"יום אחד מספרים לי שבבית החולים הדסה שוכבת ילדה קטנה שנעקצה על ידי עקרב צהוב. העקרב מת, מישהו דרך עליו, אבל הוא נמצא שם ומבקשים ממני לגשת לבית החולים הישן, שישב ברחוב הנביאים, קרוב לאריה. אמרתי 'מה זאת אומרת לגשת? אני רץ'. עקרב צהוב הוא מסוכן מאוד לילדים, עד כדי מוות. נכנסתי וקודם כול ביקשו ממני לזהות אותו. ברגע שהראו לי אותו, אמרתי: חברים, זה לא עקרב צהוב. הפרק שלפני העוקץ לא היה שחור, וזה כל העניין. העקרב הזה היה, הוא היה – איך אני לא זוכר את השם הלטיני שלו? יא יאללה, זה לא יפה מצד המוח שלי.
"נו, ניחא. אמרתי להם שזה קרוב משפחה של העקרב הצהוב המצוי, שנגדו הכנו את הנסיוב שלנו, הסרום הכי טוב בעולם. הרופאים התלחשו ביניהם ואמרו לי: 'שמע, אנחנו מוכנים לנסות הכול, כי הילדה גוססת. אבל אתה סותם את הפה שלך, כי אם זה לא יעזור, יכול להיות שיגידו שאנחנו גרמנו לה למות'", מספר פנחס אמִתַי בדרמטיות.
אמתי, פיני או פיניה בפי כול, חוקר חרקים וזוחלים מיתולוגי, גילה לעולם פינות עלומות מחיי העקרבים והעמיד דורות של תלמידים וחוקרים. מלבדם הוא גם העמיד בחדר האמבטיה בביתו צנצנות על צנצנות של עכבישים, עכשובאים, עקרבים, נחשים ומה לא, עד שהועברו לצריף קטן בחצר, ואז לחדר הקרוי על שמו בגן החיות התנ"כי. אבל אל דאגה: גם כאן, בביתו בשכונת בית־וגן בירושלים, הוא מחזיק כמה חסרי חוליות יבשתיים להשוויץ בהם.
רגעים ספורים קודם לכן, בתוך שיחה נפתלת שנמשכה כמה שעות, סיפר לי על פטנט שהמציא: מחלבת עקרבים. המחלבה אפשרה לו ולמורו הרוחני, הזואולוג אהרן שולוב, להשיג את מלאי הארס הדרוש להכנת הנסיוב – נוזל המכיל נוגדנים לטיפול בהכשה או בעקיצה. "רצנו למעבדות האוניברסיטה, שישבו אז איפה שיושב היום בית הנשיא", הוא ממשיך. "לקחנו משהו כמו שלושים עקרבים חיים שהחזקנו אצל שולוב בצנצנות, הוצאנו אותם אחד־אחד, וחלבנו אותם במקום. מתברר שזה די קל להכין, צריך רק לדעת איך ומה. היה איתנו רופא ילדים שאמר כל הזמן 'זאת ההזדמנות שלכם'. אבל שולוב פחד מאוד שיתפסו אותו – מה, זה ניסוי בבני אדם. בכל אופן, שלחנו את הנסיוב לבדיקה במשרד הבריאות במחנה־יהודה. אחותי עבדה שם, והיא קיבלה אותנו בשמחה וששון, ורק אמרה שכדי לבדוק את הנסיוב נצטרך לקנות עכברים. עכשיו, כל עכבר לבן עולה הרבה כסף, אבל אמרתי – יעלה כמה שיעלה. אחותי אמרה שגם היא משתתפת. אני לא זוכר כמה עכברים הרגנו וכמה עקרבים, אבל הנסיוב קיבל אישור, וכל הצוות הרפואי היה איתנו כשהבאנו אותו לחדר".
וזה עבד?
"הזעקנו אחות בכירה שתזריק, והיא אמרה 'עכשיו תתפללו'. הזרקנו לילדה כמות קטנה, ואז עוד קצת ועוד קצת ו – יו, אני עכשיו מתרגש. הילדה התחילה לנשום רגיל. זה היה משהו. למחרת, יום שבת, רציתי לדעת מה שלומה. טלפון לא היה וכסף למונית לא היה, אז יפה ואני ירדנו ברגל מהבית שלנו בבית־וגן עד לשם. הגענו עם הלשון בחוץ. פתחו לנו את הדלת וראינו אותה – ילדונת קטנה משחקת בצעצועים במיטה. שאלתי: מה, זו אותה אחת?
