בחור גבוה ועב בשר, לבוש גופייה ועל חזהו צלב גדול, התרומם ממקומו בקרון הרכבת שנסעה ממוסקבה למינסק. הוא ניגש אל הצעיר היהודי שישב לא הרחק ממנו, והציג לו בקשה מוזרה: "אפשר למשש את הספר שלך?". תלמיד הישיבה, שהגיע מישראל לשליחות חינוכית במדינות ברית המועצות המתפוררת, ידע רק כמה מילים בסיסיות ברוסית, אבל הבין את השאלה. "עניתי לו: 'ודאי, אפשר'", משחזר ד"ר אסף קניאל את האירוע שנשמע כמו מעשייה חסידית קלאסית, רק בלי הסוף הטוב. "הוא מישש את הגמרא שלי, ואז אמר לי 'זה לא זה' ופנה ללכת. הייתי סקרן מאוד, אז ביקשתי מבחור יהודי מקומי שנסע יחד איתי, לשאול אותו למה הוא התכוון. היום אני דובר רוסית שוטפת ומסוגל להסתדר באזורים הללו, אבל באותו זמן ידעתי רק כמה מילים בסיסיות. בתשובה האיש סיפר שכשהוא היה ילד קטן, אבא שלו תפר לו נעל מיריעת עור שעליה הופיעו אותיות דומות. כשהוא ראה את הספר שלי, הוא תהה אם זה אותו דבר – אבל לא, זה לא עור, זה סתם נייר. וכך בעצם אותו אדם השיח לפי תומו את החורבן הנורא של היהדות בעיירה שלו: את היהודים רצחו בשואה, ומספרי התורה שלהם תפרו נעליים לילדים הבלרוסים הקטנים".
כמעט שלושים שנה אחר כך, זמן לא רב לפני פרוץ המלחמה באוקראינה, נתקל קניאל במקרה דומה, והפעם ראה במו עיניו את ההמחשה לחורבן. "הייתי במרכז הקהילתי היהודי בלבוב, ושם סיפרו לי בשמחה שאיזו כפרית הביאה להם נפה מיוחדת לפסח. לא הבנתי למה הם מתכוונים, אז ביקשתי שיראו לי. הם הביאו את הנפה, ועיניי חשכו: האוקראינים לקחו גוויל של ספר תורה, מתחו אותו על מסגרת עץ ועשו בו חורים, לצורך ניפוי גס של תבואה. מי שיודע לקרוא עברית היה יכול לזהות שם קטע מפרשת 'לך לך', אבל בקהילת לבוב חשבו שזו נפה של פסח".
בחזרה לשנות התשעים. קניאל, אז תלמיד צעיר בישיבת הר עציון, הגיע עם החברותא שלו לרוסיה במצוותם של ראשי הישיבה דאז, הרב יהודה עמיטל והרב אהרן ליכטנשטיין. המטרה הייתה ללמד ולחזק את הקשר ליהדות באזורים שזמן לא רב קודם לכן עוד היו מאחורי מסך הברזל. קניאל וחברו עשו בסנט־פטרבורג את פורים ופסח תשנ"ב, והמפגש עם יהודים שהורשו סוף־סוף לבטא בגאווה את זהותם, סיפק להם רגעים מרגשים. "אני זוכר שעשינו סדר פסח בפושקין, ליד סנט־פטרבורג, ופתאום כמה מהמשתתפים הזקנים התחילו לבכות. כששאלנו אותם מה קרה, התשובה הייתה: 'זה הסדר הראשון שעשינו מאז שעזבנו את בלרוס כשהיינו קטנים'. אנשים נסעו שישה ימים ברכבת כדי להגיע לסמינר של בני עקיבא שקיימנו בזמנו ליד מוסקבה. היה ממש צמא גדול ללימוד תורה, לציונות, ליהדות. לצד כל זאת גם גילינו את הניתוק העמוק של היהודים ממורשתם".
