המפגש הראשוני של משה אלפי עם שומרוני הותיר אותו בהלם. "הפקתי מיצג למרכז המבקרים בהר גריזים, והתוודעתי שם למלומד של העדה, בנימים צדקה", הוא מספר. "כן, לפי הגרסה השומרונית הבן הצעיר של יעקב נקרא 'בן ימים', שיאריך ימים, שלא כמו אמו רחל שמתה בלידתו בדרך אפרתה. מכל מקום, הייתי בשוק מההיכרות איתו. תארי לעצמך שאת פוגשת מישהו דומה לך מאוד, הוא כמעט את, ואז את מתבוננת פנימה ומגלה שהוא שונה ממך בצורה מאתגרת. זה שאב אותי. הרגשתי שאני פוגש את סבא־רבא־רבא־רבא שלי, איזה יהודי שחי לפני שעם ישראל התפזר בעולם ואסף לעצמו המון דברים מהגלויות.
"בכל הקשור לשמירת מצוות, אנחנו תמיד אומרים 'תיצמד למה שכתוב'. אבל אני כיהודי לא שומר בדיוק את התורה, אלא את השולחן ערוך. אם היינו דת של תורה, היינו מתנהגים אחרת לגמרי. והם, השומרונים, שומרים ממש את התורה – את יום כיפור, פסח ושבת כפי שהם במקרא. אין אצלם עבודה זרה, אלו אותם חמישה חומשי תורה. יש שם נקיות ותמימות שמזכירות לי את סבא שלי המזרחי, את ההתנהלות של קהילה מזרחית, לעומת החינוך האירופי שגדלתי עליו".
יד מפזרת חול על המסך. קול ברקע מספר על בני אברהם, יצחק ויעקב שזבחו שה ומרחו מדמו על מזוזות הבית. בחול מתהוות סצנות שמתארות את עם ישראל יוצא ממצרים, הולך במדבר ומגיע אל מרומי הר גריזים, שם נכרתת הברית עם הא־ל. כך נפתח הסרט "השומרונים: עדה. תורה. הר". במשך יותר משש שנים התחקה אלפי אחר השומרונים והליכותיהם, ולשם כך נכנס עם המצלמה גם לתוככי שכם. סרטו החדש מתעד בנאמנות את העדה ואת המסורת שלה, הדומה כל כך ליהדות ועם זאת שונה מאוד.
"בתקופת הפקת הסרט ביליתי עם השומרונים שבת שלמה", מספר אלפי. "בשבת אין בכלל שימוש בחשמל. לא מפעילים פלטה, והאוכל בארוחות מוגש קר. לפני כניסת השבת מנתקים אפילו את המקרר. גם את האורות מכבים, והתפילה בבית הכנסת מתקיימת בחושך מוחלט כמעט. אין קידוש, אין זמירות. שביתה מוחלטת.
"הרבה אנשי שמאל וחילונים אומרים לי שאנחנו הדתיים תקועים בעבר, אבל כשאני פוגש את השומרונים אני נחשף דווקא לשאלת האותנטיות שלנו. כי אנחנו שומרים הלכה, שמטבעה היא הולכת, זזה. התורה שלנו חיה ומעודכנת. יש לנו יד אחת בעבר ויד שנייה בהווה, אבל לשומרונים יש שתי ידיים בעבר. הם לא חידשו אף חג מעבר לכתוב בתורה, ואנחנו כן. אנחנו פוסקים הלכה על בסיס עקרונות העבר, אבל מעדכנים אותה – יש שימוש בחשמל בשבת, יש גלולות למניעת היריון ועוד דוגמאות. הרווח מהעדכונים ברור: אנחנו כ־15 מיליון יהודים, ואילו השומרונים מונים רק 862 – בעצם 863, כי אתמול נולדה תינוקת. אז האם עליי לשמור את המסורת כפי שהיא, לא לזוז מהמקור שאני מאמין בו, גם אם המחיר הוא שאני נשאר קטן ונמצא בסכנת הכחדה תמידית? הקונפליקט הזה ליווה אותי לאורך שנות יצירת הסרט".
מצד שני, בסרט אנחנו רואים שגם בקהילה השומרונית יש מי שמשתמשים במזגן בשבתות חמות במיוחד.
"צריך להבין, התקופה הזאת היא צומת דרכים בעולמם החברתי והדתי של השומרונים. כניסת הרשתות החברתיות, והשתלבות של כלות מאוקראינה שגדלו בתרבות אחרת ועכשיו הן מגדלות את הדור הבא של העדה – כל זה ישנה את פניה".