"הפרופסור שטיפל בה הוזעק לבוא ללחוץ לי את היד. שולוב רק זמן קצר לפני כן הלך הביתה – הוא היה שם כל הלילה. הילדה חטפה אלרגיה איומה מהחומר הזר שהוזרק לה, אבל הנסיוב הציל אותה, והייתה שמחה גדולה".
הקופים נמלטו בצווחות
העיניים הבהירות של אמתי בורקות מדמע. שלושה ימים לפני שיחתנו הוא התרגש לא פחות, כשמצא את עצמו בלב חגיגת טבע אביבית לרגל יום הולדתו התשעים ולרגל צאת ספרו החדש, "עקרבים, עכבישים וקרוביהם בישראל", שאותו כתב יחד עם תלמידו וחברו ד"ר דני סימון. "הביאו אותי לעמק הצבאים ואמרו לי 'שב פה'. ואז התחילו אנשים לעלות ולהלל ולשבח, לא יכול להיות טוב מזה. אני מסתכל על השנים האחרונות, ויודע שכתבתי כמה וכמה דברים שלא כל אחד כותב, אז אני שמח".
לא היה זה אירוע גבה מצח, המיועד רק לאנטומולוגים ויודעי ח"ן. החגיגות ל"ילד הטבע", כלשון המודעה, הותאמו גם לקהל הצעיר שאמתי עצמו הקפיד לטפח כל השנים – כמורה, כמדריך סיורים וכמספר סיפורים כרוני. תחת ידו הוא הוציא מדריכים רבים, משופעים בצילומים משלו, ואלה הפכו נכסי צאן ברזל בקרב חובבי טבע ושאר מגלי עניין בקרצינת הלול או ארכרגל אפור. דמותו המשופמת והמסונדלת הייתה לשם דבר עבור הקהל הזה. אודה ולא אבוש, גם כותבת שורות אלה מחזיקה באלבומה תמונה המנציחה אותה עם אמתי ועם "מדריך החרקים בישראל ופרוקי רגליים אחרים".
סיפוריו, שרבים מהם עלו על הכתב, מתמקדים באלה שאהבה נפשו: פרוקי הרגליים. ספרי הילדים שחיבר – "חרקים בבית ובחצר", "הרואים ואינם נראים" ורבים אחרים – האהיבו על הדור הצעיר את מה שההורים שלהם מעדיפים לדון למוות. גם כאן בבית־וגן, ששינתה פניה ורובה חרדית כיום, החצר של אמתי היא מוקד משיכה לדור הצעיר. מדי פעם מגיחים כמה מילדי השכונה וקוראים לו מבעד לגדר: "פנחס, פנחס!"
אתה מכיר אותם?
"לא, אבל כולם מכירים אותי. מה, יש עוד אחד כמוני פה בשכונה? הם באים בגלל בעלי החיים".
ואתה מרגיש בנוח, בשכונה דתית כל כך?
"איזו שאלה? גדלתי במשפחה כזאת".
"איך קוראים לחתול?", מפריע לנו ילד קטן עטור פאות. "לא קוראים לו, הוא בא לבד. חמוד, נכון? אצלי הם כולם חמודים", משיב לו אמתי ואז פונה אליי. "כשהילדים פה שמעו שאני מחפש משהו מיוחד בשביל הנחש שלי, פרגית או שליו, הם הביאו לי. בכל הזדמנות שיש הם מגיעים".
בגינה הירוקה שבה אנחנו יושבים, תחת עץ השסק והחרוב, כבר זכיתי לפגוש בחתול הג'ינג'י, לתצפת על צופיות ("תראי איך הנקבה הזו מודיעה לחברות שלה שבא חתול"), להחזיק נחש חנק שנראה עייף ("הוא גדל אצלי, הוא בן עשרים וכבר היה אמור למות מזמן. עיוור לגמרי"), ולהתרשם מכמה וכמה מקלונים עולי יום שאך בקעו. אורחת קרואה אחרת הגיעה השבוע לבית המשפחה בקול תרועה, אחרי שקודמתה מתה בשיבה טובה – טרנטולה. אמתי נרגש עד מאוד: מישהי צריכה למלא את הוואקום שהותירה העכבישה המנוחה.