"מבקרים שמגיעים לווילנה בשנות העשרים והשלושים, מדווחים על אווירת השבת שמורגשת בעיר. אבל אם עד מלחמת העולם הראשונה הרגישו שם את השבת בעיקר דרך תפילות, סעודות וכדומה, אחרי המלחמה יש בשבתות קונצרט לנוער הציוני, ויש אספת פועלים, וערב ספרותי לבעלי מלאכה. כך שהשבת היא שבת – אבל אחרת"
שיחתנו מתקיימת לרגל צאת ספרו החדש, "מה עבר עלינו". קניאל עושה בו ניסיון מעניין, ולמען האמת גם יומרני מעט, לסכם את תולדות עם ישראל בספר אחד שאיננו עב כרס. הריחוק של יהודי מזרח אירופה מהדת מקבל מקום נרחב בספר, ועומד גם במרכז מחקריו העכשוויים של ד"ר קניאל. "עברתי בין ערים שונות בברית המועצות, ובכל מקום קיבלו אותי בחום רב, אבל הניתוק מהיהדות היה מוחלט", הוא מספר. "הידע שלהם הסתכם באמירת 'לחיים', 'אמן' וכמה קללות ביידיש. פה ושם ידעו לספר לי על מצה שאכלו בפסח, או על בוטקה בשוק שבה היה אפשר לקנות תרנגולת שנשחטה. אבל חוץ מזה, ממש כלום. אני זוכר שכשהגעתי לברדיצ'ב, סיפרו לי שיש בעיירה זקנה אחת ששומרת כשרות. אני התלהבתי – סוף־סוף, אחרי חודשיים בלי בשר, אזכה לאכול ארוחה בשרית. הגעתי אל האישה הזו והיא הגישה לי עוף בגבינה צהובה. מתברר שחזיר היא לא אכלה, אבל זהו.
"מצד אחד פגשתי גאווה יהודית, אהבה לישראל וזיכרונות היסטוריים, ומצד שני – ריחוק, בורות וחורבן. הפער הזה הסעיר אותי, והרגשתי שיש כאן הזדמנות לתרום למהלך היסטורי גדול".
התנכלות לבייגלך
ד"ר קניאל (51) גר בירושלים, נשוי לד"ר רות קניאל־קרא־איוונוב ואב לארבעה ילדים. הוא גדל בבני־ברק, בבית שהיה על התפר בין חרדי לציוני־דתי. "זו הייתה בני־ברק של שנות השבעים, שהיו בה לא מעט חילונים וכיפות סרוגות. אבי למד בפוניבז', אבל אחר כך התגייס לצבא, למד באוניברסיטה ונעשה פרופסור להיסטוריה. אני למדתי בבית הספר 'חורב' של החינוך העצמאי ברמת־גן והייתי חניך בעזרא. בחינוך שקיבלתי בבית היו קצת מאפיינים חרדיים, אבל הוא לא היה חרדי ממש. אבא שלי, ניצול שואה יליד פולין, נשא איתו כל חייו את האהבה לשפת היידיש, והרגיש בן בית בבני־ברק. לכן הוא גם שלח אותנו לבית ספר של החינוך העצמאי. אבל כאשר אני כילד לקחתי את העסק יותר מדי ברצינות, וסיפרתי לו שאני רוצה ללכת לישיבה קטנה, אבא הציב את הגבול ואמר לי 'שכח מזה'. הוא שלח אותי לישיבה התיכונית בשעלבים, אחר כך למדתי תקופה קצרה ב'מרכז הרב', ומשם עברתי לישיבת הר עציון, שבה רכשתי את עיקר תורתי. ושם, ממש בישיבה, נוצר הרומן עם תחום העיסוק הנוכחי שלי, כשיצאתי למדינות ברית המועצות.