יקום מראה
סרטו של אלפי, שיוקרן בחנוכה תחת קורת הגג של "הפסטיבל לקולנוע יהודי" בירושלים, הוא חלק מפרויקט נרחב של ישיבה יוניברסיטי בניו־יורק, שמבקש להציג לציבור הרחב את השומרונים – קהילה המונה היום כמה מאות בני אדם, שמתגוררים בעיקר בשכם ובחולון. כחלק מהפרויקט נפתחה לפני שלושה חודשים במוזיאון התנ"ך בוושינגטון תערוכה ששמה "השומרונים אנשי התנ"ך", והופקו כמה ספרים ייחודיים המוקדשים לעדה – ספר ילדים, ספר בישול לפי מתכונים מסורתיים, ואסופת מאמרים של חוקרים מרחבי העולם.
"לפני כמה שנים נתקלתי ב'קול קורא' מטעם הקרן החדשה לקולנוע, שהציעה להפיק סרט על השומרונים עבור הישיבה יוניברסיטי", מספר אלפי. "ביקשתי מבנימים לכתוב מכתב בשם העדה ולהודיע שהם מוכנים לשתף פעולה ולצלול אל המסע הזה יחד איתי. עם זאת אמרתי לו שאני לא מתכוון ליצור סרט תדמית: זה יהיה תיעוד האתגרים של עדה שמונה 850 איש ונאבקת בכל יום מחדש על קיומה. לשמחתי, הם הסכימו. יצאתי לדרך בתמיכת הקרן החדשה לקולנוע, ולימים הצטרפה אליה גם קרן הקולנוע שומרון. זו ההפקה הראשונה שמשותפת לשתי הקרנות – כן ירבו".
יוזם הפרויקט והעומד בראשו הוא סטיבן שמעון פיין, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל וראש המרכז ללימודי ישראל בישיבה יוניברסיטי. גישתו של פרופ' פיין נקראת בפיו "תנ"ך־פלמ"ח"; כבר כשפתח לפני שנים רבות את המרכז ללימודי ישראל, הוא הודיע שתחומי המחקר ישתרעו מאברהם אבינו עד ימינו אנו – ולא יתמקדו רק בשנים שאחרי תחילת הציונות, כמקובל במרכזי מחקר אמריקניים אחרים שעוסקים בישראל.
"הרמתי טלפון לסטיבן", מספר אלפי. "אמרתי: שלום, קוראים לי משה אלפי, אני איש דתי, ימני, גר באבו־גוש, לומד ערבית ורוקד ריקודים יווניים. לרגע היה שקט, ואז הוא אמר: אתה כבר מוצא חן בעיניי".
גם פרופ' פיין הכיר את השומרונים לראשונה דרך בנימים צדקה: עוד בתקופת לימודיו באוניברסיטה הוא רקם ידידות עמוקה עם המלומד מהר גריזים, שהסתובב אז בעולם כשגריר של העדה. "השומרונים הם 'יקום המראה' שלנו", אומר לנו פיין. "אנחנו עם של שבטים, וזהו השבט הקטן ביותר. הם ישראלים אבל לא יהודים, ערבים אבל לא מוסלמים, ויושבים בתוך הפער הזה. החוקרים בשנות התשעים קישרו כל ממצא בארץ ליהדות או לנצרות, ואני אמרתי שצריך קודם כול להיכנס אל תוך העדה השומרונית ולהכיר את המטמון הספרותי, החומרי ומעל לכול האנושי שיש בה. לכן גם רציתי שיהיה סרט שיבין את המורכבות של החיים שלהם כראי לחיים שלנו, ויעלה את השאלה מה אנחנו יכולים ללמוד מהם. רציתי שזה גם יהיה סרט בגובה העיניים, שייעשה יחד איתם. כששוחחתי עם משה אלפי הבנתי שאנו רואים עין בעין את המשימה שלפנינו: לראות את האנשים. לא לעסוק בפוליטיקה, אלא להתבונן בעדה ובאנשיה. לגשת אליהם בהקשבה, ללא שיפוט.
"במשך דורות רבים היו מתחים בין היהודים לשומרונים, אבל לא תמיד. במאה השנייה, לדוגמה, רבן שמעון בן גמליאל התיר אפילו לאכול את המצות שלהם בפסח. גם בימי הביניים הסתדרנו איתם לא רע. אני רוצה להציג אותם מתוך סימפטיה ורגש, ואולי לספק כלים להתבוננות ב'אחר'. למה שנפחד מעם שיכול למלא בסך הכול שני מטוסי בואינג?"
פרופ' סטיבן פיין, יוזם הסרט: "הם ישראלים אבל לא יהודים, ערבים אבל לא מוסלמים, יושבים בתוך הפער הזה. אני רוצה להציג אותם מתוך סימפטיה ורגש, ואולי לספק כלים להתבוננות ב'אחר'. למה שנפחד מעם שיכול למלא בסך הכול שני מטוסי בואינג?"