לא רחוק מאיתנו כלואים באקווריום זכוכית עשרות חלזונות, שחירבו לאמתי את הגינה ועכשיו נהנים מעלי חסה. עורבני רעב מגיע כדי לאכול לחם. "הוא יודע מה יש לו פה", אומר אמתי, שבכל רגע עוצר את השיחה ומפנה תשומת לב לבעל חיים אחר. "תראי תראי מי הגיע, לבנין האשחר. כמה הוא יפה", הוא מצביע על פרפר צהוב שמתעופף לצידנו.
יש בעל חיים שאתה לא מזהה?
"בוודאי. אני אולי אדע מאיזו משפחה או סדרה הוא, אבל אין סוף למגוון. אומרים שיש אנשים שאם הם רוצים לקרוא משהו טוב, הם כותבים אותו. אצלי, אם יש משהו שאני לא יודע, אני הולך לכתוב עליו. לפעמים מתפלאים – למה להוציא ספר, היום יש אינטרנט. אבל מה שבמחשב לא מוחשי, ואני אוהב להחזיק את זה ביד".
בעודו מדבר הוא מלטף את העולל החדש פרי עטו. בתמונת השער נראה קפצן אדום בטן, עכביש פרוותי־משהו בעל עיניים טורדות, אבל אמתי מאוהב: "איזו תמונה נהדרת. הוא כזה מתוק, העכביש הזה. תראי אותו, יש לו בייבי פייס".
איך התחברת דווקא ליצורים שרוב בני האדם מפחדים מהם? יש הטוענים שפחד מעכבישים ומנחשים הם מולדים.
"אה, בואי תשמעי סיפור נהדר. יום אחד עשיתי ניסוי: שמתי צפע בתוך דלי, ולקחתי אותו לבבונים בגן החיות, שבחיים שלהם לא ראו נחש. קירבתי את הדלי לכלוב, וכשהבבונים ראו מה יש לי שם, הם התחילו לצרוח בצווחות אדירות. הם נדבקו לכלוב במקום הכי רחוק שאפשר ממני ומהנחש, והשתינו מפחד. בני אדם וקופים נולדים עם פחדים מכל דבר שלא דומה למה שהם רגילים. היית צריכה לראות אותם כשהנחש זז, הם כמעט מתו מהתקף לב".
הפחד המולד – או נרכש, תלוי את מי מהחוקרים שואלים – כנראה דילג על אמתי. כילד הוא הרבה לשוטט עם ששת אחיו ולאסוף בעלי חיים, מסוכנים יותר או פחות. "אבא שלי, שבמקצועו היה מחלק את הסחורה של 'דובק' לחנויות, אהב מאוד בעלי חיים. נולדתי כשגרנו בעיר העתיקה, ומשם עברנו למעוז החרדים בשכונת מקור־חיים. השכונה הייתה אז שדה אחד גדול שהסתובבנו בו כל הזמן. יום אחד הפכנו אבן ומצאנו נחש, נחשון כזה באורך של 20 סנטימטר, לא יותר. לא ידעתי אם הוא ארסי. הכנסתי אותו לפחית, הבאתי הביתה והחבאתי מתחת למיטה. שעות התעסקתי איתו, עד שאמא גילתה אותו והלשינה לאבא. הוא אמנם הוציא את הנחש מהבית, אבל לא זרק אותו. הוא אמר לי 'דברים כאלה שים תמיד בחדר העבודה שלי', שהיה אז צריף בחצר.
"בפעם אחרת שמעתי על מישהו בשם ישראל, שמגדל כל מיני דגים. ביררתי מה הכתובת שלו, ואחר הצהריים כבר הייתי בדרך אליו עם שני אחיי. שאלנו אותו אם אפשר לקבל זוג דגים, והוא אמר 'למה אתם חושבים שאתן לכם?', וקבע מחיר: שנביא לו אוכל לדגים. היינו הולכים לשלוליות מול בית המשוגעים ואוספים דפניות וסרטנונים וכל מה שחי שם במים. לקחנו גרב של נשים, הלבשנו אותו על טבעת מחוט ברזל, וכך התקבלה מעין רשת פרפרים זעירה. ישראל הזה שמח וקיים את הבטחתו: הוא נתן לנו זוג דגים יפים, ונהיינו חברים".
