בשלב הנוכחי בחיי אני מרגיש בשל לעשות את הצעד הזה", אומר נתנאל חי שרון. "אני חושב שהוא יעזור לי לשבור את הסטיגמה הפנימית שלי, לצד הסטיגמה הקיימת בחברה. ברגע שכולם ידעו את הסיפור שלי, יהיה לי קל יותר להמשיך בחיים מאוזנים. לא עשיתי שום דבר רע, ואני יכול לתרום מהניסיון שלי לאחרים. לפי הסטטיסטיקה, אחוז אחד באוכלוסייה מתמודד עם הפרעה בי־פולארית. כלומר, רק בירושלים, עיר מגוריי, יש אלפי אנשים שסובלים מההפרעה הזו".
אחרי עשרים שנות התמודדות עם המטען הכבד המלווה את חייו – מאניה דיפרסיה, הידועה גם בכינוי הפרעה דו־קוטבית או בי־פולארית – החליט שרון "לצאת מהארון" ולספר את סיפורו, גם לקהילה שסביבו וגם לכלל האוכלוסייה, שברובה אינה מכירה את אופי המחלה. ההחלטה לא הייתה פשוטה: הוא מודע לאופן שבו מסתכלת החברה על המתמודדים עם מחלות הנפש, אך דווקא משום כך, חשוב לו להשמיע את קולם.
"בתקופות דיכאון, אני לא מסוגל לצאת מהבית ולהתפלל בבית כנסת. בשבועות, אחרי שנתיים שלא הגעתי, הלכתי להתפלל. מישהו אמר לי 'מה אתה עושה פה', בחצי הומור. אבל לי זה כאב. בחברה הדתית, יש עוד עשרות אלפים שמתמודדים עם מחלת הנפש, והיחס אליהם חייב להשתנות"
שרון, נשוי ואב לשלוש בנות, מתגורר בשכונת גבעת־משואה ועובד בתחום המכירות. בימים אלה הוא מגבש במרכז קל"ע ("קבוצות לעזרה עצמית") קבוצה של אנשים כמוהו, שישתפו, יחוו, יזדהו, ובעיקר לא ישפטו. "חולי מאניה דיפרסיה הם בדרך כלל חכמים מאוד, חזקים חברתית ושכלית, ופתאום הם מגיעים לבית חולים לחולי נפש", הוא מספר. "באשפוזים שלי פגשתי מדענים, רופאים, נגנים. זה לא בית משוגעים. נמצאים שם האנשים הכי רגישים שיש. פעם אמר לי מנקה באחד מבתי החולים: 'אתה חושב שפה גרים המשוגעים? המשוגעים הם בחוץ, כאן חיים כל הנורמלים'".
לצד של הנורמלים הללו הוא עבר במהלך שירותו הצבאי. "כשהתגייסתי סבלתי מעליות וירידות במצב הרוח. במארס 1998 אובחנתי כמתמודד עם מחלת מאניה דיפרסיה, שוחררתי מצה"ל והתחלתי לחיות את החיים בצל ההפרעה. היום, בגיל 41, יש לי כוחות נפש לדבר על זה. ככל שעוברים יותר מכשולים, גם מתחזקים. זה לא קל, זה אפילו גיהנום לפעמים, אבל אפשר לחיות עם זה".
פגישה, חצי פגישה
אביו של שרון, צבי, לקה בהלם קרב במלחמת יום כיפור. הוא נשלח לחזית המצרית, ובמהלך הלחימה ראה בין השאר את ראשו של מפקדו עף באוויר. "הוא היה ילד, בסך הכול בן 18", מספר שרון. "איתו בטנק היו מילואימניקים בני ארבעים, שצחקו עליו כשנבהל". האב אושפז בבית חולים פסיכיאטרי, וכנראה לא השתקם לגמרי לאחר מכן. בחצי השנה האחרונה לחייו הוא לא ישן בלילות. כשכבר הצליח להירדם, היה מתעורר מזיע ובוכה, נטרף ממראות המלחמה, מהזיכרונות הקשים שלא הרפו. במשך חודשים טיפלו בו פסיכיאטרים, ללא הועיל.