לפי המקורות היהודיים, השומרונים הגיעו לארץ מהעיר הקדומה כותא, באזור עיראק של ימינו. מלכי אשור, שנהגו להגלות את העמים שתחת שלטונם, הם שהביאו אותם לכאן. בניסיון להתערות בסביבתם החדשה קיבלו השומרונים על עצמם את היהדות – אבל רק באופן חלקי. הם אימצו את חמשת חומשי התורה, אבל לא את ספרי הנביאים והתורה שבעל פה. הפילוג הסופי נוצר בימי עזרא הסופר, כאשר השומרונים ביקשו להשתתף בבניית בית המקדש השני, ונדחו בנימוק שאינם שייכים לבני ישראל. בעקבות זאת, כך מספר יוספוס פלביוס בכתביו, הקימו השומרונים בית מקדש משלהם בראש הר גריזים. יוחנן הורקנוס החשמונאי הרס אותו בשנת 110 לפני הספירה, אך השומרונים לא נטשו את דרכם ואת ההר שהפך בעיניהם למקודש.
הכרוניקות השומרוניות מספרות סיפור אחר לחלוטין על שורשי העדה. לפי גרסתם, השומרונים הם צאצאי השבטים מנשה, אפרים וחלק מלוי. הקרע בינם ובין שאר "היהודים" נוצר עוד לפני הקמת בית המקדש הראשון: עלי הכהן, כך מספרים השומרונים, נטש את המשכן שניצב ליד שכם, והקים משכן מתחרה בשילה, בואכה ירושלים. מאז ולאורך כל ההיסטוריה של שני העמים־האחים, גרעין הוויכוח הוא המקום הנבחר – הר גריזים או הר המוריה.
השומרונים מכנים את עצמם "שָׁמֶרִים", דהיינו "שומרי התורה" האמיתיים. הם משתמשים בכתב העברי הקדום, מתפללים בשפה עברית עתיקה ומאמינים שנוסח התורה שבידיהם הוא זה שניתן בהר סיני. שלוש פעמים בשנה – בפסח, בשבועות ובסוכות – הם עולים לרגל להתפלל בהר גריזים. על השבת הם שומרים בחומרה, וגם איסור נידה זוכה אצלם לפרשנות מחמירה. אישה בתקופת טומאתה אינה נוגעת בבני אדם אחרים או בחפציהם, ועליה להכריז בקול שהיא "מסמדה", כדי שלא ייגעו בה.
"בשנות השמונים התגלו ממצאים ארכיאולוגיים רבים הקשורים בעדה", מספר פרופ' פיין. "בצור־נתן, למשל, נחשף פסיפס בית כנסת שומרוני, עם ציורי מנורה וארון הברית, אך ללא לולב ואתרוג, שמופיעים בפסיפסים יהודיים רבים. אנשי המחקר הבינו שאלה כנראה סימני היכר ייחודיים למיקרו־עם שחי כאן".
בתקופות מסוימות ידעה העדה פריחה חומרית ומספרית, אך מרידות כושלות בשליטי הארץ הובילו למעשי טבח וגירוש בכפייה שצמצמו את מספרם של השומרונים. מצבם החמיר במיוחד בתקופתו של אבראהים פאשה, קצין מצרי ששלט בארץ ישראל לקראת אמצע המאה ה־19. היהודים זכו ממנו ליחס אוהד, אולם את השומרונים הוא רדף עד חורמה משום שראה בהם מוסלמים כופרים. מי שנחלץ למען השומרונים אז היה הרב הראשי של יהודי ירושלים, חכם באשי חיים אברהם גאגין. תעודה שמסר להם קובעת כי "העם השומרוני הוא ענף מבני ישראל המודה באמיתות התורה". צעד נוסף לשבירת הקרח בין העמים עשה יצחק בן־צבי, שחקר את העדה וגם סיפק לה משאבים כדי להתגבר על העוני. הקשרים עם בן־צבי, לימים הנשיא השני של מדינת ישראל, הפכו את השומרונים לתומכים נאמנים של המדינה היהודית.
"התנועה הציונית יכולה להתגאות ביחסה אל השומרונים", אומר פרופ' פיין. "אחד העם בשעתו כתב שחייבים להושיט להם יד, שהם מייצגים מסורת ישראל עתיקה. כששכם עוד הייתה מעבר לגבול, שרי הדתות שלחו להם כסף דרך הג'וינט. ב־67', כאשר הטנקים הישראליים הגיעו לשכם, השומרונים ראו בכך חלום שמתגשם.