"התוכנית שלי הייתה להישאר בישיבה שנה נוספת אחרי תום מסלול ההסדר, אולם לבסוף בחרתי לצאת שוב לכמה חודשים לרוסיה ולאוקראינה. הפעם נסעתי כרכז לוגיסטי של מחנות קיץ לסטודנטים יהודים, וכדי לגייס בני נוער וסטודנטים לתוכניות לימוד יהדות בבתי ספר דתיים ובאוניברסיטאות בארץ, דרך נעל"ה – תוכנית 'נוער עולה לפני הורים'. זו הייתה תקופה סוערת ורווית הרפתקאות".
החיבור שלו לסיפורם של יהודי ברית המועצות, ולתרבות הרוסית בכלל, קדם למסעות ההם: "כמו כל בני הנוער הדתיים בקבוצת הגיל שלי, גם אני נסעתי לנתב"ג בשנות השמונים כדי לקבל את פניהם של נתן שרנסקי ויולי אדלשטיין. ההורים שלי הזמינו מדי פעם לשולחן השבת שלנו עולים חדשים ועולים ותיקים. כולנו חלמנו על פתיחת שערי ברית המועצות, וכשהנס הזה התרחש ואני נחשפתי למה שקורה שם, אמרתי לעצמי שאני חייב להיות חלק מזה. מעבר לכך, משהו במגע עם התרבות המקומית ניגן לי על מיתרים פנימיים. אמא שלי שתחיה הלעיטה אותי בספרות רוסית – טורגנייב וגוגול, דוסטויבסקי וטולסטוי. הכול היה מתורגם כמובן, אבל אלה הסיפורים שגדלתי עליהם.
"אבי סיפר לי שכשהוא ואמא שלו יצאו מהבונקר שבו הסתתרו במהלך המלחמה, הם פגשו חיילים של הצבא האדום, ואלה דיברו איתם ביידיש ושאלו 'איך חייתם? מה עשיתם פה?'. הוא גם סיפר שאחרי כן, במחנה העקורים, כל הילדים היו רצים וצועקים ברוסית 'למען סטלין, למען המולדת'. כלומר – וזה כבר קצת פסיכולוגיה – גם מהצד של אבא גדלתי על איזשהו חוב לרוסיה, לצבא האדום, ליהדות רוסיה. לכן המשכתי לנסוע לשם, גם במקביל ללימודים בישיבה וגם כשלמדתי באוניברסיטה".
הוא סיים תואר במשפטים ותקופת התמחות והחל לעבוד במקצוע, אך לא לאורך זמן. "הייתי עורך דין בערך שבועיים עד שהבנתי שזה לא בשבילי, אז כתבתי דוקטורט בהיסטוריה. הנושא שעניין אותי באמת היה החילון של יהודי מזרח אירופה. רציתי לחקור – מה קרה ליהדות המפוארת שהייתה שם, עוד בתקופה שלפני השואה? אבל שכנעו אותי שזה נושא רחב מדי, ובסופו של דבר התמקדתי בתנועת 'המזרחי' בפולין בין מלחמות העולם".
אולם קניאל לא זנח את התופעה שסקרנה אותו, ובשנים האחרונות חזר אליה במחקריו. כדי למפות את התהליכים שפקדו את יהודי מזרח אירופה בין מלחמות העולם, הוא מחלק אותם לשתי אוכלוסיות עיקריות, שבכל אחת מהן כ־3 מיליוני נפשות: יהדות ברית המועצות ויהדות פולין. "באזורים הללו יש תופעות שונות זו מזו. התהליך בברית המועצות דומה במאפיינים שלו, אולי באופן מוזר, למה שקורה בארצות הברית. הסיפור המוכר מדבר על הקומוניסטים הרשעים, אנשי ה'יבסקציה' (המחלקה היהודית במפלגה הקומוניסטית – ש"פ) שבאים ואוסרים על שמירת תורה ומצוות. זה נכון, יש שם באותם ימים יהודים שרוצים להישאר נאמנים לדתם, והם מסתכנים ולפעמים נשלחים לסיביר ומשלמים בחייהם – אבל יש מסות גדולות של יהודים שמפסיקים לשמור מצוות מרצונם. הם עושים זאת משום שהם רואים במהפכה הקומוניסטית את המשיח האדום. סוף־סוף יש להם אפשרות לפרוש כנפיים ולעוף.
