בחוות ‘שם’ הסמוכה למיתר, חי שי דרומי כבר 36 שנים. במרפסת ביתו הצנוע עד דל, הוא מגיש לצלם ולי ענבים מתוקים. המרחבים הפתוחים פותחים את התיאבון, וגם את הבורקס פינוקים שהוא מכין ומחמם לנו אנחנו טורפים. (או יותר נכון, בעיקר אני). חוות שם היא אחת מארבע חוות חבל יתיר החולשות על 20 אלף דונם. 4,000 הדונמים שהחווה של דרומי מופקדת עליהם, עתידים להפוך בקרוב לשמורת טבע. “השמירה על האזור יצרה תנאי טבע שמורים של בעלי חיים ואוכלוסיית צמחייה. זה אזור מעניין של ספר המדבר שמפגיש כמה אזורים גאוגרפיים שונים“, הוא מסביר.
עוד לפני השאלות הגדולות על המשילות והטרור, על חייו שטולטלו בעקבות הירי ומותו של הבדואי שפרץ לחווה, על בן־גביר והמצב הפוליטי – התהייה שמנקרת בי נוגעת קודם לחיים כאן. שאלת הבדידות.
“זו באמת שאלה“, הוא משיב מהורהר. “אני אוהב אדם ואוהב חברה, ומצאתי את עצמי ללא חברה וללא בני אדם הרבה יותר ממה שאני רוצה. יש תקופות שזה קיצוני מאוד, ועד היום, אני עדיין חי בצורה שמחייבת אותי להיות פה כל הזמן. זה גובה מחיר, והוא לא קל“. דווקא מתוך חוויות החיים שלו, דרומי לא בטוח שהמודל של חוות בודדים הוא המודל הנכון: “אולי היה נכון לחשוב באופן חברתי יותר ולאו דווקא ללכת על התיישבות של בודדים. במיוחד כשמדובר על צאן, שיש סביבם עבודה רבה. היום כששואלים לדעתי, אני אומר שחשוב ונכון יותר להקים יישוב ולא חווה של משפחה אחת. שתהיה קהילה כדי לשאת יחד בנטל“.
“ההזנחה של החצר האחורית שלנו היא שערורייתית. בכל כניסה לכפר ערבי יש מזבלה מאולתרת. ראינו עכשיו נחלים זורמים עם השיטפונות הראשונים ואי אפשר היה להאמין כמה פסולת בניין ופלסטיק נשטפו בהם“
בחקלאות כמו בחקלאות, האתגרים תמיד קיימים. בין אם הם תלויים בגורמי שמיים – “המציאות הייתה כל כך קשה בשנה האחרונה. למרות שירדו גשמים יפים על פני כל הארץ, אצלנו לא ירד כמעט גשם“, הוא מתאר. “כל מה שיש לי הלך לעדר, ובגלל שהיה קושי עצום להאכיל את העדר, צמצמתי ל־300 ראש“. ובין אם אתגרים בידי בשר ודם – “במשך מספר שנים רשות מקרקעי ישראל השאירו אותנו תלויים באוויר ולא חידשו את הסכמי הרעייה השנתיים, שעל פיהם נכחנו פה במשך כל עשרות השנים“. אבל אל שי דרומי, שהפך להיות על כורחו סמל החקלאי העומד על נפשו לבדו, ללא הגנה, אני מגיעה דווקא כדי לדבר על הפתרונות ולא על הבעיות.
כמעט 16 שנה עברו מאז האירוע בו ירית בבדואים שפרצו לך לחווה. מה קרה מאז? הפרספקטיבה שלך חשובה.
“האירוע פה קרה אחרי מלחמת לבנון השנייה. הייתה רוח נכאים בארץ והרגשה של אובדן שליטה והתרעה. בתוך המציאות הזו אז, מצאתי את עצמי נלחם על קיום העדר ועל קיומי. זו הייתה תקופה שהיו בה פגיעות חוזרות ונשנות בחוואי האזור, חלקן גם קטלניות. בין היתר הרעילו לנו בעלי חיים. הרגשתי את חוסר ההרתעה מגיע עד אליי, ובסופו של דבר עמדתי לבד מול האיום המתרגש, וקרה מה שקרה. כשהגעתי לבית המשפט, ביום הראשון של הדיונים ניתנה לי הזדמנות לשאת דברים מול התקשורת. אמרתי שרמת הביטחון שואפת לאפס ובסופו של דבר האדם לבדו עומד כקו הגנה אחרון – עליו ועל בני משפחתו. על עצם קיומו. לדברים שאמרתי היה הד חזק בשנה ההיא. הייתה הרגשה שנפל דבר, ושקטה הארץ לשנה אחת, לכאורה".
