אַבְחֶמֶץ, מוּזים ואֶרֶד: המילים הנשכחות של בן יהודה

המלחמה על הטבלה

המילים הללו מצלצלות מוכר מאוד: היום נאמר חמצן, חנקן ומימן. אליעזר בן־יהודה בחר ליסודות הכימיים שמות שהם צירוף של שני רכיבים – "אב" ואחריו המילה הנושאת את אותה המשמעות של המילים המשמשות אותנו כיום. הוא חשב שהצירוף "אב"+תכונה מתאים מאוד ליסודות, שלכל אחד מהם תכונה משלו: "בניתי שם מורכב זה", הוא הסביר במילונו, "בצורת השמות הפרטיים המורכבים מן אַב, אֲבִי, עם מילה אחרת… והוא בניין נאות לשמות לכל הגופים כיוצא בזה, שהם כמו אבות לסגולה מהסגולות".

 

ידידו ושותפו להחייאת העברית, הרב יחיאל מיכל פינס, חשב שיש דרך יפה יותר: הוא העדיף את הסיומת ־ָן, המצטרפת לתכונתו המיוחדת של היסוד. וכך היא הצטרפה אצלו ואחריו לא רק לשלושת היסודות הללו, חמצן, חנקן ומימן, אלא גם לאחרים: סידן, פחמן, אשלגן, נתרן, צורן, ארסן, מנגן ולנתן. "כל מילה מורכבת משתיים או משלוש מילים שנאה נפשי", כתב ימ"פ ב"האור" בשבט תרנ"ג (ובכל זאת, יש המייחסים לו את המצאת המילה מדחום).

אגב, ליסודות אחרים לא התעקש בן־יהודה לקרוא באותו המבנה המורכב: לרדיום, "מתכת חדשה… המאצלת מקרבה אור וחום", הוא קרא "אוֹרִית", והמילה "זָהֳרִית" שימשה אותו לכינוי היסוד זרחן (גם כאן בסוף ניצח המשקל שקבע ימ"פ). היום, רוב־רובם של היסודות בטבלה המחזורית נקראים בשמם הבינלאומי הרגיל, שבדרך כלל מסתיים "יוּם", מההליוּם ועד האורניוּם. בעברית טהורה אנו קוראים בעיקר ליסודות שימ"פ העניק להם שמות, וכן לכמה מתכות קדומות ולגופרית, שאולי היא נתנה את ההשראה ל"אורית" ול"זהורית" של אב"י.

ישי פלג

 

עברית בפה מלא

הוריי, דן ארליך ובטסי ויינברג, הגיעו לארץ ב־5 בנובמבר 1944. הם יצאו מספרד באונייה "גינֵא", לאחר שנמלטו מצרפת ומהולנד הכבושות. מאותה הפלגה הם שמרו אוצר קטן – שיחון צרפתי־ספרדי־עברי שהכין אחד החברים בסטנסיל, ושמו "דבר עברית!". האות Y מנצנצת באופק על שער החוברת, לסמל את Yisrael הנכספת.

לפני צאתם לדרך, ערכו הנוסעים טקס פרדה מאירופה והעלו את זכר קרוביהם שנרצחו. עיני הצעירים היו נשואות לבניין מדינה עברית בארץ ישראל. עד שיגיעו אליה, ישבו החלוצים ולמדו את שפתה. במחברת לימוד העברית שלה כתבה אמי על "עיון הסגנון" בזו הלשון: "צריכים אנו להתחדש ולהוציא משנתה את סגנון התנ"ך, נוסח האגדה והתלמוד נרדם ולא נואלנו לעוררם. אנו לא יכולים לבטא היטב מכשבותינו בלי מילים הגונים".

22 שנה לאחר פטירתו של בן־יהודה שיננו נוסעי האונייה שמות מאכלים שהיו עבורם בגדר חלום, ומשפטי מפתח שטוו תמונה של חיי שגרה: "היש לו עיתון?", "איֵּה לשכת הדואר?". הם למדו כיצד לבקש בחנות הטבק נייר לסיגריות ותיבת גפרורים (ולא מַדלקים – עוד מילה של בן־יהודה שנגוזה).