"נטישת התורה והמצוות הייתה תהליך וולונטרי, כי אם האפשרויות שעומדות בפניך הן להיות סנדלר בעיירה שכוחת־אל או רופא בסנט־פטרבורג, הבחירה היא פשוטה. ההמונים נהרו לערים הגדולות, הם ידעו במה זה כרוך, וזה כנראה לא הפריע להם במיוחד".
מדוע זה דומה לקורות היהודים בארה"ב?
"בגלל האפשרות להשתלב. דיכוי היהדות בברית המועצות היה קשה מאוד. זה קרה דווקא משום שרבים ממנהיגי המפלגה הקומוניסטית היו יהודים: על ידי מאבק חריף בגילויי יהדות, הם ביקשו להיאבק באנטישמים שכינו את הקומוניזם 'המהפכה היהודית'. אולם, נישואי התערובת מתחילים מיד אחרי המהפכה. אין לנו נתונים מדויקים על היקף ההתבוללות, אבל פרופ' מרדכי אלטשולר מספר שכבר לפני מאה שנה שיעור נישואי התערובת בערים הגדולות, מוסקבה וסנט־פטרבורג, מגיע לחמישים אחוז. החברה הכללית באמת נפתחה בפני יהודים, ובאוניברסיטאות היוקרתיות של רוסיה היו באותם ימים 75 אלף סטודנטים יהודים. אלה מאסות עצומות, שבהמשך יהפכו לרבע מהרופאים, עשרים אחוז מעורכי הדין ועשרה אחוזים מהמנהל הממשלתי. הם שילמו את המס של עזיבת היהדות, והשתלבו באופן מלא".
יש גם סטטיסטיקה לגבי צריכת בשר ממוצעת לראש, ואפשר להשוות אותה לכמות הבשר הכשר שנשחט בכל חודש. אז נכון שחלק מהיהודים הפכו לצמחונים או עברו לאכול דגים ועופות, אבל כשבודקים את הנתונים מתברר שרק 20־25 אחוז המשיכו לאכול כשר, וכל האחרים עברו לבשר טרף.
בפולין, מספר קניאל, הכיפות הוסרו מסיבות אחרות. "בתקופה שבין מלחמות העולם מתפתחת לאומיות פולנית, אולם במדינה חיים מיעוטים רבים שמאיימים על הלאומיות שלה. יש הרבה אוקראינים, הרבה גרמנים והרבה יהודים – אבל לגרמנים ולאוקראינים יש מדינות מאחוריהם, ואילו ליהודים אין גב, ולכן אפשר לעשות להם מה שרוצים. לכך נוספת האיבה הדתית ההיסטורית. התוצאה היא שהחברה הפולנית הכללית לא נפתחת בפני היהודים, נהפוך הוא: יש חקיקה מפלה ומדכאת, ומקצועות יהודיים סובלים מהתנכלות ממוסדת. למשל, מוכרי הבייגלך בוורשה הם יהודים, אז השלטונות מחליטים שכדי למכור בייגלה בעיר צריך רישוי, וככה מאות יהודים מאבדים את פרנסתם. המדינה עושה הכול כדי להצר את צעדיהם של היהודים, והתוצאה היא משבר גדול, יהודים מגיעים לפת לחם, נזקקים לסיוע סוציאלי ואין מוצא. בניגוד לאחיהם בארה"ב ובברית המועצות, הם לא יכולים להשתלב, וגם אין להם לאן לברוח.
