אם איתמר בן־גביר מעוניין בגושפנקה אקדמית רשמית הקובעת שהוא לא כהניסט, פרופ' שאול מגיד יכול לספק לו אותה. מצד שני, לא בטוח שהשר הנכנס יאהב לשמוע את הניתוח של תפיסותיו, כפי שמשרטט אותן פרופ' מגיד, מחשובי ההוגים היהודים הפועלים כיום בארה"ב. לפני כשנה פרסם מגיד את הספר "מאיר כהנא – החיים הציבוריים והמחשבה הפוליטית של יהודי אמריקני רדיקלי", והצליח לעורר הדים רמים בקרב יהודי ארה"ב. בספרו, שעתיד לראות אור גם בעברית, הוא מראה בין השאר שהאיש המזוהה יותר מכול עם הימין הקיצוני שאב את השראתו מגורמים שנמצאים בקוטב הנגדי.
"החלטתי לכתוב את הספר הזה משום שכהנא נמחק לגמרי מההיסטוריה היהודית־אמריקנית והפך ללא לגיטימי, אבל למעשה הוא דמות חשובה מאוד אם רוצים להבין את יהדות ארה"ב", אומר לנו פרופ' מגיד בריאיון זום טרנס־אטלנטי. "מה שכהנא הצליח לעשות בזמן אמת הוא לפנות לצעירים שהיו בשמאל הקיצוני האמריקני, ונדחקו ממנו אחרי 1967, כשהפנה עורף למדינת ישראל. הצעירים הללו החלו לגלות את שורשיהם, את הזהות היהודית שלהם, וכהנא השתמש בפוליטיקה הרדיקלית של השמאל כדי לייצר אצלם את רעיון הגאווה היהודית. במובן מסוים, זה היה הבייס שלו.
"אני מתחיל את הספר באנקדוטה. בבת־מצווה של אחיינית שלי פגשתי מישהו, חובש כיפה סרוגה, שהתעניין לדעת מה אני עושה. כשסיפרתי שאני עובד על ספר שעוסק בכהנא, הוא אמר לי כך: 'כל מה שכהנא אמר היה נכון, וכל מה שהוא חזה אכן התגשם – הוא פשוט היה צריך להגיד את זה בצורה יפה יותר'.
"כהנא היה במשך הרבה שנים 'הדוד המשוגע' שהקהילה היהודית־אמריקנית החביאה בארון, אבל בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים – לפחות בחברה האורתודוקסית, ובכלל זה החרדית – מפתחים אהדה מחודשת לרעיונות שלו. זה קורה בעיקר כי מתברר שכהנא חזה נכונה חלק מההתפתחויות בארה"ב ובישראל מאז ועד ימינו. על ההתבוללות שתהרוס את יהדות אמריקה הוא התריע כבר בתחילת שנות השבעים, כשאיש כמעט לא התייחס לכך. נושא הגאווה היהודית, שמתחזק מאוד בקהילות בארה"ב – כהנא דיבר על כך לראשונה, גם אם כיווני הפעולה שהאמין בהם היו שונים לגמרי מאלה שמקובלים היום.
פרופ' שאול מגיד: "האויב האמיתי מבחינתו לא היו הערבים בישראל או השחורים בארה"ב, אלא הליברליזם. במניפסט שכתב על 'הליגה להגנה יהודית', כהנא אמר שמטרתה היא 'להציל את החלום האמריקני עבור יהודי התפוצות'. המטרה הייתה להגן על יהדות אמריקה מאנטישמיות מימין ומשמאל, ובעיקר מפני הליברליזם, שביטויו המובהק הוא ההתבוללות"
"הבחנה נוספת שלו שהקדימה את זמנה מופיעה בספרו 'לעולם לא עוד': כהנא אומר שם שהערבים לאומיים כמו היהודים, ושאם אתה חושב שתיתן להם חשמל ומים וכך תשכנע אותם לוותר על שאיפותיהם הלאומיות, אתה טועה. במובן מסוים הוא צדק גם בזה. הלאומיות של הפלסטינים קיימת, ונקודת המבט הליברלית האומרת 'הנה, אנחנו משפרים את חייהם והכול יהיה בסדר' – קרסה. מבחינת כהנא זה תמיד היה ויהיה משחק סכום אפס בין יהודים לערבים".