אפשר רק לדמיין כיצד העולים ניגשים לירקן ומבקשים תאנות, תַּפָּזים או דווקא מוּזים, והמוכר אולי אינו מבין שהכוונה לבננות, מילה שבן־יהודה חידש לפי הערבית. בשיחון שוכנת לבטח העגבּנייה – זו שחידש יחיאל מיכל פינס ועוררה התנגדות כי שמה רמז לעגבים. בבית משפחת בן־יהודה קראו לה בַּדוּרה, בהשראת הבנדוּרה הערבית. לצידה מתנוססת החביתה של בן־יהודה, שנקלטה היטב במטבח הישראלי.

והיום, כשאנו יכולים לבטא את מחשבותינו ב"מילים הגונים" רבים משחלמו אבותינו ואמותינו, ויש לנו עיתון – ואבוי, גם לשכת דואר – אשרינו, מה טוב חלקנו ומה יפה ירושתנו.

מיכל אורבך

כל המחלות קשות

אחת ההצלחות המעניינות של מחדשי השפה העברית הייתה בקביעת שמות למחלות. ראשון העמלים בתחום היה אליעזר בן־יהודה, שחידש את הנַזֶּלֶת והאַדֶּמֶת, ואחריו הומצאו שמות לעוד מחלות, כגון חַצֶּבֶת, שַׁעֶלֶת, יַעֶפֶת, צַהֶבֶת, דַּגֶּנֶת (צליאק), סֻכֶּרֶת ושַׁלְבֶּקֶת חוֹגֶרֶת, ועוד רבות אחרות.

כל המחלות שצוינו נקראות בשמות באותו המשקל, ולא במקרה. מחדשי השפה החלו ב"שחפת" וב"דלקת" שאנו מכירים מהקללות שבספר דברים, ולאחר שהצמידו אותן למחלות שהרפואה המודרנית מכירה, הם המשיכו בחידוש שמות מחלות על פי אותה תבנית. עם זאת, לא מדובר בכלל שאין לחרוג ממנו: גם בן־יהודה עצמו חידש למחלת הסקרלטינה שם במשקל אחר: שָׁנִית. חידושי שמות המחלות לא פסקו עד ימינו, ועם פרוץ הקורונה שקלו באקדמיה להעניק לה שם הקשור לכתר, כבשמו הלועזי של הנגיף. ההצעות שעלו היו כַּתֶּרֶת, קָרֶנֶת או נַזֶּרֶת.

אבל לא כל החידושים ברוח זו צלחו. למחלת הסרטן ביקש בן־יהודה לקרוא "אַכֶּלֶת", וכל מי שאיתרע מזלו ללוות חולה במחלה, יכול להעיד שהשם הזה קולע לטיבה האיום. ואולי דווקא בגלל הישירות והבוטות שבכינוי המוצע, העדיף ציבור דוברי העברית את "סרטן", הרומזני יותר. עם השנים נטען השם סרטן במשמעות הקשה של המחלה, וכך קיבלנו התחמקויות מתוחכמות יותר, כמו "המחלה", או "המחלה הנוראה". רפואה שלמה לכולנו.

שלמה פיוטרקובסקי

יצא פצצה

"אין מה לאכול", כתבה חמדה, אשתו השנייה של אליעזר בן־יהודה, בספרה על חייהם המשותפים. הרעיה, אחותה הצעירה של אשתו הראשונה דבורה, סיפרה כי המזון היחיד שבא אל פיות בני המשפחה בירושלים באותם ימים היה הדבק שליקקו מבולי העיתונים שהוא כתב והם הפיצו. בטן מכווצת מרוב רעב וכמיהה לארוחה חמה הייתה אצלם עניין שגור.

מתוך המציאות המדכדכת הזו, לא פלא שרק מילים ספורות מחידושיו של בן־יהודה קשורות למזון. וגם אם מחַיה השפה העברית הסגפן היה מפעיל אז את כל תעצומות הדמיון וכל בלוטות הטעם שלו, הוא לא היה מעלה בדעתו את קצה־קצהֱ של היכולת המופלאה שפיתחנו מאז ועד עתה לדבר בעברית על אוכל. לכתוב על אוכל. להתחרות בהכנת אוכל, לצפות במתחרים מבשלים מטעמים, לקרוא על מיני מנות, מגדנות וטעמים, לעלעל בספרי בישול ובאתרי מרשתת אינספור, ולשפוך תילי־תילים של מילים שמסבירות כיצד יש להכין את המזון, איך להעמיק את טעמו, במה לקשט אותו, ואיזוהי הדרך הראויה להציגו בצלחת. וכמובן – לתאר עד כמה הוא מעלה בנו ניחוחות ילדות, זיכרונות בית, ימי נעורים אבודים ושאר חרטוטים.

