יום בהיר אחד הגיע ג'יפ ועליו חמישה חיילים מהבריגדה, עונדים על זרועם מגן דוד. "הם שאלו אם אנחנו רוצים לעלות ארצה, והודיעו שמחר יבואו עם משאיות לקחת אותנו". למחרת בשעת לילה הוברחה מאוסטריה לאיטליה קבוצת יהודים ששרדו את מחנות ההשמדה. "החיילים לקחו אותנו תחת חסותם, ועשו לנו שם בית הבראה – ארוחות, בגדים חדשים, עונג שבת ביום שישי. בארוחת הערב הראשונה חיכה לנו המון אוכל, והם אמרו: 'מהיום תאכלו, יש הרבה'. כשחזרו הם לא הבינו לאן נעלם כל האוכל". את שפע השאריות מהסעודה המפנקת מצאו חיילי הבריגדה מתחת למיטות הניצולים, שמורות היטב לכל צרה שכבר הוכיחה שהיא עשויה לבוא.
יואל נולד לשרה ולמרדכי ברנדויין, תושבי העיר פיוטרקוב בפולין. "היינו 30 אלף יהודים שם, בשבת הרגשנו שזו שבת". הוא זוכר גם כפר נופש, לא רחוק מעיר הולדתו, "שאליו היו שולחים את הילדים לכמה ימים". באחת מחופשותיו שם נפשו בצריף הסמוך, "דלת ליד דלת", הוריו של הרב ישראל מאיר לאו, שהתגוררו גם הם בפיוטרקוב. "זה היה לפני שהוא נולד. אבא שלו נתן לנו לשתות מהגביע שלו בקידוש", צוחק יואל ומעיר: "הייתי אז בערך בן שש, ואת זה אני זוכר, אבל מה היה לפני חודש־חודשיים? לא זוכר. ככה זה, ילדות לא שוכחים".
והילדות של יואל גדושת אירועים בלתי נשכחים, כואבים ומטלטלים. אנחנו מנסים לחמוק מהם ולדלג לסיפורי הפלמ"ח והתקומה – הרי הוזהרנו שהשנים באירופה גורמות לו סיוטי לילה – אבל יואל מספר ודומע, נזכר איך ראה את אייכמן בפעולה, ומתאר ודומע עוד.
בבירקנאו הם קיבלו מדי אסירים ומספר מקועקע על הזרוע. "נשארנו שם כעשרה ימים, ואז לקחו אותנו לאושוויץ עצמה. היינו בהמתנה לרופא, כשלושים בחורים בגיל שלי, ומי שנכנס לא יוצא בחזרה. בדיוק כשהגיע תורי, מישהו יצא ואמר 'מספיק להיום'"
"היינו חמישה: שלוש בנות, אני ואחי התאום ישעיהו. בבוקר למדנו בבית ספר פולני ואחר הצהריים בחיידר. היינו מפונקים. לי הייתה מה שמכירים היום, הפרעת קשב. אז לא ידעו. סמכתי על שעיה בכל דבר, יותר מדי", הוא מגחך בנועם. "לא הייתי כל כך טוב בלימודים, כל היום שיחקתי עם השכנים, ובערבים הייתי מעתיק הכול מהמחברות שלו. אהבו אותנו, אז לא השאירו אותי כיתה".
הם היו בני 12 כשמלחמת העולם השנייה פרצה, "ובבת אחת הכול השתנה. אבא היה שען, ובו ביום חנויות היהודים נסגרו, ובית הספר גם. התחילו מיד תקנות משתקות. לקחו את הזהב של היהודים, וכל יום המציאו חוק חדש". בפיוטרקוב, הוא מספר, הוקם הגטו הראשון. האזור לא היה מגודר, אבל שלט שהוצב באמצע הכביש הבהיר שאסור לצאת. "אני כן יצאתי. עשיתי שטות, הרי יכולתי להיות קורבן".
