דבר לא הכין את חברי גרעין "גלבוע" למה שהתרחש בסופו של המפגש שלהם. זה היה סופשבוע נחמד באכסניה בבית־שאן, שהחל בהרבה חיוכים, חיבוקים והעלאת זיכרונות משותפים, כמו כל איחוד מחודש של חברים ותיקים שלא התראו זמן רב. חברי הגרעין, ששירתו יחד בקיבוץ בארות־יצחק בסוף שנות השישים, חיזקו בשנים האחרונות את הקשר ביניהם – בהתחלה באמצעות קבוצת ואטסאפ, ואחר כך באירועים משותפים.
בין עשרות החברים שהגיעו לפני ארבע שנים למפגש בבית־שאן, הייתה גם דינה לוטאטי. רוב הנוכחים לא ראו אותה במשך כחמישים שנה, מאז ימי השירות. למעשה, כבר בימי בארות־יצחק היא לא הייתה חלק טבעי מהקבוצה. בעוד רוב החברים היו צברים שצמחו בסניפי בני עקיבא בחיפה ובקריות, לוטאטי הייתה ילידת מרוקו שעלתה לארץ מצרפת בשנת 1963, והגיעה לגרעין מכפר הנוער הודיות של עליית הנוער. כעת היא פתחה מחדש את צלקות הפצעים שנשאה מהימים ההם. בשבת אחר הצהריים שיתפה לוטאטי את החברים בחוויות הקשות שעברה בתקופת שהותם בקיבוץ. היא סיפרה על התנשאות, על ביטויים גזעניים, על ההתעלמות מצד בנות הגרעין ועל ניסיון ניצול מצד כמה בנים.
- דיווחים בסוריה: שני הרוגים בתקיפה של מחסני נשק המיועדים לנסראללה
- האופוזיציה פוצצה את הדיון על הסעיף שסולל את השבעת דרעי וסמוטריץ'
- לא מופיע במקורות הראשוניים: מהיכן צמח מנהג הדלקת נרות חנוכה?
אחד מחברי הגרעין ששמעו את דבריה הקשים היה יצחק פוקס. "דינה הגיעה אחרי עשרות שנים שלא ראינו אותה ולא התעניינו בה, ופתאום כשהיא סיפרה על כל מה שהיא עברה, ואיך אף אחד לא שם לב אליה כשבכתה בלילות, נכנסתי להלם אמיתי. בדרך חזרה הביתה הייתי נסער מאוד", הוא מספר. המפגש עם לוטאטי היה אחד הגורמים המרכזיים שהניעו אותו ליצור את הסרט "ואטסאפ, גרעין גלבוע?". פוקס חוזר בו אל הגרעין ואל התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, מציף מתחים חברתיים ופוליטיים, וגם מנצל את ההזדמנות להתפלמס עם מה שהוא רואה כהקצנה ימנית של הציבור הדתי־לאומי.
הטריגר הראשוני שלו ליצירת הסרט, הוא מספר, לא היה הווידוי של לוטאטי, אלא השיח שהתחולל בקבוצת הוואטסאפ של הגרעין. "זה דווקא התחיל בצורה טובה. הבנות סיפרו על פרשת השבוע, גם דינה שלחה דברים נחמדים, אבל די מהר הפוליטיקה השתלטה, והשפה הפכה ללא נעימה. זו קבוצה מגוונת מאוד, אבל חברים בעלי עמדות שמאל התחילו לצאת ממנה. גם לי ההתלהמות הפריעה, וחשבתי לפרוש מהקבוצה".
בסופו של דבר פוקס לא פרש, אלא להפך. הוא החליט לעשות מהלימון לימונדה, וליצור סרט על הקבוצה. ביוזמתו אף התקיים בבארות־יצחק מפגש ושיח חברים, שתופס חלק ניכר מהסרט. התוצר הסופי יוצג בשבוע הבא בהקרנת בכורה בפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים – אבל אפשר כבר לשער שהוא יהפוך לעוד קרע ברקמה האנושית בת חמישים השנים, בשל האופן שהבמאי מציג בו את האגף הימני בקבוצה.
כדי לספר היטב את הסיפור, החליט פוקס להתמקד בשלוש נשים מתוך הגרעין. "בחרתי בבנות, כי הנחתי שדרכן הסיפור יהיה עגול יותר, ואולי מתלהם פחות", הוא מסביר. "עם הבנים היינו הולכים לכיוונים פוליטיים, ועם הבנות הצלחתי להגיע לסיפורים אנושיים".
