את יום השנה למותו של ליאור שי ז"ל חגגו אלפים בריקודים ליד ביתו

חצר הרחבה במושב יושיביה שבנגב הצפוני נקייה עכשיו וריקה מאדם. קשה להאמין שרק לפני ימים אחדים הצטופפו כאן אלפים לרגל "פסטיבל אחדות ואהבה" – סוף שבוע מלא צחוק, מוזיקה וניגונים, הופעות חינמיות של שולי רנד וסיני תור, תפילות מרובות משתתפים, ארוחות שבושלו בסירי ענק בידי מתנדבים, מעגלי תיפוף, ריקודים עליזים, שמחה מתפרצת ואהבה לבורא ולאדם. הסיבה להתכנסות השמחה הייתה מלאת שנה לפטירתו של אדם מיוחד שהתגורר בבית הסמוך – ליאור שי. בן 50 בלבד היה כשהלך לעולמו, אחרי התמודדות עם מחלת הסרטן. אבל שי, שסחף אחריו אנשים בחייו, ממשיך בכך גם לאחר מותו.

הוא היה יתום מגיל שלוש, לוחם בסיירת דובדבן שסבל מהלם קרב, חוזר בתשובה וחסיד ברסלב. בין מסעותיו הרוחניים הוא הקים מעגלי מתופפים כצעד להשכנת שלום אזורי, קירב ושימח אנשים, וגם את מחלתו הקשה קיבל באמונה גדולה. תוך כדי הטיפולים נהג להכריז מכל הלב: "זה הרגע המאושר בחיי". המשפט הזה הפך למכתם שמלווה ומחזק את אוהביו. הם יצרו ממנו גרפיטי רב־תפוצה, וצילמו סרטון שבו נשמעות ארבע המילים הללו מפיהם של אמנים רבים, מאהוד בנאי וארקדי דוכין ועד גל גדות.

"כל מה שעניין את ליאור היה כלל ישראל", מספרת ליאת, אלמנתו ואם עשרת ילדיהם. "הוא ראה בחייו שליחות, והקפיד לבצע אותה על הצד הטוב ביותר. זה מה שמושך אנשים לדעת מי הוא ולהימשך אחרי דרכו. זה מה שהביא את האנשים הרבים לאזכרה – חלק גדול מהם לא הכירו אותו בכלל, אבל הם באו כי נחשפו לדמותו בשנה האחרונה. המוטו שלו היה 'אני חסיד של המציאות, והמציאות שלי היא הכי טובה'. זו גם דעת רבותינו. אבל לצערנו, אפילו בעולם היהדות אנשים מתקשים לחיות את זה. כי מה המשמעות של 'זה הרגע המאושר בחיי'? המשמעות היא שהשם פה איתי עכשיו, והוא אוהב אותי, וכל מה שהוא עושה איתי זה הדבר המדויק והכי טוב בשבילי".

בבית שבמושב הסמוך לנתיבות נערכות עכשיו ההכנות האחרונות למסיבת בת המצווה שתתקיים כאן בעוד ימים אחדים. דבורהל'ה, בת הזקונים שנולדה שבועות אחדים לפני פטירת אביה, עוברת מיד ליד. שנה עברה, ורק עכשיו ליאת חשה שהחיים מתחילים לחזור למסלולם. "כשליאור נפטר, רציתי שיכסו אותי בקבר לידו. אבל הייתה לי תינוקת קטנטנה ועוד תשעה ילדים גדולים יותר שהיו זקוקים לי. בשבעה הגיעו אנשים מקצות הארץ, אפילו ממטולה באו לנחם, ולא יכולתי להתפנות לכולם. הינקתי, קילחתי, הייתה פה תינוקת שלא יכלה להישאר רגע אחד בלעדיי. גם כשקורה לך כזה אסון, לחיים יש כוח חזק, ואתה לא משתנה פתאום. אם החיים שלך היו תמיד אינטנסיביים ושמחים, מלאים בעשייה למען האחר, זה לא נעלם. האינרציה הזו פעלה גם לאחר מותו של ליאור. אירחנו כל שבת. כל מי שנכנס אלינו אמר שליאור לא פה בגוף, אבל מרגישים שהוא נוכח, והחיים ממשיכים להיות שמחים.