אם הוא ניבא את הבעיות העכשוויות של יהדות ארה"ב, מדוע הוא נמחק מהזיכרון שלה?
"זה קרה כי הרדיקליות שלו הפכה למבוכה גדולה עבור היהדות האמריקנית הליברלית, עבור הממסד היהודי האמריקני. אחרי אוסלו והאינתיפאדה השנייה, הרבה יהודים פרו־ישראלים התחילו לראות שהוא דייק בתחזיותיו. ובכל זאת, לחלק לא קטן מיהדות אמריקה קשה להכיל אותו, כי בסופו של דבר הוא היה מהפכן שרצה להפיל את מדינת ישראל כפי שהיא ולבנות משהו חדש.
"כאן נכנס לתמונה שחקן אחר, איתמר בן־גביר. הוא לא מהפכן, אלא עובד מבפנים כדי לשנות. הוא נשאר בתחומי הציונות, בניגוד לכהנא, שבשלב מסוים היה אנטי־ציוני מיליטנטי וראה במדינת ישראל פרויקט כושל. בן־גביר משתלב בתוך המדינה, וכך הוא מקל על יהודים אמריקנים לקבל את תורת כהנא המעודכנת, הניאו־כהניזם. אבל לכהנא גם הייתה השקפת עולם שהוא היה מוכן ללכת איתה עד הסוף. לגבי בן־גביר אנחנו עדיין לא יודעים. מעניין מה יקרה אם הוא יתכופף ויהיה רדיקל פחות, איך יתייחסו אליו בימין הקיצוני".
ז'בוטינסקי בא להתארח
כשמדברים היום על "מורשת כהנא" מתכוונים למעשיו ולהתבטאויותיו כמנהיג תנועת כך וכחבר בכנסת ישראל, אבל פרופ' מגיד רואה בו דמות אמריקנית בעיקרה. "חשוב להכיר את ההקשר הזה שלו, כי הוא היה אמריקני לגמרי, לא מהגר. הוא חי בשכונה בברוקלין שרוב תושביה היו ניצולי שואה או ילדים של ניצולי שואה, אבל המשפחה שלו עזבה את אירופה והגיעה לארה"ב לפני השואה. הבית היה אורתודוקסי מהסוג שהיינו מכנים היום כיפה סרוגה, אבל מלבד לימודיו בישיבה יוניברסיטי כהנא גם למד במשך 13 שנים בישיבת מיר החרדית והוסמך שם לרבנות, כך שיש לו רקע דתי מעורב. במיר הוא היה אחד האמריקנים והציונים הבודדים; חבריו היו מזרח־אירופים ואנטי־ציוניים".
האב, צ'רלס יחזקאל כהנא, היה חבר קרוב של זאב ז'בוטינסקי. כשמנהיג הרוויזיוניסטים הגיע לארה"ב לצורך גיוס כספים, הוא נהג לשהות בבית משפחת כהנא. "מאיר כהנא נולד ב־1932, שמונה שנים לפני מותו של ז'בוטינסקי", מזכיר מגיד. "הוא הכיר אותו רק כילד צעיר מאוד, אבל הרוויזיוניסטיות הייתה מוטבעת עמוק בבית הוריו".
דודו של מאיר כהנא נרצח בצפת בתרפ"ט. היחס שלו לערבים קשור לאירוע הזה?
"אני חושב שזה בהחלט חלק מהסיפור. הרבה מהחשיבה המוקדמת שלו הייתה תגובה לשואה, אבל כאמור לא היו לו קשרים משפחתיים אמיתיים לשואה. אז מאיפה באה הרדיקליות שלו? משילוב של כמה דברים. ראשית, הרקע המשפחתי שלו, כולל רצח הדוד. שנית, הקשר של הוריו לרוויזיוניזם. ז'בוטינסקי כידוע היה חילוני ומשפחת כהנא הייתה אורתודוקסית, אז נוצר מין ערבוב בין הרוויזיוניזם החילוני לאורתודוקסיה.