דינה לוטאטי: "הייתי שם כמו נטע זר, מרוקאית מבאר־שבע עם מבטא כבד וקוד לבוש לא מתאים. כבר במפגש הראשון נראיתי שונה, כשהגעתי במכנסיים ובחליפה שאמא שלי תפרה. אלברט איינשטיין אמר שקל יותר לפרק אטום מלפרק דעה קדומה – ואני, כנערה בת 18 בסך הכול, הייתי צריכה להתמודד עם כל הדעות הקדומות"
הראשונה שמככבת בסרט היא דינה לוטאטי, שמתארת את חוויותיה הקשות כעולה ממרוקו בגרעין נח"ל של צברים אשכנזים. "הייתי שם כמו נטע זר, מרוקאית מבאר־שבע עם מבטא כבד וקוד לבוש לא מתאים", היא מספרת לנו. "כבר במפגש הראשון נראיתי שונה, כשהגעתי במכנסיים ובחליפה שאמא שלי תפרה. בהמשך, כשבנות הגרעין התחילו ללבוש מכנסיים או חולצות בלי שרוולים, הן קיבלו לגיטימציה לכך ואני לא. אלברט איינשטיין אמר שקל יותר לפרק אטום מלפרק דעה קדומה – ואני, כנערה בת 18 בסך הכול, הייתי צריכה להתמודד עם כל הדעות הקדומות.
"איש לא ידע שאני הולכת לישון בדמעות. יצאתי מבארות־יצחק לפני חמישים שנה, אבל בארות־יצחק נשארה אצלי. תקופה של שנתיים וחצי בסך הכול השאירה אצלי חותם שלא נמחה. עד היום במצבים מסוימים אני חוזרת להיות דינה הילדה מהגרעין, ושולפת ציפורניים".
את הקוטב החברתי האחר מייצגת ד"ר נורית צדרבוים, שלדברי פוקס נחשבה "הכי מקובלת בגרעין". צדרבוים – כיום אמנית חזותית, משוררת, סופרת, חוקרת, אוצרת ומרצה – גדלה בשכונת נווה־שאנן בחיפה, וכמו רוב חברות הגרעין למדה בתיכון עירוני ו' בעיר והדריכה בבני עקיבא. בסרט היא מדברת בגילוי לב על היחס המתנשא של חברי הגרעין כלפי לוטאטי ועולים אחרים מארצות המזרח. "אני עוסקת במחקר, ואחד הדברים שלמדתי הוא שלכל גלוי יש תמיד סמוי", אומרת לנו צדרבוים. "חוקר איכותני לוקח תופעה, מתבונן בה ומנסה לראות מה יש מתחתיה. ברובד הגלוי, מפגשי הגרעין מתאפיינים בהרבה שמחה ואהבה. כל אירוע כזה לוקח אותנו למחוזות הילדות ולזיכרונות מאחת התקופות היפות בחיינו. כיף לנו להיפגש עם אנשים שהיינו איתם בגיל 20, ולהשלות את עצמנו שלא הזדקנו. במפגש עצמו המתחים לא באים בדרך כלל לידי ביטוי. קבוצת הוואטסאפ חשפה פתאום משהו שקיים בתת־הכרה, ויצחק, כאדם רגיש בעל עמדות משלו, הפך את זה לסרט מעניין".
גם עבור צדרבוים, השיחה הכנה בבית־שאן הייתה רגע מכונן. "כולנו שם באופוריה, מספרים על הילדים והנכדים ומעלים נוסטלגיה, ופתאום באה מישהי שלא ראינו חמישים שנה, ומפוצצת לנו את הבלון הזה. דינה שמה הכול על השולחן והיממה אותנו. היא אמרה לנו: לא שמתם עליי, לא ידעתם מי אני בכלל ומה אני עוברת, לא ידעתם שלפעמים רציתי למות. בשיח הזה היא גם יצרה תיקון והחזירה לעצמה את כבודה, כשסיפרה על כל מה שעשתה מאז. פתאום אנשים גילו אישה בעלת עוצמות, שהתמודדה עם הרבה דברים".
את למצעד, את לעבודות רס"ר
השיחה עם פוקס ומשתתפות סרטו מתקיימת בביתה של צדרבוים בנתניה. גם האישה השלישית המככבת ב"ואטסאפ, גרעין גלבוע?", מלכה כהן מבית־גמליאל, הייתה אמורה להגיע לכאן, אבל ברגע האחרון החליטה להיעדר. הצפייה בסרט עוררה בה כעס כלפי היוצר, ולכך עוד נגיע בהמשך.
