"בממלכתי של המפא"יניקים למדנו את כל המקורות, וההורים לא חששו מהדתה"

פנחס כץ הגיע לכפר־הס באמצע שנות החמישים כדי לסייד את ביתו העתידי. מדינת ישראל עודדה התיישבות ביישוב ששכן לא הרחק מהגבול, וזו הייתה בהחלט עסקה מפנקת עבור משפחה צעירה. אלא שבאותה שעה התקיים במקום מסע לוויה, שגרם לשינוי בתוכניות. "זוג מקומי נרצח בידי הפדאיונים, והילדים נותרו יתומים", מספר יעקב, בנו של פנחס. "ההורים שלי היו ניצולי שואה. אבא היה במחנה עבודה, ואמא שרדה עבודות כפייה בטרזיינשטט ובאושוויץ. הספיק לה". וכך הם ויתרו על הבית בכפר־הס – אז יישוב גבול, היום לב השרון – וקנו משק במושבה גבעת־עדה.

• השכנים הפולנים התעללו בנו, הם היו אפילו יותר גרועים מהגרמנים

• "ב-39' היו המון סרטיפיקטים, אבל בלי פרוטקציה אי אפשר היה להשיג. לאן הם הלכו?"

• "חיינו ברעב, לוקחים קצת דוּמים לילדים. אין יוחננוף ורמי לוי. אוכל כמו של קופים"

פנחס וקלרה נולדו ברומניה וחיו בה עד שהאדמה החלה לבעור תחתיהם. קלרה בוססה בשלג באחת מצעדות המוות האכזריות של הגרמנים המובסים, וכשרגליה כשלו היא התחבאה עם יהודים נוספים במתבן בצד הדרך, שם מצאו אותם החיילים הרוסים. היא ופנחס התארסו לפני המלחמה, והתחתנו אחריה. בתם הבכורה עדית נולדה עוד ברומניה, ואילו ההיריון השני חצה יבשות: יעקב נישא ברחם אמו על סיפון האונייה "טרנסילבניה", שעגנה בחיפה במרץ 51'. "לאבא שלי היו עשרה אחים", הוא מספר. "ברומניה הם היו בתנועת הנוער העובד הציוני, ואחד מהם, נפתלי, עלה ארצה במסגרת הכשרה ב־1929, כשהוא כבר מכיר את כל שירי ה'באה מנוחה ליגע' של המפא"יניקים. הוא היה שם עם יצחק ארצי, אבא של שלמה ארצי, והם הפכו אחר כך למפלגת הליברלים העצמאיים. אני זוכר את כל הגדולים האלה שהקימו את קיבוץ כפר־גליקסון".

משפחת כץ הגיעה תחילה לכפר־גליקסון בעקבות הדוד נפתלי, אבל חיי הקיבוץ לא תאמו את ציפיותיה. "אבא התעצבן שהוא עובד בזמן שכולם מסתכלים עליו ובסוף מקבלים את אותו אוכל; אמא פחדה שנלך לבית ילדים, והחזיקה אותי בבית ארבע שנים". אחרי שהמגורים בכפר־הס ירדו מהפרק, הם עברו לגבעת־עדה והביאו איתם נדוניה מהקיבוץ, שתשמש בסיס למשק החדש: ארבע פרות, סוסה וכמה חפצים. "הגענו לבית קטן של הסוכנות, עם ציוד מינימלי. אבא החליט להיות חקלאי, וקיבל מהסוכנות רפת וסככות וכלים בסיסיים. הוא גידל ירקות, מטעים, כרמים, עופות ופרות. היום קשה להתעסק בכמה תחומים יחד – אם אין לך 600 דונם מאותו תוצר, זו בעיה – אבל אז היה אחרת".

