בשלב הבתים של המונדיאל במקסיקו, ב־7 ביוני 1970, שיחקה ברזיל הגדולה של פלה, בדרכה לזכייה בגביע העולם, עם אנגליה, שזכתה בו ארבע שנים קודם לכן. זה היה אחד ממשחקי הכדורגל הגדולים אי פעם. בדקה ה־38, כשהתוצאה עדיין מאופסת, חדר פלה אל הרחבה האנגלית. אלן מלורי רץ לידו, נתקל בו כתף אל כתף ודחף אותו אל הדשא. "עמדתי מטרים אחדים מהאירוע הזה. ראיתי בבירור שפלה צלל אל הקרקע, ולא הייתה הכשלה. הקהל שאג, שחקני ברזיל הניפו ידיים ופלה ניגש אליי ודרש פנדל, אבל סימנתי בידי להמשיך את המשחק", מספר אברהם קליין, שופט הכדורגל הישראלי הבכיר בכל הזמנים. הוא היה אז בן 36, וניהל את המשחק הראשון שלו בטורנירי גביע העולם.
"זה היה הטורניר הראשון שנכנסו בו לשימוש כרטיסים אדומים וצהובים, אבל העדפתי לא לשלוף לפלה צהוב על התחזות, כדי שלא אצטרך להוציא לו אדום במקרה של עוד עברה, ואהרוס את הטורניר. עשיתי עבודת הכנה טובה. כבר ידעתי היטב שהדרום־אמריקנים נוהגים ליפול אחרי כל נגיעה ומרבים לעשות הצגות, ושיש לא מעט שופטים שנופלים בזה. בתקשורת שלהם כעסו עליי מאוד למרות שברזיל ניצחה בסופו של דבר, אבל זו הייתה ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיים, ובפיפ"א ידעו להעריך את זה. אם הייתי שורק לפנדל, זה כנראה היה המשחק האחרון שלי ברמות האלה".
אתה זוכר מה הרגשת כשהודיעו לך שתשפוט את מפגש הענקים הזה?
"כשקיבלתי את המעטפה עם המכתב שבו כתוב באיזה משחק אשפוט, פחדתי לפתוח אותה. כשכבר עשיתי את זה, פשוט לא האמנתי. אחד השופטים האחרים, שהיה אדם עשיר עם הרבה חנויות ספורט בדרום אמריקה, קיבל משחק זניח יותר, והציע לי בצחוק את אחת החנויות שלו בתמורה לזה שאחליף אותו. כשעליתי לדשא רעדו לי הידיים ובהתחלה שמתי אותן בכיסים. רק לפני שלב לחיצות הידיים הבנתי שזה הזמן להוציא אותן. ככל שהתקדם המשחק השחקנים הבינו שאני שולט בו, והכול הפך לפשוט יותר".
המשחק הסתיים לבסוף בתוצאה 0:1 לברזיל. הוא היה האחרון של קליין בטורניר במקסיקו, למרות המחמאות הרבות שקיבל, הוא דווקא שובץ לרבע הגמר בין מקסיקו לאיטליה, אך עקב הרעלת קיבה פתאומית נאלץ לא לשפוט במשחק. "אין לי הוכחות לזה, אבל עד היום אני בטוח שגורמים בקהילה היהודית במקסיקו הרעילו אותי", הוא מפתיע בריאיון שאני עורך איתו בביתו שעל חוף הים בחיפה, לרגל פתיחת מונדיאל 2018 ברוסיה בסוף השבוע. "ההודעה על המינוי לרבע הגמר התקבלה בערב שהם ערכו לכבודי, והם חששו מאוד שהמקסיקנים יפסידו, והעובדה שאני השופט תזיק להם. בסיום האירוע נסעתי לשדה התעופה והתחלתי להרגיש רע מאוד: סחרחורת, חום גבוה, הקאות. הזמינו לי רופא, והוא שלח אותי מיד לבית החולים וגמר לי את המשחק והטורניר. בבית החולים באו לבקר אותי נשיא פיפ"א ויו"ר ועדת השיפוט ואמרו לי שלא אדאג, כי זה לא גביע העולם האחרון שאשפוט בו. הם גרמו לי לפרוץ בבכי".