בינואר 2007, ירה דרומי בח’אלד אל־אטרש ובאיוב אל־הוואשלה לאחר שפרצו לחוותו יחד עם שניים נוספים. אל־אטרש נהרג ואל־הוואשלה נפצע כתוצאה מהירי. דרומי נעצר והוגש נגדו כתב אישום על הריגה שעורר מחאה ציבורית. ביוני 2008, חוקק תיקון בחוק העונשין המכונה “חוק דרומי“, שקובע הגנה מפני הרשעה פלילית על מעשה שהיה דרוש כדי להדוף פורץ. ביולי 2009 זוכה דרומי על ידי בית המשפט מעבירות ההריגה והחבלה בכוונה מחמירה.
“ברבות השנים, הדברים שאמרתי אז הפכו להיות נחלת הכלל, לצערי. את החוויות האלו של היעדר משילות וביטחון יכלו באותם ימים להרגיש האנשים שבשוליים, כמו בחוות הבודדים. אבל התחושה שזה ילך ויתפשט עוד ועוד כפי שקורה היום, הייתה כבר קיימת. כיום זה פשט כאש בשדה קוצים. צפונה ונגבה ימה וקדמה כמו שנאמר. איבדנו זמן יקר בנמנום. יש התעלמות מחומרת התהליכים שקורים פה". הוא מוסיף שהוא “מזדהה עם מה שקורה ליהודים, ומזדהה עם מה שקורה לערבים. אני מזהה רוב עצום של אזרחי המדינה שאפשר לגייס ולאחד סביב כמה נקודות פשוטות וברורות שיכולות לשנות את המציאות של המרחב הזה“.
דרומי מדבר על תוכנית פעולה שיש בה שני נושאים עיקריים: האחד, איסוף הנשק שאינו חוקי והשני, טיפול בזבל ובנראות החיצונית של הסביבה. אחרי שהנושאים האלו יטופלו, השמיים הם הגבול לדעתו.
“אולי היה נכון לחשוב באופן חברתי יותר ולאו דווקא ללכת על התיישבות של בודדים. היום כששואלים לדעתי, אני אומר שחשוב ונכון יותר להקים יישוב ולא חווה של משפחה אחת. שתהיה קהילה כדי לשאת יחד בנטל“
“אני מאמין שלפחות 99 אחוזים מהאזרחים – בין במגזר הערבי ובין במגזר היהודי – מודאגים מרמת הביטחון האישי שלהם, ששואפת לאפס בימים אלו. נושא איסוף הנשק הלא־חוקי חייב להפוך לתוכנית ממשלתית. כרגע הנושא הזה הוא בגדר כדור לבן וריק שהמפלגות מעבירות ביניהן. באחת ממערכות הבחירות יצא לי לשבת עם איימן עודה במזנון הכנסת, אמרתי לו שהדבר הראשון שעליו הם יכולים להסכים ואיתו לשבת עם ביבי בממשלה זה סביב נושא איסוף הנשק. הוא התחמק ממני. לא היה לו נעים להיראות במחיצתי. הוא נתן לי טלפון ובזה זה הסתיים“.
“מזאן אבו־סיאם, שהיה ברשימת מרצ, אמר לי ׳לא תמצא ערבי במגזר שאין לו דלי של כדורים וכמה כלי נשק׳. אני מכיר חברים טובים מהמגזר, אנשים טובים וישרי דרך שמרגישים שהם צריכים לשאת נשק מתוך הגנה עצמית, כי הם עצמם לא יודעים מאיפה זה יכול לבוא עליהם. ריבונו של עולם! הגיע הזמן שהכוחות האזרחיים יתאחדו. ימין, שמאל, הנטייה הפוליטית לא רלוונטית, לכולנו יש רצון לחיות בלי פחד שמישהו ידפוק לנו כדור בראש כי בא לו. ולכן צריך להחליט על פירוז המדינה מנשק לא חוקי, ולכן צריך לבנות תוכנית ממשלתית, יסודית ומקיפה. אפשר גם להתחיל בכמה אזורים כפיילוט, ואם צריך אפשר גם שכל הציבור יצביע בעדה במשאל עם. הציבור הרחב יחכה למימושה ואף יעזור לה להתממש“.
