"היום, כשאני בן שישים, אני מרגיש שהגיל מעניק פריבילגיה מסוימת. בעבר, מתוך חולשה, הושפעתי לא פעם משיקולים זרים – מהמחשבה איך דברים מסוימים ייתפסו, או מרצון להיראות טוב. חשבתי גם על המעמד שלי בעולם הרבנות, ופחדתי מהתקפות. היו גם שיקולים אמיתיים יותר, כמו הימנעות ממתן לגיטימציה לדברים מסוימים. הגיל גורם לך להבין שחלק גדול מהפחדים האלה אינם אלא דמיונות. אף אחד לא באמת מחכה ללגיטימציה ממך, והעולם ממשיך כרגיל גם כשאתה חושב שהוא ירעד וירעש אם תגיד משהו. ברגע שאתה מבין את זה, אתה הופך להיות נקי. אני מרגיש משוחרר יותר להגיד דברים שלא אמרתי בעבר", כך מציג הרב יובל שרלו את מקומו כיום בשיח הציבורי והמגזרי.
לפני שבועות אחדים התקיים לכבודו אירוע הוקרה בישיבת "אורות שאול", בהשתתפות בוגרים וידידים. גם אני הייתי שם: לפני עשור הגעתי ללמוד בישיבתו של הרב שרלו, שנכנסה אז לתקופה דרמטית. ב־2009 נקלע הרב שרלו לפולמוס חריף עם הרב יהושע שפירא, שיצא נגד מגמות של ליברליזציה בציונות הדתית, וכינה חלק מפסיקותיו של הרב שרלו "ניאו־רפורמיות". פרשת הרב מוטי אלון התלקחה גם היא באותן שנים, והרב שרלו, חבר "פורום תקנה", כינס את הישיבה לשיחה וליבן את הנושא עד תום עם התלמידים המבולבלים, שלא היססו להקשות עליו ועל הפורום. באותה תקופה, מבלי ששמנו לב, גם נִבעו אט־אט סדקים ראשונים באמון שנתן הרב שרלו ברבנות הראשית לישראל.
מאז התרחשו עוד כמה אירועים שהשפיעו על התנהלותו הציבורית. שני רבותיו מישיבת הר עציון, הרב אהרן ליכטנשטיין והרב יהודה עמיטל, הלכו לעולמם. השוליים של הציבור הדתי־לאומי התרחבו, הליברלים פנו עוד יותר לכיוון שמאל, והחרד"לים הקצינו לימין. הרב שרלו מצידו הקדיש עצמו יותר ויותר לישיבה – שעברה תהליך שקיעה ולאחר מכן התאוששות – ולפעילותו בתחום האתיקה. כשאני אומר לו שנדמה כי הזירה המגזרית עייפה אותו, הוא לא מכחיש: הביצה הדתית־לאומית, כך לדבריו, מתגלה לא פעם כ"ארץ אוכלת יושביה", ולכן כיום הוא משתדל להימנע מפולמוסים עם רבנים אחרים. המחלוקות הרבות שהשתתף בהן, על הדברים המכוערים שנאמרו כלפיו, הותירו בו צלקות.
המשקעים הללו הם שהולידו בין השאר את ספרו החדש, "לשם שמיים: האתיקה של המחלוקת" (ספרי מגיד). "אם שואלים מהי הבעיה המרכזית של החברה הישראלית כיום, אני מוצא אותה באתיקה של השיח הציבורי", אומר הרב שרלו. "אני לא מדבר כרגע על העמדות עצמן; הגענו למצב שבו השיח כולו מבוסס על חוסר אמון. כבר לא צריך להתייחס לטיעונים של הצד השני, מספיק לומר שהוא מקבל כסף מהקרן החדשה לישראל, או שהוא רוצה למצוא חן בעיני הימין. כל מה שאנחנו שומעים סביבנו טבול בחוסר אמון מוחלט, וזו תופעה שהחריפה מאוד בשנים האחרונות, והפכה כמעט לטריוויאלית. אין טיעונים, רק אמירות כמו 'אתה מוחה כשזה נוגע לנתניהו, למה לא מחית בתקופת אולמרט'. שיח כזה הפך להיות חזות הכול. וכשהמטרה היא להביך ולהשניא, יש סכנה עצומה ללכידות שלנו כחברה, לקשר בין בני אדם. שם אני מזהה את אחד המקומות הכי קשים והכי מסוכנים שיש בחברה הישראלית".