"זה לא אומר שלא היה אבל. עברתי את כל שלבי האבל. בהתחלה הייתי בוכה בלילה עד שנרדמתי מתוך הבכי. עברתי דרך הכאב והשאלות הקשות כלפי שמיא והכעס על הצדיקים. לפני שליאור נפטר הייתי הולכת כל יום לקבר של הבאבא סאלי ומתפללת. אחרי שהוא נפטר, לא יכולתי ללכת לשם. רק עכשיו, אחרי שנה, אני מרגישה איזו התחדשות ויכולת לבוא אליו ולהאמין בישועות שלו. בפעם הראשונה שביקרתי בקבר אחרי שקיבלנו את האבחנה, צרחתי שם את נשמתי: 'אני לא צדיקה, זה ניסיון לצדיקים'. אבל כנראה החליטו שאני כן יכולה לעמוד בו".

מול הדולפינים בגואה

פניה של ליאת (43) צחות ונקיות מאיפור, ויש בה יופי קורן. היא נולדה וגדלה בהולנד, לשם נסעו הוריה, ישראל ומרגלית שני, בעקבות לימודי האדריכלות של האב. רק בבגרותה גילתה שאמה עבדה עבור המוסד הישראלי. "הופתעתי, כי לא הייתה לי חוויה של אמא עובדת. לי תמיד הייתה אמא בבית, בכל ערב בשש אכלנו ארוחה חמה, והבית היה מסודר ומתוקתק. את מה שאמא עשתה, היא עשתה כשלא היינו בבית".

בכל יום ראשון היא נשלחה ללמוד בבית הכנסת על פרשת השבוע. ההורים נתנו לה ולאחיה שמות ישראליים מתוך מחשבה ש"אוטוטו חוזרים לארץ", אבל השהות בהולנד התארכה ל־17 שנה. בני הזוג שני התקשו לוותר על הפרנסה הנוחה, ובעיקר על החינוך האירופי המוקפד שקיבלו ילדיהם. עמדתם השתנתה בעקבות טקס לציון חמישים שנה למרד גטו ורשה. "הם נסעו לפולין כדי להשתתף באירוע, ועברו חוויה מטלטלת. שם הם הבינו שאם יישארו בהולנד, הסיכוי שנתחתן עם יהודים אינו גבוה, ולכן החליטו לשוב ארצה".

"לקח שמונה שנים, עד שהבנתי שהוא פוסט טראומטי. כל מה שכתוב בספרים היה שם: 'קצרים', שקיעה לדיכאונות, עצבנות, רגישות, חוסר תפקוד נורמטיבי. זה היה מגניב להיות נשואה לליאור שי, אבל כל הבירוקרטיות היו עליי. לא היה לו טלפון, להשיג אותו היה אפשר באמצעות טלפתיה או דרכי"

ההתאקלמות בישראל לא הייתה פשוטה. "אפשר לומר שזה היה די טראומטי. עברנו לכפר־סבא, שנבחרה בשל היותה מעוז חינוך, ולמרות זאת קיבלתי שוק. בהולנד לא ידענו מה שמותיהם הפרטיים של המורים; ידענו רק את שם המשפחה ואת האות הראשונה של השם הפרטי, והיינו משתעשעים ומנסים לנחש את השם המלא. כאן אני זוכרת את הילדים קוראים למורה בצעקות – 'זיוה!'. לא הבנתי מה קורה, וגם לא ידעתי עברית".