ידיעת הארס
אמתי היה גם מהילדים שהסתובבו בביתו של פרופ' ישראל אהרוני, מראשוני הזואולוגים העבריים. בעידודו של הפרופסור הוא החל להחזיק בכיסו פנקס ולתעד כל שנקרה בדרכו. "בכל מקום שאליו הלכתי, העיניים שלי היו בולשות. הדבקתי את כל הנערים וכל הנערות שהיו בקשר איתי, וכולם גידלו בעלי חיים בבית. אני לא שוכח והם לא שוכחים שהדלקתי אצלם את האהבה הזו".
האהבה של אמתי לבעלי חיים הביאה אותו במהלך השנים לכמה וכמה תגליות והמצאות פורצות דרך. כשראה את ד"ר שולוב חותך בלוטת עוקץ של עקרב וכותש אותה בתוך כלי, הוא החל לחשוב כיצד אפשר יהיה להשאיר בחיים את מושאי אהבתו פרוקי הרגליים. כאן בא לעזרתו הידע שצבר בימי נערותו, כשעבד כחשמלאי במפעל האשלג בסדום.
"שולוב אמר לי שמנסים להכין בעולם נסיוב לעקיצת עקרב, והציע שננסה גם, כי אנחנו יושבים על אוצר – לנו יש המון עקרבים, מה שאין לכולם. הוא שמע שאני כבר עזרתי לצרפתים בעניין: הם שלחו אליי מישהי שסיפרה לי באנגלית עילגת וקצת גרמנית – כי בצרפתית אני לא מבין אף מילה – מה הם עושים, וביקשה עזרה באיסוף עקרבים. כששולוב שאל אם אני יכול להביא עקרבים גם למעבדה שלו, חשבתי לעצמי – למה שאנחנו והצרפתים לא נעבוד על זה במקביל, בלי להפריע. יצאתי לשדה בשכונת אבו־באסל עם כמה אחים שתמיד השתרכו אחריי, ואספנו עקרבים בכמויות.
"כשראיתי את שולוב מוציא ארס לתוך המכתש הזה, שעשוי מחרסינה לבנה מבריקה, ההרגשה שלי הייתה ממש פנטסטית: הנה אני עושה משהו חשוב. אבל כשהבנתי שהעקרבים מתים, חשבתי לעצמי, למה לא לעשות את זה בדרך אחרת? אני חשמלאי, אז מה הבעיה בשבילי ליצור מחלבה: ניתן לעקרב 'פיק' של זרם ונגרום לו להוציא את הארס. בהתחלה אולי נהרוג כמה עקרבים, אבל נציל הרבה אחר כך. לקחתי טרנספורמטור של תשעה וולט, חיברתי לחתיכת עץ ושמתי על העקרב שני 'תנינים' כאלה ממתכת. את מכירה? שלוחצים והפה נפתח כמו תנין? אז אחד החזיק לו את הזנב, והשני את הידיים. הבאתי את שולוב לראות, חיברתי את החוטים, והפעלתי את הזרם הנמוך ביותר. פתאום שנינו חטפנו מנות של ארס לפנים. יואו, זה היה משהו. מה קרה? כשהעקרב מקבל זרם, השריר שחובק את העוקץ מתכווץ. שולוב אמר לי: 'פיני, אתה לא יודע מה שהמצאת'. זה עבד, אבל מה זה עבד. הייתה שמחה גדולה. חלבנו כמות אדירה של ארס". הפטנט החדש לא רק העניק לעקרבים חנינה ממוות, אלא גם אפשר להפיק מהם עוד ועוד מנות ארס. כך למעשה הפכו העקרבים לפרה חולבת.
הודות לשולוב, מקים גן החיות התנ"כי, הפכה המחלקה לזואולוגיה באוניברסיטה העברית לביתו של אמתי, שהגיע לשם עם השכלה של ארבע שנות לימוד בבית ספר עממי. באחד הימים הוא פגש במסדרונות את פרופ' גאורג האס, זואולוג ופליאונטולוג שנודע בתגלית הפרה־היסטורית הסנסציונית שמצא בהרי יהודה – מאובנים של נחש עם רגליים. אמתי סיפר לו על המחלבה, והאס מצדו הסביר לו שארס הוא חומר חי כמו רוק או דם, ולכן חובה לשמור אותו בקירור. עם הוראות השימור המדויקות יצא אמתי לדרך. מאז זרמו עוד כמה וולטים במחלבה, עד שהגיעה ההודעה על הילדה הקטנה ששרויה במצוקה בבית החולים הדסה, והנסיוב הוכח כיעיל.
