"אני לא מסוגל לצפות אפילו בפרק אחד של פאודה. לא יכול להתקרב לזה"

כשלוחם השייטת עופר ורפל יצא לפעולה הגורלית בשכם, הוא לא הכיר עדיין את שני האנשים היושבים כעת לצידו, ולא תיאר לעצמו כיצד עומדים חייהם להיכרך זה בזה. בחודש יולי 2004 קיבלו הוא וחבריו משימה: ללכוד את מפקד הזרוע הצבאית של החזית העממית בעיר, מי שהיה אחראי למותם של ישראלים רבים. 18 לוחמי שייטת הגיעו לבית שבו שהה המבוקש יחד עם כמה מחבריו. מפקד הכוח צעק למחבלים להסגיר את עצמם, ונענה בשקט מוחלט. כעבור דקה וחצי נשמעו יריות ממקום המסתור, ורימונים נזרקו לעבר החיילים. ורפל הבחין במחבל שמכוון אליהם אקדח, ומיד פתח לעברו באש. ממצב של שכיבה הוא חיסל את המחבל, ורק אז שם לב שנפגע בעצמו מקליע שחדר לגבו.

• תקלה טכנית: אלפי חיילי מילואים הוקפצו הלילה על ידי חייגן צה"ל
• עמותה שתומכת במחבלים דרשה לשייך אליה אסירים מפרעות שומר החומות
• לא מסתפקים בקנס: הפרקליטות דורשת להחמיר בעונשו של אפי נוה

"לא ידעתי אם אחיה או אמות", חוזר ורפל אל הקרב שבעקבותיו זכה בצל"ש מפקד חיל הים. "כשהתעוררתי בבית החולים והבנתי שאני חי, הדבר הראשון שעלה לי בראש היה – איזה כיף לי. הרגליים שלי שותקו, עד היום אני שמח שקיבלתי בחזרה את חיי. אני יושב בכיסא גלגלים, אבל מבחינתי הוא בסך הכול רגליים".

רועי בן־טולילה היה אז קצין צעיר ביחידת מגלן. שבועיים לפני יום הולדתו ה־23 הוא השתתף בפעילות מבצעית למעצר מחבל במחנה הפליטים ג'נין. חייל מיחידה אחרת, שזיהה אותו בטעות כמבוקש פלסטיני, ירה ופגע בו. במשך שבוע נע בן־טולילה בין חיים למוות, ובני המשפחה שהקיפו את מיטתו כבר התכוננו לגרוע מכול. לבסוף חזר הפצוע להכרה, אך נותר משותק בפלג גופו התחתון. "ההתעוררות שלי הייתה הרגע הכי מאושר בחייהם של בני משפחתי, ובשבילי זה היה הרגע הכי עצוב", הוא מספר. "לא הבנתי למה הם מאושרים כל כך. הרי קרה פה דבר נורא, איבדתי את כל החלומות שלי לעתיד ואת השליטה בגוף שלי. זה גיל שבו הגוף שלך מגדיר מי אתה. כל העשייה שלי הייתה מלאת משמעות, רציתי לתת מעצמי לאחרים, ופתאום איבדתי את היכולת הזו".

רועי בן־טולילה: "מבחינת הילדים שלי, אבא לא 'שונה', כי הם לא זוכרים משהו אחר. הם קיבלו אותי בצורה הכי טבעית, וזו הייתה מתנה גדולה ליכולת שלי לקבל את עצמי. כשהבן שלי מגיע לראות משחק כדורסל בכיסאות גלגלים, לא מעניין אותו אם אני באן־בי־איי או בליגת הנכים