טובה הוכשרה כמוכמת, מפעילת מכ"ם, ושובצה לבסיס במצפה־רמון. יעקב הבהיר שזה רחוק, זה לא עסק ככה, והגיע הזמן להתחתן. "בלי לכרוע ברך, בלי להגיש פרח, סביון, משהו. הכי אמיתי וישיר, כשאנחנו חברים בסך הכול חודשיים וחצי. ככה הוא, יעקב. רגיש כזה"

פנחס השלים הכנסה בעבודות חוץ ("דברים מיוחדים, לא של פועל דחק"), ויעקב בן השש כבר גידל מצפון חקלאי וחש צורך לקחת אחריות על המשק. "עבדתי עם אבא מאז שאני זוכר את עצמי. הוא היה שולח אותי בלילות לסגור את ברז ההשקיה, ואני הלכתי בשדות בחושך, עם פנס שהכנתי מקופסת שימורים ונר". יעקב היה מתקדם לשם בצעידה איטית, משגיח שהפנס שלו לא יכבה ברוח, עד שהגיע אל היעד. "הייתי מכניס את היד כדי לסגור את הברז, פוחד שיעקוץ אותי נחש, ואז בורח במהירות". לימודים? "יסודי בגבעת־עדה, תיכון מקצועי בנתניה – מסגרות מכנית, מקצוע שנחשב נחות. רציתי ללמוד אלקטרוניקה וחשמל, אבל לא היו לי ציונים טובים, אז שמו אותי במגמה של הדפוקים. מכיוון שהיה לי פה גדול וחצוף, לא נתנו לי ללכת גם לאגרו־מכניקה, מכונאות חקלאית. זה היה משבר גדול מאוד מבחינתי. אבא שלי לא נלחם בשבילי כמו שאני נלחם בשביל הילדים שלי. הוא בא מהגלות, קיבל מה שהמורים אומרים".

כתלמיד הוא לא היה הצלחה אדירה, כך לדבריו. העבודה העסיקה אותו הרבה יותר. "ראיתי את חרדת הקיום של ההורים ונדבקתי בה". הוא היה אינטליגנט ודעתן לא קטן, "אבל גיאוגרפיה לא למדתי, אפילו לא ידעתי שכדור הארץ עגול. לא התעקשו איתי. האווירה הייתה – לך תגדל כמו פרא אדם. לא עבריין, אבל שבור את הראש לבד". בכל זאת הוא התייצב בשש בבוקר בבית הספר, להשתתף בלימודי העשרה ביהדות שהיו בגדר רשות. פקיד בנק התנדב ללמד כל מה שליהדות יש להציע, והמנהלת חנה גלבוע לימדה שם תנ"ך. "היא הכניסה לנו את התנ"ך בצורה שמחברת לשורשים. היום אני מרגיש שאי אפשר לעקור אותי מכאן. מי שינסה – רחמנות עליו. זה דיסק צרוב שאם תשברו אותו, מהחתיכות שלו יצא עוד יהודי". וכל זה היה, תאמינו או לא, ב"ממלכתי של המפא"יניקים". "אני למדתי שם להתפלל תפילת הטל והגשם. את כל שירת הים אני יודע בעל פה. גם את תפילת חנה. אני לא צריך סידור, כי אני זוכר הפטרות בעל פה. היום בחינוך החילוני לא יודעים בכלל מה זה. למה לא לתת את החינוך היהודי הבסיסי? תלמדו מה זה קריאת שמע, מודה אני. ליהדות יש סדר יום. בזמנו הכרנו את המקורות ל'בנים גידלתי ורוממתי', 'ידע שור קונהו'. ההורים לא כעסו ולא הפכו את בית הספר ולא חששו מהדתה".

בגיל 17 החליט יעקב שהוא "לא יצא פראייר מהחיים האלה", אלא ישבור את מעגל הנחיתות. "בזמנו אמרו 'לכל כישלון – הטכני הוא פתרון'. בית הספר הטכני של חיל האוויר היה הכתובת למי שלא הצליח להוציא תעודת בגרות. חבר שלי הלך לשם, ואני בעקבותיו". יעקב לקח מורה פרטי – סטודנט צעיר בשם צ'יבוטרו, שעבר איתו על מערך הלימודים הצפוי וסייע לו להתקבל. בכיתה בבית הספר הטכני הוא ישב ולמד בנחישות, ואת השיעורים עשה על קרש מזדמן באוהל הלינה, לאורה החלוש של מנורה מפוקפקת. כך צלח את מגמת המִחשוב והבקרה, וכשהתגייס לחיל האוויר ב־1970, בלט מיד בידע המקצועי שלו. "רציתי להיות הכי טוב בכל דבר. צריך לתקן מטוס? אני לא ישן גם שלושה ימים עד שהוא מתוקן. לא התבכיינתי על שעות שינה". המפקדים לא נותרו אדישים, ושנה ורבע אחרי הגיוס כבר העניק לו מפקד הטייסת דרגת סמל, מה שאִפשר ליעקב לשבת "בחדר האוכל השווה של הקצינים".