"הבאתי את אהרן שולוב (למטה) לראות, חיברתי את החוטים, והפעלתי את הזרם הנמוך ביותר. פתאום שנינו חטפנו מנות של ארס לפנים. יואו, זה היה משהו. מה קרה? כשהעקרב מקבל זרם, השריר שחובק את העוקץ מתכווץ. שולוב אמר לי: 'פיני, אתה לא יודע מה שהמצאת'. זה עבד, אבל מה זה עבד. הייתה שמחה גדולה"
אמתי היה גם זה שפתר עבור עולם האנטומולוגיה את אחת החידות המסתוריות – איך עקרבים מתרבים. "פרופ' האס הציע פעם שאחפש את התשובה לכך. אספתי עקרבים בלי סוף, אפשר לומר שניקיתי את ירושלים מהם. שולוב אמר לי לשים אותם בצנצנות זוגות־זוגות, ושאל אם אני יודע להבחין בין זכר ונקבה. לקח לי זמן רב ללמוד את זה. פתח המין של הזכר נמצא במרכז הגוף, ואם מסתכלים בהגדלה מבחינים בשני אברים משני צידיו, שאז עוד לא הבנתי למה הם משמשים. ישבתי ימים ולילות ופשוט תצפתי על הצנצנות. בבית, בעבודה, בתרמיל – בכל מקום החזקתי צנצנת עם עקרב צהוב. הוא מסוכן, אבל הכי זול.
"יום אחד ראיתי זוג עקרבים הולך יד ביד בתוך הצנצנת, ומיד הבנתי שאני עומד למצוא את מה שאני מחפש. העברתי אותם לשולחן שלי. הזכר בא לנקבה, הציע לה לרקוד, ואז העמיד אותה פנים אל מול פנים והם התחילו סלואו – ימינה־ימינה, שמאלה־שמאלה. הריקוד הזה יכול להימשך שעות ארוכות. ישבתי והסתכלתי, והייתי כל כך מוקסם שלא היה אכפת לי שום דבר.
"ואז קרה דבר מדהים. הזכר הרעיד את כל הגוף שלו, ומבעד לשני האברים האלה שמשני צידי הפתח, כמו משתי דלתות שנפתחות, יצאה צינורית קטנה. השקית המזערית הזאת, שמכילה את הזרעים של העקרב, נדבקה לשולחן. הייתי המום. באמצע הלילה התקשרתי לשולוב בצרחות התלהבות. בפעם אחרת ראיתי איך הזכר הולך וקורא לנקבה, וכך עוברים הזרעים. טסתי לשולוב, והוא רץ בהתרגשות לראות את זה קורה".
עד אז אף אחד בעולם לא טרח לבדוק את הרבייה של העקרבים?
"כנראה לא עלה בדעתו של מישהו להשקיע בזה כל כך הרבה זמן. היה צריך לבוא המשוגע האחד, ואני הייתי המשוגע. אמא שלי, שכבר איננה, הייתה אומרת: 'אז מידארף דעם גנב, שניידט מען אים פון דה תלייה' – כשצריכים את הגנב, מורידים אותו מחבל התלייה. לא הייתי דוקטור ולא פרופסור, אבל ידעתי שאגיע לתשובה".
אפעה במתנה
שולוב ביקש ממנו לכתוב את ממצאיו על רביית העקרבים, ואז סייע בתרגום לצרפתית. המאמר פורסם בשנת 1959, ועורר עניין ברחבי העולם. את המאמר הראשון של אמתי, שנכתב ארבע שנים קודם לכן, שולוב "אינגלז" עבורו, כלשונו. "כתבתי על עקרבים כפולי עוקץ. זו תופעה נדירה, מוטציה. בדרך כלל דבר כזה קורה רק באיברים פנימיים, ואילו פה זה בקצה הזנב. אמרו לי שאנשים מתעניינים בדברים כאלה מוזרים".
