כשד"ר משה וינשטוק הקריא לראשונה את הדיאלוג הנוקב בין מאיר, מושבניק ותיק וקשוח, ובין איתן, הבן הצעיר המבקש לעזוב את הבית ולצאת אל הלא נודע, הוא לא שיער שמהקטע הקצר הזה יצמח לימים ספר הפרוזה הראשון שלו. מחשבותיו נדדו אל שלושה בנים אובדים אחרים, אל גורלם העלום ואל הסיכוי הקלוש להשיבם אל ביתם.
17 יום קודם לכן נחטפו בגוש עציון הנערים גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח, והחיפושים אחריהם עלו בינתיים בתוהו. וינשטוק, איש חינוך שעבד אז כמוביל למידה במנהל החמ"ד, נכנס לתמונה ביום ה־13 לחטיפה. הוא וכמה חברים גייסו סיירים ואנשי שטח, וביקשו לתרום מניסיונם ולהשתלב בסריקות שערך צה"ל. כשלב מקדים, פתחו חברי הקבוצה מפות, אספו מודיעין והתחילו לחשוב כיצד היו פועלים אילו החזיקו בידיהם חטופים. "הבנו שאת החיפוש חייבים להוביל אנשי שטח, שיודעים לזהות קורי עכביש בכניסה למערה, שיח הפוך ואדמה שנחפרה", כך תיאר לימים וינשטוק, כמי שמכיר את תורת החיפוש והחילוץ עוד מבית אביו.
צריך ענווה והקשבה, גם כלפי אנשי מקצוע וגם מצד אנשי המקצוע, שיהיו מוכנים לקבל עצה ממי שאינו מקצועי. היה מדהים בעיניי שמפקד חטיבה אומר לנו: 'אני מוכן ללכת איתכם'. כמי שעבד במשרדי ממשלה, אני יודע כמה קשה להקשיב לאדם שבא מבחוץ ואומר 'תן לי להפוך הכול ולעבוד בשיטה אחרת'"
החברים שרטטו על המפה את האזורים שהמחבלים היו עשויים להגיע אליהם, וסימנו בהם עשרות נקודות מסתור אפשריות. למחרת הם נפגשו עם מח"ט עציון, אלוף־משנה עמית ימין, והלה הקשיב להם ולבסוף הסכים לאמץ את תוכניתם ולהעמיד לרשותם כוח אבטחה צבאי. היום הראשון של הסריקות לא העלה ממצאים. באותו הערב השתתף וינשטוק בסדנת כתיבה של אורית גידלי ואשכול נבו, ושם הקריא את הדו־שיח הפנים־משפחתי שכתב. כשחזר מהסדנה החליט לקחת על עצמו את ניהול חוליות החיפושים, ואף ביקש חופשה בת שלושה שבועות מעבודתו לצורך זה.
את מה שקרה למחרת תיאר וינשטוק בפוסט שפרסם לפני כשנה וחצי. "בבוקר יום שני, בתדרוך, ביקשנו מהמחפשים ומסמני הנקודות לחפש ברצינות וגם להתפלל, כי כשאנחנו פותחים את עצמנו לאי הידיעה, אנו נעשים ענווים וקשובים יותר, והמציאות לפעמים גם נענית לנו. החוליות יצאו לדרך. בארבע אחר הצהריים אחד המחפשים, א', שלל בור מים גדול (קבע שהחטופים אינם נמצאים בו – א"ר). כשהסתובב, הבחין במרחק כמה מטרים ממנו במשהו מוזר במראה הקרקע. כבר התחיל להיות מאוחר, החיילים קראו לו למהר לאוטובוס, אבל הוא לא ויתר, הכניס את אצבעותיו לאדמה התחוחה, והחל לחפור. אחרי כמה עשרות סנטימטרים ידו נתקלה בגופתו של אחד הנערים, וכך נחשפו שלושתן.
"כולם נסעו לחטיבה, לתחקיר, אבל אני לא יכולתי. שבתי הביתה ובמשך שעתיים ישבתי רועד ליד שולחן העבודה, בלי יכולת לדבר או לזוז. ורק אז, בלחצה של מימי (רעייתו מרים – א"ר), נסעתי לחטיבה".