לבסוף לא היה מסוגל עוד לסבול את הפוסט־טראומה. בבוקר יום שישי אחד מצאה אותו אשתו דפנה כשהוא ירוי בראשו. בגיל 25 היא נותרה לגדל לבדה שלושה ילדים קטנים. במהלך השנים היא נישאה שוב, ילדה עוד שתי בנות והתגרשה (שרון: "לבעלה השני אני עדיין קורא אבא, הוא תמיד עוזר לי ונמצא שם בשבילי"). אחרי מאבק ממושך הוכרה כאלמנת צה"ל, ושלושת הילדים כיתומי צה"ל. כדי לשכנע את הרשויות היא אספה עדויות מחברים ולוחמים ששירתו לצידו של צבי, ואלה סיפרו על הגיהנום שחווה במלחמה.
בעת ההתאבדות היה שרון בן ארבע וחצי בלבד. "אבא עבד כדבוראי, ואני זוכר אותו עם המסכה שחובשים כשניגשים לכוורת. יש לי גם איזה זיכרון מעומעם מגיל שלוש, שהוא משכיב אותי לישון ומספר לי סיפור. אבל אני לא יודע אם אני באמת זוכר את זה, או שאולי המצאתי לעצמי". למרות היתמות, שרון חווה ילדות שמחה, עם הרבה חברים. הוא גדל במחשבה שאביו נהרג מפליטת כדור במהלך אימון מילואים. רק כשהיה בן 18, חשפה בפניו אמו את הסיפור האמיתי.
לשרון ברור שיש קשר בין מחלתו להתאבדות של אביו. "מה שקורה לנו בחיים הוא תוצאה של אירועים מורכבים שחווינו. כל אדם שיש לו הפרעה נפשית, כנראה לא הצליח להתגבר על איזו טראומה מהעבר. אני זוכר שהייתי בהלם כשאמא סיפרה לי. זה היה כמו סטירת לחי באמצע החיים. עלו לי המון סימני שאלה. לא ידעתי בכלל מה זה הלם קרב, מה זה פוסט־טראומה. הלכתי לאוניברסיטה בגבעת רם וצללתי לנושא. בגיל 18 כבר קראתי מאמרים ולמדתי המון על התחום. אין ספק שהעובדה שלמדתי על סיפור ההתאבדות כמה חודשים לפני הגיוס, השפיעה עליי בהמשך. הייתי במקום נפשי הרבה יותר חשוף ורגיש".
אמו הראתה לו ולאחיו קלסרים ובהם חומרים שליקטה על אביהם. "האחים שלי סירבו לקרוא, אבל אני נורא רציתי. ממש שקעתי בתוך החומר. היו שם הרבה סיפורים על אבא של 'לפני המלחמה'. הוא היה אז בנאדם אחר. תואר כרציני מאוד מבחינה דתית, גאון שתכנן ללמוד רפואה. המלחמה ערערה אותו מכל הבחינות, גם במובן הדתי. כשאמא שלי הכירה אותו הוא הלך לפעמים עם כיפה ולפעמים בלי. הוא לא היה יציב, אבל היא האמינה שיהיה בסדר".
הסיפורים מחייו של אביו עלו מחדש כששרון צפה – כמו לא מעט ישראלים – בסדרת הדרמה "בשבילה גיבורים עפים". אחד מבני החבורה המרחיקה עד קולומביה כדי למצוא חברה שנעלמה, הוא הלום קרב ממלחמת לבנון השנייה. "נדהמתי מהסדרה. אמנם לא חוויתי הלם קרב על בשרי, אבל קראתי את כל החומר שנאסף על אבי, את העדויות שכתבו אמא שלי, החברים והרופאים. הפלאשבקים שיש לאביב החזירו אותי למקרה של אבא. לסדרה יש חשיבות מעצם זה שהיא העלתה את הנושאים האלה למודעות. חשוב שאנשים יבינו שכשלוחם חוטף הלם קרב, זה הולך איתו כל החיים".
ושוב הציף הכול
בילדותו למד שרון בבית הספר נעם בגבעת־שאול. משם המשיך לישיבה התיכונית באפרת, אך בכיתה י' עבר לתיכון הימלפרב בירושלים. בתור יתום צה"ל, הוא ידע כבר אז שלא יתגייס לקרבי. "בתיכון כולם אמרו לי: 'איזה כיף לך, כל היום תעשה בטן־גב ויהיו איתך הרבה בנות', אז זרמתי. זו הייתה טעות. סבלתי בטירונות, כשכולם סביבי בכלל לא רצו להיות בצבא, ואני רציתי".