יעקב: "את כל שירת הים אני יודע בעל פה, גם את תפילת חנה, הפטרות. היום בחינוך החילוני לא יודעים בכלל מה זה. למה לא לתת את החינוך היהודי הבסיסי? בזמנו הכרנו את המקורות ל'בנים גידלתי ורוממתי', 'ידע שור קונהו'. ההורים לא הפכו את בית הספר ולא חששו מהדתה"

את הבחינות לעבודה בחברת אל על עשה יעקב עוד לפני שהשתחרר מצה"ל. "התקבלתי למעבדה, אבל שם זה דיכאון, עבודה שחוזרת על עצמה. רציתי לעבוד באחזקת מטוסים, לרוץ. זו גם עבודת משמרות, שמתגמלת יותר". הוא נבחן, התקבל והחל לעבוד במשמרות שאפשרו לו לבלות בחוף בשעות היום. שם הכיר קבוצה של דתיות חביבות ("תמיד אהבתי בנות דתיות, יש להן נשמה יתרה"), אבל הידידות איתן נגדעה באוקטובר 73'. "מי שעובד באל על במוצאי יום כיפור מקבל בונוס נדיב, אז בצום נשארתי בדירה ששכרתי ברמת־גן. כבר בליל יום כיפור, בדרך לבית הכנסת, ראינו אוטובוסים של דן לוקחים חיילים, והייתה תכונה רבה ברחובות. בשש בבוקר מטוסי קרב טסו נמוך, כמעט גילחו את הבתים. בחיל האוויר ידוע שאם אתה רואה מטוס בשבת או בחג, אתה צריך להגיע לבסיס או לטלפן. ככה הזעיקו את הלוחמים, הרי אז רק למפא"יניקים היה טלפון.

"חברים באו ולקחו אותי לתל־נוף. בשמונה וחצי בבוקר כבר הייתי שם, מחמש מטוסים. בשעה עשר המטוסים הניעו והיו מוכנים להפציץ במצרים. הם עשו סיבוב ועמדו על המסלול כשהמנועים עובדים, ואז נאמר להם שהמשימה בוטלה. מאוחר יותר הבנתי שהיה הסכם עם ארה"ב שלא נתקוף ראשונים. הונאה ממש. כמה שילמנו על זה".

מתל־נוף הוא נסע לרמת־דוד "בחמישה טרמפים שונים, בלי אוכל ובלי תיק. אני מגיע – חושך מצרים. מתברר שהייתה שם התקפת טילים". כעבור זמן הודיעו לו שהוא משוחרר, ויקראו לו אם יצטרכו אותו. "לא קראו לי במלחמה עצמה, אבל גייסו אותי למילואים מנובמבר 73' עד מאי 74'. היו לצה"ל מאות טנקים סוריים שנלקחו שלל, אז שלחו אותי לקורס הסבה לחשמלאי טנקים".

עם תום תקופת המילואים הוא שב לעבודה ולים, וגם לחבורת הבנות הדתיות, שהפעם הגיעה בהרכב משודרג. "פגשתי בחורה מרשימה עם הילה כזו", הוא אומר על טובה, שמחייכת ומגישה לנו עוד קפה ועוד פירות. "אתה מסתכל על בנאדם, ואתה רואה שהוא יהיה שלך".

הוריה של טובה לבית פיקלר עלו ארצה ב־1951, גם הם מרומניה. "היו להם חיים לא פשוטים, אבל השואה לא הייתה באזור שלהם". הם השתקעו בפתח־תקווה והעניקו לשתי בנותיהם חינוך דתי ובית חם. מאוד. "ההורים שלי היו האנשים הכי טובים בעולם. לא היו תלונות על שום דבר. אמא הייתה מטפלת, עוזרת לאיזו משפחה במשק בית, עושה כל עבודה שאפשר להרוויח ממנה כסף; אבא היה יוצא עם חמור ועגלה לחלק חלב. היה לו תיק כמו של נהגי אוטובוס, ואחר הצהריים הוא היה מגיע הביתה וסופר את המטבעות שהיו מגולגלים בנייר עיתון. הוא תמיד אמר שאילו היה יכול, הוא היה נותן לאמא כפית זהב בפה. הייתה להם זוגיות הוליוודית. היא תמיד שרה, הוא היה מפזם. גם כשחזר רטוב מהגשם, הוא לא היה מתלונן".