באוניברסיטה העברית הוא עבד לצד הגדולים, כמו הארכנולוג הישראלי החשוב ד"ר גרשם לוי, שספרו האחרון של אמתי מוקדש לו ולאהרן שולוב. בהמשך החל גם ללמד – באוניברסיטה, בסמינר דוד ילין, בחברה להגנת הטבע, בגן החיות התנ"כי. מלבד בעלי חיים, הוא גידל גם שפם שהפך לסמל מסחרי. "פעם במילואים שלחו אותנו לניווט. זרקו אותנו באיזשהו מקום ואמרו 'יש לכם שעתיים להגיע לשנלר'. הפרידו אותנו זה מזה – אסור להיפגש, אסור לדבר, אתה לבד בשטח. ככה חינכו אותנו. אחר כך מישהו סיפר לי איך הוא זיהה אותי תוך שניות בשדה: 'מיד ידעתי שזה אתה, עם השפם שלך'".
אמתי הוא זה שהעניק שמות עבריים לבעלי חיים רבים, ולימים אף זכה שעכביש ייקרא על שמו – פלגרה אמתי. מומחה עולמי לעכבישים, חוקר ורשאי בשם יז'י פרוז'ינסקי גילה את העכביש הזה, וקבע את שמו. מתמונה גדולה על קיר ביתו של אמתי ניבטת גם חיפושית הנושאת את השם הלטיני graphipterus piniamitaii.
עוד תלויות לאורך הבית יצירות אמנות אינספור מעשה ידי אמתי, חלקן מיניאטורות משולבות נוצות ומרכיבים אחרים שאסף מהטבע, חלקן תמונות שמן שמנציחות את נסיעתו לאתיופיה בעקבות הזבוב מחולל מחלת הלישמניה. תמונה אחרת מראה במשיחות מכחולו את אשתו יפה בצעירותה. בזמן שיחתנו היא נחה בסלון הבית. כבר בטלפון סיפר על אהבת חייו, שחולקת איתו למעלה משבעים שנות ביחד. הוא דור שישי בירושלים, היא שביעי. הוא בן תשעים, היא בת תשעים פלוס חודשיים – "בכל דבר היא מנצחת". שיערתי שנפגשו לראשונה בעיר הקודש, אבל לא כך היה.
"כשהייתי נער בן עשרה, שמעתי שמחפשים במפעל בסדום צעירים בגילי שילמדו את מקצוע החשמלאות, וביקשתי מאבא רשות לעבוד שם. אבא אמר לי 'תבורך', וסידר שייקחו אותי וידאגו לי. יום אחד אני יושב בצריף שלי, ופתאום באים כמה חבר'ה ואומרים 'פיניה, הגיעו בנות לביקור'. התאריך היה אחד במאי, ובני נוער נהגו לבוא ביום הזה ולבקר את הפועלים במקום עבודתם. אמרתי 'אז מה?', וענו לי: 'הן בדרך אליך'. לאן לקחו אותן בסדום? אל המשוגע שגר בקצה המחנה כי אף אחד לא מסכים לגור לידו".
למה לא הסכימו?
"החזקתי אז עקרבים ונחשים ועכשובאים, הכול. היה תענוג, היה לי צריף גדול בשותף עם חבר, ראובן פאפולה. ואז אני רואה שלישייה מתקרבת – הראשונה פיצקל'ה, השנייה ממוצעת והאחרונה גבוהה. הן הולכות בשורה בין האוהלים. עכשיו, לי היו אז שני חרדוני צב גדולים שמצאתי בסדום, וקשרתי משני צידי הדלת כדי שאף אחד לא ייכנס בלי רשות. אמרתי: צריך להוציא את חרדוני הצב. הקטנה הזאת, אם היא תראה חרדון כזה ליד הרגליים שלה, היא מתעלפת. החברים צחקו – 'שתתעלף'. לפני שהספקתי לומר ג'ק רובינסון, הבנות היו ליד הדלת. נכנסת הקטנה, מתכופפת ומרימה את חרדוני הצב, מחבקת ואומרת 'כאלה חרדונים לא ראיתי בחיים שלי'. באותו רגע אמרתי לחבר'ה: 'עם הקטנה הזו אני מתחתן'. צחקו עליי כמו שצחקו על כל מיני דברים שאמרתי, אבל אחרי שנתיים התחתנו. כשהיא יצאה אז מהצריף, אמרתי לה שתבחר מה שהיא רוצה כמתנה. היא רצתה להביא למורה לטבע משהו מעניין, אז נתתי לה נחש אפעה ועוד כמה דברים חיים בצנצנות".