כספורטאי שהצטיין בריצה, שובץ שרון לקורס מדריכי כושר קרבי, ובסופו נשלח לשרת כמדריך כושר בבה"ד 1. לדבריו, הוא הרגיש שם מיותר לחלוטין. "התפקיד דרש ממני שעה אחת בשבוע, ובשאר הזמן הייתי חסר מעש. היו שם 12 מד"סניקים פעילים, ולא היה לי מה לעשות. התחלתי להתחרפן. ניגשתי למפקד ואמרתי לו: אני רוצה להיות לוחם בסיירת צנחנים".
אחרי חודש של סחבת קיבל שרון אישור לעבור ליחידה המיוחלת, אך כשביקשו ממנו לחתום על התחייבות לשנת שירות נוספת, הוא סירב. כתוצאה מכך שובץ שוב כמד"סניק, הפעם בחטיבה 500. תחושת הריקנות תקפה אותו מחדש. "הפכתי להיות עציץ בצה"ל. חוסר התעסוקה החמיר, ולקחתי קשה את זה שלא יכולתי להיות לוחם".
במהלך השירות בחטיבה 500 לקה בהתקף הדיכאון הראשון שלו. "בסוף שבוע אחד חזרתי הביתה, נכנסתי למיטה ולא יצאתי. ביום ראשון פשוט לא הצלחתי לקום ולחזור לצבא". הוא נשפט על היעדרות ונידון ל־21 יום בכלא צבאי. לילה לפני שנכנס למאסר, העירו אותו למשפט אצל מפקד החטיבה. "שאלו אותי אם אני מתחרט על מה שקרה, ואמרתי שכן. ויתרו לי על הכלא, ושוחררתי על תנאי. בדיעבד התברר שאמא שלי צלצלה לקצינת נפגעים, והסבירה לה שאני יתום צה"ל. זה לא שחגגתי באילת כשנעדרתי, אלא שכבתי במיטה במצב קשה. כמה שבועות אחר כך הבינו בבסיס שמשהו לא בסדר איתי. קב"ן שאל אותי אם אני רוצה להשתחרר, והודיתי שאני לא מאה אחוז בסדר, אבל רציתי להישאר בצה"ל. הוא קבע לי פרופיל נמוך, ושיבץ אותי בבסיס ליד הבית".
לקראת סוף שירותו הצבאי זה קרה שוב, הפעם בעוצמה רבה יותר. באותה תקופה יצא שרון עם עולה חדשה מארצות הברית, שאותה פגש בחנות לציוד טיולים בירושלים. חודש אחרי שהכירו היא התקשרה אליו וסיפרה שחייל "גבוה מאוד" תקף אותה מינית במרכז העיר. שרון נסע לפגוש אותה, ואז יצא עם חבריו לנסות לאתר את התוקף בסמטאות העיר. "חיפשנו כמה שעות. עצרנו כל בחור שענה לתיאור 'גבוה עם מדים'. היה מישהו שלא רצה לתת תעודה מזהה, ואמרתי לו 'אני דורך את הנשק'. בסוף כולם שיתפו פעולה, ולמרות זאת לא מצאנו אותו. הגשנו תלונה במשטרה, פנינו לכרמלה מנשה שתסייע, אבל כלום לא עזר. נתנו לי אז שלושה ימי חופשה לצורך התמיכה בחברה שלי, ומיד אחר כך הייתי צריך לחזור לבסיס".
"מאניה דיפרסיה משפיעה על כל אחד באופן אחר. כשאני בתקופה של איזון, אני מרגיש בסדר גמור. אני משתדל לחיות את היום יום. פעם שאלתי פסיכיאטר: 'תגיד אני מוגדר כחולה שלוקח תרופות כדי להיות בריא, או בריא שלוקח תרופות כדי להימנע מהמחלה?'"
במקום לחזור לצבא, החליט שרון לעלות על האוטובוס הראשון שראה. כך מצא את עצמו בחיפה, נסער ומבולבל. "מחיפה נסעתי בטרמפים להרצליה, שם התגוררה סבתא של חברה שלי. אמא שלה הייתה שם וראתה שמשהו לא בסדר, אז היא שלחה אותי לנוח. התעוררתי בערב שבת בשעה 11 בלילה. אף אחד לא היה בבית, רק אני והמחשבות שלי".