משה אלפי: "מוציאים את הצלי מהתנורים, והקהל שר יחד את הפיוט 'אמברך בית יעקב', שמדבר על יציאת מצרים. גם אם אתה לא מבין את השפה, יש שם עוצמות רוחניות מטורפות. קהילה שלמה עומדת לפני א־לוהים, והזבח מונח על מצות ומרורים ממש כמו בפסוק. מי שמרגיש שהמראה הזה מעורר בו ציניות, הבעיה היא אצלו"
"בזכות פועלו של בן־צבי, הם נכנסו ל'דת הממלכתית' – ולא האורתודוקסית – של מדינת ישראל. משרד הדתות לא מגדיר אותם כיהודים, והם באמת לא יהודים; הם לא היו חלק מההגדרה 'יהודי' שהתפשטה בתקופה הרומית, כאשר התקיימה כאן פרובינציית יהודה. ובכל זאת, חוק השבות מ־1949 מכיר בהם ובזכותם לאזרחות, והם יכולים להיות ישראלים ולקבל מקום מכובד בעולם של דוברי העברית. חלקם מתגוררים בשומרון, ומחזיקים שתי תעודות זהות – ישראלית ופלסטינית. כמה מהם עובדים בנתב"ג, ויש מישהי שמנהלת בית ספר יסודי בשכם. אלה שחיים בחולון הם ישראלים לכל דבר. הם לא יהודים ולא רוצים להיות יהודים – הם שומרונים".
בספר המלווה את התערוכה, מספר פיין, יש שו"ת מעניין שממחיש את יחסם של פוסקי ההלכה אל השומרונים. "בית כנסת ליד איזמיר קיבל במאה ה־16 פרוכת יפה עם כיתוב באותיות שומרוניות, שמקורה בבית כנסת שומרוני. הייתה התלבטות אם מותר לתלות אותה. הרב שהשאלה הופנתה אליו פסק: זה אומנם מותר, כי השומרונים לא מוגדרים עובדי עבודה זרה, אבל אל תתלו".
מסובך להיות שומרוני?
"יוספוס פלביוס כתב שכאשר מצבם של היהודים בעולם טוב, השומרונים אומרים שהם שייכים לנו, וכשהמצב לא כל כך טוב, הם אומרים שהם לא חלק מאיתנו. כמו הכנר על הגג, הם חיים בין לבין. גם היום יש מהם שפונים יותר לצד הפלסטיני, אבל הרוב מעדיפים את הצד הישראלי. שומרונים שזקוקים לאשפוז מגיעים לבתי חולים בארץ, ונשים אוקראיניות שמתחתנות עם שומרונים לומדות עברית באולפן באריאל. היום הם כבר בורגנים, נוסעים כמו כל הישראלים לבורגס, חיים בבתים יפים. היחסים איתם התפתחו, ויש קשרי שכנות בין השומרונים בשכם לתושבי הר־ברכה. הטחינה הנהדרת שלהם היא בהשגחת בד"ץ".
לדברי אלפי, גם השלטון הירדני גילה הבנה כלפי העדה שעל קו התפר, והעריך את הדבקות שלה באמונתה. "שמואל איסמעיל ששוני, מזקני השומרונים, סיפר לי שהוא ניגש לבחינות הבגרות בתקופת הכיבוש הירדני. הכלל אז אמר שמי שנכשל במקצוע אחד וגם בבחינה החוזרת, צריך להיבחן בכל המקצועות מההתחלה. שמואל עמד להיבחן במתמטיקה, וחשש מאוד מפני שהבחינות החוזרות התקיימו תמיד בשבתות. הוא פנה לכוהן של העדה, והכוהן לקח אותו ואת אביו לפגישה עם שר החינוך של הממלכה. כשהם הגיעו, האב התחיל לבכות. 'למה הוא בוכה?', שאל השר, והכוהן הסביר שאם הנער ייכשל בבחינה, לא תהיה לו ברירה אלא להיבחן בשבת. שר החינוך ענה: 'אם הוא ייכשל, אני מתחייב לך שהבחינה החוזרת לכל הממלכה תהיה ביום אחר'. וכך היה. בכל רחבי ירדן נבחנו ביום חול, בגלל שומרוני אחד ששומר שבת".
כמו דג באקווריום
"לפני 230 שנה היה אחד, קראו לו חליל. הוא לא למד את התורה, אבל כששמע את הילדים קוראים א', ב', ג', ד', הוא קלט. (…) ביום הכיפור לא ידע איך לקרוא בתורה או את השירה, הייתה לו מחרוזת ביד והוא מסובב – א', ב', ג', ד', ואף אחד לא שומע אותו. שניים מהשומרונים העשירים ביותר, פראג' צדקה ויצחק לוטפי, הלכו לכוהן עמרם לשאול לשלומו, והוא אומר להם: 'חשבתי הלילה על הכיפור, אם א־לוהים סלח לנו על חטאינו. בא אליי המלאך ואמר לי: סלחתי לכם, למען חליל הזה'. כעבור שנה בכיפור, בא פראג' לחליל והזמין אותו לאכול אצלו בסוף הצום. גם לוטפי הזמין את חליל לסוף הצום. למחרת עלו שניהם אל הכוהן, והוא אמר להם: ברוך השם, ישבתי בלילה, אני ואשתי והילדים וחליל, ואכלנו. צדקה אמר: חליל היה על השולחן שלי ואכל איתי. גם לוטפי אמר: חליל ישב אצלי ואכל. אמר להם הכוהן: קומו נלך לראות את חליל. חליל גר בבית פשוט בשכונה, נכנסו וקראו לו, אף אחד לא ענה להם, והם מצאו אותו מת. אמר להם הכוהן: יש פה סוד (…) מאותו יום קראו לו 'חליל אסורייה', כלומר בעל הסוד".