כיום הוא מעיד שהתקופה ההיא, ובפרט הבוקר של מציאת הגופות, שינו את התנהלותו בעולם, את תפיסתו האמונית, את דרכו הרוחנית ואת ההכרעות בצומתי חייו. "למדתי אז שלושה דברים", אומר וינשטוק. "הראשון הוא שאדם יחיד או כמה אנשים יכולים לפעמים לשנות מציאות לאומית, ולכן אם יש לך רעיון שלא מרפה, ראוי להתאמץ ליישם אותו, ולא להגיד לעצמך שמישהו אחר בוודאי יחשוב עליו. הדבר השני – כדי שרעיון כזה יתממש, צריכים ענווה והקשבה. גם כלפי אנשי מקצוע, וגם מצד אנשי המקצוע, שיהיו מוכנים לקבל עצה ממי שאינו מקצועי. היה מדהים בעיניי שמפקד חטיבה אומר לנו: 'אני מוכן ללכת איתכם'. כמי שעבד במשרדי ממשלה, אני יודע כמה קשה להקשיב לאדם שבא מבחוץ ואומר 'תן לי להפוך הכול ולעבוד בשיטה אחרת'.
"הדבר השלישי שלמדתי הוא שצריכים סייעתא דשמיא כפשוטו, ואני אומר את זה גם לאנשים חילונים. הנערים אותרו אומנם ליד נקודה שסימנו, אבל כמה מטרים מערבית לה. מספיק שהמחפש לא היה שם לב באותה השנייה, והם לא היו נמצאים. באותו הבוקר ביקשתי כאמור מהחיילים ומהמחפשים: תתפללו, כי כשאדם מתפלל, הוא יודע שהוא לא יודע. האזרח שמצא את הנערים אמר לי שבאותו היום הוא התפלל כל הזמן".
להיכנס לתוך הכאבים
לעלילת ספרו החדש של וינשטוק, "שפת התהומות" (הוצאת ידיעות ספרים), אין לכאורה זיקה לפרשת החטיפה. מסופר בה על איתן, מושבניק בן 23, שנוטש את המשק המשפחתי ויוצא לבדו למסע מסוכן במדבר יהודה, כדי להתמודד עם חוויות מטלטלות שעבר בשירותו הצבאי. ברקע עומדת מערכת היחסים השבורה שלו עם אביו הנוקשה מאיר, והאירועים האחרים שמלווים את חייו – פטירתה של אמו הילה, קשר ייחודי שיש לו עם אחותו הפגועה, וסיפור אהבה בלתי אפשרי עם תמר, נערה מרקע חרדי שעברה להתגורר בביתם. אבל כשמעמיקים מעט יותר, קשה להתעלם מהיסודות המשותפים לספר הזה ולאירועי יוני 2014. הבולט שבהם הוא חיבור פשוט ועמוק של אנשים לשטח ולטבע, דווקא בעידן שבו מצפים מהטכנולוגיה לתת מענה לכל בעיה. "החיפוש שערכנו לא נשען על טכנולוגיה אלא על סיירים, אנשים שמכירים את השטח ופשוט הולכים למקומות המתאימים", אומר וינשטוק. "לצערי, זו תכונה שהולכת ואובדת. גם בספר אני מנסה להשמיע את ההמיה הזאת – של המדבר, של האדמה, וכמובן של האנשים".
בכל פעם שמישהו היה הולך לאיבוד במדבר יהודה, אבא היה לוקח כמה מהחברים הבדואים שלו, מפזר אותם בשטח עם מכשירי קשר, והם היו מחפשים עקבות. כך הם הצליחו לחלץ עשרות אנשים, וגם איתרו גופות. אגב, הוא לא לקח למשימות האלה בדואים שלמדו בבית ספר מעבר לכיתה ג', כי אז 'בית הספר כבר קלקל אותם
בתחילת המסע שלו, איתן מכבה את הטלפון בתקווה שהניתוק יאפשר לו לעבור תהליכים פנימיים שהוא זקוק להם. אתה עצמך נוהג לצאת לבד למדבר, להתנתק מהכול?
"אני יוצא הרבה למדבר ואוהב אותו מאוד, אבל אני לא עושה זאת לבד. אבא שלי תמיד אמר – בשום אופן לא לצאת לבד. באופן כללי, הספר בהחלט לא אוטוביוגרפי. בניגוד לאיתן, לי היה קשר טוב מאוד עם אבא שלי. הסיפור הזה נוגע במתחים נפוצים – להיות לבד מול להיות עם חברים, וכמובן יחסי אבות ובנים, שלא נידונים הרבה בספרות. אני דווקא לא אדם של קונפליקטים, אני מנסה לא לעורר מלחמות ולא להיות נוקב, אבל בסדנת הכתיבה דחפו אותי לא לוותר אלא להיכנס לכאבים. יש בספר גם המון פחדים שהתקיימו בי בתקופת הכתיבה, כששני הבנים שלי שירתו ביחידות לוחמות.