מכיוון שהמשטרה והתקשורת לא הצליחו לעשות דבר למען חברתו, שרון נמלא בתחושת עוול. לאיש לא אכפת, הוא חשב. "חייגתי למוקד 100 ואמרתי להם: 'קוראים לי כך וכך, הסיפור הוא כזה, ואתם טרם איתרתם את הבחור. אם אתם לא הופכים את העולם ומוצאים אותו, אני יורה בעצמי עכשיו'. הייתי נסער, רציתי לזעזע את המערכת". בתוך דקות הגיעה למקום ניידת, נשקו של שרון נלקח, והוא נשלח במצב פסיכוטי למחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים תל־השומר. משם הועבר לבית החולים הדסה עין־כרם בירושלים.
אז, כשהוא רק בן 21, נחתה עליו האבחנה שתלווה אותו כל ימיו. "הרופא הסביר שיש לי עליות וירידות במצב הרוח, ואז גם שמעתי את המילים 'מאניה דיפרסיה'. הוא אמר שזה לכל החיים ושאצטרך ללמוד לחיות עם המחלה". שרון טופל בליתיום, תרופה פסיכיאטרית שסייעה לאזן את מצב רוחו. אחרי חודש וחצי חזר לעצמו. "איבדתי בתקופה הזו הרבה חברים, שברחו בגלל הסטיגמה שיש על חולי נפש. לאנשים היה לא נעים ממני, וגם לי היה קשה. היום יש לי מעט חברים מאותה תקופה".
לאחר שהשתחרר מבית החולים החל שרון ללמוד מתמטיקה ומדעי המחשב באוניברסיטה העברית. רגע לפני סיום התואר שינה כיוון, ופנה ללימודי ביולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון. בגיל 25 הוא פגש דרך חברים משותפים את ססיל, מי שעתידה להיות אשתו. שבועיים אחרי שהחלו לצאת, הרגיש שהוא חייב לחלוק עמה את המידע על עברו, כמו גם על עתידו. "סיפרתי לה רק כשהבנתי שאני רציני לגביה. היא קיבלה את זה בסדר גמור. הייתי מאוזן לגמרי באותה תקופה. היא הכירה אותי כנתנאל בלי עליות ומורדות, אדם רגיל שהולך לעבודה, מרוויח טוב, חי ומבלה". הם נישאו ובמהלך השנים נולדו להם שלוש בנות: יעל (היום בת 14), נעמה (12) ואביגיל (9).
ב־1997, עוד לפני התפרצות המחלה, עבר שרון תאונת דרכים שהייתה עלולה להיות קטלנית. הוא נסע אז מגוש עציון לעמק האלה, וכשניסה להחליף צד בקלטת שהאזין לה, הסליל נתקע. שרון הסיט את עיניו לרגע מן הכביש, וכשהרים אותן הייתה מולו משאית. הרכב נפגע והסתחרר, אך שרון ניצל. מאז נשא איתו מזכרת מהתאונה: רסיס שחדר ללחיו. עשור אחר כך החלה הלחי פתאום להתנפח, והוא הגיע לבית החולים כדי לקבל משככי כאבים. כשנשאל אם הוא נוטל תרופות כלשהן, העלים שרון את העובדה שהוא לוקח ליתיום. בדיעבד התברר שהתרופה הפסיכיאטרית ותרופת הכאב שקיבל יוצרות יחד תגובה בעייתית.
כעבור שבועיים, בערב ראש השנה, חווה שוב שרון התקף חמור של מאניה. מכיוון שלמד אז קבלה, שילוב התרופות עם הנושאים שהסתובבו במחשבותיו הביא אותו להזות על אחרית הימים ולדמיין שהוא המשיח. הוא אושפז למשך חמישה ימים. לאחר מכן ביקש להשתחרר ולשוב לעבודה כדי שלא יפוטר, אבל השיקום נמשך עוד חודשים.
שלוש הילדות לא היו מודעות למצבו של אביהן עד לאשפוז השלישי שלו, לפני כשנתיים. ההתקף שעבר אז השליך גם על מערכת היחסים הזוגית. "המצב שלנו היה לא טוב. יצאתי מהבית, וכמעט התגרשנו. אבל שנינו לא רצינו להגיע לשם, אז הלכנו לטיפול זוגי שמאוד עזר לנו. אשתי היא העוגן שלנו. היא אדם יציב עם רגליים על הקרקע".