הבית של משפחת ברנדויין היה מחוץ לגבולות שהוגדרו, ולכן הם נדרשו להשאיר מאחור את כל רכושם ולעבור לגור עם משפחה אחרת בתוך הגטו. "זה היה דבר נורא. בסוף מתרגלים לכל דבר, אבל אז הכניסו לגטו שלנו גם יהודים מגרמניה, והמצב החמיר". יואל מבהיר שהשכנים הפולנים היו אכזרים לא פחות מכוחות הכיבוש. "למעשה הם היו גרועים יותר מהגרמנים. שמו על הזרוע סרטים עם צלב קרס כדי להרשים אותם, והתעללו בנו. תפסו יהודים לעבודה, מה שרצו לעשות עשו".
המשפחה שלו עוד הייתה במצב טוב, הוא אומר, ונזכר במורה שלימד תנ"ך את שעיה ואותו, ונשאר לאכול אצלם פעם בשבוע. בהמשך צמצמו השלטונות את שטח הגטו, והתחילו לשלוח את היהודים לעבודות כפייה במחנות. "היו גם מקומות עבודה מרוכזים שקיבלנו באישור מיוחד. למשל 'הבוגאיי', נגרייה גדולה מאוד שעבדו בה בשביל הגרמנים. כל אחד רצה לצאת לעבודה, כי בגטו יכלו לתפוס אותך ולקחת אותך סתם. אבא, אחי ואני עבדנו בבית חרושת לזכוכית אורטנציה. היה לנו כרטיס גדול שאישר לנו לצאת מהגטו עד הצהריים. בבית החרושת היו תנורים שאי אפשר היה לכבות, אז עבדו שם במשמרות. היו גם כאלה שגרו שם בזמן העבודה. הפולנים קיבלו כסף עבור העבודה הזו, היהודים – אוכל, אולי".
החיים בגטו נכנסו לשגרה מסוימת, ואפילו בתי הכנסת פעלו כסדרם באופן יחסי, עד שהחלו "המשלוחים". "שנתיים־שלוש אחרי שנסגרנו בגטו, התחילו לשלוח משם יהודים, לא ידענו לאן. אזרחים אוקראינים עשו את זה. הם עבדו עם הגרמנים, לא יודע מאיפה הגיעו", הוא אומר, והדמעות הפעם הן דמעות זעם. "מזווית הבית שלנו היה אפשר לראות את מרכז העיר, שם הגרמנים עמדו וצחקו. האוקראינים קיבלו מהם שתייה כמה שרצו, ואז מתוך שכרות הם הוציאו את היהודים והתעללו בהם. כמה ימים לפני הוצאת משלוח היה עוצר. האוקראינים היו מוציאים את היהודים למגרש, ומשם לוקחים אותם לתחנת הרכבת ושולחים אותם למחנות".
אחותו הבכורה רושקה ובעלה אברהם יצחק בירנבוים עבדו ב"עבודה בטוחה" אצל הגרמנים, מה שהקנה להם חסינות מסוימת. השניים לקחו סיכון עצום והסתירו בביתם את שאר בני המשפחה. "הם סגרו את כולנו בעליית הגג שלהם, שהוא בנה עבורנו. גיסי היה אמיץ מאוד, בזכותו אנחנו בחיים", אומר יואל. כעבור שבועיים נחשף המחבוא על ידי אחד ממגויסי מהמשטרה היהודית. "האוקראינים דרכו מולנו את הנשק, וחשבנו שזה הסוף. הביאו אותנו לבית הכנסת, שם היינו איזה שבוע ימים עם עוד יהודים שנתפסו. הבתים היו ריקים. הפרידו את הנוער מהאחרים, הביאו עגלות מהאיכרים בסביבה, ולקחו אותנו לעבוד עם האיכרים". מה היה טיב העבודה? "לרוקן את בתי היהודים". כל אחת מהחצרות שימשה לאיסוף סוג אחר של פריטים. באחת הר של סירים, באחרת קומקומים. למרדכי ברנדויין הורו לתקן את השעונים שנאספו בחצר שלישית.
יואל, אחיו ואחיותיו נלקחו לעבודה בבית חרושת לנשק. מי שלא גויסו למאמץ, נלקחו ליער ראקוב הסמוך והוצאו להורג, ביניהם האם שרה. "כשהרוסים התקרבו, לקחו אותנו משם ברכבת לבירקנאו. לא ידענו עדיין כלום על המקום הזה. כששאלנו מישהו איפה אנחנו, הוא הצביע על הקרמטוריום של אושוויץ. ואנחנו לא האמנו".