"מי שעזר לי לפתח את העלילה היה חברי אייל תורג'מן, שעוסק ביזמות. אנחנו טובלים הרבה במעיין עין חובלה בגוש עציון, ובתקופת הכתיבה הייתי מספר לו בכל פעם אחרי הטבילה מה כתבתי אתמול. כך במשך חודשים קיימנו דיונים, לאן העלילה צריכה ללכת. אייל עזר לי לקחת אותה למקומות שאני לא מעז ולא מכיר, כמו לצאת למדבר לבד".
גם אם הספר אינו מבוסס ישירות על חייו, וינשטוק מודה שקיים דמיון רב בין דמותו של מאיר ובין אביו שלו, דב וינשטוק, שנפטר לפני 15 שנה. "דובק", דמות מוכרת מאוד בנוף האנושי של גוש עציון, היה במשך שנים סייר הקרקעות של המועצה האזורית. כמו מאיר גם הוא חי את הטבע, וגם הוא רקם קשרים הדוקים עם בדואים ממדבר יהודה, והסתייע בהם למשימות חיפוש. "כשאבא התחיל לבנות יחידות איתור נעדרים, הוא הלך לבדואים כדי ללמוד מהם. בכל פעם שמישהו היה הולך לאיבוד במדבר יהודה, אבא היה לוקח כמה מהחברים הבדואים שלו, מפזר אותם בשטח עם מכשירי קשר, והם היו הולכים ומחפשים עקבות. כך הם הצליחו לחלץ עשרות אנשים, וגם איתרו גופות. אגב, הוא לא לקח למשימות האלה בדואים שלמדו בבית ספר מעבר לכיתה ג', כי אז 'בית הספר כבר קלקל אותם'.
"אבא גם היה לפעמים חריף כלפי אנשים, כפי שמאיר עושה, אבל בניגוד אליו אבא שלי היה רך מאוד כלפי הבן שלו, כלומר אני. היה לנו קשר טוב של שיחות. למעשה, הדמויות של מאיר ושל איתן מורכבות מהרבה אנשים שהכרתי. רק שתי דמויות אחרות בספר הן 'אמיתיות'. הראשונה היא סבתא של תמר: זו בעצם הסבתא הירושלמית שלי שגרה בשערי חסד, וגם היא מדברת יידיש ומכינה ממולאים. היא אפילו עברה על הספר לפני שהוא יצא. הדמות השנייה היא סאלח הבדואי, שמבוסס על מישהו ספציפי שהשתתף באיתור נעדרים".
לצערנו, כשאומרים היום בדואי, האסוציאציה הראשונה שעולה היא לא סייר שעוזר לחלץ אנשים במצוקה.
"ועדיין, אם תיתקע בנגב עם פנצ'ר, סיכוי גבוה שמי שיחלץ אותך יהיה בדואי. הבן שלי יצחק יצא פעם עם אופנוע שטח למדבר יהודה, וביום שישי בשלוש בצהריים חבר שלו דיווח לי שהוא מוקף ערבים מחברון. התקשרתי מיד לחבר הבדואי של אבא שלי, וביקשתי שיקפוץ לשם לראות מה עם יצחק. הוא הגיע לשם ובסוף הכול הסתדר. ברור שהמציאות מורכבת, אבל בפרוזה אתה מדבר על הרובד האישי, וברובד הזה אפשר להיפגש.
"אפשר לשאול שאלה דומה גם על הקשר של תמר ואיתן, כפי שהוא מוצג בספר. יש היום מלחמת דעות ומאבק בין חילוניות לחרדיות, אבל אני ניסיתי להיכנס לרובד עמוק יותר, של מפגש שבעיניי הוא אפשרי. במציאות יש הרבה מקומות מפגש עמוקים כאלה. אני לא יודע אם אפשר להביא אותם לציבוריות, ונכון שבמקרים מסוימים צריכים להיות נחרצים, אבל לפעמים המאמץ לא לפגוע בזולת מאפשר שיח אחר. במובן הזה הפרוזה, בניגוד לחינוך, לא מתעסקת ב'מה נכון לעשות' אלא פשוט במפגש. רציתי לחזק גם את המפגש שלנו עם החולשות שלנו ועם ההחלטות שקיבלנו. לכל אחת מהדמויות יש רגעים של הכרעות, ולא תמיד ברור לה שההכרעות האלה היו נכונות".
