מתן דניאל, בן 35, הוא דור שני לחקלאות בבקעת הירדן. הוא נולד וגדל בתומר, וגם את שני ילדיו הוא מגדל כאן. בגדיד האחרון גנבו לו טונה תמרים בערך, בשתי גנבות גדולות. "לאור היום", הוא מציין. "בלילה היה סייר ישראלי ששמר על השטחים. לוקח זמן לגנוב חצי טונה פרי. זה לא לבוא וללכת. צריך לקטוף מהעצים עצמם, וזה אומר שהגנבים חיפשו את הפרי הבשל בתוך השטח. היה חלון זמן של שלוש שעות מרגע שהפועלים יצאו ועד שהשומר נכנס. אני לא יכול לשים את האצבע ולהגיד מה בדיוק קרה".
מה שווי הפרי שנגנב?
"במחירים ריאליים זה יכול להגיע ל־40 אלף שקל. גנב כזה לא צריך לעבוד. הוא יכול למכור בזול, כי יש לו נטו פרי מוכן, ואין לו הוצאות".
ואיך אתה מגיב כשאתה מגלה את הנזק?
"איזה דיכאון! השוטר שבא אליי אמר שזה לא בסמכותו לטפל בתביעה הזו, אבל הוא בא כי אנחנו מכירים, ובמסגרת החברות שלנו הוא ימלא את הדו"ח. לפי החוק החדש הוא לא אמור לטפל בתביעות כאלו".
מה החוק החדש אומר?
"ששוטרים לא מתעסקים בפגעי חקלאות ורכוש, רק בדיני נזיקין. הגעתי יומיים אחר כך להגיש תביעה. אחרי שבועיים אמרו לי שהתיק נסגר מחוסר עניין לציבור. מדכא ממש. אנחנו במערב הפרוע".
לאן הסיפור הזה הולך?
"רק א־לוהים יודע מה הפתרון. זה הדיכאון. אם היו אומרים לי: תרשת כל מטר במצלמות, וזה מה שיפתור לך את הבעיות – הייתי מתאמץ, משקיע זמן וכסף. אבל אין כיוון כזה. פעם הגנבים היו משקיעים בנו, מגיעים עם כובעי גרב. היום שמים כובע מצחייה, לא מתאמצים להסתיר את עצמם, עושים שלום למצלמה וממשיכים את החיים כרגיל".
יישובי הבקעה חיים כיום על ענף התמרים: "זה מה שמחזיק את כל האזור", קובע דניאל. בעבר גידלו פה פרחים, תבלינים וירקות מכל הסוגים, אבל חקלאים רבים נחלו אכזבה, "והתמרים היו הענף היחידי שהחזיק מעמד". והיום גם הענף הזה בירידה. "לפני כמה שנים הפלפלים בערבה התרסקו, והמדינה נתנה תמיכה להסבת השטחים מפלפלים לתמרים. יש יותר מגדלים, והביקוש לא גדל בהתאמה".
מלבד הגידולים הפרטיים שלו בתומר, דניאל גם מנהל יחד עם יואב טובי, בן 67 מהמושב רועי, את מטעי התמרים של נתיב־הגדוד. טובי הוא מראשוני מתיישבי הבקעה. "את זוכרת את הפרסומת 'בנה קן בבקעת הירדן'? אני הופעתי בשלטים", הוא מספר. "גנבות תמיד היו ותמיד יהיו, וזה לא יפסיק אלא אם תהיה הפרדה מוחלטת בין שני העמים. כל עוד אנחנו יחד, אני לא רואה איך המצב משתנה. הם צריכים ציוד אבל אין להם יכולת כלכלית לקנות אותו, אז הם מעדיפים לגנוב. דרכנו הם מצטיידים בטרקטורים מרססים, בחומרי הדברה, בפרי".
החוק הישראלי, אומר טובי, לא מנסה לעזור לחקלאים. "גם אם אתה תופס את הגנב ואומר 'הנה הוא מולכם', משחררים אותו אחרי 48 שעות. בבית המשפט הוא יושב מולך ומרים אצבע משולשת. חשבת שתפסת אותי? הנה, אני יותר חזק ממך. השופט בעצמו אמר לנו בהארכת מעצר שאנחנו צריכים להודות לו, כי הוא שומר על המטעים שלנו.
"מכיוון שהחוק הצבאי תקף פה, תחת צו אלוף, המשטרה יכולה לעצור את הגנב רק ל־48 שעות. לכל היותר ייקחו אותו לשבעה ימים בכלא הדרים, ואחר כך הוא יחזור להסתובב לנו כאן במטעים. מה יש לו להפסיד? גנבו לנו חוטרים, תפסנו את הגנבים, ואחרי 48 שעות שחררו אותם. אם אין דם, המשטרה לא מתערבת. אם נשפך דם – זה משהו אחר. בגנבות רכוש ההתייחסות אלינו מזלזלת ופוגענית".
הגנבות כאמור אינן עניין חדש, אבל המצב הידרדר עם השנים. "הגנבים קיבלו ביטחון, והם לא עושים שום חשבון. פעם יכולת לתפוס גנב בשדה ולסיים את הסיפור בבית. היום אתה הבעיה, אתה מצולם, ואם לא שברת לו את הטלפון, תמצא את עצמך בבית המשפט על שהעזת בכלל לגעת בו. אין מי שיעזור לך".
אז למה ואיך ממשיכים? איך לא מתייאשים?
"הכינו שורשים. הולדנו וגידלנו ילדים פה. בנינו בתים, השקענו, נקשרנו למקום. רק השורשים מחזיקים אותנו".
דניאל: "גדלתי בתומר. כל החיים שלי פה. הכרתי פה את אשתי, בניתי פה בית, הילדים נולדו פה. אני דור שני במשק, ממשיך את אבא שלי. יש לי עצי תמרים ששתלתי. קשה לקום וללכת".