קריירה במקרה
אברהם קליין נולד במארס 1934 ברומניה, בעיר טימישוארה, באזור של דוברי הונגרית. "למדתי בחדר עד גיל 12 בהשפעת סבא שלי, שהיה חרדי והכריח אותי לגדל פאות", הוא מספר. לכדורגל הגיע בגיל מאוד מוקדם. "אבא שלי היה שחקן ספסל במ.ט.ק בודפשט, אחת הקבוצות המפוארות בהונגריה. מאז שאני זוכר את עצמי שיחקתי כדורגל. זה התחיל ברחוב, עם חברים ועם כדור שהיינו מכינים מסמרטוטים. הייתה לנו ליגה שהילדים שיחקו בה יחפים, כי לאף אחד לא היה כסף לנעליים".
קליין חי ברומניה גם בזמן מלחמת העולם השנייה. נראה שקשה לו להיזכר בימים ההם. "החיים אז היו קשים מאוד ואלו סיפורים שאני לא אוהב לחזור אליהם", הוא מודה, "אבא שלי ברח לארץ ב־1937, ובגלל שהרומנים שיתפו פעולה עם הגרמנים וסגרו את הגבולות, לא הצלחנו להצטרף אליו ונשארתי עם אמא שלי ברומניה. באחד הימים חייל גרמני העיף אותי בכוח מהחשמלית, ואמא מצאה אותי אחר כך בבית החולים".
חזרת לבקר בעיר הולדתך מאז שעלית ארצה?
"במשך שנים סירבתי לחזור לבקר בטימישוארה, עד שצוות בריטי הציע להפיק סרט על סיפור חיי, וביקש שנתחיל את הצילומים שם. נסענו יחד, אבל לא נתנו לי בשום אופן לראות את בית ילדותי. מי שגר שם חשש שארצה לתבוע את הבית בחזרה. הסרט כרגע תקוע בגלל בעיות תקציב. אני מקווה שהדברים יסתדרו בקרוב".
קליין ואמו הצליחו לשרוד את שנות המלחמה, ובשנת 1947, כשהיה בן 13, נסע עם 500 ילדים אחרים למחנה בהולנד. "זה היה מחנה אדיר, עם מתקני ספורט, לימודים וטיולים. שם כבר שיחקתי עם נעליים והייתי בקבוצת הנערים האזורית. מלבד זאת שיחקתי שחמט וטניס שולחן, ושחיתי".
אחרי שנה בהולנד עלה קליין לישראל, והתאחד שוב עם אביו. "בארץ עסקתי גם באתלטיקה ואפילו התחריתי פעם מול אריק איינשטיין, בתחרות קפיצה לגובה", הוא נזכר. "בשנה הראשונה בארץ חיינו בקיבוץ, ואז אמא שלי הצטרפה אלינו והתמקמנו כולנו בחיפה. בגיל 14 התחלתי לעבוד בנגרות במשך היום, כדי לעזור להורים, ובערב למדתי בתיכון והוצאתי בגרות". גם בארץ המשיך קליין לשחק כדורגל, אבל לזמן קצר בלבד. "הייתי שחקן גרוע, תמיד ישבתי על הספסל. בשלב מסוים פשוט נמאס לי ועזבתי", הוא מספר. "באחד הימים אחרי שהשתחררתי התלוויתי לחבר ששמו יונס, ששפט משחק בליגה למקומות עבודה. במהלך המשחק הוא נקע את הרגל וביקש שאחליף אותו. עליתי במקומו ומאוד נהניתי. אהבתי את השליטה. קיבלתי הרבה מחמאות. יונס התלהב ממני, אמר לי שאהיה שופט גדול, לקח על עצמו ללמד אותי מה שצריך, ובהמשך גם בחן אותי באיגוד השופטים".
