"עולם הרפואה היה רחוק ממני, אבל פתאום כשצפיתי באנטומיה של גריי זה הפך לאפשרות"

רוני פוסטן־קורן זוכרת היטב כיצד הגיבה כשעמיתה ללימודים, יו"ר אגודת הסטודנטים למקצועות הרפואה באוניברסיטה העברית, פנה אליה וביקש שתתמודד על תפקידו כשיפנה אותו בסוף השנה. ניסיון רלוונטי דווקא היה לה, וגם כישרון ארגוני ואפילו זמן להקצות לכך, ובכל זאת היא לא העלתה בדעתה לקחת את המשימה. "הייתי בטוחה שזה גדול עליי", היא מספרת. "זה נראה לי רעיון מופרך לגמרי, כאילו אין סיכוי שאעשה את זה בצורה טובה. הדפתי את זה ממני, מחשש שאאכזב את כולם. בדיעבד החבר סיפר לי שאפילו כעסתי עליו, והוא נבהל מהתגובה שלי וחשב שאני ילדותית. במשך כמה חודשים הוא לא העלה מחדש את הנושא, אבל לקראת סוף השנה הוא שלח עוד כמה אנשים שיעשו קצת לובינג וישכנעו אותי שזה רעיון טוב. בסוף השתכנעתי. לא בשכנוע מלא ש'אני יודעת לעשות את זה', אלא בשכנוע ש'אולי אין אופציה טובה יותר, אז זה צעד סביר'".

• בני העדה הזעירה בישראל נאבקים להגן על דתם מפני היכחדות
• החוקר השמאלני שקובע שבן-גביר הוא לא כהניסט

שני מועמדים אחרים התמודדו מולה, אך כשהתקרב מועד הבחירות הם פרשו, והיא מונתה ליו"ר האגודה. גם אז היא עדיין התקשתה לשכנע את עצמה שהיא אכן מתאימה לתפקיד. "חוויתי בעוצמה רבה את 'תסמונת המתחזה'. אז עוד לא ידעתי שיש כזה דבר, אבל פשוט הסתובבתי כל הזמן בתחושה שאני עובדת על כולם בעיניים, ושבעוד שנייה הם יבינו שאין לי מושג מה אני עושה, שאני ילדה. בחודש הראשון חזרתי הביתה בוכה – למה עשיתי את זה לעצמי, אני לא טובה מספיק".

עם פתיחת שנת הלימודים הוכרזה שביתה באוניברסיטה העברית, ויו"ר אגודת הסטודנטים נקראה לפגישות עם הוועד המנהל של האוניברסיטה. "ישבתי שם ושאלתי את עצמי – מה לי ולזה? מתי הם יבינו שזו תחפושת ושבסך הכול התפלחתי לפה? כמו הרבה דברים בחיים שלי, עד נקודה מסוימת, גם במקרה הזה הייתי בטוחה שמדובר בטעות. ואני אומרת 'עד נקודה מסוימת', כי היום זו כבר לא ההתנהלות שלי בעולם. אני לא מרגישה שדברים קורים לי רק כי מישהו טעה לחשוב שאני טובה מספיק. גיליתי שגם בגיל מאוחר אפשר לפתח ביטחון עצמי שיהיה מחובר לקרקע המציאות כשהסתיימה התקופה שלי בראשות האגודה, הסתכלתי לאחור ואמרתי: ניהלתי את זה נכון".

את עיקר זמנה היא משקיעה כיום בהתמחות במחלקה לניתוחי לב במרכז הרפואי שיבא תל־השומר, אך יש לה תפקיד נוסף שלקחה על עצמה, אחרי שגילתה עד כמה העשייה החברתית ממלאת אותה סיפוק. תוך כדי לימודי הרפואה התובעניים היא הקימה עם בן זוגה אלדד את "שוות", עמותה שפועלת לקדם שוויון הזדמנויות, לצמצם את הפער המגדרי ולסייע לנערות צעירות לפתח הערכה עצמית חיובית. השבוע תציין העמותה את "שבוע הנערה", שבו יותר מ־3,000 נשים מעוררות השראה יצאו לפעילות במוסדות החינוך וייפגשו עם כ־60 אלף נערות ונערים בכל רחבי הארץ, ממטולה ועד אילת.