הרכבת עמדה במשך עשרים דקות ליד הרמפה. זה היה לילה גשום, והצעירים הצמאים קפצו מהקרונות לרגע ושתו את מי הגשמים. "פתאום הרכבת נסעה אחורה ונכנסה לבירקנאו. ניצלנו". בבירקנאו הם קיבלו מדי אסירים ומספר מקועקע על הזרוע. "זו הייתה פלנטה אחרת", הוא משתמש במונח הידוע שטבע ק' צטניק. "נשארנו שם כעשרה ימים, ואז לקחו אותנו לאושוויץ עצמה, ארבעה־חמישה קילומטרים משם. היינו בהמתנה לרופא, כשלושים בחורים בגיל שלי, ומי שנכנס לא יוצא בחזרה", הוא אומר ובוכה. "בדיוק כשהגיע תורי, מישהו יצא ואמר 'מספיק להיום', והחזירו אותי לבירקנאו. ניצלתי שוב".
יואל, שעיה ואביהם נשלחו מבירקנאו לאוסטריה, למחנה הריכוז מאוטהאוזן. "אם אחי ואני לא היינו יחד, לא היינו שורדים", הוא אומר. האב לא הצליח להישאר איתם: "הוא חלה, ואמרו לנו שלוקחים אותו לבית החולים. מאז לא ראינו אותו".
במאוטהאוזן הוחזקו היהודים עד לרגע האחרון ממש. "כשהגרמנים ראו את הסוף שלהם מגיע, הם אספו שם 20 אלף יהודים מכל הסביבה, ורצו לחסל את כולם. הכניסו לנו רעל לאוכל, והיינו אמורים לאכול את זה במשך חמישה ימים. ביום השלישי, חמישה במאי 1945, האמריקנים באו. וזו ה־הצלה".
יואל מתאר את הבריחה החפוזה של הגרמנים, שהשאירו הכול מאחוריהם אך הספיקו להחליף את המדים לבגדים אזרחיים, כדי לחמוק מכוחות בנות הברית. האמריקנים הרימו במחנה מטבח גדול כדי להאכיל את השורדים. ואז הגיעו אנשי הבריגדה ולקחו אותם למסע לארץ ישראל, שהחל בשהות של חצי שנה במחנה עקורים באיטליה, והמשיך על האנייה האנגלית "פרינסס קאתלין". "הסרטיפיקטים שהשיגו לנו היו מוגבלים לשנת לידה 27', אז כולם שינו את תאריכי הלידה בהתאם", מספר יואל.
"העמסנו חמורים ופרדות בנשק ותחמושת, וככה חמקנו מהדרך הראשית והבאנו את הציוד ללוחמים. אחד החברים נפל שם, והיו לנו עוד פצועים – אחד קיבל צרור בכתף, אחד כדור בלחי. זו הייתה הפעם הראשונה שהיינו ממש מדוכאים"
בשמונה בנובמבר 45', שלושה ימים אחרי שעלו לאנייה, הם ראו לנגד עיניהם את הרי הכרמל. מנמל חיפה הסיעו אותם למחנה בעתלית, וכעבור ימים אחדים הם הצטרפו לקיבוצניקים של בית־זרע בעמק הירדן. "לא אשכח אותם, איזה קיבוץ! גן עדן. היינו שם שנתיים במסגרת עליית הנוער, והתגייסנו לפלמ"ח ב־1947. זה היה משהו. נלחמנו ככה, כמו שצריך". ההכשרה והאימונים התקיימו בקיבוץ יפתח, וכשהלוחמים הוותיקים יצאו לקרבות בעיר צפת, הצעירים שמרו בראש־פינה. "ככה המשכנו עד שבן־גוריון פירק את הפלמ"ח ובנה את הצבא".
יואל ושעיה לחמו זה לצד זה באותה מחלקה, באותה כיתה. "רצינו להיות יחד, ומה שיהיה הגורל – נעמוד מולו יחד". את ההכשרה עברו בלי מדים ובלי מפקדים. "נבי־יושע – היום רמות נפתלי – לא היה אז בידינו, ואי אפשר היה לנסוע בכבישים. אז העמסנו חמורים ופרדות בנשק ותחמושת, וככה חמקנו מהדרך הראשית והבאנו את הציוד ללוחמים. אחד החברים נפל שם, והיו לנו עוד פצועים – אחד קיבל צרור בכתף, אחד כדור בלחי. זו הייתה הפעם הראשונה שהיינו ממש מדוכאים".