צדרבוים ולוטאטי מספרות שהתקרבו בעקבות המפגש ההוא בבית־שאן. "התחלנו לנהל יותר שיחות, וגיליתי לתדהמתי שאף שבתקופת הגרעין לא החלפנו כמעט מילה בינינו, דינה יודעת עליי הכול", מספרת המארחת. "היא זוכרת את ההורים שלי, את החתונה שלי, אפילו את השירים ששרו בחתונה".
"אתה יודע למה?", מסבירה לוטאטי, "כי נורית הייתה בעיניי הצברית האולטימטיבית. היא תמיד הלכה עם קוקו למעלה, והתחתנה עם בן הקיבוץ. עבורי, כמי שמנסה להיות הישראלית החדשה של כור ההיתוך, היא הייתה מודל לחיקוי".
צדרבוים: "ראיתי את דינה אבל לא דיברתי איתה, כי היינו גזענים והייתי סנובית בלי לדעת שקוראים לזה כך. אפילו לא הרגשתי לא בנוח עם ההתנהגות שלי. כשכן ראיתי אותה, עם השיער הקצר והמבטא, היא דווקא נתפסה בעיניי כבחורה די חזקה, כי היא ידעה להיות חצופה. היא לא נראתה לי חלשה ומסכנה. רק היום אני יודעת לפרש את מה שקרה אז – דינה הרגישה רע מאוד, אבל מכיוון שיש לה אופי ואישיות, היא הסתירה את החולשה וגוננה על עצמה בתוקפנות מסוימת. כשהיא פתחה את הפה במפגש שלנו, זה כאב לי אבל גם ריגש אותי. לא הייתי מופתעת במיוחד".
בגרעין היו עוד כעשרה נציגים של עליית הנוער, צעירים שהגיעו מכפר הנוער הדתי בכפר־חסידים. "כל מי שהגיעו מעליית הנוער לא היו שייכים לקליקה", אומרת לוטאטי. בסרט היא מספרת איך רק הבנות "החתיכות והגבוהות" נבחרו להשתתף במצעד הצבאי החגיגי של יום העצמאות תשכ"ח, שנה לאחר מלחמת ששת הימים; שאר החברות, והיא בתוכן, נשארו בבסיס לעבודות רס"ר. בשיחה שלנו היא מתארת גם את העבודה הפיזית הקשה שהייתה מנת חלקה בתקופת ההכשרה בבארות־יצחק, תחת מרותה של אחת הקיבוצניקיות; את ניסיונותיהם של בנים בגרעין לנצל אותה, ואת הלעג שספגה בשל מבטאה המרוקאי. "הרבה פעמים שאלתי את עצמי מה אני עושה פה. אני הרי לא שייכת לחבורה, אני משהו אחר, אז למה אני צריכה את הדבר הזה. לא שיתפתי בקשיים – לא את בן הדוד שהציע לי להצטרף לגרעין, ואפילו לא את ההורים שלי. אבל אחרי שנה בערך, בתקופה של הרבה בכי בלילות, הלכתי למפקדת וביקשתי להיפגש עם קב"ן. אמרתי לה שאני מרגישה רע מאוד, שיש לי חרדות ומתח מהרצון להוכיח את עצמי, ושאני הולכת להתפוצץ.
"בפגישה עם אנשי בריאות הנפש בצבא אמרתי שקשה לי ושהדימוי העצמי שלי ירד. התשובה הייתה: 'את לא צריכה אותנו, כי יש לך מודעות גבוהה ואת יודעת בדיוק מה הבעיה שלך'. הם כן הציעו לי לעזוב את הגרעין, אבל החלטתי להישאר. היום אני מביטה בגאווה על כך שהייתי שם ושרדתי את כל המסלול. העובדה שהייתי בגרעין בני עקיבא בבארות־יצחק היא חלק מכרטיס הביקור שלי".
צדרבוים: "אחרי השבת בבית־שאן התפתחו אצלנו אומנם רגשי אשם, אבל עכשיו אני חושבת שלא צריכות להיות לנו תחושות כאלו. בסך הכול היינו צעירים שהמשיכו את דרכם הטבעית מבני עקיבא לגרעין ולקיבוץ. מישהו שתל בינינו את דינה באופן יזום, מלאכותי ולא טבעי, היא נאלצה להתמודד עם זה לבדה, וזו היה קשה עבורה.