"מרכיב נוסף הוא מלחמות הגזע באמריקה בשנות השישים ועלייתה של התנועה הלאומנית השחורה. כהנא בהחלט השתמש בכך בנאומיו. הוא דיבר על 'שחור זה יפה, יהודי זה יפה', 'הפנתרים השחורים והפנתרים היהודים'. במאבק השחורים יש מרכיב גזעי חזק, וכהנא ניסה לשכפל אותו מאוחר יותר כלפי הערבים בישראל".
כלומר, הוא לקח רעיונות של השמאל הרדיקלי וניתב אותם לימין הרדיקלי.
"זה הדבר המעניין בתהליך המחשבה שלו. התנועה הלאומית השחורה הייתה ללא ספק שמאל קיצוני, ובמובנים רבים היו בה זרמים אנטישמיים, אבל כהנא ראה בה משהו שאפשר להשתמש בו לצורך בניית הגאווה היהודית. האויב האמיתי מבחינתו לא היו הערבים בישראל או השחורים בארה"ב, אלא הליברליזם. בעיניו זה היה מה שיהרוס את יהדות אמריקה. במניפסט שכתב על 'הליגה להגנה יהודית', כהנא אומר שמטרתה היא 'להציל את החלום האמריקני עבור יהודי התפוצות'. הוא לא הזכיר אז את הציונות או את ישראל. המטרה הייתה להגן על יהדות אמריקה מאנטישמיות מימין ומשמאל, ובעיקר מפני הליברליזם, שביטויו המובהק הוא ההתבוללות".
לפני שהחל לעסוק במאבקים ציבוריים הספיק כהנא לשמש כרב קהילה, ככתב ספורט ופלילים וכעורך משנה בעיתון יהודי־אמריקני. לפי פרסומים הוא גם עבד במשך כמה שנים בשביל האף־בי־איי, וחדר לארגוני ימין קיצוני ולתנועות שנאבקו נגד המלחמה בווייטנאם. את הליגה להגנה יהודית הוא הקים ב־1968 בעקבות המתקפות האנטישמיות שהתרבו והלכו אז, ובמסגרתה אסף צעירים יהודים וארגן להם אימונים בהגנה עצמית ובשימוש בנשק.
"אנשים מדברים על 'להחרים את ממשלת ישראל', ולי אין מושג מה זה אומר בכלל. לדעתי יהודי אמריקה יתיישרו וימשיכו לתמוך בישראל. נתניהו מבין זאת – הוא בעצמו אמריקני בחשיבתו, ויודע היטב את נפש יהודי אמריקה – ולכן הוא מרשה לעצמו להקים ממשלה כזו"
במקביל נעשה כהנא מפעילי המאבק למען יהודי ברית המועצות, השתתף בהפגנות סוערות ונעצר כמה פעמים. הארגון שלו יזם פעולות נגד נציגים סובייטים ששהו בארצות הברית, ולא בחל בשימוש באלימות נגדם. למרבה ההפתעה – או המבוכה – כהנא הצליח לרתום למאבק גם את בכירי המאפיה האיטלקית בארה"ב.
"בסיס התמיכה של כהנא התרחב בזכות הפעילות למען יהדות ברית המועצות. זו הייתה למעשה ההצלחה הגדולה ביותר שלו באמריקה, והיא שהפכה אותו לדמות מוכרת ברמה הלאומית", אומר פרופ' מגיד. "אבל הוא לא המציא את המאבק, אלא התלבש עליו. הסיפור הזה היה קיים מאז 1964, וכהנא נכנס לתמונה מתישהו בסביבות 1969. עד מהרה הוא השתלט על המאבק, ועשה זאת דרך מעורבות במעשי אלימות שהביאו אותו לעמוד הראשון של הניו־יורק טיימס. וכך קורה שהשגריר הסובייטי בארצות הברית יושב בבית הלבן ומדבר עם הנשיא ניקסון על כהנא".
פנתר לבן
אחת החידות סביב הרב כהנא, ויש לא מעט כאלה, נוגעת לעלייתו ארצה ב־1971. היה משהו מוזר בהחלטתו לעזוב את ארה"ב בדיוק כשהגיע לשיא הצלחתו הציבורית שם וזכה להכרה תקשורתית בדמות ריאיונות לעיתונים הגדולים והחשובים, כמו הניו־יורק טיימס והוושינגטון פוסט, וגם לכתב העת פלייבוי.