אילו תנאים היו לשופטי כדורגל בשנות השישים?
"לא שילמו לנו כלום חוץ מהוצאות, שלא הספיקו לשום דבר. הגעתי למשחקים במכונית שלי על חשבוני, ואם הקהל היה כועס – לפעמים הייתי חוזר הביתה גם עם איזה פנס שבור. עשיתי את זה בהתנדבות, מתוך אהבה לעניין. התפרנסתי כמורה להתעמלות".
כמו שהגיע לשיפוט כמעט במקרה, כך גם התרחשה הקפיצה המקצועית הגדולה שלו, הישר לקריירה בינלאומית. "ב־1964 שפטתי בגמר של טורניר הרמטכ"ל, שהיה באותו זמן עניין גדול בישראל. לטורניר הוזמן הצרפתי רוברט בסון, שהיה אז בכיר בוועדת השיפוט של פיפ"א. הוא הגיע לארץ כדי להרצות לשופטים. בגמר הוא ישב ליד יצחק רבין, הרמטכ"ל באותם ימים, ובסיום המשחק, כשעלינו לקבל את המדליה, הוא לחץ לי את היד. הרגשתי שהוא מעביר לי מסר, ושעוד אשמע ממנו. ובאמת אחרי כמה חודשים שפטתי במשחק הבין־ארצי הראשון שלי, בין הולנד לישראל. כמה חודשים לאחר מכן, באחד השיעורים שלי, נכנס אחד הילדים עם עיתון שבו היה כתוב שאני צפוי לשפוט את המשחק המכריע במוקדמות מונדיאל 1966, בין איטליה לפולין, לעיני 80 אלף איש, וזה מה שהיה. אחרי שהיו לי שני משחקים בין־ארציים ברזומה, קיבלתי רשמית את התג של פיפ"א".
היכולת הטובה שהפגין קליין הקנתה לו זימון לשפוט בטורניר האולימפי במקסיקו 1968. "זו הייתה חוויה אדירה, אבל מבחינת הכדורגל הרמה הייתה נמוכה כי רק לחובבים היה מותר להשתתף – אם כי מדינות כמו ישראל ומקסיקו רימו ושיחקו עם מקצוענים", חושף קליין. "למשחק הראשון ששפטתי, בין ברזיל לספרד באצטדיון אצטקה, שהכיל 107 אלף איש באותן שנים, הגיעו רק אלפיים איש, אבל במשחק האחרון ששפטתי, משחק מדליית הברונזה בין יפן למקסיקו, האצטדיון כבר היה מלא. בניגוד לכל הציפיות היפנים החובבים ניצחו 2־0. הקהל המקסיקני הזועם, שישב על כריות ביציעים, זרק את כולן למגרש. במשך דקות ארוכות היינו צריכים לפנות אותן החוצה".
קליין המשיך לקבל ביקורת מצוינות על יכולת השיפוט שלו, אבל אחרי ההופעה המוצלחת שלו בגביע העולם במקסיקו 1970 נבלמה הקריירה הבינלאומית שלו לכמה שנים טובות. "ב־1972 עוד שפטתי שישה משחקים במיני־קופה בברזיל, כולל משחק הגמר, ואפילו קיבלתי משרוקית זהב. אבל אז קרה הפיגוע באולימפיאדת מינכן, והודיעו לי שלא אוכל להגיע לשפוט שם, כי הגרמנים לא מוכנים להיות אחראים על הביטחון שלי. אז החלו ארבע שנים, עד משחקי מונטריאול 1976, שלא שפטתי בשום מקום בעולם, מטעמי ביטחון".