למה זה קורה?
"זה קשור בין היתר לרשתות החברתיות. יש המון שיח מסביב, ואתה רוצה לבלוט, וכדי לבלוט אתה צריך להגיד את הדבר הכי ציני, הכי אכזרי, הכי פוגעני. אתה לא יכול לנתח את עמדתו של האחר ברצינות, לתת מקום לדעה שלו, כי אז לא תהיה חלק מהזירה. כבר אין זמן או יכולת להציג טיעון ענייני, זה לא קיים יותר. מה שאני מציע בספר הוא קוד אתי שכל משתתף בכל מסגרת ויכוח – בטוויטר, בפייסבוק, בטלוויזיה, במאמר – צריך לקבל על עצמו. הכללים האלה עדיין לא מונעים דיון משובח ומוצלח".
אבל אתה יכול להבין את "היצר הרע" של ויכוחים מהסוג הזה. ויכוח משלב גם רגשות, יצרים, תחרותיות. האם כללים אתיים לא מעקרים את הממדים האלה?
"אני מאמין שאפשר להיות רטוריקן טוב, לנצח בוויכוח, וגם להיות הוגן. אתה יכול להביע את עמדתך בציוץ, בפוסט, בנאום, במאמר או בבלוג, ולעשות זאת בצורה טובה ומקצועית שתהיה גם אתית. כל מי שיכול לתרום לדיון הציבורי האתי צריך לעשות זאת במלוא העוצמה, גם באופן ההתנהגות שלו – איך הוא מעלה את טענותיו, איך הוא מתייחס ליריב – וגם בהצטרפות להבנה שיש דברים שלא עושים בוויכוח".
איך נכון לנהל מחלוקת, לפי הקוד האתי?
"יש כמה כללים: החובה להציג את עמדתו של הצד השני באופן הגון ומכוון, ולא כקריקטורה – קריקטורה היא טכניקה מכוערת של דיון. כלל נוסף הוא השימוש ברטוריקה, אך לא בדמגוגיה. יש להתייחס לעמדות הצד השני כפי שהן, מבלי לייחס לו מניעים נסתרים, אלא אם כן יש לכך הוכחו. ויש גם אחריות אתית על כל אדם להציג את העמדות של עצמו בהגינות. כל אלה נועדו להוציא מהמחלוקת את המיטב שבה, ולא לחטוא בניצולה למטרות פסולות".
עד כמה הספר מושפע מהחוויה האישית שלך, כמי שהשתתף בלא מעט מחלוקות ופולמוסים עם השנים?
"אני לא נפגע מכך שחושבים אחרת ממני, או חולקים עליי בחריפות. אבל כאשר מסלפים את עמדותיי, אני נפגע. העמדות של האדם הן הנשמה שלו, הן האינטימיות שלו. ברגע שמישהו עושה עליהן מניפולציה, מציג אותן בצורה לא נכונה, הופך אותן לקריקטורה ומכוח זה תוקף אותן – זו הפגיעה הקשה ביותר באתיקה של הדיון הציבורי. זה קורה כל הזמן, לא רק כלפיי. אני מסתכל ימינה ושמאלה ורואה את זה. בראש ובראשונה אני מנסה להימנע מכך בעצמי. התלמידים בישיבה מתלוננים שאני משקיע יותר מדי זמן בללמד מה הצד השני חושב, ורק אחר כך אומר את עמדתי. בעיניי זה צו מוסרי".
שמרן בהפתעה
בשנים האחרונות הגביר כאמור הרב שרלו את עיסוקו הציבורי בתחום האתיקה. הוא חבר בוועדות אתיות שונות של משרד הבריאות, מכהן כראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר, ואחראי על "אתיקה ודתות" במרכז לאתיקה בירושלים. במסגרות אלה ואחרות הוא עוסק בתחומים כגון אתיקה עיתונאית או גנטיקה וניסויים בבני אדם, וגם מרצה על הנושאים הללו בפורומים שונים. "אני ראש ישיבה ואני מלמד תורה, אבל כשאני שואל את עצמי מהי התרומה הציבורית שלי – התשובה היא שאני רוצה להפוך את החברה הישראלית ליותר אתית, מוסרית, צודקת. הפנייה שלי לתחום האתיקה נעשתה בעקבות העיסוק שלי בתנ"ך, שהיפך את עולמי. המפגש עם הנביאים ועם הקריאה שלהם למוסריות, הוא חלק בלתי נפרד מהעולם הדתי שלי.