"לעלייה שלו היו כמה סיבות", אומר מגיד. "ראשית, על הפרק עמדה הגשת כתב אישום נגדו בשל הברחת נשק, והוא רצה לברוח משם. שנית, כהנא ראה שמלחמות הגזעים שטיפח מתחילות לגסוס. ואז הוא פיתח רעיון אחר: אי אפשר להציל את יהדות הגולה, והפתרון היחיד הוא עלייה לישראל. אבל בין שהרגיש שהצרות המשפטיות סוגרות עליו ובין שהאמין שעלייה היא הצעד ההגיוני היחיד ליהודי, החלום לבנות קריירה פוליטית בישראל כבר עמד אז בראש מעייניו".
גם מהארץ המשיך כהנא להפעיל את הליגה להגנה יהודית. הוא ניסה להבריח באמצעותה נשק לאירופה לצורך פעולת נקם על טבח הספורטאים במינכן, ושלח לאנשיו הנחיות לביצוע פעולות חבלה נגד יעדים סובייטיים בארה"ב. "זה הסתיים בעקבות התקרית שבה נהרגה אישה יהודייה, מזכירה בחברת אמרגנות שהביאה לאמריקה מופעי תרבות רוסיים. פעילים של הליגה להגנה יהודית השליכו מטען למשרדים בשעת בוקר מוקדמת במחשבה שאיש לא יהיה שם, אבל אותה מזכירה כבר הייתה בעבודה. הפעולה הזו נעשתה כנראה ללא ידיעתו של כהנא, ומאותו רגע הוא ניתק סופית את קשריו עם הארגון. בסופו של דבר הוא נאלץ לחזור לאמריקה כדי לשבת בכלא בגלל הפרת תנאי השחרור שלו, אז הוא טס לשם, בילה שנה בבית סוהר בפנסילבניה, וחזר שוב לישראל".
פעילותו הציבורית בארץ כוונה בעיקר נגד ערביי ישראל ויו"ש. כהנא קרא לגרש אותם, ובמקביל ניסה ליזום מהלך של הגירה ערבית תמורת תשלום. הפגנות סוערות שארגן בשכם וברמאללה הביאו להעמדתו לדין, והוא נשלח לכלא לשלושה חודשים. ראש הממשלה מנחם בגין, שב־1973 עוד שקל לשלב את כהנא ברשימת הליכוד, הורה להוציא נגדו צו מעצר מנהלי לתקופה ממושכת.
"תהליך הקליטה שלו בארץ לא היה מוצלח, בלשון המעטה", אומר פרופ' מגיד. "בתוך תקופה קצרה הוא הספיק להיעצר כחמישים פעם, מכל מיני סיבות. זה לא מפתיע כשקוראים את החזון שלו, כפי שהוא מופיע בספר 'האתגר': לבנות את המדינה מחדש, לשנות אותה לגמרי".
כי מבחינתו, לא יכולה להיות מדינה דמוקרטית ויהודית.
"נכון. בשנות השבעים האנשים היחידים שאמרו שאין אפשרות לקיים מדינה יהודית ודמוקרטית היו חבורת מצפן, מיעוט קטן ורדיקלי בקרב השמאל הישראלי. כך שכהנא ומצפן היו שני הצדדים של אותו מטבע: אלה רצו מדינה דמוקרטית ולא יהודית, והוא רצה מדינה יהודית ולא דמוקרטית. הדמוקרטיה שהוא הכיר הייתה ארה"ב, דמוקרטיה שכל האזרחים שווים בה. ובמדינה כמו ישראל, חזון של שוויון בין ערבים ליהודים היה מבחינתו אסון".
"כהנא ומצפן היו שני הצדדים של אותו מטבע: אלה רצו מדינה דמוקרטית ולא יהודית, והוא רצה מדינה יהודית ולא דמוקרטית. הדמוקרטיה שהוא הכיר הייתה ארה"ב, שבה כל האזרחים שווים. ובמדינה כמו ישראל, חזון של שוויון בין ערבים ליהודים היה מבחינתו אסון"
בשלב מסוים כהנא ניסה לגייס לצידו את הפנתרים השחורים, מה שנשמע כמו צעד הזוי.
