתרחשים קסמים. "בשנה שעברה הייתה לי תלמידה שאהבתי מאוד, ילדה תקשורתית ואכפתית כלפי הסובבים אותה. אחת שחשוב לה להצליח אבל לא מתוך אגו, אלא כדי להראות לעצמה שהיא יכולה. היה לה קשה מאוד במתמטיקה, ויום אחד הייתי נוכחת בזמן שהחזירו לה בוחן עם ציון לא טוב. היא כבר הייתה בדרך לברוח החוצה עם דמעות בעיניים. עצרתי אותה ודיברנו קצת על הציון. שאלתי אותה אם היא חושבת שהציון זה היא, אם הוא אומר עליה משהו. ישבנו יחד וניסינו להבין איפה היו הטעויות שלה בבוחן. עם קצת הכוונה שלי היא זיהתה אותן יפה, ואז הלכה להראות למורה למתמטיקה, וקיבלה ממנה מחמאות. מבחינתי זה היה שיעור בלמידה מטעויות. תלמידים נוטים לראות את הציון, ומאותו רגע אין לדף משמעות. האם אנחנו מנסים ללמד אותם שחשוב להבין היכן טעינו ומה צריך לתקן?"
ומה עם בעיות המשמעת, שמבריחות לא מעט מורים מהמערכת? במשרד לא היית צריכה להתמודד איתן.
"לא חששתי מהילדים, כן חששתי מההורים. במהלך התוכנית של חותם למדתי הרבה על מערכות היחסים והכוחות בין הורים לילדים ובין הורים למורים, אבל כשהגעתי לבית הספר אמרו לי שבמקום הזה, המורים הם פעמים רבות גם ההורים, בכל מה שקשור ללימודים. לצד זאת גיליתי הורים שמכבדים מאוד את הצוות החינוכי. בנוסף הצמידו לי כחונכת את סגנית המנהלת, שיש לה ניסיון של שנים בהוראה. למדתי ממנה לא לקחת ללב כשהורה מדבר על הילד שלו. בנוגע למשמעת, הציעו לי להיכנס לכיתה בלי לחייך, אבל את זה אני לא יכולה לעשות. למדתי גם שאם הילדים מתעניינים במה שהם לומדים, הם איתך לגמרי. צריך לתת להם דברים שמגרים אותם לחשיבה. בחותם לימדו אותנו להשתמש במשחקים, ואני נעזרת בהם פעמים רבות".
אוזן הגיעה להוראה כדי ללמד בעיקר מתמטיקה, אך כמחנכת מצאה את עצמה מלמדת גם תנ"ך, היסטוריה, גיאוגרפיה, כישורי חיים ואקטואליה. "למדנו על יהושע ועל מנהיגות דרך טיול לגִלגל בבקעת הירדן. למדנו על יוון העתיקה באמצעות הצגה שהעלתה את השאלה אם להתייוון או לא. כשהתרחש משבר השוקולד בשטראוס, הבאתי בשיעור אקטואליה כתבות על הנושא, והעלינו בכיתה שאלות על מה שקראנו. כשניסינו לענות עליהן, הילדים התחילו להבין מה זו חשיבה ביקורתית ומה הן בעיות מורכבות".
יותר תנועה בראש
בית הספר גבים מתייחד בפעילות הבלתי פורמלית שמתקיימת במסגרת שעות הלימודים. "מכיוון שרוב התלמידים שלנו לא הולכים לחוגים אחר הצהריים, אנחנו נותנים להם לבחור בין שלושה לארבעה חוגים בתוך בית הספר, כחלק ממערכת השעות שלהם. את החוגים הללו המורים מעבירים, כחלק ממשרת ההוראה".
כיאה לכלכלנית, אוזן בחרה להנחות חוג ב"כלכלה צעירה". "בבתי הספר לא מלמדים את הילדים כלכלה בסיסית, ואני החלטתי לפצח את זה. אני מסבירה להם איך מנהלים הכנסות והוצאות, כדי שלא יהפכו למבוגרים שלא מצליחים להחזיק את עצמם כלכלית. אני מאמינה שלא צריך להיות הייטקיסט כדי לחיות טוב. כבר מגיל הגן חשוב ללמד את הילדים שכסף הוא אמצעי ולא מטרה. כשילד בכיתה אומר לי 'אני רוצה להיות עשיר', אני שואלת אותו מה הוא רוצה להשיג".
ואם דיברנו על כסף, איך מתמודדים עם המעבר ממשכורת של כלכלנית בכירה לתלוש של מורה מתחילה?
"כשעזבתי את שטראוס, הקציתי מראש סכום כסף שחסכתי לשנתיים ללא עבודה. ההורים שלי חינכו אותי מגיל צעיר לאחריות כלכלית, והייתי בטוחה שזה יספיק לי כדי להסתדר. אבל אגיד עכשיו משהו שקשה לי לחשוף – ההורים שלי עזרו לי בהשלמת הכנסה לתקופה מסוימת. כיום חצי מהמשכורת שלי הולכת לתשלומי המשכנתא. אני מקווה שביום החופשי שלי אתן ייעוץ כלכלי לחברות, ובהמשך יש לי חלומות שהספר שהוצאתי יצמיח סיטקום, ואולי גם אקים בית ספר דמוקרטי".
למה את מתגעגעת בעבודה הקודמת שלך?
"לניתוחים הכלכליים ולחידוד של הראש. לכן אני בונה לתלמידים קורסים במתמטיקה ואת החוג לכלכלה צעירה, ומשתדלת גם לפתח משחקים כדי שתהיה לי יותר תנועה בראש".
במישור האישי, אוזן היא אם יחידנית לבת שתחגוג בקרוב שנתיים. "במשך שנים חסמתי לעצמי את האפשרות לזוגיות, בגלל הפחד להיות כבולה. בגיל 24, כשעוד הייתי באוניברסיטה, החבר שלי הציע נישואין, ומה שעבר לי בראש הייתה רק המחשבה שלא אוכל לצאת לטייל בדרום אמריקה. בתרגום להיום, החשש שלי היה שלא אחווה יותר התרגשויות והרפתקאות מהסוג שאהבתי: התאהבויות, מקומות חדשים, ימים שמתחילים בלי לדעת לאן הם יובילו, חברים שסובבים אותי. בעבר הייתי מתאהבת סדרתית, ובשלב מסוים זה כבה אצלי. היו לי הרבה בני זוג לאורך השנים, אבל התקשיתי להתמודד עם החשש שהזוגיות תהפוך אותי לאדם אחר, אדם שאולי אני לא רוצה להיות. יש לי בת, וכרגע זה מספיק לי. אולי היא תגרום לי להשתחרר מהחסימות שהפריעו לי למצוא בן זוג".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