שתי האחיות נהנו מ"בית שהוא כמו מועדון". הן נהגו לטפס על העצים בשדרת הברושים הסמוכה לביתן, ובימי שישי היו רוכבות על העגלה העמוסה בשאריות חלב. טובה חלמה להיות רופאה, אבל שבע שנות לימוד היו קצת יותר מדי בשבילה, אחרי עומס הבגרויות. במקום זאת היא חשבה להיות אחות בחדר ניתוח, אבל אחותה הסבירה לה שתפקיד כזה יציע לה רק קשר קצר מועד עם חולים מורדמים, והיא הרי טיפוס של אנשים. ואז הגיעה עבודת קיץ ששרטטה עבורה חלום חדש. "עבדתי בקייטנה, ובוקר אחד באה לשם אמא עם ילד שהיה מכונס בתוך עצמו. ליטפתי אותו, דיברתי אליו, והוא העביר את היד מאמא שלו אליי. למחרת הוא נתן לי יד ברגע שנכנס. האמא אמרה לי 'את כל כך מתאימה לחינוך', ופתחה לי חלון לעולם שלא חשבתי עליו בכלל". הוראה לא באה בחשבון – "שהתלמידים יעשו לי את השטויות שאני עשיתי למורים? לא מתאים לי", אז היא למדה גננות, מקצוע שמאפשר לעבוד "עם ילדים שהם עדיין ככלי ביד היוצר".

את יעקב הכירה כאמור בחוף הים, בקיץ 74'. "ראיתי עיניים כחולות מאירות, וחיוך ענק ומלא חיוּת. התאהבתי. פרשנו מכל החבורה – הבנות שהוא התחיל איתן שנה לפני כן – ובנינו את הקשר שלנו". באחד בספטמבר היא התגייסה, ויעקב היה זה שהסיע אותה לבסיס. בדיוק כשסיימה את הטירונות, הוא חזר משהות של שלושה שבועות בארה"ב. "באתי לשדה התעופה, התרגשות, חיבוקים. והוא מספר לי שבטיסה הוא שאל את הטייס אם כדאי לו להתחתן". למתעניינים, הטייס ענה ליעקב: "תלוי מי האישה".

טובה הוכשרה כמוכמת, מפעילת מכ"ם, ושובצה לבסיס במצפה־רמון. יעקב הבהיר שזה רחוק, זה לא עסק ככה, והגיע הזמן להתחתן. "בלי לכרוע ברך, בלי להגיש פרח, סביון, משהו. הכי אמיתי וישיר, כשאנחנו חברים בסך הכול חודשיים וחצי. ככה הוא, יעקב. רגיש כזה. אם המצב רוח שלי זז שני סנטימטרים ימינה – הוא מבחין בזה מיד".

במאי 75', עשרה חודשים אחרי שהכירו, הם עמדו תחת החופה. טובה השתחררה מהצבא, למדה גננות בסמינר שיין בפתח־תקווה, והשניים בנו ביתם בעיר. ואז הגיע חבר, "איש פוחז כזה שאוהב כל מיני מעשי מאכעריות", ואמר ליעקב שאם ימכור את הדירה בפתח־תקווה, יוכל במחירה לרכוש עשר דירות באריאל. "אלה שנות השמונים, הליכוד בשלטון ומתחילה התיישבות בכל ארץ ישראל", אומר יעקב. הוא מודה שכל ה"סבסטיה וכאלה" לא ממש דיברו אליו, "כי מה פתאום שנגור ליד ערבים אם המדינה לא רוצה? אבל אז שמעתי שבגין אמר שיהיו עוד הרבה אלוני־מורה, ואני הערצתי אותו. ובאמת באריאל היה קסום, אבל כביש על הפנים, וכנראה לא התחברנו למקום. ובכל זאת, הרעיון של התיישבות כבר התחיל לעבוד אצלי".