"הדת יכולה לגרום להתנהגות אתית יותר, אבל היא עלולה גם להביא להתנהגות לא מוסרית, ולדרדר את האתיקה. זה קורה כשתשומת הלב שלך ניתנת רק לשמיים, ובשם הדת ומלחמות הקודש אתה מוכן להפר עקרונות מוסריים, אבל זה קורה גם משום שאתיקה איננה הלכה. הנטייה שלנו היא לראות את סעיפי השולחן ערוך כמחייבים יותר מאשר הכלל 'מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך', שלא נכנס לשולחן ערוך. שתי הסכנות האלה – תשומת לב לשמיים, והתמקדות בהלכה בלבד – אורבות לפתחנו, ומביאות להתנהגות לא־אתית בציבור הדתי".
איפה עומד העיסוק שלך באתיקה ביחס לעיסוק שלך בהלכה? האתיקה היא קומה נוספת? היא עניין נפרד?
"אתיקה מופיעה ביהדות בכל מיני צורות. יש מצוות אתיות – 'לא תגנוב', 'לא תרצח', 'ביומו תיתן שכרו'. אלה עקרונות אתיים שנוסחו כהלכות. אבל אתיקה היא גם מצפן. יש מרחב עצום של אתיקה שלא נוסח בתור הלכה, אלא ככיוון כללי. 'מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך' הוא כלל בסיסי שהלל הזקן הגדיר כיסוד התורה כולה – אבל הוא לא הלכה. השאלה היא עד כמה אתה מכניס את הכלל הזה למערכת השיקולים ההלכתית.
"בהתנתקות, למשל, עלתה שאלה: האם העובדה שאתה תובע מאיש שמאל לשרת בחברון בניגוד לאמונתו, מחייבת אותך, מצד ההגינות, לציית לפקודה לפנות את גוש קטיף? ברמה העקרונית, בלי להיכנס להבדלים בין המקרים, אני שואל: האם צריכה להיות סימטריה של הגינות? האם הכלל של 'מה ששנוא עליך' רלוונטי כאן? האם הוא אחד הפרמטרים בפסיקה? התשובה שלי היא כן. מעבר להלכות אתיות ובשורה אתית בהלכות, יש גם אתיקה שמשרטטת עקרונות כלליים".
צורת ההסתכלות של הרב שרלו על סוגיות ציבוריות־הלכתיות הפכה אותו בעשור הראשון של שנות האלפיים לקול רבני בודד כמעט במערכה סביב נושאים שנויים במחלוקת בציבור הדתי: יחס לתרבות ולאמנות, התמודדות עם להט"בים בחברה הדתית, הפרדה בין המינים בתנועת בני עקיבא ולימוד תנ"ך בגובה העיניים. כמה מרבני הציונות הדתית תקפו אותו בחריפות: הרב שמואל אליהו קבע כי "אין להתחשב כלל בדעותיו, כיוון שהוא נכשל ומכשיל את הציבור (…) גם בענייני צניעות וגם בענייני ארץ ישראל". הרב מנחם בורשטיין ממכון פוע"ה יצא נגד פסק של הרב שרלו שהתיר לרווקה מבוגרת להיכנס להריון מתרומת זרע. הרב משה בלייכר, ראש ישיבת שבי חברון, אף הורה לסלק את ספריו של הרב שרלו מבית המדרש, בעקבות מאמר שטען כי ייתכן שרחל אמנו גנבה את התרפים של לבן כדי לעבוד בעצמה עבודה זרה.
כיום נדמה שהמחלוקות הללו הן נחלת העבר. מה שפעם נחשב לעמדה חדשנית ונועזת הפך במקרים רבים למיינסטרים, והחברה הציונית־דתית של ימינו שונה מזו שבה הקימו הרב שרלו וחבריו את ארגון צהר. הוא, שנחשב בעבר לסמן הרבני הליברלי ביותר, מצא את עצמו נעקף משמאל, וכיום גם חלק ממוקיריו יראו בו שמרן. "יש לי תלמידים שהלכו רחוק יותר מהמקום שאני נמצא בו", הוא מודה. "יכול להיות שיש לי עימות איתם בכמה נושאים, אבל אני מרוצה מכך שהם מצאו את מקומם, ושמח שהם לא העתק שלי. אני חושב שמשעה שהתלמידים שלי קלטו שאני מצפה מהם לא להיות כמוני, זה לא אִפשר להם להיות כמוני. לו היינו בכת שיש בה מנהיג דומיננטי, ואי אפשר לסור ממנו ימין ושמאל – זה לא היה קורה. אבל מכיוון שאני מאוד לא כיתתי, נחסמה האופציה שהתלמידים יהיו העתק של רבם".