בשנים שלאחר שחרורו מהצבא, שרון כמעט לא ידע עליות ומורדות במצב הרוח – תסמין קשה המשפיע על חיי היומיום של החולים בהפרעה דו־קוטבית. אבל מאז ההתקף האחרון, ב־2016, הוא נאלץ להילחם כדי לשמור על יציבות. "אני קם בבוקר עם הידיעה שיש לי מאניה דיפרסיה. פעם בשבוע אני הולך לפסיכולוגית כדי להישאר מאוזן, ובחודשים האחרונים אני אכן באיזון. יש לי עוגנים של משפחה, עבודה, ועכשיו גם הקבוצה שאני מקים".
איך מרגישים בהתקף מאניה?
"אני מתעורר מוקדם בבוקר, לפעמים בארבע או בחמש. הגוף מרגיש בסופר־אנרגיה, ואני כל הזמן רוצה לעשות דברים. שטף הדיבור נהיה לא ברור, כי המחשבות רצות מהר. במקביל אני הופך לרגזן. זה נובע מקיצור שעות השינה: בנאדם שישן פחות, מתעצבן יותר. הרבה אנשים מתחילים בזמן התקף להוציא כספים. אצלי זה בא לידי ביטוי בצדקה. הוצאתי 30 אלף שקל לצדקה בלי שאשתי תדע.
"מאניה דיפרסיה משפיעה על כל אחד באופן אחר. כשאני באיזון, אני מרגיש בסדר גמור. פעם שאלתי פסיכיאטר: תגיד, אני מוגדר כחולה שלוקח תרופות כדי להיות בריא, או בריא שלוקח תרופות כדי להימנע מהמחלה? מבחינת הפסיכיאטרים אני מאה אחוז, וככה אני משתדל לחיות את היומיום".
איך הילדות חוות את ההתמודדות עם המחלה?
"בתקופות הכי קשות של הדיכאון הייתי קם, מתקלח, מכין סנדוויצ'ים, מוציא את הבנות למוסדות החינוך, וחוזר למיטה. חצי שעה לפני שהן חוזרות הייתי מזיז את עצמי, מנסה להיות איתן שעה – ואז שוב למיטה. בהתקף האחרון זה נמשך ככה יותר משנה".
בניתי לי מגן
לפני זמן מה עלתה יעל, בכורת בנותיו, על בימת כנס הצעירים של TED בירושלים, ושיתפה את הקהל בדיכאון שחוותה בעצמה בעקבות התמודדות אביה עם מחלתו. "אני זוכרת חודשים שלמים שאבא שלי לא יצא מהחדר שלו, והמון ריבים של ההורים. אחרי שאני והאחיות שלי קיבלנו הסבר מפורט על המצב שלו, הוא עזב את הבית, וזה מוטט אותי", חשפה בהרצאתה. "הרגשתי שיש סביבי טבעת שהולכת ומתהדקת. קודם כול אבא שלי, ועכשיו גם אני. הייתי רק בת 12, אבל הבטחתי לאמא שלי שלא אפגע בעצמי".
בבגרות ובאופן שובה לב סיפרה יעל על הטיפול הפסיכולוגי המוצלח, שבזכותו היא עומדת על רגליה. היא קראה לצעירים אחרים לא להתבייש ולבקש עזרה. להורים ולחברים המליצה לפקוח עיניים ולראות אם יש בסביבתם בני נוער הסובלים ממצוקה.
"ברור לי שלמחלה יש השלכות על הילדות שלי", מודה שרון. "בסופו של דבר החיים שלנו מורכבים, תמיד יש קשר בין מה שקורה, שום דבר לא מנותק. זה נכון גם לגבי התפרצות המחלה במהלך השירות. הזמן המת בצבא נתן לרגשות להשתולל".
כששוחרר מהצבא תבע שרון את משרד הביטחון, ונקבעו לו עשרה אחוזי נכות. "זה כלום. אין לזה כמעט משמעות", הוא אומר על היקף הסיוע שקיבל אז. ב־2014, שבע שנים אחרי האשפוז השני שלו, פנה שוב למשרד הביטחון. "הגשתי בקשה בגלל ההחמרה במצבי, ונקבעה לי ועדה רפואית חוזרת. ב־2016 פסקו לי 30 אחוזי נכות".