וואו, כמה שאנחנו אוהבים לדבר על אוכל. להתפייט, להתקשקש. בכל ארוחת ערב פשוטה אנחנו קוצצים, בוחשים, זורים, מתבלים, מטגנים קלות ומורחים בזהירות שכבה דקה. או שמא מפעפעים הביצה, כמו שביקש בן־יהודה שנאמר, כלומר "טורפים אותה בקערה". זאת כדי להכין חביתה, מילה שתיקן על משקל לביבה. החביתה משמעה "מאכל עשוי מביצים טרופות ואפויות במחבת". אומלט, הוא מסביר בלעז.

מי ששומר על הגזרה יעדיף אולי להתקין לו לארוחה כרובית: "שם מין כרוב שראשו מלא דבר לבן כהה דומה קצת לגרעינים לבנים", ניסה אב"י להסביר. ובכל מקרה כדאי לו להימנע מזבדה, "העבה והשמן המתקבץ על החלב כשהוא עומד זמן מה וממנו יוציאו חמאה. Cream".

אֶרֶד, "מין ממיני הכמהין", היה מוכר אולי לבן־יהודה האירופי, אך נדיר יותר במטבח שלנו, שמעדיף חומוס. רִבָּה היא גם אצלנו "שימורי פירות מבושלים בסוכר או בדבש", ויש לנו גם גלידה, השם ש"יקראו בארץ ישראל המדברים עברית ממתק עשוי מסוכר וביצים ונקפא וקר כגליד". מי יגול עפר מעיניך בן־יהודה, ותראה כי גלידה הפכה לאחד מסמלי העמידה הציונית העיקשת מול תנועת החרם העולמית הרוצה למנוע מתושבי יהודה ושומרון ממתק נקפא בטעם קרם עוגיות. סליחה, זבדת עוגיות.

מי שנקעה נפשו מבישול ביתי, מוזמן ללכת אצל הדַיָל, שבימי טרום ארוחות טיסה מהונדסות הוצע כשמו של "שמש המביא המשקאות והמאכלים במסעדות בתי הקהווה".

בכל מקרה, אם המזון שהתקנו או טעמנו יצא פצצה, אולי לא כדאי לספר זאת לג'ינג'י המזוקן, מחיה השפה. הוא עלול להיבהל, ולא להבין מדוע ואיך הגיע "בית קיבול הממולא חומר מפוצץ" אלינו לצלחת.

הודיה כריש־חזוני

לא תבוא בקהל

מדינה יהודית ועמונית, המחנה העמוני, וכמובן קינות קבועות על קץ העמונות: על כל אלה היינו שומעים לא מעט בשנים האחרונות, לו התקבלה אי אז בימים הצעתו של אליעזר בן־יהודה לחלופה העברית שהגה מוחו הקודח למילה דמוקרטיה.

מזל שזה לא קרה. מישהו עוד היה עלול להתבלבל ולכנות את ישראל מדינה יהודית והמונית. למעשה, איך שלא ננסה לגלגל את הטיות המילה הזו על הלשון, משהו לא יסתדר. הרבה אסוציאציות יש ל"עמונות" – למשל היישוב עמונה בבנימין שפונה כמה פעמים, והראה לנו מה עלולה לעשות דמוקרטיה בלתי מתחשבת; או בירת ירדן רבת־עמון, שרחוקה מדמוקרטיה אפילו עוד יותר; ואם נקרא בתנ"ך ניזכר בבני עמון, שיחד עם המואבים לא יבואו בקהל ה' גם בדור עשירי, עד עולם.

דמוקרטיה, כאמור, פחות משתמעת מהמילה העברית הזנוחה הזו, ואולי הדבר אומר עלינו משהו. כמו שאין מילה בעברית ל"פרגון" שבאה מהיידיש, כך שפתנו מתקשה להתחבר למושג דמוקרטיה, וממש מקיאה מקרבה כל אפשרות לעברות המונח היווני הקדום. אנחנו יותר בענייני מלוכה, סמכות שמונחתת עלינו מלמעלה וקובעת לנו מה לעשות. לעשרה יהודים, כידוע, חמש־עשרה דעות, ודמוקרטיה רק מסבכת את הסיפור.

מצד שני, גם המלוכה לא שרדה כאן יותר מדי זמן, וטרם נמצאה שיטה טובה יותר שיכולה להחזיק את כולנו פה יחד. לפחות עד קץ הדמוקרטיה, או סוף עונת העמונות.