הם לחמו יחד במלכיה שבגבול לבנון, ובמבצע דני באזור השפלה. "היינו מופקדים על הכפרים הסמוכים ללוד. האנשים שם לא ידעו שישראל כבשה את העיר. היה מישהו שהתהלך עם רובה אנגלי, בקושי הוצאנו את הרובה ממנו. באחד הכפרים ירו עלינו הלגיונרים הירדנים. מולם היה הכי קשה, הם צבא מאורגן. אבל לחמנו טוב, רצינו להתנקם באויבינו".
אחרי מבצע דני נשלחה המחלקה להתארגנות בסרפנד, הלוא היא צריפין, ומשם דרומה. "היינו צריכים לחצות את כיס פלוג'ה, שם נהרגה הפלוגה הדתית כולה", הוא אומר על "פלוגת הא־לוהים" שנפלה בחג החנוכה תש"ט. אולם יואל חלה, נשלח חזרה לסרפנד, ומשהחלים הוטס היישר לנגב. "המחלקה לחמה בחירבת מכס, כשלא הייתי איתם. היו שם קרבות נוראיים, ישעיהו קיבל פצצה לישבן".
כשהפסקת הנשק מול מצרים נכנסה לתוקף, הם שבו לבית־זרע. בדיוק אז התברר להם שאחיותיהם נותרו בחיים. "אח שלי כתב לצלב האדום, שישלחו מכתב לשכן הגוי שלנו לשאול על בני המשפחה. ידענו שמי שיישאר בחיים, ילך לבית לבדוק אם נשאר משהו, וייכנס אל השכן הזה. הוא אכן ענה שהאחיות חזרו, והן אצלו".
אחיותיו של יואל שהו בגרמניה עוד זמן קצר, ואז עלו ארצה והתאחדו עם האחים בקיבוץ. אחת מהן, נשואה ואם לתינוקת, קיבלה עבור משפחתה חדר אחד בדירה שבה התגוררו שתי משפחות נוספות, עם מטבח קטן משותף. "הם לקחו אותי אליהם לחדר, ושעיה היה אצל אחות אחרת באותם תנאים. זה היה סיוט ממש". כמה זמן זה נמשך? "די הרבה. בסוף פגשתי חבר שאמר שמחפשים חקלאי לכפר הנוער בבן־שמן, וברחתי לשם מיד".
יואל שב למקומות שבהם לחם במבצע דני, הפעם כעובד אדמה עצמאי שמלווה בני נוער. בשבתות היה שעיה מגיע לבקר אותו. את הידע החקלאי שלו רכש יואל דווקא כשעזב את הקיבוץ. "בית־זרע שייך לשומר הצעיר, ובאחד במאי הצטרכנו לעשות צעדה עם דגל אדום. מישהו אמר לאחי: 'מה אתה עושה? ההורים שלך היו קומוניסטים? בוא אלמד אותך מקצוע'. אז שעיה למד ליטוש יהלומים. עשרים שנה הוא ישב ליד שולחן וליטש. לי זה לא התאים, לא יכולתי לשבת ככה. הלכתי ללמוד גננות וחקלאות, וזה היה בשבילי כמו תרופה, לעבוד באוויר, בחוץ. התחלנו לקבל פיצויים מגרמניה, אז קצת נעמדנו על הרגליים".
אחרי בן־שמן הוא החל לעבוד בגננות אצל בן משפחה, וכשזה זכה במכרז של בניין ההסתדרות, יואל הפך לאחד הגננים שם. "גן עדן עלי אדמות", הוא שב ואומר על התפקיד שמילא במשך ארבעים שנה. בדשא הזה חגגו ילדי העיר את חג השבועות בתהלוכה פרחונית, וכאן גם התקיימו שביתות. המון־המון שביתות. בבוקר מוחים מטעם ההסתדרות, בערב יואל וחבריו מנקים עד ששאריות המחאה נעלמות מהעין ("מכל עשרות השביתות, רק טייסי מטוסי ריסוס השאירו אחריהם דשא נקי. הם לא יכלו לראות את הירק במצב כזה"). פינה מיוחדת במינה בגינת הבניין הייתה ערוגת החמניות. ראשיתה בחמנייה ששעיה ובניו קנו בטיול שורשים בפיוטרקוב. יואל זרע את הגרעינים שלה בגינת ההסתדרות, וכך חוברה עיר הולדתו למקום מגוריו בתל־אביב.