"מעבר לפערי ישראל הראשונה והשנייה וגילויי הגזענות, הייתה פה גם מורכבות פסיכולוגית. דינה ראתה בעצמה, ובצדק, בחורה עם יכולות, וכשפתאום הגיעה לחברה בעלת אופי שונה, זה פגע מאוד בדימוי העצמי שלה. הצברים ייצגו עבורה את הכמיהה לארץ ישראל היפה, היא רצתה להיות כמוהם, אבל לא הצליחה. הייתה לכך השפעה קשה על מה שהיא ידעה על עצמה".
כשלוטאטי נשאלת על מסלול חייה מאז סיום פרק הנח"ל, היא שוב נזכרת בפערים בינה ובין הצבריות. "קינאתי בהן: להן הייתה תעודת בגרות ולי לא, כי פרשתי באמצע כיתה י"ב. בסופו של דבר אני זאת שפיתחה קריירה ארוכה בתחום הרווחה. אני תמיד אומרת לילדים שלי: תהיו צנועים, כי אתם לא יודעים לאן אנשים מגיעים".
בגיל 28 נישאה דינה למרדכי, עולה ממרוקו. כבר בתום שירותה הצבאי היא עזבה את הדת, אבל בסוף שנות השמונים חזרה בתשובה והחלה לנהל אורח חיים חרדי, בעידוד ילדיה – אחד מהם חסיד סאטמר שמתגורר כיום באנגליה, האחר חב"דניק שנמצא באוסטריה, והבת תושבת בני־ברק.
את העיסוק בתחום החינוכי־חברתי היא החלה מיד לאחר השירות הצבאי, כמדריכת נוער בפנימיית ימין אורד. לאחר מכן למדה במדרשה להכשרת עובדים חינוכיים־סוציאליים בירושלים. הייתה זו שנת 1971, וכשפרצה בבירה מחאת הפנתרים השחורים, לוטאטי הצטרפה אליה. "עבדתי אז בשכונת מוסררה וראיתי דברים נוראים, איך השפילו ומחקו תרבות", היא אומרת בדמעות. "בשכונות ממילא וימין־משה הוציאו משפחות עניות מבתיהן כדי לבנות דירות יוקרה. כולם היו עדיין באופוריה שאחרי ששת הימים, אבל לא אני".
נורית צדרבוים: "ראיתי את דינה אבל לא דיברתי איתה, כי היינו גזענים והייתי סנובית. היא דווקא נתפסה בעיניי כבחורה די חזקה, כי היא ידעה להיות חצופה. היום אני יודעת שהיא הרגישה רע מאוד, אבל מכיוון שיש לה אופי ואישיות, היא גוננה על עצמה בתוקפנות מסוימת"
לאחר נישואיה חזרה להתגורר בבאר־שבע, ובמשך 13 שנה עבדה במעון "צופיה" לנערות בסיכון. לאחר מכן הצטרפה למחלקה לשירותים חברתיים בעיר, הייתה מפקחת מחוזית בתחום ההתנדבות, ובנתה במשרד הרווחה את תחום העבודה עם ארגונים בינלאומיים ומתנדבים מחו"ל. לפני 19 שנה התאלמנה מבעלה, וכיום היא מתגוררת בירושלים וממשיכה לפעול ולהתנדב בתחום הרווחה. "העשייה החברתית שלי הייתה מעין נקמה בתסכולים שסבלתי", היא אומרת. "עשיתי את זה כי רציתי לסגור חשבון עם כל העולם".
נקלענו לסיטואציה מיותרת
יצחק פוקס (73), נשוי למלכה ואב לשלושה, מתגורר היום בקריית־מוצקין. בבימוי הוא החל לעסוק רק לאחרונה, בתום קריירה ארוכה מסוג אחר לגמרי. בצעירותו חשב אומנם ללמוד קולנוע, אבל כשגיסו שאל אותו ממה יתפרנס, הוא חישב מסלול מחדש ובחר בהנדסת חשמל. ב־2016, אחרי 42 שנות עבודה כמהנדס אלקטרוניקה ברפאל, הוא יצא לגמלאות והחל להגשים חלומות ישנים. תחילה השלים תואר שני בספרות יידיש באוניברסיטת תל־אביב, ואז התלבט אם להמשיך לדוקטורט. לבסוף החליט לחזור לתוכנית הראשונית ההיא וללמוד קולנוע.