"סיימתי להציג את הסקירה המקיפה שלי על הניסויים בבעלי חיים, ופרופסור לכירורגיה אמר לי מיד: 'את ילדה! איזו תמימות, לחשוב שתשני משהו!'. מאותו רגע הייתי עם דמעות בעיניים, לא יכולתי לדבר. אבל אחת הבכירות אמרה: 'כדאי שנתייחס ברצינות לדברים שעולים מהסטודנטים שלנו', ובסוף השנה הניסויים הפסיקו להיות בגדר חובה"

"ניסיתי לחשוב מה בא לי לשנות, מה בוער בי ומפריע לי מספיק כדי שאהיה מסוגלת להתעסק בו גם בשנים של ההתמחות הקלינית. והתשובה הייתה: חוסר שוויון מגדרי. אם זה מההיבט של יחס מזלזל כלפינו מצד אנשים אחרים, ואם זה מההיבט של מה שאנחנו עושות לעצמנו, כמו שאני שמתי רגליים לעצמי וכמעט ויתרתי על תפקיד חשוב".

תלמד תיאטרון, תהיה רופא

כשד"ר רוני פוסטן־קורן פותחת את דלת דירתה, קשה להתעלם מ־182 הסנטימטרים שלה. איך נראה העולם מגובה כזה, אני שואלת, והיא מחייכת: "מגיל צעיר אמא שלי אמרה לי ללכת זקוף, כי תמיד הייתי מתכופפת. בתור ילדה נהגתי ללכת על הכביש כדי להיות בגובה של החברות שלי, שהלכו על המדרכה. גם היום אני שמה לב שאני מנמיכה את עצמי, כדי שמי שנמצא לידי לא ירגיש נמוך. אבל עכשיו לפחות אני יודעת לעשות את זה בעזרת הרגליים, ולא לעקם את הגב".

לדירה הזו, השוכנת במגדל רמת־גני, הם עברו לא מזמן. הצבע עדיין לא גמור, ובמטבח אין שיש. זו שעת ערב מאוחרת, אלדד נמצא בחו"ל והיא בדיוק סיימה נוהל השכבה לשתי קטנטנות, אבל העייפות אינה ניכרת בה.

היא בת שלושים. את ילדותה בילתה ברמת־גן, סמוך לגבעת נפוליאון. למעט סבתה שעבדה כאחות, איש מהסובבים אותה לא הגיע מעולם הרפואה: אמה היא עורכת דין, אביה למד גם הוא משפטים ובהמשך עבר להנדסת מחשבים. כילדה צעירה, היא מספרת, תמיד התקשתה לבחור לעצמה כיוון. היא הלכה לשתי תנועות נוער – הצופים ומש"צים (מדריכי של"ח צעירים). במקום לבחור בתיכון מגמה אחת, היא למדה ספרות, מחשבים ותיאטרון ("ההורים לחצו גם על פיזיקה, אבל זה היה יותר מדי").

בשנים ההן האמינה שהעתיד מחכה לה על הבמה. "הייתי מושקעת מאוד במגמת תיאטרון, מסביב לשעון. ההורים התנגדו, הם פחדו שאסיים כמלצרית. עשיתי גם חמש יחידות במתמטיקה ובאנגלית והייתי תלמידה טובה, אבל היום אני יודעת להצביע על חוסר ביטחון שפגע בי. למדו איתי בכיתה הרבה חבר'ה שההורים שלהם היו בשליחות, או שהיו להם מורים פרטיים מגיל צעיר, והם דיברו אנגלית ברמה טובה מאוד – ואני לא העזתי לפתוח את הפה בכיתה. זו הייתה חוויה קשה מבחינתי, והרגשתי שאני פשוט לא יודעת אנגלית. אני זוכרת ריב שהיה לי עם המורה: התעקשתי שאני צריכה לרדת מחמש יחידות, וזה הגיע עד כדי דמעות.