על גג העולם
באולימפיאדה בקנדה שפט קליין שוב במשחק מדליית הברונזה מול קהל של מאה אלף איש, ולאחר מכן חזר לטורניר גביע העולם ב־1978 בארגנטינה. הוא החל את הטורניר בעוד משחק יוקרתי: הניצחון של איטליה מול המארחת. המשחק השני ששפט היה בין אוסטריה למערב־גרמניה (האוסטרים הפתיעו וניצחו). שתי ההופעות הנהדרות הללו הפכו אותו למועמד לשפוט במשחק הגמר בין ארגנטינה להולנד. "היו עיתונאים שאמרו לי ששמעו שבוודאות אשפוט את משחק הגמר", נזכר קליין. אבל זה לא קרה. "הסיבה הייתה כנראה שיו"ר ועדת השיפוט האיטלקי רצה בגמר שופט מהמדינה שלו, ובארגנטינה סירבו שאשפוט כי הם הפסידו במשחק הראשון שניהלתי. יש הרבה פוליטיקה בתחום הזה, וגם אני סבלתי ממנה".
בסופו של דבר שפט קליין שוב במשחק על המקום השלישי בטורניר, שבו גברה ברזיל על איטליה. העובדה שלא זכה לנהל את משחק הגמר העציבה אותו מאוד. "זו הייתה אכזבה גדולה בשבילי, ועליתי למשחק האחרון בלי חשק. בסיום הזמינו אותי לארוחת ערב ולא הייתי מסוגל לאכול. שאלו אותי למה, ואמרתי: תבינו לבד. הם הרגישו מאוד לא בנוח עם מה שקרה, ונתנו לי חבילת פיצויים. שנה לאחר מכן מינו אותי לשופט במשחק בין ארגנטינה לשאר העולם". במשחק הראווה ההוא, ב־1979, הפסידה נבחרת ארגנטינה 2:1 מול "נבחרת שאר העולם" בבואנוס־איירס, לעיני 82 אלף צופים. אגדת הכדורגל דייגו מראדונה הבקיע את השער של ארגנטינה, באחד מהמשחקים הבינלאומיים הראשונים בקריירה שלו.
קליין הורשה גם להרצות ברחבי העולם לפני הפרישה מפיפ"א, ובכך היה לראשון השופטים הפעילים שהורשו לעשות זאת. טורניר גביע העולם האחרון של קליין היה בספרד 1982 – שם הוא התחיל בבית המוקדם בשני משחקים בתפקיד קוון, אך ברבע הגמר ניהל כשופט את המשחק בין ברזיל לאיטליה, שהסתיים בתוצאה 2:3 לאיטלקים, עם שלושער בלתי נשכח של פאולו רוסי. "כשקיבלתי את המשחק עוד לא ידעו מי יעלה לרבע הגמר, וכולם היו בטוחים שאשפוט את המשחק בין ברזיל לארגנטינה, שהיה חלום חיי. בסוף איטליה הפתיעה ועלתה, והייתי בטוח שהברזילאים יביסו אותם, שאף אחד לא יזכור את המשחק ושאסיים את הקריירה שלי בקול ענות חלושה", נזכר קליין. "אבל אחרי השער הראשון הבנתי שקורה כאן משהו אחר. בסופו של דבר זה היה משחק מדהים, ואחריו הייתי בטוח שאני שוב מועמד לגמר".
גם הפעם התאכזב קליין. הוא לא זכה לנהל את משחק הגמר בין איטליה למערב־גרמניה, אך לפחות מונה לתפקיד הקוון. "יהודי מוכשר מאוד ששמו ארנלדו קואלו הוא זה שקיבל את המינוי. מה שאנשים לא יודעים היום הוא שאז, אם המשחק היה מסתיים בשוויון אחרי 120 דקות, לא היו נבעטות בעיטות הכרעה. כעבור יומיים היה אמור להתקיים משחק גומלין, שהייתי אמור לשפוט. ביקשתי מקואלו בצחוק שיעזור לי שהמשחק יסתיים בתיקו, אבל איטליה ניצחה 1:3 וזכתה בגביע".