דרור דגן, אז לוחם ביחידת דובדבן, הצליח להגיע בשלום לחודש האחרון של שירותו הצבאי. ואז, זמן קצר לפני שיפשוט את מדיו, הוא נשלח עם חבריו ללכוד מבוקש בכיר, מפקדה של חוליה שהייתה אחראית לפיגוע רצחני באוטובוס בירושלים. בביתו של המחבל מצאו החיילים רק את אשתו, שנראתה בחודשי היריון מתקדמים. לפתע התעלפה האישה, ודגן, חובש בהכשרתו, לא היסס לרגע לפני שניגש אליה כדי לטפל בה, תוך שהוא מזעיק למקום רופא ישראלי. אלא שאז הגיח המחבל ממקום מחבואו בתוך קיר כפול, ופתח בירי לכל הכיוונים. כדור אחד פגע בראשו של דגן, וכדור נוסף חדר לחזהו והגיע לעמוד השדרה. הלוחם הובהל לבית החולים במצב קשה מאוד. באורח נס הוא שרד את הפגיעה, אך נותר משותק לאורך כל גופו כמעט. "בואי נגיד שאם אני מזיז עכשיו את הידיים מהשולחן, הגוף שלי יתקשה להחזיק את עצמו", הוא אומר כשאני מתיישבת מולו.

שלושה לוחמים, שלוש יחידות שונות, שלושה קרבות שונים – והתמודדות משותפת עם הפרדה מהחיים הקודמים וההסתגלות לחיים החדשים בכיסא גלגלים. את תקופת השיקום הם עברו יחד בבית החולים שיבא בתל־השומר, שם קיבלו כוח זה מזה, וחלקו ביניהם מחשבות ושאלות שזר לא יבין. לפני שבועות אחדים הם התייצבו יחד מול המצלמה, לסרטון שהופק על ידי ארגון "זהות" לרגל יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה.

"לעולם ארגיש טבעי עם עופר ועם דרור", אומר רועי בן־טולילה כשהשלישייה שבה ומתכנסת לצורך הריאיון. "יש משהו מרתק בשיחה עם אנשים שעברו את מה שאתה עברת, וכמוך היו גם הם על סף המוות. בלעדיהם אני לא יודע איך הייתי צולח את חצי השנה במחלקת השיקום. אנחנו חברים טובים בזכות מה שעברנו בגיל צעיר, חוויה מטלטלת ואינטימית שרק אנחנו יכולים להבין על החיים ומתוך החיים. במפגש המחודש היה עוד משהו מעניין כי הוא התקיים בפרספקטיבה שונה: אנחנו כבר הורים, לכל אחד יש קריירה משלו, וכולנו מסתכלים על המציאות בצורה אחרת".

"הפציעה הייתה קשה", מודה ורפל, "אבל במבט של יותר מ־18 שנה, זה כבר הדבר שאתה רגיל אליו. הכיסא שלך הופך להיות החיים שלך. זה נון־אישיו. אני לא קם כל בוקר ואומר 'איזה באסה לעלות לכיסא גלגלים'. אני גם מוכרח לומר שהזיכרונות שלי מהפציעה הם שאני מוקף אנשים שמרעיפים עליי חום ואהבה והמון מתנות, ישן צהריים שלוש שעות בכל יום, ואין לוח זמנים".

"אני מאמין שדברים לא קורים לנו סתם", אומר דגן, "ולכן את הפציעה שלי תרגמתי לעבודה פנימית, איך להשתנות ולהפוך לאדם טוב יותר. היום אני לא רואה את כיסא הגלגלים של עצמי. רק כשאני פוגש מישהו בכיסא גלגלים, פתאום אני נזכר שגם לי יש כזה. כשלמדתי לתואר הראשון, הקושי היה בעיקר בהפסקות, להיות פתאום בכיסא בין כל האנשים היפים. ובמקום כזה, בנאדם כמו עופר יכול לתת המון כוח, כי הוא אומר לך 'יאללה, תתקדם, תרוץ'. הוא גם נותן דוגמה אישית, לא סתם מדבר".

בן־טולילה: "עופר קצת קיצוני בקטע של חצי הכוס המלאה, ואני לא חושב שהתחושות שלו מייצגות את כולם. אני הייתי עצוב ועסוק במה שאין. ובכל זאת, היום יש בינינו יותר הומור וציניות מאשר כאב וצער. גם אם היינו נפגשים פה עכשיו בלעדייך, לא היינו מדברים על הפציעה והסבל. בשבילך זו הפעם הראשונה שאת שומעת מה עובר עלינו, אבל עבורנו אלה החיים, והם מלאים בצחוק של חברים לדרך".