"זו דוגמה טובה לאי הבנה שלו את ישראל. הוא רואה יהודים שמתמרדים נגד הממסד המדכא, ומבחינתו זה השילוב המושלם עבורו. הם מצידם לא הבינו מה רוצה מהם האיש הלבן האמריקני הזה ששונא ערבים, ודחו אותו מהר מאוד".
לא לרבי עקיבא, כן לבר כוכבא
בבחירות 84', אחרי שלושה ניסיונות כושלים לעבור את אחוז החסימה, הצליח מאיר כהנא להיכנס לכנסת כנציג היחיד של מפלגת כך. בארבע השנים שלאחר מכן הוא רשם קדנציה פרלמנטרית סוערת שלא הייתה כמוה בתולדות מדינת ישראל. הצעות החוק שהגיש דרשו לשלול את אזרחותם הישראלית של לא יהודים ולגרשם מהארץ, להקצות חופים נפרדים לערבים ויהודים, להטיל עונש מאסר על זוגות מעורבים ועוד ועוד. בדרך כלל נדחו הצעותיו ברוב של שניים נגד אחד: חברי הכנסת נהגו לצאת מהאולם ברגע שכהנא עלה לדוכן. גם הנשיא חיים הרצוג החרים אותו, וסירב להיפגש איתו בסבב ההתייעצויות לקראת הטלת המנדט להרכבת הממשלה. ערוצי התקשורת נמנעו מלסקר את נאומיו, ובגלי צה"ל נערך יום שידורים מיוחד "למלחמה בגזענות ובכהניזם".
מלבד הנטישה הפגנתית של המליאה, ניסו הח"כים להגביל במגוון דרכים את חופש התנועה של כהנא ואת זכויותיו הפרלמנטריות, אך ברוב המקרים בג"ץ קיבל את עתירותיו וביטל את הצעדים נגדו. בד בבד גאתה הפופולריות של כהנא, והסקרים הראו שבכנסת הבאה עתידה רשימתו לגדול פי כמה וכמה. אלא שמפלגת כך לא השתתפה כלל בבחירות 88': בעקבות תיקון חוק הבחירות פסלה ועדת הבחירות את התמודדותו של כהנא לכנסת, ובית המשפט העליון אישר את הפסילה.
לאחר שהורחק מהחיים הפוליטיים, המשיך כהנא להפיץ את משנתו באמצעות ספרים, כנסים והרצאות. ב־5 בנובמבר 1990 הוא נאם בפני קהל יהודי אורתודוקסי במלון "מריוט" בניו־יורק. בתום ההרצאה נשמעה לפתע ירייה בודדת: אל־סייד נוסייר, מוסלמי שהיה קשור לאל־קאעידה, שלף אקדח, כיוון אותו לעבר כהנא, ירה בו מטווח קצר והרג אותו. לאחר מותו המשיכה תנועת כך לפעול בארץ עוד שנים אחדות, אך איש ממנהיגיה לא הצליח להשפיע על סדר היום או להציב חזון מקיף כפי שעשה מאיר כהנא.
"הטקטיקה של כהנא", אומר מגיד, "שאבה את כוחה מהאלימות והמהפכנות של שנות השישים. מבחינה רעיונית, הוא אמר, ההיסטוריה האותנטית והאמיתית של היהודים היא לא רבי עקיבא ורש"י, אלא בר כוכבא, בר גיורא ולח"י. זו היסטוריה רוויזיוניסטית שיוצרת יהודי ניאו־תנ"כי, לעומת הדמות המוכרת של 'היהודי הרבני'".
לדבריו, לתפיסתו של כהנא יש קשר הדוק ליחס של כהנא – או לחוסר היחס שלו – לתורת הרב קוק. "כהנא בקושי כתב עליו בספריו, והזכיר אותו פעם או פעמיים בסך הכול. כי הרב קוק היה רומנטיקן ומיסטיקן שהאמין במדינה החילונית ובלגיטימיות שלה, וכהנא לא היה רומנטיקן ולא מיסטיקן, אלא האמין בכוח בלבד".