"מצד שני, בפולין שבין מלחמות העולם יש פריחה עצומה של היהדות. היא חזקה מאוד, וגם מגוונת. כולם מכירים את מפלגת הבונד של היהודים הסוציאליסטים, אבל יש עוד המון מפלגות ואגודות וארגונים. כאלף כותרים של עיתונים יהודיים רואים אור בפולין של השנים ההן. בכל שטעטל קטן השמאל מוציא עיתון, הציונים מוציאים עיתון, וכך גם הציונים־דתיים ואגודת ישראל. לא יודע כמה קראו את העיתונים האלו, אבל זו יהדות תוססת מאוד, יש פריחה גדולה של חיי התרבות ושל הפוליטיקה היהודית, והיא באה בד בבד עם עזיבה הדרגתית של שמירת המצוות".
בניגוד לחילון ה"אידיאולוגי" בברית המועצות, אומר קניאל, בפולין חלק גדול מהתהליך היה מרוכך יותר. "היה די ברור שאם אתה יהודי, שבת אצלך היא שבת. מבקרים שמגיעים לווילנה בשנות העשרים והשלושים, מדווחים על אווירת השבת שמורגשת בעיר. אבל אם עד מלחמת העולם הראשונה הרגישו שם את השבת בעיקר דרך תפילות, סעודות וכדומה, אחרי המלחמה יש בשבתות קונצרט לנוער הציוני, ויש אספת פועלים, וערב ספרותי לבעלי מלאכה. כך שהשבת היא שבת – אבל אחרת. במקום ללכת לשטיבל, יהודים הולכים לתיאטרון. לכבוד 'שבת נחמו' אתה יכול אפילו למצוא שם הצגה מיוחדת על בר כוכבא. במקום לשמוע את הפטרת נחמו בבית הכנסת, באים לתיאטרון בשבת, קונים כרטיסים ורואים הצגה, ועם זאת כל יהודי יודע מהי שבת נחמו. אנשים חיים כיהודים, אבל המחויבות שלהם אינה להלכה אלא ליידישקייט, ועם השנים הביטויים של היהדות הולכים ומתגוונים".
מסורתיות נוסח אשכנז
במסגרת מחקריו על החילון בחן קניאל את השמירה על מצוות ספציפיות, ואת המגמות המשתקפות באמצעותן. "מאמר אחד שפרסמתי עסק בכשרות, מאמר שיראה אור בעוד חודשיים מדבר על מקוואות, ועכשיו אני עובד על הנושא של שמירת שבת. לקחתי את שלושת העוגנים האלה של החיים היהודיים כדי לבדוק דרכם עד כמה יהודי מזרח אירופה דבקו בשמירת המצוות ככתבן וכלשונן, והממצאים די הדהימו אותי.
"מכיוון שמדובר על מיליוני יהודים, אם אתה מתעסק באנקדוטות ומעשיות תוכל לומר כל דבר. יש אלף ואחד סיפורים על אפיקורסים, וכך גם על חסידים ואנשי מעשה. איך תדע מה היה? אבל בכשרות יש סטטיסטיקה, ולכן זה נושא נהדר. הגעתי לזה במהלך הדוקטורט כשקראתי מכתבים של הרב אלימלך נויפלד, איש 'צעירי המזרחי' שעלה ארצה מפולין ולקראת סוף שנות השלושים נסע לשם שוב, לשליחות מטעם התנועה. הוא כותב לאשתו שהוא מתקשה להשיג בשר כשר, אי אפשר למצוא בשום מקום. אני קורא את זה אומר לעצמי – איך זה יכול להיות, משהו פה מוזר. ומה מתברר? שוק הבשר בפולין היה בידיים יהודיות. בין 60 ל־160 אלף יהודים, ובהם משפחות שלמות, התפרנסו מגידול, שיווק, שחיטה ומכירה. למה זה עבד כל כך טוב? כי אם הפרה נתגלה כטרפה, מכרו אותה לגויים; ואם היא כשרה, החלק הקדמי הלך לאטליזים יהודיים ואילו החלק האחורי (שם נמצאים האליה וגיד הנשה, שאזורים באכילה – ש"פ) הלך לגויים, שהעדיפו אותו כי הוא הרבה יותר טוב ושמן. אבל אז הממשל הפולני החליט לסלק את היהודים מענף הבשר. כדי לעשות זאת הם טענו שהשחיטה היהודית היא לא הומנית – הפולנים עצמם היו כידוע הומניסטים גדולים – ולכן שחיטה כשרה מותרת רק אם הבהמה כולה מיועדת לשומרי כשרות. כך כל המבנה הכלכלי של הקצבים היהודים התמוטט. זה אומר שקצב צריך לקנות בהמה, לשחוט אותה, לנקר את החלקים האסורים – מה שלפני כן הוא לא היה צריך לעשות – ולמכור את כולה ליהודים.