המשנה למנכ"לית משרד החינוך, אישה שגדלה בדימונה, שרה פעם באירוע הרמת כוסית לראש השנה את השיר 'פרח הלילך', והשר בנט הצטרף אליה. חשבתי אז ששניהם מכירים את אותו השיר רק כי עדיין יש קצת מדורות שבט בצבא ובמערכת החינוך. שם נשארו זרמי עומק שאפשר להחיות אותם כדי להשאיר את כולם יחד"
כשאיש חינוך כמוך כותב על התמודדות ועל הכרעות ומחירן, מטבע הדברים עולה חשד שהמטרה היא דידקטית־פדגוגית.
"עולם החינוך שונה מעולם היצירה, אבל אני לא בטוח שחינוך פירושו לומר תמיד מה נכון. לפעמים חינוך הוא לעורר תשוקה או כמיהה או שאלות עמוקות שמלוות את האדם וגורמות לו להתפתח. היצירה גם מאפשרת להגיע למקומות שחינוך מובהק לא יכול לאפשר. האמת היא שלא ידעתי לאן תוביל בסופו של דבר עלילת הספר, ולאורך הכתיבה היו הרבה מאוד תפניות".
ככה מפרקים משרד
ד"ר משה וינשטוק (50), נשוי ואב לשניים, עוסק כיום בייעוץ לחברת "קלאס־אי" שמקימה מערכות למידה מקוונת – תחום שעמד במרכז הדוקטורט שלו. הוא גם כותב תכנים בחברת "לב העולם", מלמד בכמה חבורות לימוד, ויועץ לארגונים חינוכיים ולבתי ספר.
הוא נולד וגדל באלון־שבות, הבכור מחמשת ילדיהם של דב ז"ל ושרון. אף שהחינוך הוא עיסוקו העיקרי זה שנים רבות, וינשטוק מספר שעוד מגיל צעיר חלם להיות סופר. "כילד קראתי המון, וכשכיבו את האור בחדר הייתי ממשיך לקרוא מתחת לשמיכה בעזרת פנס, עד שאבא היה תופס אותי. אני אוהב מאוד סיפורת, ויש ספרים שאני חוזר אליהם שוב ושוב".
בשנת 1993 נרצח אחיו יצחק בפיגוע טרור ליד אל־בירה. ערב גיוסו לצה"ל נסע האח למכינה הקדם־צבאית בעלי כדי להיפרד מרבותיו ומחבריו, ובדרכו לשם נורה מרכב חולף. אחת הפעולות להנצחתו הייתה שיפוץ עין סג'מה בגוש עציון, שכיום מכונה גם "עין יצחק". מתחת למעיין נבנתה לפני שנים אחדות בריכה גדולה, שקיבלה את השם "בריכת דובק".
רצח בנו שינה חדות את מהלך חייו של דב וינשטוק. "קצת אחרי הפיגוע אבא התחיל להסתובב בלילות בוואדיות, וגם הגיע למדבר יהודה. אחרי הרבה שנים של עבודה כאינסטלטור הוא עבר לתפקיד סייר קרקעות, למד ערבית, ואז גם הקים את יחידת איתור הנעדרים הראשונה. בהתחלה היא הייתה משויכת לעין־גדי, ואחר כך לגוש עציון. לצד הנערים הבדואים היו לו ביחידה גם נערים יהודים שחיפשו דמות אב".
משה (מוישי) עצמו למד בישיבה התיכונית נווה שמואל באפרת, ולאחר מכן במכינה בעלי. הוא שירת ביחידה קרבית, יצא לקצונה, ולאחר השחרור חזר לשלוש שנים נוספות בעלי. אחר כך החל ללמד ב"חברותא", ישיבה שהקים ד"ר שמעון אדלר ז"ל בכפר־בתיה, כמסגרת חינוכית חדשנית עבור תלמידים שנפלטו מהישיבות התיכוניות הרגילות, או התקשו מאוד בלימודים שם. "בסיום התקופה במכינה בעלי היה לי משבר רוחני קשה", מספר וינשטוק. "מי שהוציא אותי ממנו היה הרב דוד פוקס ז"ל, שהגיע לחנוך אותנו בישיבת חברותא. שם גם התעצבה התפיסה החינוכית שלי".