"בסוף סיימתי בציון תשעים ומשהו, אבל הסיפור חזר על עצמו שנים אחר כך, בלימודים באוניברסיטה. התקבלתי למשלחת לברצלונה, הגיעו אנשים מכל העולם, וכולם דיברו אנגלית. רק אחרי יום וחצי התחלתי לפתוח את הפה, כי בראש שלי אני עדיין לא טובה באנגלית, ולא יעזור כלום".

בצבא היא קיוותה להגיע ליחידה קרבית. "אני לא חזקה מאוד מבחינה פיזית, זה בהחלט לא היתרון שלי, אבל משום מה ביקשתי להיות לוחמת. אולי זה הגיע מתוך רצון להוכיח שאני יכולה. ואז קיבלתי זימון לטיס, והלכתי למיונים, כי בתיכון את שמחה על כל דבר שמאפשר לך להפסיד יום לימודים. התקדמתי בשלבים, ופתאום זה נהיה רציני והגעתי לגיבוש טיס, וגם אותו איכשהו עברתי. וכל הזמן ליוותה אותי המחשבה: איך הם בכלל העבירו אותי? איך לא קלטו שאני לא מתאימה?

"בגיבוש את סוחבת שקי חול, מרימה מוטות עץ, עושה זחילות ומתח, ואני ידעתי שאני חלשה. היה לי ברור שקיבלו אותי בטעות, ותכף יעלו עליי. בדיעבד אני מבינה שזה פשוט לא עניין אותם. הבינו שאני חלשה פיזית, אבל גם ראו איך התמודדתי וכמה התעקשתי".

כשהמתינה לפתיחת קורס מדריכות סימולטור, היא ישבה מול הטלוויזיה וראתה "האנטומיה של גריי" (למעלה). "חשוב לי לספר את זה גם אם יצחקו עליי, כי זה מראה עד כמה מודלים לחיקוי חשובים עבורנו. עולם הרפואה היה רחוק ממני מאוד. ופתאום כשצפיתי בסדרה, זה הפך למשהו שאני יכולה לדמיין את עצמי עושה"

בסופו של דבר היא נפלה מקורס טיס בשלב מוקדם למדי, ונשארה בחיל האוויר כמדריכת סימולטורים. "הרגשתי שאם נפלתי מהקורס, זה אומר שאני לא טובה. היום אני יודעת לצטט מחקרים על כך שנשים נוטות לייחס את הכישלונות לגורמים פנימיים ולתכונות אינהרנטיות. זה מה שגם אני עשיתי אז, והכישלון הזה תסכל אותי מאוד".

ללימודי רפואה היא הגיעה בגלל בינג'. בחודש וחצי שבין עזיבת קורס הטיס לפתיחת קורס מדריכות סימולטור, היא ישבה מול הטלוויזיה וראתה את סדרת הדרמה הרפואית "האנטומיה של גריי". "חשוב לי לספר את זה, גם אם יצחקו עליי קצת, כי זה סיפור שמראה עד כמה מודלים לחיקוי חשובים עבורנו. לא ראיתי בסביבה הקרובה שלי רופאים, לא הייתי מאושפזת לזמן ארוך, עולם הרפואה היה רחוק ממני מאוד. רק כשצפיתי בסדרה זה הפך למשהו שאני יכולה לדמיין את עצמי עושה. ראיתי את מרדית' גריי, את כריסטינה ואת כל הדמויות האלה, והן הזכירו לי את עצמי במובנים מסוימים. פתאום רפואה הפכה לאפשרות".