"ומה קורה אחרי הגזרה הזאת? לא קורה כלום. האטליזים ממשיכים למכור בשר ליהודים ולגויים, הבשר פשוט לא כשר. השוחטים היהודים יורים לבהמות בראש, ומוכרים כרגיל – חלק קדמי ליהודים, חלק אחורי לגויים. בחודשיים־שלושה הראשונים הרבנות בכל מקום צועקת 'יהודים, מרמים אתכם, מוכרים לכם טרפות!', אבל זה לא עוזר".
המסמכים מאותם ימים סיפרו לקניאל שמתוך כ־600 אטליזים יהודיים בוורשה, רק 150 קיבלו אישור מהשלטונות למכור בשר כשר. "כל האחרים אפילו לא ביקשו", הוא אומר, "ובסופו של דבר רק כמה עשרות מכרו בשר כשר באישור הרבנות. מספר המסעדות והברים היהודיים היה גם הוא קרוב ל־600, ורק שלושים נשארו כשרים. יש גם סטטיסטיקה לגבי צריכת בשר ממוצעת לראש, ואפשר להשוות אותה לכמות הבשר הכשר שנשחט בכל חודש. אז נכון שחלק מהיהודים הפכו לצמחונים או עברו לאכול דגים ועופות, אבל כשבודקים את הנתונים מתברר שרק 20־25 אחוז המשיכו לאכול כשר, וכל האחרים עברו לבשר טרף. זה מגובה גם בהערכות של כמה גופי רבנות בפולין, שדיווחו כי קרוב ל־75 אחוז מהיהודים אוכלים בשר לא כשר. ועם זאת, הם לא אכלו חזיר. לא היה להם אכפת כל כך מחותמת הכשרות, אבל הם לא התפקרו. גם המוכרים הם יהודים טובים, כולל גבאים של שטיבלך. אתה רואה את זה למשל דרך העיצומים: מי שמוכר בשר לא כשר – לא יוכל לעבור לפני התיבה ביארצייט, או לא יוכל לעלות לתורה. כלומר, למי אנחנו פונים? ליהודים שפוקדים את בית הכנסת. הרב של אחת העיירות הורה לכל השטיבלך לסגור את שעריהם ביום טוב שני של שבועות, כדי שכל אומרי תפילת 'יזכור' יהיו חייבים לבוא לבית הכנסת המרכזי. ואז הוא הודיע: 'אישה שרוצה להגיד יזכור, צריכה לעמוד מול ארון הקודש הפתוח ולהישבע שהיא לא תבשל טרף'. וכל הנשים אכן נשבעו. לאנשים האלו הייתה יהדות מסורתית. כשאפשר, עושים. כשאי אפשר, מעגלים פינות".