איך זה יעבוד טכנית?
“נציע מספר חודשים שבהם כל מי שיש לו נשק יוכל להחזיר אותו ולקבל כסף עבור הנשק שהוא מחזיר. לא רק שהאדם לא יופלל, אלא הוא יקבל עליו את הסכום שמקובל בשוק הנשקים. המדינה תפדה את כל הנשק שמסתובב. לאחר שיעבור הזמן שייקבע להחזרת הנשק, כל מי שייתפס עם נשק לא חוקי, יאבד זכויות אזרח, ויינתן עונש מרתיע של עשר שנים בכלא. כבר עכשיו אנחנו שומעים קולות מתוך המגזר שמבקשים לשלול אזרחות ממי שמחזיק נשק לא חוקי.
“חובה לשנות את שיווי המשקל שנוצר בגלל שחסרה אכיפה בתוך המגזר הערבי. צריך לשתף יותר אנשי מגזר בפעולת האכיפה, וזה דורש פעולה תוך מגזרית. אחד הגורמים לפשיעה הוא המבנה החמולתי, שמטבע המסורת הקיומית שלו תמיד מחזיק עוצמה, כלומר כוח נשקי כנגד החמולות האחרות. ולכן אני אומר את המובן מאליו – התוכנית הזו לא תעבוד ללא שיתוף פעולה של המגזר הערבי. נהיה חייבים לעבוד יחד בצורה נחרצת, נפקיד אחראים יישוביים בכל יישוב ויישוב, והקהילה עצמה תעודד להתנקות מהנשק הלא חוקי. תמיד שואלים ‘למה המשטרה לא נכנסת לזה?’ בואו, תעזרו לנו אזרחי המקום, בוא נוציא נשק לא חוקי מכל מקום ונוריד את האיום".
הצעד השני שעליו מדבר דרומי, עוסק באיכות הסביבה ואיכות החיים, מה שנקרא – החיים עצמם. “ההזנחה של החצר האחורית שלנו היא שערורייתית. בכל כניסה לכפר ערבי יש מזבלה מאולתרת ואינסוף גרורות. ראינו עכשיו נחלים זורמים עם השיטפונות הראשונים ואי אפשר היה להאמין למראה עיניים – כמה פסולת בניין ופלסטיק נשטפו בהם. במקביל לתוכנית הנשקית שאני קורא לה ‘וכיתתו’, חייבים לעשות מהלך של ניקוי הסביבה הפיזית וטיפוחה. אנחנו מצד אחד רוצים להוריד את הקושי שמייצרים אמצעי הלחימה הבלתי חוקיים, ומצד שני חובתנו לעשות עוד צעד שהוא גם נחוץ וצופה פני עתיד. צעד למקום של איכות חיים שבו אנשים יכולים להיות הרבה יותר רגועים ומנוחמים, ודרכו לפתוח פתח להמשך של שינויים נחוצים“.
אני שואלת את דרומי אם הוא שאב השראה מ“תיאוריית החלונות השבורים“ שאימץ ראש עיריית ניו־יורק לשעבר, רודי ג’וליאני, באמצעותה הוריד את אחוזי הפשיעה בעיר. הוא מציין שלא הכיר את הנושא, אבל “כיוון לדעת גדולים“.
אתה חושב שיהיה שינוי בעקבות התזוזות הפוליטיות, והעובדה שאיתמר בן גביר צפוי להיות ממונה לשר לביטחון לאומי?
“הדברים שעליהם אני מדבר הם על־מפלגתיים ועל־מגזריים. אני יודע שמחכים לבן גביר גם במגזר הערבי עבור מימוש פעולות שמתבקשות. אבל בשביל לעשות אותן באמת, צריך לשבת ביחד. אני לצורך כך הייתי מוסיף גם את מפלגת רע“מ לקואליציה, שהיא לא קואליציה שנשענת על הרשימה הערבית, אלא קואליציה שיכולה להיות נבונה. צירוף רע“ם כדי להגיע להישג של הורדת רף האלימות במרחב הכללי של מדינת ישראל, יהיה המעשה האחראי והנכון“.