במה דמות טלוויזיונית כמו ד"ר גריי מזכירה לך את עצמך?

"בעונות הראשונות היא כל הזמן מדברת על כמה שהיא מורכבת וכמה קשה לה להיות מאושרת. גם אני הרגשתי ככה – שאני לא מספיק טובה, ושהעולם מורכב וכואב ועצוב. היום אני יודעת לשים את זה בפרופורציות, ומבינה שהרבה מתבגרות חוות תחושות כאלה, אבל אז חשבתי שאני שרוטה, שיש בי משהו דפוק ולא סטנדרטי. ואז אני רואה על המסך דמות מורכבת ושרוטה, ובכל זאת היא מוצגת כאישה מרשימה שעושה דברים גדולים".

רעיון לימודי הרפואה לא היה דומה לשום דבר שלמדה לפני שהתקבעה עליו במהלך השירות הצבאי. "לכן נרשמתי לקורסים בביולוגיה ובכימיה באוניברסיטה הפתוחה, לראות אם זה בכלל מעניין אותי. אולי אגלה שאני סובלת מהנושאים האלה, ועדיף שאלמד תיאטרון או ספרות. תוך כדי הצבא עשיתי גם פסיכומטרי, ואחרי שחזרתי מהטיול עשיתי עוד אחד, והבנתי שאני כנראה הולכת ללימודי רפואה. אגב, הציון בתיאטרון העלה לי את ממוצע הבגרות ועזר לי להתקבל, אז לכל ההורים שמודאגים מכך שילדיהם הולכים למגמת תיאטרון, כדאי שתדעו שאפשר להגיע עם זה לבית הספר לרפואה".

לא צריך לחכות לתואר

בגיל 22, אחרי הטיול הגדול בחו"ל, נכנסה פוסטן־קורן בשערי הפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית. לצד לימודיה נעשתה פעילה באגודת הסטודנטים. "בתחילת הלימודים שאלו מי מוכן להיות ועד כיתה, ואני הרמתי את היד. זה מה שלימדו אותי בבית. אמא שלי הייתה פעילה בוועדים, וגם אני תמיד הייתי 'זו שמארגנת'. אני זוכרת שבכיתה ח' אמרתי לאמא שלי שנמאס לי. בכל פעם שאנחנו קובעות לצאת יחד כל החברות, אני זו שצריכה להחליט לאן הולכים ולתאם עם כולן. למה שלא מישהי אחרת תארגן? אמא אמרה לי: 'זה באופי שלך, את וַעַד. את צריכה לקבל את זה'. ובאמת בהמשך למדתי לחבק תפקידים כאלה".

כחברה באגודת הסטודנטים היא הצליחה להביא לביטול הניסויים בבעלי חיים בחלק מהקורסים. "סטודנטים בשנה מעליי סיפרו לי שעורכים ניסויים כאלו לא לצורך מחקר, אלא לצורך למידה. שנה אחרי שנה מראים לכל סטודנט איך עובדות ריאות של חולדה, איך רגל של ג'וק קופצת, וכן הלאה. זה היה מיותר לגמרי. סטודנטית אחת התקשרה אליי וסיפרה לי בבכי שמאיימים עליה שלא תסיים את השנה אם לא תעשה את מטלת המעבדה. והיא לא מסוגלת, כי זה נגד הערכים שלה.

"הבנים אומרים 'המבחן היה קשה', אבל הילדות אומרות 'נכשלתי כי אני טיפשה, אני לא טובה בחשבון'. ואם הצלחתי במבחן, זה כי כולם קיבלו ציונים טובים. תמיד יש הסבר למה לא מגיעות לנו המחמאות. בעולם העבודה זה אומר שאנחנו נמנעות מהגשת מועמדות לתפקיד, או מבקשת העלאה"

"מצאתי את עצמי מציגה את הנושא מול ועדת הוראה שישבו בה פרופסורים וראשי חוגים והדֵּקָן כמובן. עשיתי עבודת הכנה, קראתי את הספרות, בדקתי מה קורה במקומות אחרים בארץ ובעולם, איפה יש ניסויים ואיפה אין, ומה התחליפים. גיליתי שביותר מ־80 אחוז מהאוניברסיטאות בעולם זה כבר לא קיים בכלל, ובשאר המקומות זו בחירה ולא חובה".