יש לך עדיין מה לומר לתלמיד שלך לשעבר שמתפלל היום במניין שוויוני, למשל?
"כן, אבל לכיוון ההפוך. אם פעם חשבתי שהתפקיד שלי הוא לעודד אותו להיפתח אל העולם האתי, המוסרי, הליברלי, היום הייתי מנסה לנתב אותו לכיוון של קדושה, של הלכה, של מחויבות. נכון שהתזוזות בציבור הדתי הציבו אותי כשמרן, וזו הפתעה גדולה עבורי. להבדיל, גם הרב ליכטנשטיין הרגיש כך. כשהגיע לארץ הוא היה בשמאל של השמאל, והוא עזב את העולם כשמרן וכאבי־אבות המיינסטרים הדתי־לאומי. באופן אישי, בשנים האחרונות אני נחשף לעולמות חדשים, מרתקים, שאינם קשורים לשמרנות או לליברליות – כמו תפילה בכוונה רבה יותר, עבודת השם רצינית יותר, שיח אמיתי וכן עם תלמידים".
יש גם תלמידים שלך שחזרו בשאלה.
"כן. זה כואב לי, אבל זה גורם לי להתבונן קודם כול על עצמי. הרב קוק כותב שאם הרבה אנשים עוזבים את העולם הדתי, הבעיה היא לא בהם אלא בעולם הדתי, והוא זה שצריך לעשות חשבון נפש. כל הזמן אני שואל את עצמי האם דברים כאלה מתרחשים כתוצאה מהחינוך שלי. זה מתחיל משאלת הקשר האישי – האם הייתי שם כשתלמיד מסוים היה צריך אותי? האם הקשבתי לו כשהוא ישב איתי, או שעשיתי דברים אחרים במקביל? אם יש משהו שהייתי צריך להשקיע בו יותר, ולא עשיתי זאת, אלה שיחות עם תלמידים. היום כשאני מדבר עם מישהו, אני לא מסתכל במחשב, לא מציץ בטלפון – אני רק איתו. זה שינוי שעברתי.
"מלבד זאת, כשאני רואה תלמיד שחזר בשאלה, קיים אצלי החשש שהתורה שלימדתי אותו הייתה משעממת, שהיא לא נגעה בו. וגם זה גורם לי להשתנות. שיטת הלימוד בישיבה השתנתה. היום אנחנו מקדישים הרבה יותר זמן לשאלה איך הסוגיה בגמרא נוגעת לעולם הפנימי שלך, מה היא אומרת לך. לאחרונה, באירוע לזכרו של הרב ליכטנשטיין, אמרתי שאת התחום הזה הוא לא לימד אותנו. הוא לא נגע ברבדים האלה – האישיים, הקיומיים. כתלמידו, אני מרגיש שזה התפקיד של הדור שלנו. אשתו, הרבנית טובה, חיזקה את דבריי ואמרה לי שהרב ליכטנשטיין לא עסק בזה משום שזה לא עניין אותו. אני חושב שהיום צריך לתת לזה מענה".
אין כתובת להתייעצות
דיברת בעבר על אנשי ציבור ציונים־דתיים שהחליטו שהם כבר לא רוצים להשפיע בתוך המגזר, אלא לצאת החוצה ולפעול בקרב החברה הישראלית כולה. בשעתו תיארת את זה כדילמה, ולא הגדרת איפה אתה עצמך נמצא.
"אני על הרצף. היום אני פועל כלפי הציבור הכללי במדינת ישראל יותר מבעבר. גם כי הסוגיות בתחום האתיקה, הגנטיקה והתקשורת מעניינות אותי, וההשפעה שלי בהן גדולה יותר מאשר ההשפעה על המגזר – שהוא הבית שלי, אבל ההשפעה בו מצומצמת יותר; וגם בגלל הציונות הדתית עצמה, שהביצה שלה היא הרבה פעמים ארץ אוכלת יושביה. דיברנו קודם על אתיקה של ויכוח, ובתרבות הוויכוח הציונית־דתית יש לא מעט החרמות ונידויים, סילוף עמדות, התכתשויות. לא שם אני רוצה להשקיע את האנרגיה שלי. הציונות הדתית צריכה לאפשר יותר הארת פנים לגוונים השונים שבה, ולא רק אני חש כך. אילו ישבת עכשיו עם רב מישיבת הר המור, אני מעריך שהוא היה אומר אותו דבר – שיש הרבה בוז בשיח, שאין כבוד הדדי".