בסרט הסטודנטים שביים לפני כשנה תיאר פוקס את מסלול חייו. כנער הוא גדל בקריית־שמואל, למד בישיבה התיכונית המקומית, וכמו רבים מבני כיתתו התגייס לגרעין נח"ל של בני עקיבא. בפרק הצבאי שירת בצנחנים, ובפרק ההתיישבותי הגיע לקיבוץ בארות־יצחק. במלחמת יום הכיפורים נשלח לחזית המצרית, והמלחמה הזו, הוא מספר, עיצבה את השקפת עולמו. "הבנתי שאנחנו כצבא נקלענו לסיטואציה הזויה ומיותרת לחלוטין, רק כי לא רצינו להקשיב. הכול התהפך לנו. מאז אני הרבה יותר ביקורתי כלפי ההנהגה, ולא קונה את מה שהיא אומרת". פוקס מודה שעמדותיו נמצאות בשמאל, אבל לטענתו הוא לא הפך לשמאלני; חבריו הם שהקצינו ימינה כשהלכו להתיישבות ביש"ע.
גם בסיפור חייה של נורית צדרבוים, מלחמת יום הכיפורים ממלאת תפקיד מרכזי. בתום שירותה בנח"ל היא נישאה לצבי יעקבס מבארות־יצחק, "בונדי" כפי שכולם כינו אותו. "הוא היה שייך לחבורה של בני הקיבוץ שהיו קצינים צעירים וחתיכים, עטופים בהילת הניצחון של מלחמת ששת הימים. בני הגרעין היו בגיל שלנו, ואנחנו הבנות נשאנו את עינינו לבחורים האלה, שהיו מבוגרים מאיתנו בכמה שנים. ובונדי היה באמת משהו מיוחד".
הם נישאו ב־1968 ועברו להתגורר בחיפה. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים גויס בונדי ויצא לחזית סיני, שם השתתף במערכה לבלימת המצרים ובצליחת תעלת סואץ. במהלך קרב שהתחולל בגדה המערבית של התעלה פגע בו צרור יריות, והוא נהרג במקום. נורית נשארה עם שני ילדים קטנים – בן ארבע ובת שנה וארבעה חודשים. הבן, ברק יעקבס, הוא היום מרצה מבוקש, סגן־אלוף במיל', בוגר עשרים שנות שירות במודיעין; הבת, חלי יעקבס, היא מנכ"לית תאגיד התיירות של קיבוץ ניר־דוד.
לאחר נפילת בעלה עברה נורית לקריות והחלה ללמוד אמנות וספרות. ב־1976 נישאה לעזריאל צדרבוים, חברהּ לגרעין, ונולדו להם עוד שני ילדים. לפני חמש שנים נפרדה ממנו, ועברה להתגורר בנתניה. במשך השנים היא פיתחה קריירה אמנותית ואקדמית מגוונת, ואף כיהנה כראש המרכז הבינתחומי ללימודי אמנות במכללת הגליל המערבי.
מלכה כהן: "לא ידענו מראש לאיזה כיוון הולך הסרט, ואחרי הצפייה אמרתי ליצחק שאני מרגישה שהוא רימה אותי. הוא שם אותי ואת חננאל כקיצונים הדוסים של הגרעין, ואחרי הדברים שלנו בסרט הוא הכניס קטעי וידאו מתלהמים של בצלאל סמוטריץ'"
אחרי סוף השבוע ההוא בבית־שאן קיים גרעין גלבוע שבת נוספת. הפעם החליטה צדרבוים לא להגיע. "מה שמשך אותי לאירועים האלה בעבר היה ההילה של הגרעין. היה כיף להיפגש ולהחיות את הזיכרונות, אבל בעקבות הוויכוחים הפוליטיים בוואטסאפ והשיחות שלי עם יצחק, התחלתי להתעייף מהחברים שם. נוצרה בתוכם קליקה שבנתה לעצמה שיח מוגדר, והוא לא לרוחי. הרגשתי שאין לי חשק ועניין לבלות איתם שבת שלמה. היום כבר אין שום דבר שמעניין אותי במיוחד, אפילו לא הזיכרונות. את האנשים שאני אוהבת אני יכולה לפגוש היום גם בלי הגרעין. לא יצאתי מהקבוצה בוואטסאפ, כי אני לא רוצה להיות פרובוקטיבית, אבל אני לא מגיבה שם".