באותה תקופה עבד יעקב גם בגבעת־עדה, בריתוך ברזלים ("בבוקר באל על, בלילות בגבעת־עדה") הוא הודיע לאביו על רצונו להצטרף להתיישבות ביהודה ושומרון, והאב תמך ברעיון והזכיר לו שהשכן יעקב שמאי הוא יו"ר משקי חירות בית"ר, התנועה המיישבת מטעם הרוויזיוניסטים. אותו שכן, אגב, היה גם החותן של אחד יריב לוין, בחור חביב עם עתיד מבטיח. "שמאי אמר 'יש לי יישוב ליד בארות־יצחק'", אבל איך נאמר? שמענו נון־צדיקים מדויקים מזה. "לקחנו את הסוסיתא ובאנו לכאן, לבית־אריה. הכול אבק, אתה לא רואה כלום, אשקוביות בסוף העולם. היינו אז זוג צעיר עם בית כמעט בלי משכנתא, שזה נס. אז חיסלנו את המשכנתא – שבע שקל, הנייר היה שווה יותר – ונרשמנו לגרעין".

"היה ברור שלא נגור כאן בדירה", מבהירה טובה. "חשבנו לעבור לגבעת־עדה, ליד ההורים שלו, אבל ידעתי שלא אשרוד את הנסיעות של יעקב משדה התעופה לשם בלילות. ובית־אריה קרוב לשדה התעופה".

בשנת 82' הגיעו יעקב וטובה ליישוב שהיה אז בן חצי שנה ומנה שישים משפחות. הם כבר היו הורים לשניים, בן חמש ובן שנתיים. "כל בית היה קובייה בסך הכול, אבל לכל אחד הייתה פיסת דשא עם פרחים", מתאר יעקב, ולא מסתיר את התרגשותו. "זה היה כל כך יפה. אמרתי לעצמי: זה יישוב שאני רואה בו עתיד". הם התקבלו כמועמדים לגרעין, ונדרשו לשלם לאגודה מאה דולר בחודש "ולהשתתף בשמירות הכי דפוקות. הייתי שומר פה בלילה ויוצא מיד לעבודה. טובה לפחות קיבלה הסעה, כי הילדים עדיין למדו במוסדות בפתח־תקווה, והיא כבר עבדה פה". מדי יום נסעו יעקב וטובה מפתח־תקווה לבית־אריה – היא לעבודה, הוא לשמירות, שניהם לכל אירועי התרבות והחגים. רק כעבור שלוש שנים הם הצטרפו רשמית לקהילה שכבר היו בשר מבשרה.

איך מתנהל גרעין ביישוב מתחיל? יעקב עובר לחיקוי מושלם של קול דידקטי: "מפגשים קבוצתיים, גיבוש, איחוד. ודנים. ודנים. ודנים. ואתם תקבלו מגרש, ואז ועדת בנייה תחליט איך תבנו". אחרי שאנחנו מתגלגלים מצחוק, הוא מבהיר: "האמת, זה מצא חן בעיניי". יעקב עצמו הפך עד מהרה לחבר בוועד המנהל של היישוב, ולימים הוטל עליו ניהול הפרויקט של בניית הבריכה, פלוס אחזקה ותשתיות. "ניסו להתקיל אותי, אמרו 'זה שצועק, ניתן לו לעבוד ונראה מה הוא יודע לעשות'. התברר שצדקתי, ובאמת היו פערים בין התוכניות למציאות בשטח, אבל הסלעים לא הפחידו אותי". בהמשך הוא היה ממקימי המועצה המקומית בית־אריה, וכיהן כחבר במועצה הממונה שפעלה מ־1990 עד 1993. אחרי 11 שנים אוחד בית־אריה למועצה אחת עם היישוב הסמוך עופרים.

יעקב מציע לנו יין וערק, ואנחנו דוחים בנימוס – בכל זאת מדובר בשעת בוקר מוקדמת, וכל אחד מאיתנו עוד צריך לנהוג לעמל יומו. במקום זאת אנחנו מתפנקים בפומלה עסיסית, ומוקסמים מהגינה ומהמחסן המסודר להפליא. "אני איש של אדמה", מצהיר יעקב. "כל מה שאתם רואים פה מסביב, עשיתי בעצמי. כרם, עצי פרי ונוי, הכול". אחד הצמחים כאן החל דרכו לפני 34 שנים בעציץ, כמתנת סוף שנה שקיבלה טובה מילדי הגן – "זה עץ אוסטרלי שמשיר עלים גם בסתיו וגם בקיץ באמצע הסלון". אז הוא נשתל בגינה, והיום הוא עובר את גג הבית. שתיל שהביא הנכד מהגן זכה לגורל דומה.