הוויכוחים הפנימיים במגזר עדיין מעסיקים אותך, מעניינים אותך?
"כן. אני עוקב באובססיביות אחרי הפולמוסים הפנימיים, אבל פחות מתערב בהם, כי אני מצולק. הפתרון שלי כרגע הוא כמעט לא להשתתף בפולמוסים, אבל כן לכתוב את עמדתי. אני מבין שזה לא פתרון מושלם, כי אני לא נכנס לזירה. הייתי רוצה לחזור לדון בשאלות הפנים־דתיות, אבל במצב הנוכחי אני מעדיף לבחור בדרך אחרת. אני כותב, ומי שרוצה – יקרא".
יוצא לך להיפגש עם רבנים שהתפלמסת איתם בעבר? אתם יושבים ביחד לפעמים?
"מעט מאוד. בעבר זה קרה יותר, אבל היום אנחנו כמעט לא נפגשים ולא מדברים, זו האמת. סיבה אחת היא שרבנים הם אנשים עסוקים. זה נשמע כמו תירוץ, אבל זה נכון: סדר היום של רב בציונות הדתית הוא עמוס מאוד. הסיבה העמוקה יותר היא שככל הנראה התרחקנו, ואני אומר את זה בכאב גדול. כל רב עוסק בעניינים שלו, ואין מפגש או שיח. זה חבל, משום בסופו של דבר, עם כל ההבדלים, אני חושב שאנחנו עדיין משפחה אחת. יכול להיות שבקצוות כבר אין מכנה משותף, אבל יש עדיין ציבור ציוני־דתי אחד גדול. קח למשל את עולם הישיבות והמדרשות – אני בטוח שמאה אחוז מעולם התורה הדתי־לאומי יכולים לקרוא את הדברים שלי, ומאה אחוז יכולים לקרוא את החוברות של הרב אלי סדן. בעיניי זה מעיד שיש כאן ציבור אחד, שמקיים סוג מסוים של מפגש. מה שלא מתקיים הוא דו־שיח, מפגש פנים אל פנים, השפעה הדדית".
יש דברים שאמרת בוויכוחים השונים, והיום אתה מתחרט עליהם?
"אני לא מתחרט על העמדות, אבל כן על השפה הנגטיבית שבה השתמשתי בעבר. היום אני לא רואה בה ברכה. התבטאתי בחריפות רבה נגד העלייה למירון בל"ג בעומר, למשל, וכשאני מסתכל על זה בדיעבד, אני מבין שאני יכול א. שפה שלילית היא דבר אלים, היא חוזרת אליך כבומרנג, והיא לא גורמת לאנשים להקשיב לך. היא שפה אוטמת. כשאתה צעיר נדמה לך שזה הדבר הכי חשוב בעולם, וכשאתה מתבגר אתה רואה דברים אחרת".
לפני חודשים אחדים דווקא נכרך שמו של הרב שרלו בפולמוס ציבורי סוער. הוא נענה להזמנה לשאת דברים באחת העצרות שארגן אלדד יניב, וספג ביקורת חריפה מצד רבים בימין ובציבור הדתי, שסברו שצעד כזה הינו למעשה קריאה להדחת נתניהו. "אני ממשיך להיות שותף למאבקים על העצמאות והחירות של כוחות שנועדו להגביל את כוח השלטון", אומר לי הרב שרלו. "הדברים שאמרתי בהפגנה היו ביטוי להתנגדות ההלכתית והאתית שלי כלפי סדרה שלמה של הצעות חוק ומאבקים פסולים, כגון החוק הצרפתי, ההצעה להפחית את משכורתו של מפכ"ל המשטרה, או צווי איסורי פרסום שקשורים לנציגי שלטון. חשוב לי לציין שאמרתי בפני משתתפי ההפגנה גם את מה שלא היה נוח להם לשמוע.