בסוף שנות התיכון היא ניגשה לבחינות הבגרות המיועדות לעולים חדשים. אחר כך התגייסה לצה"ל ושירתה בלשכת יועץ התקשורת של שר הביטחון. "היינו צריכים לפתוח עם הבוקר עם סקירה של חמישה עיתונים, ולדווח ליועץ אבי בניהו מה כתבו על השר ואיפה. קראתי קצת לאט בגלל קשיי השפה, אבל עם הזמן השתפרתי. זו הייתה 'קפיצת הגדילה' הראשונה שלי בעברית. אחרי החתונה למדתי גם את השפה התנ"כית, את התפילות. שברתי שיניים, אבל זו הייתה קפיצת הגדילה השנייה".

אחרי הצבא נסעה להודו ולסרי־לנקה, וחיפשה את דרכה. שם, היא משחזרת, החל להתעורר בה רגש כלפי היהדות. יום אחד היא התקשרה לאמה ובישרה – "אמא, הבנתי הכול". האם המבוהלת ביקשה ממנה לחזור הביתה בהקדם. "לא ידעתי להגדיר מה אני מרגישה", היא מנסה להסביר. ברגע אחד על החוף בגואה, מול מחזה מרהיב של דולפינים משכשכים במים, חשה שהיא חייבת לחזור לארץ. "אמרתי לעצמי: מיציתי. במקום להמשיך ליפן ולניו־זילנד, אני נוסעת עכשיו הביתה".

שלושה ימים אחר כך היא כבר הייתה בישראל, אבל עדיין לא מצאה שלווה. כעבור זמן קצר נסעה להולנד, כדי לפגוש מחדש את מחוזות ילדותה וגם את היהדות. אבל השקט המיוחל בושש לבוא, וליאת הבינה שהבית שצריך לחזור אליו נמצא בכפר־סבא. היא שבה ארצה, ולמשך תקופה עבדה כסלקטורית בכניסה של בר תל־אביבי נחשב. "אני זוכרת את הערב שבו הרגשתי שזהו, אני לא יכולה יותר להיות זאת שבוררת וממיינת את האנשים. מאסתי בכול". היא התפטרה, ישבה בבית הוריה והעבירה את הימים בהאזנה למוזיקה ובציור, עד שחברה הזמינה אותה לפסטיבל רוחני שנקרא "ריינבואו". שם, בין מדיטציה ליוגה, פגשה בחור לבוש לבן מכף רגל עד ראש, והאהבה ביניהם ניצתה. שבוע אחר כך ליאור כבר הציע לה נישואין. להוריה לא היה קל עם ההחלטה המהירה שלה להתחתן עם הזר בלבן, אבל ליאת הייתה נחושה.

כילדה, יכולת לדמיין את עצמך חוזרת בתשובה ומגדלת עשרה ילדים?

"בשום אופן לא, אפילו לא בצחוק. אני ההוכחה לכך שרבי נחמן הוא צדיק יסוד עולם. מצד הטבע הייתי כנראה אמורה להתחתן עם גוי בהולנד, אם לא היינו עולים לארץ. בתסריט שונה הייתי מתקדמת בקריירה: כתלמידה מצטיינת וחיילת מצטיינת בלשכת שר הביטחון, העתיד היה פתוח לפניי. היו לי אפשרויות לעבוד בתחום הפוליטי ובתחום התקשורת, חשבתי להירשם ללימודי ממשל או רפואה. הייתי אמורה להיות הילדה המוצלחת שתביא הרבה נחת, תלמד מקצוע, תתחתן עם רופא או במקרה הגרוע אדריכל, תגדל שני ילדים וכלב ותצא עם המשפחה לחופשת סקי פעם בשנה. שום דבר מזה לא התקיים".

ליאור נולד בתל־אביב בשנת 1970. כשהיה בן שלוש וחצי עלו הוריו על טיסה 841 של חברת TWA, שיצאה מנתב"ג בדרך לניו־יורק עם עצירות מתוכננות באתונה וברומא. כשלושים דקות לאחר ההמראה מאתונה התפוצץ המטוס והתרסק לתוך הים. כל הנוסעים ואנשי הצוות נהרגו. המחבלים הפלסטינים שהטמינו פצצה בתא המטען תכננו אומנם לבצע פיגוע נגד ישראלים, אבל בני הזוג שי היו הישראלים היחידים בין 89 ההרוגים.