וגם אם לא ניהלת את המשחק, איך היה להשתתף במשחק הגמר של המונדיאל?
"חוויה אדירה, אין מה לומר. בסוף עלינו לקבל מדליות ולחצתי ידיים למלך ספרד ולנשיא איטליה. זו הייתה מזכרת נהדרת".
שנתיים לאחר מכן הגיע קליין לגיל 50 – אז גיל הפרישה של שופט כדורגל – ותלה את המשרוקית. המשחק האחרון שניהל היה בין יוגוסלביה לאיטליה, במוקדמות מונדיאל 1986. "הייתי מציאותי וידעתי שזה עומד להסתיים, אבל אהבתי מאוד לשפוט והמשכתי עוד שנים ארוכות לנהל משחקי ילדים, נערים ונוער בכל רחבי העולם. פעמיים התנדבתי באלימפיאדת הנכים. אם לא הייתי עובר החלפת ברך בשנת 2000, הייתי שופט עד היום. בארצות הברית אין גיל פרישה לשופטים, אפשר גם עד גיל מאה".
סופה של הרומנטיקה
במשך הקריירה אסף קליין מזכרות רבות – "11 כדורים ממשחקים חשובים עם חתימות השחקנים, מדי שיפוט, דגלים, גביעים, כרטיסים, מכתבי הוקרה ששלחו לי בכירים מפיפ"א". אחד הכדורים ששמר קליין הגיע מהמפגש ההיסטורי ההוא ב־1982 בין איטליה לברזיל. איך במשחק כזה, כשפאולו רוסי כובש שלושער, דווקא קליין שומר על הכדור למזכרת? בתחילה קליין ניסה להתחמק, אבל בסוף הסכים להשיב: "ידעתי שזה ייזכר כאחד המשחקים הגדולים בהיסטוריה, ושאני רוצה לשמור על הכדור", חיוך ממזרי נמתח על פניו. "דאגתי לשרוק את שריקת הסיום כשהכדור היה לידי, ומיד לקחתי אותו אליי. זה הדבר האחרון שעניין באותו רגע את רוסי ונבחרת איטליה, שחגגו בטירוף".
מה היה קורה אם הוא היה מבקש ממך אותו?
"הוא היה יכול לנסות, אבל לעולם לא הייתי נותן לו אותו".
עד לפני כמה שנים החזיק קליין את האוסף העצום שלו בביתו. הכדורים היו עטופים בניילון, שאר החפצים – בתוך קופסאות. "הגיע שלב שהחלטתי שאני רוצה לתרום את האוסף לגוף מסוים בארץ, כי היה לי חשוב שהוא יהיה בתערוכת קבע. פניתי אליהם, הבטיחו שיחזרו אליי, ואני עדיין מחכה", אומר קליין. "בשלב מסוים החלטתי, יחד ברכה בת זוגי ומורדי אלון ידידי הטוב, לנסות ולמכור את האוסף ברשת, בתקווה שמוזיאון בעולם יתעניין בכך. יום אחר כך קיבלתי טלפון מפיפ"א, שבו נאמר לי שהם רוצים את האוסף. הם שלחו נציג לישראל, הוא צילם את כל הפריטים, ואחרי זמן קצר הודיעו לי שהם מעוניינים במאה מהפריטים למוזיאון בציריך".
"ידעתי שזה ייזכר כאחד המשחקים הגדולים בהיסטוריה, ושאני רוצה לשמור על הכדור. דאגתי לשרוק את שריקת הסיום כשהכדור היה לידי, ומיד לקחתי אותו אליי. זה הדבר האחרון שעניין באותו רגע את רוסי ונבחרת איטליה, שחגגו בטירוף"
הם רכשו ממך את הפריטים?