לאחר ההוראה בחברותא חזר וינשטוק לכור מחצבתו: הוא השתקע עם משפחתו באלון־שבות, ולימד בישיבת נווה שמואל. בהמשך עבר לישיבת מקור חיים בכפר־עציון, שם היה סגן מנהל התיכון. בשלב מסוים פנה אליו שמעון אדלר, אז ראש מנהל החינוך הממלכתי־דתי, וביקש ממנו להשתתף במיזם שמכשיר מורים לבניית תוכניות לימודי יהדות לבגרות. לתוכניות המיזם, שנקרא "תורת חיים", הוגדרו שלושה יעדים: שהלימוד יהיה מעניין, שהתלמידים יאהבו ללמוד, ושהם ידווחו שמשהו בחייהם השתנה בעקבות הלימוד. אברהם ליפשיץ, מחליפו של אדלר בראשות מנהל החמ"ד, החליט לאמץ את העקרונות של המיזם ולהחיל אותם על כל מקצועות הלמידה, ולא רק על לימודי היהדות. כך הוקמה תוכנית "לב לדעת" במכללת הרצוג, שווינשטוק הופקד על ניהולה. במסגרת הזו חוברו תוכניות של "למידה משמעותית" והוכשרו מפקחים, מנהלים ומורים בחינוך הממלכתי־דתי. במקביל לניהול "לב לדעת" היה וינשטוק מוביל הלמידה במנהל החמ"ד.
ביולי 2015 פנה שר החינוך נפתלי בנט אל וינשטוק והזמין אותו לכהן כיו"ר המזכירות הפדגוגית של משרד החינוך – התפקיד השלישי בחשיבותו במשרד, אחרי השר והמנכ"ל. וינשטוק עבר ועדת איתור, והממשלה אישרה את מינויו. "כשסיימתי את תפקידי לאחר כשלוש שנים, הרגשתי ששלוש מטרות שלי הושגו, ונותרה מטרה אחת שחשבתי שלא תתגשם", הוא מספר. "הקמנו תוכנית תרבות יהודית ישראלית, שהיא יופי של תוכנית; הקמנו מרכז להעצמת מדעי הרוח בספרייה הלאומית; והכנסנו לכל מבחני הבגרות שאלות עמ"ר – ערכים, משמעות ורלוונטיות.
"מה שחשבתי שלא יצליח היה מערך של 'קורסים מקוונים ממירי בגרות' שבנינו בהיסטוריה ובספרות. במסגרת הזאת יש למידה אינטנסיבית כל השנה, וגם הציון נכתב לאורך כל השנה. בהתחלה הקורסים לא הצליחו, וכשעזבתי הם די הוקפאו, אבל מאז הקורונה יש להם עדנה מטורפת. הם אומצו בהרבה בתי ספר, ואלפי תלמידים עושים אותם. זה אומנם דורש עבודה קשה יותר, אבל גם מספק יותר הנאה".
מה אתה חושב על הפירוק המסתמן של אגפים ממשרד החינוך והעברתם למשרדים אחרים?
"בתקופת השרה יפעת שאשא־ביטון קרה במשרד החינוך דבר עצוב מאוד. השרה ביטלה את ההערכה החיצונית במדעי הרוח, מה שפגע אנושות בלמידה. שאלות עמ"ר, שהן בעיניי הדבר הכי חשוב שעשיתי, היו חשובות במיוחד בבחינות האלה. במקביל השרה הפריטה את כל הפעילויות החיצוניות לבתי הספר, העבירה אותן למערכת נפרדת והחלישה בכוונה את כוחו של המשרד בבקרה עליהן. המהלך הזה אפשר כעת להעביר את כל היחידה המופרטת מהמשרד בקלות רבה. אני לא באמת יודע מה הולך לקרות, זה עדיין לא ברור, אבל אני חושב שכבר עכשיו אפשר לראות את המחירים של התהליכים האלה".