אמו של ליאור הובאה לקבורה, גופתו של אביו לא נמצאה מעולם. בסרט "מוכרח להיות בשמחה", שצולם עוד בחייו, מספר ליאור לחבורת צעירים בסיכון: "לי קוראים ליאור, אמרתי לכם? כשהייתי ילד בן שלוש וחצי ההורים שלי טסו לאיזו נסיעת עסקים לרומא. מחבלים שמו פצצה בטיסה של חברת TWA והמטוס התפוצץ באוויר. יכולתי להישאר עם הרחמים העצמיים שהיו מביאים אותי עד לקבר עם איזו מנת יתר, חס ושלום. אבל יש כלי נשק שעוזרים לצאת מזה, יש כוחות שמקבלים. בנאדם שאין לו רגליים, הידיים שלו מתחזקות. בנאדם שאין לו עיניים, שאר החושים שלו מתחדדים. בנאדם שאין לו הורים, הלב שלו נפתח".

ליאור ואחיו אומצו על ידי דודתם בת־עמי. "היה הבדל בין בית הוריו לבית שבו הוא גדל", אומרת ליאת. "דודתו התגרשה שנתיים לאחר שאימצה אותו ואת אחיו, כך שליאור גדל ללא דמות אב. זה היה בית תל־אביבי בוהמי, בלי שום קשר ליהדות. ליאור תמיד אמר שהבית היה מסיבה".

בתיכון למד ליאור בגימנסיה הרצליה, וכשהחלו המיונים לצבא קיבל זימון לגיבוש צנחנים. חלק מחבריו "הלכו להיות מש"קי ממטרות", אבל הוא בחר במסלול הקרבי ביותר והצטרף ליחידה חדשה שהוקמה באותם ימים, דובדבן. "ליאור סיפר שלגיבוש צנחנים הגיעו בני מושב מורעלים, שידעו לומר בדיוק מי המח"ט ומי המ"פ. הוא ממש לא היה בעניינים, וגם היה רזה מאוד, אבל היו לו כוחות גוף ובעיקר כוחות נפש. תוך כדי גיבוש צנחנים הגיע לשם מפקד יחידת דובדבן ואמר 'אני רוצה אותו'. גם במהלך המסלול בדובדבן, אחרים נפלו והוא נשאר. זו הייתה יחידת מסתערבים שעשתה דברים מטורפים, יום־יום הם לכדו מבוקשים. מפקד הצוות שלו סיפר לנו שליאור היה ב־360 היתקלויות".

מאות הפעולות שבהן השתתף, גבו לימים את מחירן. כמו שאר חבריו, גם ליאור טייל בעולם אחרי השירות הצבאי, אבל כשהם חזרו ונכנסו לשגרת לימודים ועבודה, הוא התחיל לשקוע. עם הזמן אובחן כסובל מדיכאון קליני. "לקח שמונה שנים עד שהבנתי שהוא פוסט־טראומטי. היה שם כל מה שכתוב בספרים: רגעים של 'קצר', דיכאונות, עצבנות, רגישות, חוסר תפקוד נורמטיבי. זה היה מגניב להיות נשואה לליאור שי, אבל כל הבירוקרטיות היו עליי. לא היה לו טלפון, להשיג אותו היה אפשר רק באמצעות טלפתיה או דרכי".

במשך תקופה ארוכה טופל ליאור אצל פסיכיאטר, ולאחריה רכש לעצמו תוף אפריקני שהפך לכלי הטיפולי שלו. "ליאור ערך מעגלי תיפוף באזורי עימות, וטיפל בעצמו דרך הטיפול באחרים. הוא תופף ביוגוסלביה, בהפגנות של ימין ושמאל, בהפגנות של פלסטינים ויהודים במזרח ירושלים ובחברון. הוא אפילו הגיע לגבול עיראק עם התופים. עם הזמן הוא החל גם לשיר שירי קודש, התקרב והתחזק יותר".