יעקב: "בשש בבוקר מטוסי קרב טסו נמוך, כמעט גילחו את הבתים. בחיל האוויר ידוע שאם אתה רואה מטוס בשבת או בחג, אתה צריך להגיע לבסיס או לטלפן. חברים באו ולקחו אותי לתל־נוף. חימשנו מטוסים להפצצה במצרים, ואז נאמר להם שהמשימה בוטלה"

טובה, מספר יעקב, יצרה את מוסד הגננת של בית־אריה. "עד היום כל הגננות ממשיכות את שיטתה. היא סמל ודגל לאיך עובדים בצורה יעילה וטובה, במקצועיות ובשיתוף פעולה של הקהילה", הוא מפרגן, ומודה שבמקרה שלו זה לא עניין פעוט: "אני ביקורתי מאוד, לצערי הרב. גם כלפי הילדים והנכדים. ואני אומר לכם: אשת חיל. אישה מקסימה. היא פשוט…". וכשהדמעות חונקות את גרונו ומטפסות לעיניו, טובה קמה ומחבקת. יעקב מבהיר שהוא בסך הכול אומר את האמת, לא יותר.

בתום 22 שנות עבודה פרשה טובה ממשרד החינוך, ואחרי שנתיים בבית החלה לעבוד בחברה שמביאה לגנים חוגים עם בעלי חיים. כעבור שבע שנים פתחה עסק עצמאי דומה. כשיעקב יצא לפנסיה היא החליטה להצטרף אליו, אבל לא מיד. "אמרתי, אתן לו שנה לבד ואז אבוא גם. אבל אז הגיעה הקורונה וסגרתי את העסק. ירדנו מהרכבת". מה עושים כשיורדים מהרכבת? עולים על קרוואן. "ליעקב היה חלום לנסוע לאוסטרליה, לקנות קרוואן ולטייל שם. אמרתי לו, בוא נראה אם מתאים לנו לחיות בקרוואן בכלל, אחר כך נדבר על אוסטרליה". אז הם קנו קרוואן והתחילו לטייל ברחבי הארץ. בין השאר הגיעו לחניון הקרוואנים בבית־ינאי, "מתחם שאנשים חיים בו, עובדים בסביבה ומטיילים. היינו שם שלושה חודשים בחורף, מול הים". כן, בחורף. קיץ זו לא חוכמה, יעקב אוהב אתגרים. הם יצאו לרכיבה בשני זוגות אופניים, נודדים בבקרים לאורך הים ממכמורת עד נתניה. בסוף הם חזרו הביתה, אבל הקרוואן עוד כאן, גם החלומות הבאים.

• "בכל הטייסות עושים מה שצ'אק ייגר עשה, אבל איש אינו עושה מה שדני שפירא עשה"
• נכנסנו 17 נשים למשרד לשירותי דת, בהרגשה שאנחנו עושות היסטוריה

איך יעקב מבלה את הפנסיה? לא מבלה, עובד. בעשייה כל הזמן. חלומו לייצר יין התגשם, גם החלום להשקיע בלימודי קודש והיסטוריה. לא, הוא לא חובש כיפה, אבל הוא שומר שבת ומתפלל. בבית. יש פה מניינים, אבל כולם ספרדים. פתח אליהו, קורבנות – ארוך מדי. ואשכנזים? "יש פה, אבל כנראה לא הרבה כאלה שמתפללים", הוא מחייך.

טובה מצידה נהנית מהחיים. הולכת לחדר כושר, יושבת עם חברות, עוזרת לו עם היין. פה טסים, שם נוסעים לילדים. "יעקב תמיד צריך לעשות משהו, נולד עם קוצים בישבן, ואני זורמת איתו". שני הבנים גרים בשני קצוות – הגדול באילת, הקטן במרום־גולן. "את בית־אריה אנחנו לא עוזבים", אומרת טובה. "בכל מקום אני פוגשת ילדים שהיו בגן שלי, או כאלה שהילדים שלהם היו אצלי בגן ובחוגים. השורשים שלנו כאן מעמיקים יותר ויותר. אני לא יכולה לראות את עצמי במקום אחר".