פתק מכוסה בדם

לא קל היה לכנס את השלושה לפגישה משותפת. מלבד הלו"ז הצפוף של כל אחד מהם, מתברר שיש קושי למצוא מקום נגיש לכיסאות גלגלים. לבסוף פגשנו אותם במתחם שבקריית שדה התעופה: שלושה לוחמים שלמרות הפציעות הקשות, בנו לעצמם חיים מלאים.

ורפל (40), תושב עין־ורד, נשוי היום לשחר ואב לשלישייה – שני בנים ובת. הוא מנכ"ל של חברת סטארט־אפ שמפתחת מוצרי טכנולוגיה אקוסטית תת־מימית, ולצד זאת הוא מרצה בהתנדבות לנוער בסיכון, לחיילים ולתלמידי מכינות. בן־טולילה (41) נשוי למאיה ואב לארבעה, מתגורר במבוא־ביתר. הוא יועץ ארגוני בהכשרתו וחבר סגל במכון מנדל למנהיגות חינוכית. במשך 13 שנים שיחק כדורסל בכיסאות גלגלים, ואף היה חבר בנבחרת ישראל והשתתף שש פעמים באליפויות אירופה. דגן (40), נשוי לגניה ואב לשניים, מתגורר במושב חניאל. הוא דוקטור בתחום המנהיגות באקדמיה, מלמד הנחיית קבוצות במכללה האקדמית אונו ומנהל פיתוח עסקי בחברה שבונה פרויקטים חקלאיים. בזמנו החופשי הוא מעביר הרצאות בנושא התמודדות עם משברים, ואף הקים את עמותת "דרור לפצוע", שתומכת במי שנקלעו למצבים דומים.

האווירה בשיחה מחויכת, קצת כמו פגישת מחזור, כשמדי פעם מישהו מעלה זיכרונות משועשעים. קשה להחזיר אותם אל הפציעה ואל השבועות הארוכים בבתי החולים. דגן אומר שמבחינתו, אחד מרגעי המשבר הקשים ביותר היה דווקא החזרה הביתה. "בבית חולים זה בסדר להיות בכיסא גלגלים, כי זה המקום שבו מתקנים אותך, כמו מוסך. כל עוד אתה בתוך הטיפול, יש תחושה שהמצב דינמי. ברגע שאתה יוצא הביתה, אתה מבין שכבר אין מה לעשות איתך, ככה תישאר. בשנתיים הראשונות אחרי הפציעה הייתי כל הזמן חולה. הנפש משכה אותי שוב ושוב לבית החולים, כי שם עוד אפשר לתקן. עד שמישהי הסבירה לי שאני צריך לקבל את מצבי, ואז זה הפסיק".

דרור דגן: "בבית חולים זה בסדר להיות בכיסא גלגלים, כי זה המקום שבו מתקנים אותך, כמו מוסך. יש שם תחושה שהמצב דינמי. ברגע שאתה יוצא הביתה, אתה מבין שככה תישאר. אחרי הפציעה הייתי כל הזמן חולה. הנפש משכה אותי לבית החולים, כי שם עוד אפשר לתקן. עד שהסבירו לי שאני צריך לקבל את מצבי, ואז זה הפסיק"

ורפל: "אצלי זה היה שונה. ביום שהבנתי שזה המצב, אמרתי יאללה, אז זהו. אם להשוות את זה לחומרים בטבע, יש אנשים שהם כמו ברזל – כשנותנים עליהם מכה הם נשברים, לא מתעקמים. אני התקפלתי כמו גל ועליתי בחזרה. לא היה לי בכלל שלב קבלה של המצב החדש. הודיעו לי שאני נכה, אמרתי סבבה, ובכך זה הסתיים".

"לי זה לא בא בטבעיות", מתוודה בן־טולילה. "אני זוכר שבשיקום עופר אמר לי: עזוב, שחרר, אתה לא תלך יותר. זה היה קשה, אבל גם יצר איזה מפנה בחשיבה שלי. הבנתי שהחיים מתחילים לקרות ברגע שאתה מקבל אותם, ולא מנהל מלחמה חסרת סיכוי".

ורפל פונה לחבריו: "מפתחים היום טיפולים למשותקים, אולי עוד מעט אנשים כמונו יוכלו ללכת. אתם תלכו לטיפול כזה?"