"בעיניי יש חשיבות רבה להתמודדות על נקיות השלטון ועל אי־ניצול הכוח, ללא הבדל שמאל וימין. קל מאוד לזהות את ההפגנה עם המארגנים שלה, שאותם אגב לא פגשתי מעולם. אני דיברתי אל ציבור רחב, הגון ומוסרי, שנמצא מצד אחר של המתרס הפוליטי בתחומים רבים, אך מבחינתי הוא שותף אמיתי לרצון להפוך את החברה למוסרית יותר".
אני שואל את הרב שרלו האם תפקידו כרב כרוך לעיתים בתחושה של בדידות. "הבדידות היא בעיקר כשצריך לקבל הכרעות קשות שקשורות בחיים של אנשים אחרים, ואין לך עם מי להתייעץ", הוא משיב. "בעבר הייתי מתייעץ, אמנם לא הרבה. דווקא כשראיתי צורך להקל, הייתי פונה לעולם החרדי. שוחחתי לא מעט עם הרב יוסף שלום אלישיב. נהגתי להתייעץ גם עם הרב ליכטנשטיין ועם הרב יעקב אריאל. היום אני מרגיש שאין לי עם מי להתייעץ, בעיקר משום שאני לא בטוח שהתייעצות נקודתית תעזור כל כך. אני לא רוצה להפיל החלטה על רב אחר, אלא למצוא מישהו ששיחה איתו תפתח אפיקים חדשים של מחשבה. מן הסתם יש כתובת כזו, אבל לא מצאתי אותה. זה קושי עצום, משום שמדובר בדרך כלל בהכרעות שלא אתה תשלם את המחיר עליהן, מישהו אחר ישלם אותו".
אז מה עושים?
"קודם כול מתפללים לקב"ה, ולאחר מכן – הופכים את השואל לשותף בדיון. כשאני יושב עם זוג שמתלבט לגבי הפלה, אני לא מנחית החלטות מלמעלה, אלא פורס בפניהם את השאלה ואת האפשרויות, והזוג הוא חלק מהשיחה. זה מקל על הנטל והופך אותנו לשותפים".
לפתוח צהר כדי לסגור
בקיץ 2015 נדמה היה שהרב שרלו נוטש את חזון הרבנות הממלכתית שבו האמין. באותם ימים פעלה הרבנות הראשית להצר את צעדיו של הרב שלמה ריסקין, רבה של אפרת, בשל עמדותיו הליברליות. בין השאר נעשה ניסיון למנוע את הארכת כהונתו. הרב שרלו התבטא אז בחריפות: "אם אכן הרבנות הראשית תנצל את כוחה שלא כהלכה", אמר, "אצטרף לאלה הפועלים לביטולה, בניגוד לעשייתי עד היום".
שלוש שנים חלפו, ובארגון רבני צהר, שמיומו הראשון אתגר את הרבנות הראשית, החליטו לשבור את הכלים ולהקים גוף כשרות פרטי. גם בתחום הגיור פועלים רבנים ציונים־דתיים באופן עצמאי. "אני מאוד מאמין ברבנות ממלכתית, ואני חושב שלמדינה צריכה להיות רבנות אחת", אומר הרב שרלו, "אבל הרבנות הראשית כיום לא מוכנה לתפקד כרבנות ממלכתית. היא לא מוכנה ליישם את מסקנות דו"ח מבקר המדינה שהצביע על ליקויים חמורים בתחום הכשרות. היא לא מוכנה לקחת אחריות על מציאת פתרון מקיף לתחום הגיור. היא לא מוכנה לקחת אחריות על הנושא של תרומת אברים, ולא יוצאת בקריאה לתרום אברים. והיא לא מוכנה להיות הרבנות הראשית של כל העולם הרבני. אי אפשר לאחוז את החבל משני קצותיו – לתמוך ב'רבנות ממלכתית' כשהיא עצמה מודה שהיא לא גוף הפסיקה העליון, וכשהרבנים הראשיים לא מדברים זה עם זה. הרבנות יורה לעצמה ברגל.