ובכל זאת, ממשיכיו כיום ניזונים גם מהרב קוק.
"כי ההגות של כהנא נכנסה לישיבות הדתיות, והתערבבה שם בתורת הרב קוק. זה השילוב שיצר את בן־גביר ורבים אחרים בימין הישראלי העמוק של היום. היה רגע מזוקק שביטא את זה, כשברוך מרזל אמר 'אני בחוץ' וניער את חוצנו מבן־גביר, בנימוק שהוא לא כהניסט אמיתי. וזה נכון. מרזל הוא אחד מהכהניסטים האמיתיים האחרונים".
איך תורת כהנא ותורת הרב קוק, שתי תפיסות שונות כל כך של מדינת ישראל, יכולות להשתלב זו בזו?
"כל עוד המדינה עושה את העבודה של ההתיישבות ביו"ש וזורמת איתה, תורת כהנא יושבת בצד. אז יש מקום לרומנטיקה ולמיסטיקה של תורת הרב קוק. ברגע שהמדינה מפנה את גבה להתיישבות, כמו בהסכם אוסלו או בפינוי התנחלויות, הרב קוק מפסיק לעבוד. ואז כהנא נכנס למערכת, כי התורה שלו מספקת אפשרות להיות נגד המדינה".
כלומר, משחקים על שני המגרשים: אחד בעד המדינה והאחר נגדה. בכל רגע נתון מחליטים במה להשתמש, לפי הצורך.
"וזה גאוני. האם מדובר בחשיבה מעמיקה, או בתוצר של המציאות? את השאלה הזו אני משאיר פתוחה, כי אני לא מכיר את הנפשות הפועלות. חשוב לומר שהיו בהתיישבות קולות מתונים הרבה יותר, כמו הרב יהודה עמיטל והרב אהרן ליכטנשטיין וכל סביבת ישיבת הר עציון. כיום הקול הדומיננטי שייך לימין העמוק יותר, במידה רבה בגלל המציאות – כלומר, בעקבות הסכמי אוסלו ומה שבא בעקבותיהם. החברה הישראלית כולה הלכה בכיוון של כהנא, היא דתית וימנית הרבה יותר משהייתה בזמנו. ואז, כשמגיע מישהו כמו בן־גביר, והוא לא רדיקל כמו כהנא, הוא כבר די קרוב למיינסטרים. אולי לא בתל־אביב, אבל בשאר המדינה. זה קשור גם לעלייה מברית המועצות, כמיליון איש שרובם המוחלט ימנים".
ומצד שני רובם המוחלט חילונים, מה שלא יכול להתיישב עם חזון מדינת ההלכה מבית כהנא.
"כאן נכנס אביגדור ליברמן, שהצליח לקלוט את הרגש הזה ונישא על גביו לכנסת בכל פעם מחדש. ימני שהוא לא דתי – זה שילוב שרוב יהודי אמריקה לא מצליחים להבין. יש גם הרבה חרדים שהצביעו לבן־גביר, וזה מפליא לכאורה, כי הם אמורים להצביע למפלגות החרדיות. בפועל החרדים נעשו יותר ויותר ישראלים, והמחשבה הפוליטית החרדית מסתדרת היטב עם כהנא, למשל בעניין ההפרדה בין יהודים לגויים. לבן־גביר, כניאו־כהניסט שבא מתוך הישראליות, יש בייס חרדי שלא היה לכהנא מעולם. מייסד כך לא ניסה אף פעם להיות ישראלי באמת. גם אחרי העלייה שלו, הוא בילה כמחצית מזמנו בארה"ב".
כשהספר יראה אור בעברית הוא עשוי לעורר אהדה לכהנא, להחיות את תורתו ולהכשיר אותה בחברה הישראלית. זה מדאיג אותך?
"אולי כך יהיה, אבל אני חושב שיש בספר הזה הרבה ביקורת עליו, וגם תמרורי אזהרה מפני מה שעלול לקרות. אמרו לי אפילו שהייתי ביקורתי מדי כלפיו. כך או כך, אני חושב שהוא היה קול חשוב ביהדות במאה ה־20, דווקא משום שהיה רדיקל. נכון שהוא נדחה, אבל הוא לא נעלם אלא הפך למשהו מחתרתי שצץ במופעים אחרים. ההתעלמות ממנו היא טעות בעיניי".