מישיבת ועדת ההוראה היא נושאת עוד חוויה טראומטית של דיכוי הביטחון העצמי. "סיימתי להציג את הסקירה המקיפה שלי, ופרופסור לכירורגיה אמר לי מיד: 'אויש, את ילדה! איזו תמימות, לחשוב שתשני משהו!'. מאותו רגע שתקתי. הייתי עם דמעות בעיניים, לא יכולתי בכלל להגיב. אבל בדיון שהתפתח שם, אחת הבכירות אמרה: 'אני חושבת שכדאי שנתייחס ברצינות לדברים שעולים מהסטודנטים שלנו'. בסוף השנה הזאת הניסויים הפסיקו להיות בגדר חובה. ברגע שהם היו רשות, הסטודנטים הצביעו ברגליים וכולם בחרו את התחליף שלא מערב בעלי חיים".

לקראת שנת הלימודים השלישית היא השתכנעה כאמור להתמודד על ראשות אגודת הסטודנטים למקצועות הרפואה. בתפקידה היא נאלצה להתמודד עם השלכותיו של המשבר הממושך שפקד את בית החולים הדסה. עשרות מרצים־רופאים מהסגל קיבלו הזמנה לשימוע, והלימודים בפקולטה השתבשו. פוסטן־קורן הוביל את עמיתיה להפגנה מול ביתו של סגן שר הבריאות דאז, יעקב ליצמן. "יצאנו להפגנה מוקדם, בחמש וחצי בבוקר, כדי להספיק לחזור ללימודים. ככה זה סטודנטים לרפואה".

באגודה היא הכירה את אלדד פוסטן, אז סטודנט לפכ"ם – פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה. "למדתי ממנו המון מהבחינה המעשית, איך יוזמים ומוציאים לפועל רעיונות, אבל יותר מזה למדתי ממנו על הצד המנטלי, על חוסן וביטחון עצמי. היום אני לא מי שהייתי כשהכרתי אותו, ובמידה רבה זה בזכותו. ראיתי בו אופטימיות וביטחון וחתירה למטרה, ולמדתי להיות כזאת גם בעצמי. ובמובן האישי, לא דמיינתי בן זוג שיתמוך בי כל כך ויעשה הכול כדי שאצליח במסלול שבחרתי".

בתום תפקידה באגודה הבינה פוסטן־קורן שהיא לא יכולה לחזור ולהיות "רק סטודנטית", שמתרכזת בלימודיה ולא תורמת מעצמה לחברה. "פתאום נפל לי האסימון, שאני לא צריכה לחכות עוד ארבע שנים לתואר דוקטור: אני יכולה להתחיל כבר עכשיו לעשות דברים שמשפיעים על חייהם של אנשים".

כך נולדה עמותת "שוות". "הרעיון הוא לאפשר לנערות לחזק את תחושת הערך העצמי שלהן, ולתת להן כלים למימוש שאיפותיהן", היא מסבירה. העמותה, בניהולה של מעיין ארזי־מלינרסקי, מפעילה תוכנית מנהיגות שנתית וסדנאות לפיתוח הערכה עצמית חיובית. מנחות שעברו הכשרה מגיעות לבתי הספר, נפגשות עם תלמידות בנות 12, ומעבירות תכנים שבבסיסם ההבנה ששוויון הזדמנויות יצמח מלמטה – מהנערות עצמן.