"כשהקמנו את צהר, אמרתי שהחלום שלי הוא לסגור את צהר. בניגוד לתפיסה הרווחת, המטרה לא הייתה שהגוף הזה יהפוך להיות הרבנות הראשית. אגב, בתחום החתונות אני חושב שצהר חוללה שינוי בעולם הרבנות, ולשכות הנישואין של משרד הדתות זוכות היום לאמון הציבור בצורה בלתי רגילה. את התפקיד שלנו בנושא הזה עשינו, ואני מקווה שאותו הדבר יקרה גם בתחומי הכשרות והגיור. אבל יש דבר נוסף שהבנתי עם הזמן: כשם שהממשלה והכנסת צריכות את בית המשפט העליון כדי שיגביל את כוחן, כך הרבנות הראשית צריכה מגביל לכוח שלה. מונופול יכול להיות דורסני מאוד, וממלכתיות עלולה להפוך גם לרמיסה של פרטים. בעיניי, הרעיון של ממלכתיות לא נועל את הדלת בפני זרמים אחרים, משניים. רבנות ממלכתית צריכה לאפשר גם רבנות ליברלית יותר, וגם רבנות חרדית, שלא מקבלת על עצמה את עיקרון הממלכתיות".
מה דעתך על הקו של הבית היהודי בנושאי דת ומדינה?
"אני לא יכול לענות על השאלה הזו, כי אני לא יודע מהו הקו של הבית היהודי בנושאי דת ומדינה. אני מצפה מהמפלגה הזו להיאבק על הזהות היהודית של מדינת ישראל, אבל מה המצע שלה? מהן העמדות? הח"כים של הבית היהודי הפקירו את הזירה, ומי שעוסק כיום בסוגיות הללו הם המפלגות החרדיות והח"כים הדתיים של 'יש עתיד' ו'כולנו'. קח למשל את הנושא של פתיחת מתחם התחנה בירושלים בשבת. אני מאמין שרוב הציבור הציוני־דתי יסכים שצריכים להיות לחילונים מקומות בילוי בבירה בשבת, אם אנחנו רוצים שגם הם יגורו בעיר. ומהי עמדת הבית היהודי? אין לי מושג".
רבים מדברים על תחושה של מלחמת תרבות בין דתיים לחילונים. איך אתה רואה את זה?
"זה כואב לי, אבל אני לא מרגיש שאני במלחמה. לדעתי יש חמישה אחוזים שנלחמים מכאן וחמישה אחוזים מכאן, ואילו תשעים אחוזים מהחברה הישראלית לא מעוניינים במלחמה הזו. הבחירות לכנסת הן הוכחה טובה לכך: אם נתייחס אליהן כאל סקר דעת קהל, לא נראה שהנושא הזה הפך למרכזי. מלחמת התרבות הזו מתודלקת רק על ידי קיצונים משני הצדדים ומשרתת רק אותם.
"מדהים אותי שדווקא אנשים שבאו מבית המדרש של הרב קוק, שכל כך הדגיש את הצורך להכיר בנקודות האמת שיש בצד השני ולהסתכל קודם כול על הפגמים שלך־עצמך – דווקא הם נעשו מגדולי המניעים של מלחמת התרבות הזו. כל מי שסביבם הופך בעיניהם לדמון שמטרתו להשמיד את תורת ישראל. אני לא מצליח להבין את זה".
נראה שבשני הצדדים – גם אצל אלה שנלחמים בהדתה, וגם אצל המסתגרים מפני השפעה חילונית – קיימים חששות אמיתיים.
"אני מבין שיש חששות, אבל הם נובעים משיח חוסר האמון שדיברנו עליו. הדבר הראשון שעושים בתהליך גישור הוא להפגיש בין שני הצדדים – כל אחד מביע את חששותיו מנקודת המבט שלו, ויחד מחפשים מוצא. יש חילוקי דעות, אבל אני לא רוצה לחיות בדינמיקה של מלחמה. אני מכיר דינמיקה אחרת, שבה יושבים ומנהלים שיחה, כשגם השפה הדתית מבינה שהיא צריכה לחיות לצד שפות אחרות, ושהיא לא נמצאת כאן לבדה".
אם יפנה אליך פעיל בגרעין תורני שרוצה להשפיע על תלמידי בית ספר חילוני, לקרב אותם ליהדות – מה תאמר לו?
"אציע לו ראשית כול להיפגש עם הורי התלמידים ולשאול אותם מה הם היו רוצים, ומה לא מקובל עליהם. שהם יציבו את הגבולות שלהם. בעיניי זה מה שצריך לעשות מצד האמת, אבל זה צעד נכון גם מבחינה טקטית – ההורים ייתנו לו חבל ארוך יותר כי הוא יצר אמון, כי זה פרויקט משותף שלו ושלהם, כי הוא לא רוצה לפעול נגדם אלא איתם. אני חושב שכל מציאות אחרת תגרום נזק בסופו של דבר, ותחולל אפקט בומרנג: פעולה אלימה לכיוון מסוים לא מביאה לך את התוצאות המקוות, אלא את ההפך".