אחרי שסיים את תפקידו במשרד החינוך, יזם וינשטוק יחד עם מנכ"ל משרד התפוצות דביר כהנא את "מגילת הייעוד המשותף", הצעה לאמנה מחודשת בין מדינת ישראל לקהילות היהודיות בעולם. כשלושים אנשי רוח השתתפו בניסוח המגילה, ובין החותמים עליה היו הנשיא דאז ראובן ריבלין, בנימין נתניהו, בני גנץ ונפתלי בנט. "זו הייתה הפעם האחרונה שהם חתמו על משהו יחד", אומר וינשטוק. "מאות אלפי יהודים בעולם למדו את המגילה ועסקו בה".
מחיר המזגן
וינשטוק כותב מעת לעת בפייסבוק בנושאי חינוך וערכים, אבל מי שיעקוב אחריו יבחין גם ביחסו הדו־ערכי לרשתות. מדי פעם הוא מכריז על כוונתו להיעדר מהרשת, ואז נעלם לתקופה וחוזר. "העולם הדיגיטלי רץ קדימה, ובינתיים אנחנו מאבדים משהו עמוק ובסיסי בקשר שלנו לאדמה, לאנשים ולמציאות", אומר וינשטוק. "מבחינה אבולוציונית אנחנו לא בנויים להתפתחות כזאת, ולכן הנפש קורסת בהרבה מובנים. אני רואה את זה סביבי המון. כולנו מרוויחים מהרשתות החברתיות, וברור למשל שפייסבוק עוזר לי עכשיו בקידום הספר, אבל אנחנו גם משלמים מחיר.
"אנחנו חושבים שהכול קורה בראש שלנו, אבל זה לא נכון. גם הידיים, האף, הלשון והגוף כולו משדרים אלינו, וכשאנחנו לא מפעילים אותם ולא יוצאים החוצה ולא מרגישים שמש או גשם, אלא נשארים רק במזגן – אנחנו מאבדים הרבה דברים שאדם צריך לבריאותו הנפשית, לעצם היותו אדם, וגם לרוח שלו ולתפיסת א־לוהים שלו. בהרצאות לצעירים אני שואל אותם מה קרה להם בנסיעה האחרונה, מבקש שיספרו לי דבר אחד שהם ראו בדרך, ואין להם תשובה.
"בעיה נוספת של הרשתות היא הדיכוטומיה: הכול מוחלט ומובהק, ואתה כל הזמן צריך לבחור צד. החיים האמיתיים רכים יותר. אני אישית מנסה גם בפייסבוק להיות עדין, וכשאני לא מצליח, אני מצטער על זה".
הספר של וינשטוק חותר נגד מגמת הקיטוב שמייצרות הרשתות. "העלילה מציגה קשר עמוק בין מגזרים, שאכן קיים בישראליות, אבל כל מיני גורמים מפוררים אותו, אפילו בלי משים. זה קורה בהתבטאויות קיצוניות ברשתות ובאמירות פומביות בוטות כלפי מי שלא חושבים כמוני, וזה קורה גם בהפרטת מערכת החינוך, שהתוצאה שלה היא אינספור זרמים עצמאיים שיתקשו להתחבר.
"המשנה למנכ"לית משרד החינוך, אישה שגדלה בדימונה, שרה פעם באירוע הרמת כוסית לראש השנה את השיר 'פרח הלילך', והשר בנט הצטרף אליה. חשבתי אז ששניהם מכירים את אותו השיר רק כי עדיין יש קצת מדורות שבט בצבא ובמערכת החינוך. שם נשארו זרמי עומק שאפשר להחיות אותם כדי להשאיר את כולם יחד. מצד שני יש כוחות חזקים, שאני אולי מזדהה עם חלק מתפיסת עולמם, אבל הם גורמים לפירוק.
"גם בחיים אני מנסה לפעול קצת בתחום הזה. יש לי חבר חרדי, ראש ישיבה, שגר בקריית־מטרסדורף, ויש לי הרבה חברים חילונים וגם חברים בדואים שאני בקשר עמוק איתם. אני חושב שאנחנו צריכים להשלים עם זה שלכל אחד מהצדדים יש טעויות, ויש גם תהומות שמתפרצים פתאום וצריך לנהל אותם. גם הדמויות בספר שלי עומדות מול התפרצויות כאלו. זה קורה להילה, האמא בסיפור, שגם אחרי פטירתה מחוללת תהליכים אצל בני משפחתה. זה קורה אצל הנערה החרדית תמר, וזה קורה אצל מאיר ואיתן, האב ובנו שחווים תהליך של 'והשיב לב אבות על בנים'. כולם עוברים תהליכים פנימיים עמוקים, ומגיעים בסוף לריפוי". 0
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