מחקרים שאספה פוסטן־קורן מראים שהביטחון העצמי של נערות יורד חדות בגיל ההתבגרות. בעוד הבנים נוטים לתאר את עצמם כ"חסרי פחד", בנות בוחרות בהגדרות כמו "ביישניות" ו"מודאגות". עוד נמצא שנערות נוטות להימנע מאתגרים שסיכויי ההצלחה בהם אינם ברורים, ובמקרה של כישלון הן מאשימות את עצמן – שלא כמו הבנים, שבדרך כלל מפנים את האצבע לנסיבות חיצוניות. כתוצאה מכך, צעירות רבות נמנעות מלהגשים את מלוא הפוטנציאל שלהן, וכך גדלים הפערים בין המינים. "הבנים אומרים משפטים כמו 'המבחן היה קשה', ואילו הילדות אומרות 'נכשלתי כי אני טיפשה', 'כי אני לא טובה בחשבון'. אלה אמירות שקשה מאוד להתקדם מהן ולנסות שוב", מסבירה פוסטן־קורן. "זה עובד גם בכיוון ההפוך. אם הצלחתי במבחן, זה כי היה לי מזל, או שכולם קיבלו ציונים טובים. תמיד יש לנו הסבר למה לא מגיעות לנו המחמאות. כשקראתי את המחקרים האלה אמרתי: וואו! לא רק אני עושה את זה!

"החוקרות שבדקו את התופעה, הסבירו גם איך היחס הזה שלנו לכישלון ולהצלחה גורם לנו לפחד לצאת מאזור הנוחות שלנו. אנחנו לא לוקחות משימות שאנחנו עלולות להיכשל בהן. בעולם העבודה זה אומר להימנע מהגשת מועמדות לתפקיד, ולפחד לבקש העלאה. זה משנה את כל ההתנהלות שלנו, ולא רק בקריירה. לשמחתי באותו המחקר הוצע גם מה אפשר לעשות כדי לשנות את זה. אחד הדברים הכי חשובים הוא מישוב עצמי פרקטי".

למה הכוונה?

"אם נכשלתי במבחן – למצוא את הנקודות לשימור ולשיפור בשיטת הלימוד שלי. אולי זה קרה כי למדתי עם חברה מסוימת, ואנחנו מוציאות זו את זו מהריכוז, או שאין לנו אותה צורת למידה? המסקנה המעשית היא שבפעם הבאה אני אלמד עם מישהי אחרת. כלומר, יש לי מה לעשות עם זה, אני יודעת איך לגשת למבחן הבא. ואם קיבלתי ציון גבוה, זה לא 'כי היה לי מזל'. אין דבר כזה, יש סיבה להצלחה וצריך לשמר אותה. למשל – הצלחתי שביקשתי מאמא שלי שתזכיר לי כל ערב לשבת שעתיים ללמוד".

המרתונים יחכו

בשמונת החודשים האחרונים פוסטן־קורן מתמחה במחלקת לב בבית החולים שיבא תל־השומר. לפני כן נשלחה לסטאז' בבית החולים ברזילי באשקלון; כך נקבע בהגרלת מקומות ההתמחות. בתחילה היא התאכזבה לשמוע שעליה להתרחק מהמרכז, אבל בדיעבד היא שמחה על השיבוץ. "חשוב להכיר בתי חולים בפריפריה, לראות איך דברים עובדים שם", היא אומרת. כשאני שואלת אותה על ההבדלים בין בתי החולים, היא שוקלת מילים, חוששת לפגוע בעמיתים שהכירה שם. "מעצם היותם בפריפריה, יש הבדל בתקציבים שמושקעים שם, וגם בכוח האדם שמגיע. כשאת בוחרת עובדים, ולא משנה באיזה תחום, כדאי שיהיו לך כמה שיותר אלטרנטיבות. אחת הבעיות של הפריפריה היא שרוב האנשים לא רוצים להגיע להתמחות שם, וכך הרמה לא מצליחה להתרומם לעבר המקובל בבתי החולים במרכז. גם התנאים הפיזיים הם לא כמו במרכז, אין שם מכשור שקיים בבתי החולים הגדולים, ויש מחלקות שלא קיימות שם".