כבר בילדותו בפולין הוא היה חבר במקהלת ילדים של בית הכנסת, וכאן בארץ פיתח את תחביבו המוזיקלי וניגן באקורדיון ובפסנתר. במוצאי שבתות היה יושב עם החברים ומנגן. אחד מהם ביקש להכיר לו בחורה, "אבל בסוף זה לא יצא לפועל".
את אשתו, פיליס־רוז לבית הורוביץ, הוא הכיר בעקיפין הודות להסתדרות. "התפרסמה בעבודה מודעה שפותחים קורסים לאנגלית, ולי לא היה מושג באנגלית, אז נרשמתי לקורס מתחילים. היה לנו מורה טוב, לימד באמצעות סיפורים, וכך התקדמתי. אחרי כמה חודשים בת דודה שלי הכירה לי חברה שלה, תיירת מדרום־אפריקה. בלי הקורס לא הייתי יכול לדבר איתה", הוא מחייך. "היא באה לכאן כתיירת, התאהבנו, והיא מכרה את כרטיס החזרה שלה לדרום־אפריקה". הם נישאו ב־1952, באולם ברחוב גורדון. "חתונה נהדרת. פעם פגשתי את החבר שרצה להכיר לי בחורה, והוא כמעט התעלף: 'זאת הבחורה שדיברתי עליה!'. נו, אתם מאמינים בגורל?"
על פיליס, שנפטרה לפני שנתיים, הוא מספר: "הייתה בחורה עדינה. אם הייתה צריכה אותי, תכף באתי מהעבודה. נס שעבדתי כאן קרוב. היא באה מדרום־אפריקה, לא ידעה כלום. שם היו להם משרתים ומשרתות". איך המשפחה שלה קיבלה את החלטתה לעבור לגור במדינה קטנה הנתונה במשטר צנע? "אל תשאלו, הם הכי שמחו בחתונה שלנו. לדוד שלה היה כלבו, עשירים מאוד. קיבלתי ממנו כמתנה מכונת כביסה של קנווד, כל כך היו מבסוטים ממני שהצלתי אותה. כזו עדינה, בקושי ידעה משהו".
באמצע שנות התשעים יצא יואל לפנסיה, ומאז הוא רואה את בניין ההסתדרות מחלון ביתו, מהעבר השני של רחוב ארלוזורוב התל־אביבי, המחבר בין חוף הים למסוף 2000. הרחוב הזה, שבו נרצח חיים ארלוזורוב – איש תנועת העבודה והסוכנות היהודית – היה לב הצפון הישן של העיר. כאן ישבה בעבר שגרירות איראן, וגם המוסך הראשון של קואופרטיב דן, כשעוד נקרא "חברת הגורר". מול בנייני המגורים הצנועים משתרעת היום שורת בנייני משרדים מכובדת, אך בקרוב יהפוך הרחוב למרכז סחר ובילוי.
אנחנו יושבים בביתו הנעים של יואל, מתחתינו קולות קדיחה בלתי אפשריים של עבודות הרכבת הקלה. לו זה לא מפריע. "צריכים להתקדם", הוא אומר. בין התצלומים המשפחתיים שעל הקיר קשה לפספס את נוכחותו של צ'רלי צ'פלין, שדמותו חוזרת בכמה תמונות. "ראיתי אותו בסרטים, והתאהבתי. בכל מקום שאני מוצא משהו שלו, אני לוקח. לא היו ולא יהיו עוד שחקנים כמוהו".
שתי בנות יש ליואל – שתיהן גרות בתל־אביב – ושני נכדים, "אחד מהם טכנאי מצטיין בחיל האוויר". שעיה גר לא רחוק מכאן, ברחוב סוקולוב. "היה לנו רצון להיות חלק מהתקומה, ונלחמנו למען המדינה ברצון ובשמחה. אני גאה מאוד שהיה לי חלק בזה, עשינו משהו".