איך הפשפש עלה
אט־אט רכש אמתי מקום של כבוד בעולם פרוקי הרגליים. "תרומה עצומה ומיוחדת להנגשת הידע בעברית למען ציבור חובבי הטבע והכשרת חוקרים ומחנכים שמורה לחוקר, המחנך והסופר פנחס אמִתי", כך נכתב לאחרונה באתר "חרקים – עולם קטן בגדול", במאמר הסוקר את תולדות המחקר הטקסונומי על עכבישים בישראל, ומונה אנשי אקדמיה מרובי־תארים שהזניקו את התחום קדימה. אמתי מתואר שם כ"אוטודידקט שפרסם מאות רשומות, ערכים, מאמרים וספרים (…) בניגוד למאמרים טקסונומיים מוצהרים, רבים מהפרסומים של אמִתי המיועדים לציבור הרחב עסקו גם בהיבטים ביולוגים ואקולוגיים". על כל אלה זכה לאורך השנים בעיטורי כבוד – אות יקיר החברה האנטומולוגית, חבר כבוד בחברה לזואולוגיה ופרס פרוינד לקידום החינוך וההסברה המדעיים לציבור הרחב (כל קשר לכותבת מקרי בהחלט, וחבל). הג'וק, שם בלתי קביל בקהילת המדענים, מסרב להרפות ממנו.
לו וליפה יש שתי בנות – נגבה וסיגל – וגם שישה נכדים ושישה נינים, שמקפידים לשמור על המורשת. שניים מהם, גל וטל, הילדים של סיגל, מככבים עם סבא על הכריכה האחורית של הספר החדש. חדי העין יבחינו שנכד אחד מחזיק עכביש, והשני עלֶה. "מה שאת לא רואה זה שבעצם טל מחזיק עקרב. אמרו לי שאם לא נוריד אותו מהתמונה, לא ישתמשו בספר הזה בבתי ספר, כי אם ילד ימצא עקרב וירים – אוי ואבוי. אז הדביקו לו עלה. אבל הם לא שמו לב למשהו אחר: אם תסתכלי מקרוב תראי שגל מחזיק טרנטולה. אותה השאירו", אמתי משועשע.
אתה לא פוחד להכניס הביתה עקרבים? לא עלול לקרות משהו לנכדים?
"לא, וגם אם קורה, פשוט לא מעדכנים את אמא. תשמעי סיפור. הבית פה הוקם על חלקת אדמה שהייתה שייכת לאבא של יפה. עד שהקבלן התחיל בעבודות הבנייה, אמרתי ליפה: בואי נסקל את המגרש, וברגע שהפועלים יגמרו את מלאכתם, נוכל לשתול או לזרוע משהו. יפה הלכה לשביל שם בצד, ופתאום שמעתי אותה צורחת, מה זה צורחת. היא חטפה עקיצה מעקרב צהוב מפחיד. זה צרח בלב, אבל חוץ מהכאבים היא הייתה בסדר.
"פעם אחת תקף אותי פחד איום ונורא, שמכל העקרבים שאני מחזיק בחדר האמבטיה, מישהו עלול לברוח וללכת לילדים. אני מוליך את העיניים שלי לרצפה, ורואה אחד מהם שם. אז העברתי את כולם לצריף בחוץ. בינתיים הנכדים שלי הרכיבו פה מחסן, והחרקים הגדולים הלכו לחדר בגן החיות".
על "החי מתחת לאבן" – ספר נוסף שכתב עם ד"ר סימון, ומונח כאן לצד כמה מאחיו הרבים מספור – מהלך משהו. "זה פשפש צמחוני, מהקבוצה של הפשפשים המאורכים", מסביר אמתי. "אם תשימי לב, החתול כבר טיפל בו. אין לו רגל".
מה הלאה? יש עוד ספר בדרך?
"לא אמרתי ג'ק רובינסון, וכבר אני זקן. יש לי תוכניות ויש לי מה לעשות עם עצמי. כל מה שאני עושה ואעשה בחיים האלה קשור בפרוקי רגליים. עד יומי האחרון אמשיך לתרום את התרומה הקטנה שלי לדבר הגדול והמדהים הזה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