אריאל שנבל

השרה לעניינים משרדיים

לו נקלע לכאן אליעזר בן־יהודה בימים מטורללים אלה, המחוג הפנימי שלו היה נע בצווחה מ"מבדח" ל"קודח". משרדי ממשלה חדשים מוקמים מדי פוש, אבל אוצר המילים העבריות דל מלהעניק להם שמות, ועל כן מולחמים עבורם כינויים ממילות סל כלליות.

"משרד המשימות הלאומיות", למשל. משימה היא פעולה שיש לבצעה; לאומי פירושו למען המדינה. אבל איזה משרד אינו עוסק בפעולות למען המדינה? או "המשרד לנושאים אסטרטגיים", שליווה אותנו לאורך כעשור. מי יודע מהם הנושאים האמורים, ואיזוהי האסטרטגיה שיש לילך בה? לשר המודיעין פתרונים. שלא לדבר על גלגולי משרד המשטרה (שתי מילים בן־יהודאיות!), שהפך בשנות התשעים למשרד ביטחון הפנים – אף שיש כבר משרד הביטחון, ויש משרד הפנים – וכעת הוא "המשרד לביטחון לאומי". שמות מעין אלה אומנם רועמים ככוחית – דינמיט – אבל רמת הקיש־קיש שלהם עומדת ביחס הפוך לכמות האיסתרא שבתוכם. החייתי את השפה העברית, היה בן־יהודה נאנח לעצמו, אבל לא כדי שתצא מקברה ותהלך כזומבי נטול בינה.

אחרי רגעים אחדים ושלושה חלקים היה בן־יהודה ננער מעיצבונו, ומנצל את המבולקה כדי לפעפע אל העברית שלוש מילים שנותרו מושלכות מחוץ למפתן: "וזיר", "וזרה" ו"מורשון". הוא היה מציב לפניו את קולמוסו וקסתו, מיטיב הזכוכיתים על עיניו, נוטל לידיו ידיעה מעיתוני השבוע, ומנסח אותה בלשונו עבור עיתונו "הצבי":

"חברת המורשון גלית דיסטל־אטבריאן הוכתה יגון עת נודע לה כי הווזיר הגדול בנימין נתניהו אינו מתעתד למנותה לווזירה. זאת בעוד חברה הזוטר ממנה עומד לקבל תואר של וזיר ללא ציקלון בווזרת הביטחון. בצר לה ובהיעדר וזרה, פנתה אל שרה. זו ענתה לה כי עשתה טעות מרה כששוחחה עם יאיר, בנו של האולטרא־וזיר. כעת, במקום וזרה, היא תקבל לכל היותר גזוזטרה".

אוריה קניג

כמה זה עולה לנו

"מה, באת להוריד?". בלקסיקון הרחוב אין עוון גדול מ"להוריד". אדם ש"מוריד" הוא לא אדם שנרצה להיות חברים שלו, ודאי שלא ניקח אותו למסיבה איתנו. גם ככה לא קל לנו פה, וזה בדיוק מה שחסר לנו בחיים, ש"יורידו לנו". כלומר, יפגעו לנו במצב הרוח.

כשאליעזר בן־יהודה ניסה למצוא את המילה הנכונה למכשיר שמעלה ומוריד אנשים ומשאות ממקום למקום, הוא הגה את "מַעֲלֶה וּמוֹרִיד". אבל מציאות לחוד ואיך שאנחנו רוצים לתפוס את המציאות לחוד. לא סתם אנחנו דבקים באפשרות של העלייה, ומשמיטים את האפשרות של הירידה. השאיפה שלנו בחיים היא לעלות, להתרומם, לטפס, לנסוק, להמריא, לעוף גבוה. לא לרדת, לשקוע, לצנוח, ליפול או להידרדר מטה. גם כשנלחץ על כפתור שיוריד אותנו לקומה מינוס 3, עדיין נעדיף לחשוב שאנחנו במעלית, ולא ב"מעלה ומוריד" או "מורדית".

המילה "מעלית" כבר הופיעה במילונו של בן־יהודה, כתיאור קצהו העליון של גרם מדרגות. מחיה השפה הכיר את המילה הזו, ופשוט לא חשב שהיא מתאימה לתיאור המכשיר שגם מוריד. אבל אותה הנקודה תקפה גם כאן: ראש גרם מדרגות הוא באותה מידה המקום שאפשר להתחיל לרדת ממנו. אבל מה, באנו להוריד?

בתאל קולמן