"פיפ"א לא שילמו כסף, אבל באוקטובר שעבר הם הפיקו לכבודי אירוע במשרדים שלהם בציריך, לאחר שהטיסו לשם את כל האנשים הכי קרובים אליי. הם ביקשו ממני להודיע להם בכל פעם שאני מגיע לשווייץ, והם דואגים לנו להכול".
פריטים מהאוסף של קליין יוצגו בחודש הקרוב בתערוכה שנפתחה במוסקבה לכבוד המונדיאל. "יוצגו שם פריטים מטורניר גביע העולם הראשון ב־1930 ועד היום, כולל סרטים מכל מעמדי הגמר. מהאוסף שלי יציגו את המדים ששפטתי בהם ב־1978 וב־1982, ואת הכדור של המשחק של ארגנטינה, שרשומים עליו כל המשחקים שניהלתי במונדיאל ב־1978. אני אסע לשם לשלבי ההכרעה. זו תהיה הפעם השביעית שלי בגביע העולם – שלוש פעמים כשופט, שלוש פעמים כמרצה, והפעם כאורח של המוזיאון. אני נהנה לפגוש במעמדים האלה את כל השחקנים ששפטתי לאורך השנים".
אחד מהשחקנים האלה עשוי להיות פלה, אם בריאותו תאפשר לו לבוא. "במשך השנים שפטתי שבעה משחקים של נבחרת ברזיל, ופגשתי אותו הרבה פעמים בארצות הברית, כששיחק ב'ניו־יורק קוסמוס'. נוצרה בינינו ידידות", מספר קליין על הקשר בינו ובין הברזילאי. הידידות הזו הובילה את פלה לכתוב את ההקדמה לספר שקליין כתב על הקריירה שלו, שפורסם ב־2010. "מאמנים, שחקנים ועמיתים היללו תמיד את קריירת השיפוט של אברהם, ואני בטוח שכל אוהבי הכדורגל ייהנו מהספר האותנטי והמיוחד הזה", כתב.
"ב־1994 הוזמנתי על ידי פיפ"א למשחק של ותיקי ברזיל מול ותיקי הונגריה בבודפשט. פלה הגיע כאורח כבוד", מספר קליין. "הוא ידע שאני דובר הונגרית, הציע לי להיות המתורגמן שלו והסכמתי. בסיום האירוע הוא הציע לי להצטרף אליו לכמה ימים לסלובקיה, למשחק נוסף. נסענו יחד בלימוזינה שלו. אז כבר הייתה לי גרסה של הספר באנגלית, נתתי לו לקרוא ושאלתי אם יסכים לכתוב את ההקדמה. הוא ביקש לקחת את הספר איתו לברזיל, ואחרי שבוע הודיע שישמח לכתוב אותה".
אז מה אתה אומר, מי תנצח במונדיאל ברוסיה?
"יש לי סנטימנטים לאיטליה, שלא תשחק הפעם; לאנגלים, שלא מספיק טובים; ולברזיל, שקשה לי להאמין שיעפילו לגמר. הלוואי שהגמר יהיה גרמניה מול ברזיל".
אחד החידושים בטורניר הנוכחי הוא שילוב אמצעים טכנולוגיים מתקדמים במטרה לאפשר לשופט לפתור רגעי מחלוקת בסיוע מצלמות. "יש הרבה אפקטים חיוביים לכניסה של הטכנולוגיה, ומקרה כמו השער של מראדונה עם היד ב־1986 כבר לא יקרה יותר. זה נהדר לכדורגל, כי צדק חייב להיראות ולהיעשות", אומר קליין. "נכון שיש בזה משהו פחות רומנטי, כי כולם יזכרו את הגול של מראדונה לעולם, אבל עדיין, הוא עשה עוול לאנגלים. אני, למשל, עשיתי טעות ב־1966, בחצי גמר גביע המדינה, כשאישרתי שער לזכות שמשון במשחק מול הכוח רמת־גן. אם היו אז אמצעים כאלה, זה לא היה קורה ולא הייתי צריך לפחד להגיע למרכז הארץ במשך כמה חודשים".