בין ביבי לטראמפ
פרופ' שאול מגיד נולד ב־1958 בארה"ב וגדל במשפחה חילונית; רק בגיל 19 חזר בתשובה, ובהמשך עלה ארצה, הצטרף לחסידות ברסלב וגר בשכונות חרדיות בירושלים. לאחר כשבע שנים עזב את העולם החרדי, ופנה ללימודי יהדות באוניברסיטה העברית. ב־1989 חזר לארה"ב, קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת ברנדייס, ומאז הוא חוקר ומפרסם ספרים בנושאי יהדות, חסידות וקבלה. בעבר היה מרצה למדעי היהדות באוניברסיטת אינדיאנה, וכיום הוא פרופסור עמית מחקר בדרטמות' קולג' בניו־המפשייר וחוקר בסניף האמריקני של מכון הרטמן.
מבחינה פוליטית הוא מגדיר את עצמו "שמאל קיצוני". "יהודים ליברלים בארה"ב עדיין בהלם מהבחירות בישראל", הוא מאבחן כשאני שואל אותו אם יש אמת בדיווחים על חששות יהדות ארה"ב מהממשלה העתידה לקום בישראל. "הם תמיד חשבו שישראל היא מדינה ליברלית – הם חייבים להאמין כך, כי הם ליברלים בעצמם – אבל המשמעות של תוצאות הבחירות מבחינתם היא שזה כנראה כבר לא נכון, ואין להם מושג איך להתמודד עם העובדה הזו".
הם עברו משבר דומה בנובמבר 2016, כשטראמפ נבחר. יש לי קרובי משפחה אמריקנים שהלכו יום אחרי הבחירות להוציא דרכונים אירופיים, כי "עוד מעט יהדות אמריקה תיכחד". אבל בשוך המהומה הראשונית, הכול חזר לקדמותו.
"נכון, אבל יש הבדל. טראמפ נבחר במיעוט קולות. הוא הפך לנשיא רק כתוצאה מהשיטה האלקטורלית, וגם זה היה ברוב דחוק. בישראל לעומת זאת הימין זכה ברוב מוצק שאי אפשר להתווכח עליו. את דגל ההתנגדות לטראמפ הניפו בני הדור הצעיר, וזה העניק לליברלים תקווה שהעתיד יהיה טוב יותר. בישראל קורה דבר הפוך – הצעירים הולכים ונעשים ימנים יותר ויותר. אז אנשים מדברים על 'להחרים את הממשלה', ולי אין מושג מה זה אומר בכלל.
"לדעתי יהודי אמריקה יתיישרו וימשיכו לתמוך בישראל גם בכהונת הממשלה הזו. לחברי הקהילה היהודית בארה"ב אין קווים אדומים לגבי התמיכה בישראל. היא יכולה לעשות כמעט הכול, והם ימשיכו לתמוך בה. נתניהו מבין זאת – הוא עצמו אמריקני בחשיבתו, ויודע היטב את נפש יהודי אמריקה – ולכן הוא מרשה לעצמו להקים ממשלה כזו. גם בקונגרס, דמוקרטים ורפובליקנים ימשיכו לצדד בישראל, והיא תישאר הנושא היחיד שהם מסכימים עליו".
ומה לגבי הדור היהודי הצעיר בקמפוסים? האם הוא ימשיך להגן על ישראל כשיתבגר?
"השאלה היא אם הצעירים השמאלנים האלה יתבגרו, יעברו לגור בפרוורים ויהיו יותר מיינסטרים. זו שאלה מעניינת שמעסיקה את הקהילה לא מעט. יש סוציולוגים שאומרים שזו דרך העולם. אני לא בטוח שזה מה שיקרה לגבי היחס שלהם לישראל, כי אין לצעירים הללו זיכרון היסטורי של השואה או של שנות הקמת המדינה. הם מכירים רק את 'ישראל הכובשת'. אין להם בית ישראלי אידיאולוגי חלופי לחזור אליו, וזו בעיה".