שטיבל ברחוב המסגר

לאחר נישואיהם גרו בני הזוג במושב חירות שבשרון, ומשם עברו לתל־אביב לתקופה קצרה. "כשהתחלתי לחזור בתשובה רציתי לעבור למאה שערים או לבית־שמש, אבל ליאור לא הרגיש ששם אנחנו צריכים לחיות. הוא אמר 'אני הוספתי תורה ומצוות למי שאני, אני לא משנה את מקום המגורים או את השם שלי'".

הם התפשרו על מעבר למושב הדתי גמזו, שם נוצר קשר קרוב בינם ובין רב היישוב הרב אליאב מאיר, ורעייתו זיוה, מנחת הורים. "הם בהחלט היו חלק מעיצוב הראייה שלנו על מה היא יהדות ואיך נראית משפחה ברוכת ילדים. היינו בני בית אצלם ולמדנו המון". בהמשך עברו לכמה חודשים לתפעל "בית יהודי" בהודו. "שם הכתה בנו ההבנה שאנחנו רוצים לחיות חיים של שליחות, שהבית שלנו יהיה פתוח. אנשים הגיעו לשם, ראו איך מתנהלת משפחה דתית, איך בוררים חומוס, איך מבשלים לשבת, איך מתקיימת זוגיות בריאה. זה הרבה יותר חזק מעוד הרצאה או שיעור. הבנו שחיים רגילים זו לא אופציה עבורנו".

כיוון שליאת הייתה בהריון הם חזרו לארץ, והפעם עברו לגור בדרום תל־אביב באזור רחוב המסגר. שם, בין מוסכים, מועדונים ובתי בושת, גידלו את שלושת ילדיהם. "זה היה מפחיד. ביום היה זיהום אוויר מטורף, בלילות הייתי מפחדת לצאת מהאוטו לבית". עם הזמן הפך ביתם לבית פתוח למחפשי דרך, וזכה לכינוי "השטיבל". "הגיעו כל מיני חבר'ה שהיו אצלנו בהודו, אמנים שהתאספו מחדרי חזרות של להקות רוק באזור, אנשים שחיפשו בתי בושת ונקלעו לשיעור תורה, אפילו ערבים שעובדים באזור הגיעו בטעות. עשינו שם שיעורים, מסיבות ראש חודש, הופעות, אנשים ראו מקרוב מה זו יהדות". כל זה נעשה בין כותלי בית צפוף, תוך ויתור על הפרטיות שלהם.

"בבית היהודי בהודו הכתה בנו ההבנה שאנחנו רוצים לחיות חיים של שליחות. שהבית שלנו יהיה פתוח. אנשים הגיעו לשם, ראו איך מתנהלת משפחה דתית, איך בוררים חומוס, איך מבשלים לשבת. זה הרבה יותר חזק מעוד הרצאה או שיעור. הבנו שחיים רגילים זו לא אופציה עבורנו"

מהיכן לוקחים כוחות לשליחות יומיומית? לא בא לפעמים בסוף הערב להיזרק על הספה מול המסך?

"אנחנו לא בנויים מהחומרים האלה. בסוף היום את רוצה חיוּת מאיפשהו. לא שחלילה הבית לא נותן חיות, אבל רבנו מדבר על אור חוזר מהעשייה שלך. כשאנשים חווים התחזקות והתקרבות בזכותך, זה נותן אור וכוח".