המצווה השנייה שחקר קניאל הייתה טהרת המשפחה. "כאן הסיפור מסובך יותר: אין לך אפשרות לדעת כמה נשים טבלו, כי מי שלא הלכה למקווה הלכה אולי לנהר. אבל יש לנו נתוני טבילה במקוואות, ולכן אפשר לדבר על מגמות כלליות. בביאליסטוק, עיר ש־50 אלף מתושביה יהודים, היה מקווה אחד פעיל. זה אומר משהו. בלבוב, שמספר היהודים בה דומה, היו שני מקוואות קטנים ומלוכלכים. אתה רואה שהחל מראשית המאה ה־20, רבנים זועקים שוב ושוב – 'נשים, דעו לכן, רחצה באמבטיה זה לא תחליף למקווה'. למה דווקא בשנים הללו? כי עד אז לא היו מים זורמים בבתים, המקווה היה חלק מבית המרחץ, ונשים שהגיעו לרחוץ טבלו על הדרך בבור של המקווה. ברגע שיש להן מים זורמים בבית, הן כבר לא מגיעות לבית המרחץ, ואז צריך מוטיבציה ללכת לטבול. מזיכרונות של בני התקופה, מקריאות שפרסמו הרבנים וגם ממספרי המקוואות, עולה בבירור שהנשים לא עושות את זה.
"המציאות הזו יצרה גם סיטואציות קומיות. פולני לא־יהודי שמחזיק בבעלותו בית מרחץ באחת העיירות הקטנות, פונה בשנות העשרים לרב העיירה ומבקש ממנו שבשבת ידרוש בבית הכנסת על כמה חשוב ללכת למקווה. 'עד לפני כמה שנים הרווחתי יפה, אבל הנשים היהודיות הפסיקו לטבול ומאז הפרנסה שלי נפגעה', הוא אומר לרב. ככל שהשנים חלפו, מספר הטובלות במקווה הלך ופחת. בדומה לנושא הכשרות, השינויים האלה נגרמו מתוך מציאות החיים".
גם בתחום של שמירת השבת, הממצאים הראשוניים של קניאל מצביעים על מגמות דומות. "יש הרבה מאוד עדויות להתרופפות ההקפדה בקרב אנשים שחיים על פי המסורת. אלו יהודים עניים שצריכים להביא כסף הביתה, ולכן קשה להם לשמור שבת כהלכתה. זו גם נטישה איטית מרצון, וגם כניעה לאילוצי הזמן ולמצוקות. מעניין לראות שהיה שם גיוון שהיום אנחנו לא מכירים, ודאי לא בקרב מי שמכונים אשכנזים. התפיסה המקובלת אומרת שאצל אשכנזים יש דתיות אורתודוקסית ויש חילוניות, בעוד אצל יוצאי ארצות המזרח יש גם מסורתיות. אני אומר שהרוב הגדול של יהדות מזרח אירופה היה מסורתי בתפיסתו ובהתנהלותו. הם חיו כיהודים, וכשאתה חי כיהודי אתה גמיש ולא מסתכל בספר כל הזמן. חשוב לי שהדבר הזה יהיה נוכח".
המסורתיות האשכנזית הזו לא נעצרה במזרח אירופה. היא הגיעה לארץ עם חלק מניצולי השואה, וניתן היה לראות אותה בהיקפים לא מבוטלים בישראל של שנות החמישים והשישים, אבל מהר מאוד היא נעלמה. למה?