(מתוך "הגדות השומרונים" שמלוות את התערוכה במוזיאון התנ"ך, מפיו של מהללאל בן בנימים צדקה)
הסרט "השומרונים" מאפשר הצצה אינטימית וקרובה מתוך העדה אל חייה והאתגרים העומדים בפני חבריה, בפרט אלו שגרים בשכם, צמוד לחברה המוסלמית. "אני חושב ששלושה אלמנטים סייעו לכך שהעדה תפתח בפניי את הדלת ואת הלב", אומר אלפי. "אני בא פתוח ומקשיב, אני איש דתי שמכבד את הדת ולא מתנשא, ואני דובר ערבית. השפה הזו מאפשרת חיבור, אף שהם דוברים גם עברית ועברית עתיקה".
בסרטו הוא עוסק בין השאר בהתמודדות של צעירי העדה עם המשימה הסבוכה של מציאת כלה. "שאדי זיו אלטיף, אחד המצולמים, אמר לי: 'בחור יהודי הוא כמו דג באוקיינוס, בחור שומרוני הוא כמו דג באקווריום'. מאחר שהקהילה קטנה מאוד, אין להם עם מי להתחתן. יהודים או מוסלמים לא ירצו לעבור לדת השומרונית, אז מה עושים? אחד הפתרונות הוא ה'בדל', נישואי חילופין בתוך העדה: 'קח את הבת שלי ככלה לבן שלך, ואני אקח בתמורה את הבת שלך עבור הבן שלי'. אבל לא לכולם זה מתאים, ולפני כ־14 שנים נמצא פתרון אחר. הבן של כוהן העדה פרץ את הדרך כשהתחתן עם בחורה מאוקראינה. מאז נוספו עשרות נשים אוקראיניות לקהילה בשכם ובחולון, והיום מתרוצצים בין השומרונים ילדים תכולי עיניים. שלוש השפות – אוקראינית, ערבית ועברית – נשמעות שם בערבוביה".
מצב השומרונים החמיר בתקופת שלטונו של אבראהים פאשה, שראה בהם מוסלמים כופרים ורדף אותם עד חורמה. מי שנחלץ למענם אז היה הרב הראשי של יהודי ירושלים, חכם באשי גאגין. תעודה שמסר להם קובעת כי "העם השומרוני הוא ענף מבני ישראל המודה באמיתות התורה"
מיהן הכלות מאוקראינה? מה מניע אותן להיכנס לתרבות שונה כל כך מזו המוכרת להן?
"אלו נשים משכילות ברובן, שחשות שאין להן עתיד באוקראינה. הן מעדיפות לחיות בישראל שהיא מדינה מערבית, וגם לקבל ביטחון של בית, משפחה ומסגרת. אבל לא כולם מרוצים מהבאת הנשים מבחוץ. אחד המרואיינים בסרט טוען שהעדה נכחדת מכיוון שהנשים הללו לא מקפידות על הכללים, לא שומרות נידה ומעשנות בשבת".
מצלמתו של אלפי מלווה את שאדי כשהוא טס לחרסון באוקראינה כדי לפגוש את נטשה, רעייתו המיועדת. כעבור זמן לא רב נוחתת הכלה בשכם, כמעט היישר לאירוסין, לחתונה ולהשתלבות במשפחה גדולה שהיא לא פגשה מעולם. נציג נוסף של בעיית הרווקות הוא בריתוֹ, בחור בן עשרים פלוס. הוא יושב עם אביו, החזן הראשי של העדה, ומנהל איתו שיחה נוקבת בנוגע לסיכוייו הדלים להקים משפחה עם אישה שומרונית. שלוש בחורות מהעדה סירבו לו, מספר בריתו, ולכן הוא החליט להתחיל לחפש בכיוונים אחרים. האב שותק ממושכות, ובריתו מאתגר אותו: "גם משה רבנו לא התחתן עם שומרונית או עם ישראלית".
למה דווקא אוקראיניות?