במשך עשור גרו בתל־אביב, מהן שש שנים בשטיבל ("עד לכמעט שבירה מוחלטת, אובדן שפיות") ואחר כך בשכונת שפירא ובקריית־שלום. לפני שמונה שנים התגלתה אצל ליאור מלנומה, גידול סרטני ברגל. הוא עבר ניתוח והחלים, אבל בני הזוג הגיעו למסקנה כי הם חייבים לעזוב את העיר הגדולה. "כשליאור חלה בפעם הראשונה ישבנו בדירה בתל־אביב במרפסת וחלמנו איך אולי בעל הבית יסכים שנעשה חור בריצוף וניטע עץ לימון. הגענו לשלב שרצינו בית שלנו ויישוב הדעת. עצים, אדמה, חקלאות אורגנית. בנינו את הבית מרחוק והגענו לכאן למושב לבית מוכן, בלי מוסדות לימוד קרובים מתאימים לילדים. זה היה למען בריאות הגוף והנפש. יש כאן קהילה מדהימה, גילינו בצפון הנגב ישובים עם אנשים נהדרים, שחיים בפשטות.

איך המשפחות שלכם הגיבו לחזרה בתשובה, אני שואלת, וליאת לוקחת אוויר ובוררת מילים. "שום דבר לא משתנה, אם הייתה שם אהבה שלא תלויה בדבר קודם, אהבה ללא תנאי, אז תמשיך להיות אהבה גם אם מישהו חוזר בתשובה. ואם הייתה אהבה עם תנאי, אז היא תמשיך להתקיים באותה צורה. במשפחה שלי לרגע אחד לא היה הרהור על שינוי ביחסים. ברור שלי היה קשה עם חוסר צניעות, טלוויזיה וכן הלאה בבית של ההורים, אבל זה לא פגם לא באהבה ולא בטיב היחסים. מה שכן נפגם, לא קשור בהכרח לתשובה".

שבת חנוכה תשפ"א הייתה השבת האחרונה לפני שעולמם התהפך. ליאור חגג 50. משפחת שי אירחה בביתה את הישיבה של בנם מביתר־עילית. הר"מים לנו בחדרי הבית, הבחורים התפזרו בחצר ובסלון. במוצאי שבת הרימו הבחורים את ליאור חמישים פעם לכבוד יום ההולדת, ובהמשך הוא ציין את האירוע בערב חברים בחצר. למחרת קבעו להיפגש עם משפחתו של ליאור בפארק הירקון כדי לחגוג את יום הולדתו. הימים ימי קורונה, והמשפחה העדיפה להיפגש באוויר הפתוח.

"כשהסתיימה השבת הייתי עייפה מכדי לסדר את הבית, אז הלכתי לישון ולמחרת קמתי מוקדם והתחלתי לארגן. אני מנקה, מסדרת, וליאור שהיה בחדר הלימוד שלו, לא מגיע. הצצתי בדלת וראיתי שהוא ישן שם. נתתי לו לישון, אבל השעות עברו, נהיה כבר 11 בבוקר, אז ניגשתי אליו, הערתי אותו ואמרתי לו 'אהבה שלי', כך כיניתי אותו, 'אנחנו מוכרחים לצאת'". וליאור לא קם. "הוא אמר שמתפוצץ לו הראש. שאלתי אותו אם הוא שתה משהו בערב לפני, והוא אמר שכלום, למעט כוסית עראק. חשבתי שהוא מגזים, וכמה גרוע כבר יכול להיות כאב ראש, ויצאנו לתל־אביב בשתי מכוניות". תוך כדי המפגש המשפחתי, כשהיא מגיעה מהחניון, ראתה ליאת את ליאור נתמך על ידי גיסתה. "היא אמרה לי שהיא חושבת שליאור עובר אירוע מוחי, ושהיא לוקחת אותו למיון". הילדים נשלחו הביתה, וליאת התלוותה אל ליאור לבית החולים. הוא עבר בדיקות, ותוך כדי התחיל לפרכס.