ועדיין, אין אפשרות שהציוד הטכנולוגי יטעה?
"יש גם סיכונים פה, כי תמיד יהיו דברים שפתוחים לוויכוח, ודעתו של השופט עדיין חשובה יותר משל כל העוזרים מסביב. הייתי פעם בסמינר עם שלושים שופטי מונדיאל, וביקשו מאיתנו לכתוב ביקורת על שופט. חצי כתבו משהו אחד, חצי כתבו משהו שונה".
מה דעתך על רמת השיפוט היום בעולם?
"לשופטים היום יש תנאים הרבה יותר טובים, והבכירים מרוויחים הרבה מאוד כסף, אבל הם לא בהכרח טובים יותר מהשופטים בתקופה שלי. להיות שופט בינלאומי זה עניין מורכב. צריך להכיר את המנטאליות של שחקנים בכל מדינה, את התרבויות השונות. צריך לדעת לעמוד בלחצים ולא לשכוח להפעיל את ההיגיון. זה מדהים אותי שאין הפעם במונדיאל שופט מהאיים הבריטיים. פעם הם היו המובילים".
מי לדעתך טוב יותר, מסי או רונאלדו?
"אין ספק ששניהם נהדרים, מעשרת השחקנים הגדולים ביותר אי פעם. ההעדפה שלי היא מסי, שהוא פחות ארטיסט ויותר צנוע. אבל בשורה התחתונה, לשניהם אין עד היום השפעה גדולה על הנבחרות הלאומיות שלהם. את פלה, מראדונה ובובי צ'רלטון זוכרים בזכות ההישגים בנבחרות".
מאז שפרש, קליין מרבה לטייל בעולם. הוא שימש יו"ר איגוד השופטים במשך שבע שנים, וזכה לעיטור כבוד מפיפ"א, שבה היה מרצה בוועדת השופטים ומשקיף. הוא פרסם גם שני ספרים מקצועיים באנגלית, ובנו עמית הפך גם הוא לשופט בינלאומי. "רמת הכדורגל בארץ נמצאת בירידה עצומה. פעם, כשלא היו פה שחקנים זרים, לישראלים הייתה אפשרות רבה יותר להתפתח. היום אני רואה שחקנים שמקבלים מאות אלפי דולרים ולא פוגעים בכדור. אני מתקשה להבין את זה. השנה, בכמה משחקים שהלכתי לראות בחיפה, כבר בדקה ה־80 הלכתי הביתה בגלל הרמה הנמוכה. פעם לא היו מתקנים, אבל היו שחקנים. עכשיו זה הפוך".
אתה מרגיש שגם בארץ זכית לפרגון ראוי על ההצלחה שלך?
"בחיפה נפרדו ממני במשחק חגיגי מול פ.צ. קלן, קיבלתי את אות יקיר העיר ויש לי כרטיס לכל החיים לאצטדיון העירוני. אבל יש מקומות שפחות פרגנו לי, ואני מעדיף לא להרחיב בנושא".
אתה עדיין עושה ספורט?
"בכל יום, באופן קבוע, אני שוחה בים או בבריכה ועושה יוגה ופלדנקרייז. חבל שלא עשיתי את זה בימיי כשופט. חשוב מאוד לעשות תרגילי גמישות, זה בטח היה מונע את הפציעות שסבלתי מהן לאורך השנים".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"חמש. אני מאושר, טוב לי, יש לי בת זוג נהדרת ונכדות מוכשרות, והחלום שלי הוא שהמצב יישאר כמות שהוא. שנהיה בריאים, נראה הרבה כדורגל טוב, נעשה ספורט, נטייל בעולם ונהנה מהחיים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