אלפי: "אני חושב שאין להן ממש דת דומיננטית, ולכן הכניסה שלהן לעולם דתי זר קלה יותר. שמעתי על זוג אחד כזה שהתגרש, אבל נראה שהרוב השתלבו והן די מרוצות. כך או כך, הבאת נשים מבחוץ משנה את התרבות של השומרונים עצמם. בסופו של דבר יקרה להם מה שקרה לעם ישראל, בעקבות החשיפה לתרבויות אחרות".
בנימים צדקה מייצג דרך נוספת להתמודד עם הדעיכה הדמוגרפית: הוא מתרוצץ ברחבי העולם ומנסה "לשמרן" עוד ועוד בני דתות אחרות. בברזיל הוא מצא עשרת אלפים איש שרוצים לקבל עליהם את האמונה השומרונית, וגם בארצות הברית ובאנגליה נחלו מסעותיו הצלחה. ואולי המילה "הצלחה" אינה מתאימה כאן: "בעדה קטנה כל כך, הפתרון של האחד הוא הסכנה של האחר", אומר אלפי. "את החברים בקהילה זה מלחיץ. אשת הכוהן הגדול אומרת בסרט לבנימים: 'אני לא אוהבת את זה שיבואו לכאן כמה אלפים וישנו את העדה'".
בחרת לפתוח ולסיים את הסרט בתיעוד של שחיטת שישים כבשים באירוע הדתי המרכזי של השנה, זבח הפסח בהר גריזים. זה לא קל לצפייה, ואפילו מעורר ציניות כלפי העדה הזאת.
"כשאני יוצר סרט, אני לא מתפלמס עם המצולמים אלא נמצא בהקשבה. יש כאן התבוננות בעולם אחר, ועולה השאלה מה אני לומד ממנו על עצמי. אנחנו היהודים מדברים על ירושלים, אבל איפה היא מופיעה בתורה? כל הקטע של קדושת ירושלים נכנס רק אצל הנביאים, ואילו התורה מדברת על אזור השומרון ובתוכו על הר גריזים. אברהם אבינו הגיע לשכם, יעקב הגיע לשכם, ועם ישראל היה לעם במעמד שהתקיים בין הר גריזים להר עיבל. אז אני מקשיב לנרטיב שלהם, שהוא בן 3,600 שנה, ויש לו מקום בהיגיון שלי".
לפי אלפי, את התהיות צריך להפנות דווקא להתנהלות הדתית של העם היהודי. "אדיר זיק ז"ל, מורי ורבי שלמדתי ממנו הרבה דברים ביצירה ובכלל, נהג לומר: 'מסימני הגאולה – פתיל תכלת ועלייה להר הבית'. במשך שנים עליתי להר הבית, אבל שאלתי את עצמי – למה אנחנו לא עושים זבח פסח, אם אין מניעה הלכתית? ופתאום הגעתי לחבורה השומרונית הזו, שזובחת שישים כבשים, והבנתי שייתכן שכך זה נראה בבית המקדש. כל משתתפי טקס הזבח לבושים לבן, ויש שם אנרגיה רוחנית שצומחת ממעשה פיזי כל כך. כשכל העדה קוראת יחד בעברית עתיקה 'כריזין ואמרין אין אלה אלא אחד', אין א־לוהים אלא אחד, ומקבלת עול מלכות שמיים – זה רגע שגורם לי צמרמורת וקתרזיס מטורף. רגע מרגש נוסף מגיע כשמוציאים את הצלי מהתנורים, והקהל שר יחד את הפיוט 'אמברך בית יעקב', שמדבר על יציאת מצרים. גם אם אתה לא מבין את השפה, יש שם עוצמות רוחניות מטורפות. קהילה שלמה עומדת לפני א־לוהים, הזבח מונח על מגש עץ שלא יקבל טומאה, ומתחת לצלי יש מצות ומרורים, ממש כמו בפסוק 'על מצות ומרורים יאכלוהו'. אין בי שום ציניות כשאני רואה את זה, ומי שמרגיש שמתעוררת בו ציניות, הבעיה היא אצלו.
"אני התגרשתי פעמיים. הפעם הראשונה ריסקה אותי בכאב עצום, ובגירושין השניים דווקא נבניתי מחדש, כשקיבלתי על עצמי להיפטר מהציניות שליוותה אותי בחיי הנישואין. כשאני בא היום למפגש עם כל אדם, בכל מקום בעולם, אני רואה בו יציר כפיו של א־לוהים, ומקשיב לו בלי שיפוטיות".