"כשאמרו לי 'חכו פה, הנוירוכירורגית תבוא לדבר איתכם', הבנתי שטוב לא יהיה פה". בראשו של ליאור אובחן גידול סרטני אלים. "רק שנה לפני כן איבדתי את אמי לאותו סוג סרטן. ידעתי לאן זה הולך". הרופאים העריכו כי נותרו לו 15־10 חודשי חיים. ליאור נפטר אחרי 11. "הוא לא דיבר על המוות, הוא לא כתב צוואה, הוא לא רצה למות, אבל הוא ידע שזו מחלה קטלנית שאין לה תרופה. תוך כדי שליאור מאושפז בטיפול נמרץ אחרי ניתוח ראש, גיליתי שאני בהיריון. זה היה קשה. הייתי צריכה לנתב את הכוחות לטיפול בו ובבית, וגם להחזיק את עצמי שפויה. האינטנסיביות של החיים היא זו שמשאירה אותך חי, אם תרצה או לא תרצה".

ליאור לא רצה לעבור טיפולים כימותרפיים, מתוך ידיעה כי הם מאריכים את החיים במעט וגורמים לסבל ניכר. לבסוף השתכנע. "אני חושבת שהוא קיבל בזכות זה עוד כמה שבועות קריטיים, במהלכם ילדתי. כך הוא זכה להכיר את בתו הקטנה. קראנו לה דבורה־מרגלית, על שם אמא שלי".

ביוגרפיה לא מדויקת

מאות ליוו את ליאור למנוחות, תוך שהם שרים, רוקדים ותוקעים בשופרות. לאחר פטירתו החליטו חברי תיאטרון "נקודה טובה" להעלות מחזה שינציח את דמותו המיוחדת. "לפני כשנה ישבנו אנוכי ועמרי ורטש, המנהל האמנותי של התיאטרון, ועבדנו על מחזה בנושא חיפוש השמחה מתוך משבר", מספר עמיחי חזן, מנהל התיאטרון. "יחד עם שמוליק הדג'ס, איש תיאטרון ובמאי מוכשר, כתבנו ומחקנו קטעים, דיברנו על מהות השמחה, פתחנו מדרשים ועדיין לא מצאנו כיוון ברור למופע. בשלב מסוים אמרתי להם שלא מזמן שלחו לי סרטון של לוויה עם ריקודים ודרבוקות של איש בשם ליאור, שהיה שמח. צפינו בסרט 'מוכרח להיות שמח' שמתעד את ליאור ב'הפצות' ובסדנאות התיפוף שלו, ויותר מכול בנסיעות שבהן הוא מדבר ממקום כן ואמיתי על מסע חייו ועל הבחירה העיקשת שלו בשמחה. אחרי כמה דקות של צפייה, היה ברור לנו שההצגה שלנו תהיה על ליאור. מתוך התחקיר, הראיונות ותהליך החזרות עם השחקנים, התחברנו כולנו לדמותו. אל הכתיבה הצטרף גם הרב אלחנן ניר.

"ההצגה מתארת דרך השנה האחרונה של ליאור, שבה היה מאושפז ועבר טיפולים, את מסע חייו ואת הבחירה להיות שמח כאן ועכשיו. שילבנו בתוכה גם את ה'מעשה מאבדת בת מלך' של רבי נחמן, שגם הוא מסע של חיפוש אחר השמחה, השכינה, האמונה".

בשבוע שעבר עלתה הצגת הבכורה, "זה הרגע המאושר בחיי". חזן: "הזמנו את ליאת וחברים של ליאור, ואני חייב להודות שחששנו, בין היתר כי הגדרנו לעצמנו שזו הצגה בהשראתו ולא ביוגרפיה מדויקת. ברוך השם, התגובות היו מרגשות. מי שהכיר את ליאור וצפה, אמר שבשבילו זה לראות את ליאור קם לתחייה". וליאת מוסיפה – "כשאמרו לי שרוצים לעשות הצגה על ליאור, הסכמתי. ואז ראיינו אותי, וחשבתי לעצמי כמה מעמיק ומדויק זה כבר יכול להיות? הרי היוצרים לא הכירו אותו. באתי להצגה עם אפס ציפיות, ופתאום על הבמה אני רואה את ליאור. הם הגיעו לרמת דיוק גבוהה מאוד. החזקתי בידיי את דבורהל'ה הקטנה, ורציתי להגיד לה 'תראי, הנה אבא'".