למה בחרת להתמחות דווקא ברפואת הלב?

"בשלב מוקדם יחסית בלימודים ידעתי שהתחומים הכירורגיים מעניינים אותי יותר מאחרים, ולא רק בגלל האנטומיה של גריי. כשהגענו בשנה הרביעית למחלקות שובצתי בהתחלה בפנימית, ושם התחושה הייתה עצובה ומדכאת. התחלתי לחשוב שאולי אני בכלל לא צריכה לעסוק ברפואה. אבל כשהגענו לכירורגית נרגעתי, הבנתי שהכול בסדר ושאני אהיה רופאה".

בתחום שלך הפער בין המינים מורגש היטב. שיעור הרופאות במחלקות הכירורגיות נמוך מאוד, ודאי בתחום ניתוחי הלב.

"נכון. זה משתנה, ומספרן של המתמחות עולה, אבל זה עדיין מקצוע גברי, בפרט אם את מסתכלת על הבכירים בתחום".

מדוע נשים נמנעות מלבחור בו? זה תחום קשוח יותר?

"הוא תובעני, דורש הרבה מאוד נוכחות, ויש עומס רב במהלך היום. בין המקצועות הכירורגיים, זה הקיצון. אני חושבת שגם באופן היסטורי, הקרדיולוגיה משויכת יותר לגברים. אבל אותי המקצוע הזה עניין, ויש בו גם אופטימיות".

העבודה שלה אינטנסיבית, וכוללת בין השאר חמש תורנויות של 26 שעות בכל חודש. לא פשוט ללהטט בין בית החולים, הפעילות בעמותה וגידול תאומות בנות שלוש, אבל היא מדגישה שאלדד הוא אב פעיל ושותף מלא, ובתוספת סיוע של הסבים והסבתות, הבית שלהם מתוקתק – גם אם ערמות הכביסה לא תמיד מקופלות בזמן.

• שלוש שנים לקורונה: הלקחים שהופקו בהיערכות לזן הקטלני הבא
• הבעיות והכשלים בתוכנית גפ"ן של משרד החינוך התחילו הרבה לפני אבי מעוז

מלבד עמותת "שוות" פוסטן־קורן הקימה גם את "המרכז לחדשנות ויזמות רפואית" בקמפוס האוניברסיטה העברית. "הקמתי את המרכז יחד עם חברתי תומי ג'ייקוב, והמטרה שלנו היא להכין את אנשי הרפואה של המחר להיות מתווי הדרך של רפואת העתיד. המרכז מכשיר סטודנטים למקצועות הרפואה להיות שגרירי שינוי ולקדם שילוב חדשנות וטכנולוגיה בעולם הרפואה, מתוך הבנה מעמיקה של הצרכים בשטח".

על מה את מוותרת למען הקריירה הרפואית והעשייה החברתית?

"אין פה טלוויזיה. אני מוותרת על פנאי, על להימרח קצת מול המסך בערב ולשחרר את המוח. פעם אהבתי מאוד לקרוא ספרים, והיום אני בקושי עושה את זה. גם על ספורט אני מוותרת. לפני ההתמחות אלדד ואני היינו רצים המון ביחד. רצנו חצי מרתון באמסטרדם, ואחר כך התאמנו לחצי מרתון בירושלים, אבל ערב לפני המירוץ חליתי בקורונה. עכשיו אם אני מצליחה לעשות אימון אחד בשבוע, ריצה של שלושה קילומטרים, אני אומרת תודה. אני כן נפגשת עם חברות, על זה אני חושבת שאסור לוותר. כל הזמן יש דיאלוג שלי עם עצמי, על מה לוותר ועל מה לא, אבל הדבר הכי חשוב הוא לחיות בשלום עם הבחירות שלי".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il