"אני חושב שגם זה נובע מכך שיהודי מזרח אירופה רצו לחיות כיהודים, והדרך לעשות זאת הייתה החיבור למסורת. כך נוצר היהודי המסורתי. ואז הם מגיעים לישראל, ופה כבר יש דרך אחרת לחיות כיהודים. אגב, אני רואה את זה גם היום. חבר'ה שהכרתי ברוסיה, באוקראינה ובבלרוס לפני כשלושים שנה, ושם הם התקרבו מאוד למסורת, אומרים לי שכאן בארץ הם מרגישים פחות יהודים. למה? כי הכול מובן מאליו. אתה לא צריך להתאמץ לחיות חיים יהודיים; אתה ישראלי, אז אתה יהודי. הצורך בבית כנסת ובסממנים אחרים של הקיום המסורתי נחלש, כי יש לך צבא, עברית, חגים בגן וזה מספיק. קמה כאן אלטרנטיבה לאורח החיים היהודי, וברובה היא אינה קשורה למסורת. מצד שני אני חושב שהיום זה הולך ומשתנה. הישראליות חוזרת למסורתיות, כי הזהות היהודית הרזה לא עונה על הצרכים התרבותיים של היהודים הישראלים. הם רוצים משהו עמוק יותר, וזה שינוי שבא מלמטה".
יהודים עדיין מתגלים
הספר "מה עבר עלינו" מתורגם בימים אלו לרוסית, בהמשך מתוכננת גם מהדורה באוקראינית, וקניאל מקווה שספרו יראה אור בשפות נוספות. "רבים כתבו על ההיסטוריה היהודית, יש ספרים ארוכים וקצרים, אבל אני ניסיתי לעשות משהו קצת שונה: לדבר על מה שרלוונטי בעיניי לישראלים וליהודים בני זמננו, וגם לספר את הסיפור הגדול, לתאר את המגמות. כתבתי מתוך שאיפה שמי שירצה ללמוד על ההיסטוריה היהודית ממעוף הציפור, ולהכיר את הסיפור היהודי הגדול בצורה ידידותית, פשוטה וקלה – יוכל לעשות את זה. אני יודע שמהפכות גדולות לא ייוולדו מהספר, אבל זו המוטיבציה שלי. אני רוצה שהספר יצליח בכמה שיותר מקומות, ושהקורא יקבל תפיסה שונה מעט לגבי העבר שלנו, ובהתאם לזה יגבש גם את דעותיו על מה שקורה היום.
"בכתיבה ניסיתי לספר את הסיפור היהודי כולו, בלי להניח שלקורא יש ידע מוקדם כלשהו. חלק גדול מהספר מוקדש דווקא למאות האחרונות, בגלל הרצון שלי להיות רלוונטי ושהדברים יישארו בזיכרונם של הקוראים. כדי לדבר אל ליבו של הקורא צריך לנגן על מיתרים כלשהם, והמיתרים האלו מחוברים יותר לתקופה המודרנית. כמובן, לא הזנחתי את התקופות הקדומות, אבל הדגשתי את הדברים שחשובים בעיניי לצורך הסיפור הכללי, ופחות ירדתי לפרטים קטנים. השתדלתי להכניס כמה שפחות תאריכים, להתמקד במספר מצומצם של דמויות מופת, ולהשתמש בשפה נגישה לכול, גם לדור הצעיר. זו הייתה החלטה מחושבת".
מסעותיו היהודיים של קניאל לחבלי ברית המועצות לשעבר נמשכים גם היום, בתפקידו כמנהל תחום ההתחדשות היהודית במדינות הללו מטעם הג'וינט. "בראש ובראשונה אנחנו עוסקים שם בפעילות קהילתית: מסייעים לקהילות עצמאיות, עובדים עם ארגונים שמנוהלים בידי אנשי הקהילות, ועוזרים להם ביוזמות ובפיתוח מקצועי. הפן השני הוא חיזוק של זהות יהודית ותרבות יהודית ברוח פלורליסטית. גם היום יש שם תושבים שפתאום מגלים שהם יהודים. רשת הקהילות פורחת, אם כי כרגע היא מאותגרת בגלל האירועים. לפני שבוע הייתי בקישינב שבמולדובה, בסמינר שערכנו ליהודים אוקראינים – או ליתר דיוק ליהודיות אוקראיניות, כי גברים בגיל גיוס לא יכולים לצאת מהמדינה. המלחמה הופכת הכול למורכב יותר, אבל אנחנו ממשיכים".