נשמע כמו "איטבח אל־יהוד"
אלפי, בן 56, חתום כבמאי וכמפיק על עשרות יצירות בימתיות וקולנועיות, שרבות מהן עוסקות בשאלות של זהות ורוחניות. הפילמוגרפיה שלו, שראשיתה לפני 33 שנה, כוללת סרטים על הרב אריה לוין, על זרח ורהפטיג (יחד עם אדיר זיק), על הרב יוסף והרבנית ברכה קאפח (גילוי נאות: סבי וסבתי) ועל נשים בדואיות ברהט. אלפי גם יצר את מיצג "הבית השרוף" בעיר העתיקה, ובפרויקט אחר ליווה את דודו טופז ואריה דרעי במסע לאומן. אחד מסרטיו הבולטים הוא "נאף – ילד רחוב", על נער חרדי שנפלט מהמסגרות וחי בכיכר ציון.
הנושא שמעסיק אותו בתקופה האחרונה הוא סיפור העקדה והיחס אליו בשלוש הדתות המונותאיסטיות. לדברי אלפי, הסוגיה הזו מחברת שני נושאים חשובים – האמונה הדתית והתא המשפחתי. "למדתי עם הבן שלי לבר מצווה את פרשת העקדה. פתאום קלטתי שאנחנו יושבים יחד, אבא ובן, ופחדתי עד מוות – שרק לא ישאל אותי מה הייתי עושה אם א־לוהים היה מצווה אותי להעלות אותו קורבן. זה שלח אותי לשאלה מקיפה, האם אנחנו רשאים להקריב את ילדינו על מזבח אמונותינו. אני מקווה שבשלב כלשהו יצא מזה סרט, אולי גם תערוכה".
התנועה בין תרבויות ועולמות מאפיינת אותו מאז ומעולם. "אבא שלי הוא דור עשירי בירושלים, והסבים הרחוקים הגיעו מבגדד וממוסול. אני נולדתי בשואבה. כשהייתי בן שנתיים נעלמתי מהבית באחת השבתות, והייתה חרדה גדולה. זו הייתה תקופה של מסתננים ואירועי טרור, ואמא שלי יצאה מדעתה. בסוף מצאו אותי במועדון, יושב וצופה בסרט. כבר אז כנראה נמשכתי לקולנוע. אמא שלי אמרה באותו הרגע 'עד כאן!', ועברנו לבית וגן. זו שכונה אשכנזית מאוד, אבל אנחנו היינו נטועים עמוק בבית הכנסת הספרדי הגדול בשכונה.
"אז כן, אני ממש מדור האינטגרציה. אולי לכן אני עושה סרטים, כדי לתת הזדמנות לפגוש את האחר. בפרויקט 'חמישים שנים, חמישים פנים' שהפקתי למוזיאון מגדל דוד, צילמנו עשרות דמויות שסיפרו את הסיפור שלהן על מלחמת ששת הימים. אחד המרואיינים היה ערבי שב־67' הניח מטענים וגרם לפציעתם של ישראלים. הוא נכלא וכעבור זמן השתחרר. הרבה אנשים כעסו כששמעו שראיינתי אותו, אבל אני מרגיש שזה חלק מהתפקיד של הדור שלי. אחרי שהדור של סבא וסבתא נתן לעם היהודי את מדינת ישראל, והדור של אבא שלי נתן לנו את יהודה ושומרון ומדינה חזקה ומשגשגת, התפקיד שלנו הוא ללמד איך להפסיק לפחד מאחרים".
משה אלפי: "מאחר שהקהילה קטנה מאוד, אין להם עם מי להתחתן. הבן של כוהן העדה פרץ את הדרך כשהתחתן עם בחורה מאוקראינה. מאז נוספו עשרות נשים אוקראיניות לקהילה בשכם ובחולון, והיום מתרוצצים בין השומרונים ילדים תכולי עיניים. שלוש השפות – אוקראינית, ערבית ועברית – נשמעות שם בערבוביה"
אלפי גם לא מפחד מדתות אחרות ומהשפעות זרות שייספגו בו. "ביימתי בעבר סדרת סרטים במסגרת 'לקסיקון לתרבות ישראל' של המרכז לטכנולוגיה חינוכית. פגשתי לשם כך את פרופ' אביגדור שנאן, ודיברנו יום שלם על הנצרות. בסוף היום אמרתי לו: השתכנעתי – הנצרות היא דת האמת. למחרת ראיינתי אותו יום שלם על האסלאם, ובסוף אמרתי: השתכנעתי, האסלאם הוא דת האמת. ביום השלישי דיברנו על יהדות. אמרתי לו: רגע, אני מבולבל לחלוטין, למה אתה יהודי? הוא הסתכל עליי וענה: 'מה זאת אומרת? נולדתי יהודי'. התשובה שלו האירה לי את התובנה שזו מהותי בגלגול החיים הזה. אני יודע וזוכר כל הזמן מי אני, ולכן אני לא מפחד מכל המסעות שלי בתוך הדתות. אני נכנס לכנסיות, למקדשים במזרח ולמסגדים, ויודע מי אני. זה לא חיפוש עצמי, הכול נעשה עם עמוד שדרה יציב.