כיום שרון מרגיש סוף־סוף שהוא מצליח להתמודד, לעמוד פנים אל פנים מול המחלה. "אני מפנים את העובדה שאני נכה צה"ל. אני מנוי בבית הלוחם, ושם אני פוגש גם אנשים בני 60 שיש להם עליות וירידות במצב הנפשי. כשהייתי בשנות העשרים אמרו לי שההפרעה מתעייפת עם השנים, אבל היום אני יודע שזה לא ממש מדויק. מה שכן, ככל שהזמן עובר, לא כל דבר מערער אותך, ויש לך כבר כלים להתמודד".
בכלים האלה הוא מבקש לשתף גם אחרים, לאחר שלמד על כוחן של קבוצות תמיכה. "לפני כמה שנים פגשתי את צביאל רופא, איש יקר שגם אצלו התחילה ההפרעה הזו בזמן השירות הצבאי. הוא מתמודד עמה כבר למעלה מארבעים שנה, ופרסם ספרים בנושא. בשנות התשעים הוא הקים קבוצות לעזרה עצמית, ומאז לא היה לו התקף מאניה או דיכאון למעלה מ־25 שנה".
במרכז קל"ע בשכונת הגבעה הצרפתית פועלות כשישים קבוצות המוקדשות למגוון תחומים. אנשים שסובלים ממצוקות רפואיות או מבדידות חברתית, מכורים לאלכוהול, למין או להימורים, הורים לילדים בעלי מוגבלויות, אלמנות טריות, נשים שמטפלות בבעלים סיעודיים – כולם מוצאים תמיכה בקבוצות הללו, שמונחות על ידי המשתתפים עצמם. הרעיון הוא שהידע שצבר כל אחד, יסייע גם לאחרים.
"כל חבר בקבוצה הוא בעל תפקיד והשפעה", אומרת מריאנה פלדמן, מנהלת מרכז קל"ע. "המשתתפים הם שמחליטים מה תוכן המפגש, ועצם האפשרות לשתף אנשים שמבינים אותך היא נכס. רק שם הם יכולים לשמוע ולספר על מצוקות שכל אחד מהם חווה, בלי שישפטו אותם. בני משפחה ואנשים בריאים מסביב לא יכולים להבין מה עובר על מי שמתמודדים עם מאניה דיפרסיה". לדברי פלדמן, מחקרים מוכחים שהשתתפות בקבוצות כאלה משפיעה לטובה על תהליך ההחלמה. "ההימצאות בקבוצה היא קריטית אפילו יותר מטיפול פרטני. אנשים רואים מולם אחרים שחיים ומתמודדים, מתחתנים ומקימים משפחות. כך הם מקבלים פרספקטיבה".
שרון, שבסוף שנות התיכון הסיר את הכיפה מראשו, חזר לאחר נישואיו לקיים אורח חיים מסורתי, וכיום הוא משייך עצמו לציבור הדתי־לאומי. "כמי ששומר מצוות ובא מרקע דתי, היחס של החברה הדתית כואב וקשה לי במיוחד. כמוני יש עוד עשרות אלפי דתיים שמתמודדים עם מחלת נפש, והיחס אליהם חייב להשתנות. היחס אל האחר, זו הרי מהות היהדות. צריך לקיים את הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך', ולהבין שמחלת נפש היא התמודדות, לא 'מחלה'. אני אומר: תפתחו את העיניים. אם אתם מזהים מישהו במצוקה – דברו איתו, עודדו אותו לטפל בעצמו. אל תטאטאו מתחת לשטיח.
"ליד הבית שלי, בגבעת־משואה, יש בית כנסת. בתקופות דיכאון אני לא מסוגל לצאת מהבית ולהתפלל. בחג השבועות, אחרי שנתיים שלא הגעתי לבית הכנסת, באתי לשם. מישהו אמר לי 'מה אתה עושה פה', בחצי הומור, אבל לי זה כאב. אני חושש שכאשר אחזור לשם, אנשים יסתכלו עליי ויגידו: 'הוא בא והולך לפי מה שבא לו'. לא חשפתי את עצמי עד היום, אבל אני מקווה שעכשיו, כשהדברים יהיו גלויים, זה יקל עליי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