פוקס מספר שכאשר לוטאטי שיתפה בקבוצה מאמר של דויד גרוסמן, היא קיבלה תגובות קשות מימין. בשלב מסוים נפתחה קבוצה מקבילה לבנות הגרעין בלבד. "אנחנו חברות טובות ואוהבות", אומרת צדרבוים. "יש בקבוצה דתיות וחילוניות, ואין שם פוליטיקה. כשיצחק התחיל לעבוד על הסרט ביקשתי מהבנות להכניס אותו לקבוצה כצופה מהצד, והן אישרו". "זו קבוצה הרבה יותר מעודנת", מסכים פוקס.
משאית האינטגרציה
מלכה כהן, הצלע השלישית בסרט, הגיעה לגרעין מכפר־חסידים. היא מתוארת כמי שתמיד אהבה להופיע ובלטה בתיאטרליות שלה. לריאיון המשותף היא החליטה כאמור לא להתייצב, וזאת לאחר שצפתה ב"ואטסאפ, גרעין גלבוע?" וראתה כיצד היא ובעלה חננאל, אף הוא בוגר הגרעין, מוצגים על המסך. "לא ידענו מראש לאיזה כיוון הולך הסרט, ואחרי הצפייה אמרתי ליצחק שאני מרגישה שהוא רימה אותי. הוא שם אותי ואת חננאל כקיצונים הדוסים של הגרעין, ואחרי הדברים שלנו בסרט הוא הכניס קטעי וידאו מתלהמים של בצלאל סמוטריץ'".
את האווירה החברתית בגרעין בימי בארות־יצחק כהן מתארת כמצוינת. "היה לנו פסיפס אנושי מיוחד שלא היה בגרעינים אחרים, כי הם היו מקשה אחת ואלינו הצטרפו גם חבר'ה מעכו ומכפר הנוער הדתי בכפר־חסידים. גרנו יחד בחדרים, וכולם השתלבו. אני לא חושבת שהיו מתחים. החברים מעליית הנוער היו מנוסים בחקלאות, והקיבוץ שמח לקבל אותם. אחד הבחורים עבד על המשאית של הקיבוץ, תפקיד נחשב במיוחד. לא הייתה שום אפליה". על דינה לוטאטי, חברתה לחדר, אומרת כהן: "היא מספרת על לילות של בכי ועל אפליית מרוקאים, אבל אני לא זוכרת את זה. לא ידענו שהיא עולה חדשה, ולא הכרנו את הרקע שלה".
מנקודת מבטה, כהן רואה את הגרעין כמגובש מאוד גם היום. "רוב בוגרי הקבוצה הם גברים, אבל גם הנשים שהתחתנו עם חברי הגרעין כבר מרגישות חלק ממנו. אני חושבת שהסרט עושה עוול לאווירה שקיימת אצלנו, כי במפגשים שלנו לא עולים לדיון נושאים פוליטיים, ואנחנו מכבדים זה את זה. יש לנו דתיים וחילונים, וכולם באים לשבתות ונהנים".
עם זאת היא מודה שחדירת הפוליטיקה לקבוצת הוואטסאפ של הגרעין העכירה מעט את האווירה בשנים האחרונות. "אנשים התחילו להביע את עמדתם אחרי פיגועים, וזה הגיוני. וכשמישהו חוטף אבנים על הרכב שלו ומספר על כך בקבוצה, אי אפשר להגיד לו 'תתקדם, העולם השתנה, גם לפלסטינים מגיע שוויון זכויות'. מישהי בעלת עמדות שמאל מתחה ביקורת על השיח הפוליטי ואמרה שהיא לא תכתוב יותר, ואז הפסיקו עם זה. אני אישית לא כתבתי על נושאים פוליטיים". חננאל כהן מודה שהוא כתב בקבוצה בעקבות פיגועים – אבל התייחס בעיקר למפגעים. "מעבר לזה לא היו דיונים פוליטיים ממש, אלא רק במקרים קיצוניים. אני חושב שאנחנו משתדלים לכתוב בצורה עדינה וחברית".
כהן חוששת שדווקא הסרט של פוקס יפגע באווירה החברית בין בוגרי הגרעין. "אני תוהה מה יקרה בעקבותיו. חברה אחת כבר אמרה לי שהיא לא יודעת אם נארגן עוד שבתות גרעין, כי אולי לא נרצה להיפגש יותר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