"כשהפקתי מחזמר שמבוסס על ניגוני השטעטל, שרתי ביידיש במשך חצי שנה. עכשיו הילדים שלי אומרים שבתקופה האחרונה נהייתי שומרוני. בכל פעם שאני עולה להר גריזים אני לומד תורה בחברותא עם חפץ בן מרחיב, מתלמידי החכמים הגדולים של העדה. אנחנו יושבים יחד וכל אחד מפרש על פי דעתו ודתו. האמת המוחלטת שלי היא בדת שלי, ושלו בדת שלו. אבל בדרך כלל אנשים שבויים בקונספט של עצמם, נוח להם בקופסה המוכרת. אחרי הקרנת הסרט בוושינגטון, ניגשה אליי אישה נוצרייה ושאלה אותי: אבל הם מאמינים שישו הוא המשיח, נכון?"
לאלפי דווקא יש סיבה טובה לפתח פחדים מהאחר. הטרור שממנו חששה אמו בשואבה, כמעט השיג אותו שנים אחדות מאוחר יותר בבית וגן. "באחד הימים חזרתי מבית הספר יחד עם חבר, וכשחצינו את הכביש ליד הר הרצל שמענו פתאום רעש מחריש אוזניים, כמו של בארוד (פיצוץ סלעים בעזרת חומר נפץ לצורך עבודות תשתית – ע"ק). אני אומר לחבר שלידי, מי זה המטומטם שעושה פה בארוד? ואז כמו בסרט קולנוע, אני רואה בשמיים חתיכת ברזל שצוללת בהילוך איטי. אני מוריד את הראש ורואה מולי אוטובוס בקו 12, מעלה עשן. השתרר שקט נוראי, ואחרי כמה שניות שנמשכו נצח, ראיתי דמויות מתחילות לברוח משם. זיהיתי ביניהן את אחת השכנות שלנו.
"שנים אחר כך עמדתי יחד עם אדיר זיק ליד התחנה המרכזית בירושלים בדרכנו לצילומים, ופתאום נשמע פיצוץ עז. הסתכלתי סביבי וראיתי אוטובוס שנפגע. מיהרתי לשם להוציא אנשים, אולי להציל מישהו. ואלו לא היו המחזות הקשים והפיגועים היחידים שחוויתי, לצערי. אירועים כאלה נצרבים לך בנשמה, ואתה לא יודע איך ומתי הם יצוצו וישפיעו עליך. מאז פרעות שומר החומות אני מתעד את המתרחש בעכו ועוקב אחרי חבריי הטובים תמר ומאיר, הבעלים של מלון 'עכותיקה' שניזוק קשות בפרעות, ופתאום הבנתי, אחרי כל השנים, שאני פוסט־טראומטי".
אז אולי החיבור שלך לדתות שונות מגיע מחיפוש אחר הרמוניה?
"אני לא יודע מה המניעים שלי, אבל אני פשוט תאב חיים וסקרן. הלכתי ללמוד ערבית כי אבא שלי דיבר ערבית, ואילו אני גדלתי עם אשכנזים כל ימיי, וכשהסתובבתי במקומות כמו העיר העתיקה כל משפט נשמע לי כמו 'איטבח אל־יהוד'. ערבית היא לא רק שפה, היא תרבות, עולם שלם ומרתק. גדולי חכמינו כתבו בערבית. היום כולם יודעים אנגלית, אבל המעורבות שלנו בעולם הדובר ערבית גדולה בהרבה מהמעורבות שלנו באמריקה.
"אני לא בעד דו־קיום, אני בעד קיום. הם לא ילכו מפה, אנחנו לא נלך מפה, וצריך ללמוד לחיות ביחד. יש כאן יהודים ומוסלמים ושומרונים ונוצרים, והתפקיד של מדינת ישראל הוא למשול, לנהוג כבעל הבית ולא כדייר משנה – והמשמעות היא לדאוג גם לביוב ולחינוך בכפרים הערביים, לא להשאיר אותם כחצר אחורית. אם אתה בעל הבית, כל פינה חשובה לך. ברגע שהתחלנו להתייחס אל המקומות האלו כסוג ד', חטפנו כאפה בפרצוף. וגם זה מחזיר אותי לשאלת הזהות והשייכות".
אם לחזור לשומרונים, מה הזהות שלהם בעיניך?
"קודם כול כולנו ערבים, כי באנו מפה וכאן השורשים שלנו. השומרונים הם לא יהודים, כי יהודים הם בני שבט יהודה, ואילו העדה הזו מייחסת עצמה לשבטים אחרים. איך אמר לי נג'אח, חזן הקהילה – 'אנחנו לא יהודים ולא מוסלמים, אנחנו שומרונים, ואני מתפלל בשביל כל עם ישראל'".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
צילום: נאסר אישתיה, פלאש 90