"בתרבות הוויכוח הציונית-דתית יש לא מעט החרמות, נידויים והתכתשויות. לא שם אני רוצה להשקיע את האנרגיה שלי. הציונות הדתית צריכה לאפשר יותר הארת פנים לגוונים השונים שבה. אילו ישבת עכשיו עם רב מישיבת הר המור, אני מעריך שגם הוא היה אומר שיש הרבה בוז בשיח, שאין כבוד הדדי"
רב משלם מחיר
הרב שרלו נשוי לד"ר סמדר שרלו, מרצָה לפילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר־אילן, ואב לשבעה. הוא גדל בהרצליה־פיתוח, בן להורים שעלו ארצה ב־1949. בילדותו ניגן על פסנתר, תחביב שהלך ודעך עם הזמן. "יש דברים שהייתי מרשה לעצמי להשקיע בהם יותר אם לא הייתי רב – מגע עם ספרות, אמנות, תרבות, ואפילו לבוש שונה. אני מודע למחירים של הבחירה שלי בעולם הרבנות, אבל אני לא מצטער על הבחירה הזו".
מה לגבי מחירים משפחתיים?
"השאלה היא מה האלטרנטיבה. אני לא בטוח שהמצב היה שונה אילו הייתי איש היי־טק. כרב הייתה לי הפריבילגיה להיות נוכח מאוד בחיי ילדיי – גם בגלל אופיי, וגם משום שב־12 השנים שבהן לימדתי בישיבת הגולן, גרנו בישיבה. אני חושב שהילדים שלי יכולים להעיד שהם לא היו 'בני רבנים' קלאסיים, כאלה שאבא שלהם לא נמצא בבית. זה היה לי חשוב. הייתי יוצא מסדר בוקר בישיבה ליום הולדת בגן, ויושב עם כל הילדים. נכון, במשך עשרים שנה לא קיימתי סעודת פורים עם המשפחה שלי, ולא הייתי איתה ביום העצמאות. מצד שני, ילדיי היו בתפילות ימים נוראים של ישיבת הסדר, וזה יתרון. יש פנים לכאן ולכאן".
את ישיבת אורות שאול הוא הקים בשנת 1998 יחד עם חבריו הרבנים שי פירון ודוד סתיו. ב־2013 עברה הישיבה מפתח־תקווה לרעננה, ולראשות הישיבה הצטרף הרב תמיר גרנות. "הישיבה גורמת לי עונג עצום – ללמוד, ללמד, לעסוק בסוגיות", אומר הרב שרלו. "אין משהו שאני אוהב לעשות יותר מזה, ואני לא רואה מקום אחר שהייתי רוצה להיות בו. אני יכול לחשוב רק על דבר אחד שיגרום לי לשקול פרישה מראשות הישיבה".
מהו?
"לאחרונה אני מהרהר בשאלת התורה ברשת. יש הרבה מאוד לימוד תורה באינטרנט, אבל הוא עדיין גולמי, ראשוני, בסגנון 'שגר ושכח' – מעלים שיעורים ליוטיוב, וזהו. בפועל, צמחה ברשת מציאות מקבילה, והיכולת של רב לחולל תהליך רוחני ומוסרי בחברה הישראלית ובעולם נמצאת היום שם, ברשת, ולא במציאות הפיזית. אולי צריך להקים ישיבה אינטרנטית, שלא תהיה העתק מדויק של זו הקלאסית, אלא ישיבה מסוג חדש. היא תנצל את הרשת, על כל האפשרויות העצומות שבה, ללימוד תורה. אני משתעשע ברעיון הזה. תחשוב למשל על 'ישיבה' שיש בה סדרה של מאה שיעורים בני שתי דקות וחצי, בסגנון טד. זה משהו אחר לגמרי. אז אם אתה שואל מה יגרום לי לחשוב לעזוב את המקום המופלא שאני נמצא בו היום, זה הדבר היחיד".
אם מגיע עכשיו תורם ואומר שהוא מממן את הפרויקט, אתה הולך על זה?
"אם יבוא בעל חברת ניו־מדיה, שיש לו אמצעים, ויגיד שזה העולם הבא שהוא רוצה ליצור לעצמו – אין לי מושג מה אחליט בסופו של דבר, אבל זו תהיה התלבטות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