דגן: "לא כל כך מהר".

 

עופר, בסרט אתה אפילו אומר שהפציעה היא הדבר הטוב ביותר שקרה לך בחיים. עד כדי כך?

ורפל: "חד־משמעית. קשה להבין את זה, אבל אני באמת שואל את עצמי מה היה יוצא ממני לולא הפציעה. לא הייתי מכיר את שחר, לא היו לי הילדים האלה, לא הייתי משתמש בראש שלי. הייתי מטומטם. התחלתי להפעיל את הקופסה רק אחרי מה שקרה לי".

דגן: "עופר מתכוון לומר שמשבר כזה גדול מוציא אותך מהמקומות שנתקעת בהם. גם אצלי, אם קודם תפסתי את עצמי בצורה מסוימת, הפציעה גרמה לי לגלות דברים שלא ידעתי שאני מסוגל לעשות. בבית הספר הייתי תלמיד ממוצע, ואילו באקדמיה כבר הייתי המצטיין של הקבוצה. משהו השתנה בדרך. שמו אותי בפינה מסוימת, ולא הייתה לי ברירה אלא להצליח. קודם היה לי כנראה נוח בחיים. בחוסר הנוחות יש משהו שגורם לך לזוז.

"כשנפצעתי היה אצלי בכיס פתק עם משפט שהתכסה בדם: 'האומץ לא נלמד, כשם שאינו נשכח'. אני יכול להגיד שהשירות הצבאי חישל אותי מאוד, וזה עזר לי בכל התהליך. לימדו אותנו והוכיחו לנו שאנחנו יכולים לעשות דברים שלא ידענו שאנחנו מסוגלים להם. אני מרגיש שזה קצת הכין אותי למצב ולהתמודדות של היום".

 

בסרטון האיחוד מתייחס בן־טולילה למבטים הנשלחים אל יושבי כיסאות הגלגלים. "באותה תקופה לא חשבנו על האופציה של פציעה", הוא מספר. "חשבנו על מוות, כי הוא היה מאוד מוחשי בחיינו. זו הייתה תקופה שבה המון אנשים שהכרנו פשוט נהרגו. רצנו בין כדורים, זו הייתה החוויה. שבועיים לפני שנפצעתי פגשתי את דרור, שכבר נפצע, בחתונה של חבר. אחר כך נזכרתי בו וזה ערער אותי. הבנתי איך מסתכלים עליי כשאני נכנס למרחב של אנשים עומדים".

 

איך באמת מגיבים אנשים כשהם רואים אתכם?

ורפל: "זה הכי כיף".

יש איזו נחמדות־יתר?

"מסתכלים עלינו ברחמים. אני הייתי בגובה 1.91, ופתאום ירדתי ל־1.47, וברור שזה משפיע על האופן שבו אנשים רואים אותי. אני מרגיש את זה כשאני פוגש מישהו לראשונה, אבל מהר מאוד זה עובר. מי שמתחיל לעשות לי פוצי־מוצי, אני דואג להראות לו מיד מה אני חושב על זה. יש לי אפס סובלנות לאנשים כאלה".

דגן: "ברור שעניין הגובה משפיע על היחס מהזולת. אנשים באים לפעמים לחבק אותי כאילו אני הבן שלהם, ואני מסתכל עליהם ולא מבין מה העניין".

בן־טולילה: "כתבתי ספר שנקרא 'מגובה הלב', כי יש משהו בנקודת המבט הזאת שמשנה הכול. כולם נראים לי גבוהים, אני לא יודע לאמוד גובה. רוב הילדים עוברים את הגובה של אבא כשהם מגיעים לגיל 16, אצלנו הילדים עוברים אותנו כשהם בני 6. אפילו איתם אנחנו מדברים אחרת בגלל הגובה. וכשאתה מכין אוכל לארוחת שבת, אתה לא רואה מה אתה מבשל עד שזה מונח על השולחן.

"כשהתראיינתי בעקבות הספר, שאלו אותי אם לא מפריע לי שאנשים מזהים אותי פתאום ברחוב. עניתי שזאת שאלה של אדם שרואה את החיים ממטר שמונים. כשאתה יורד לגובה מטר ארבעים, אתה בכל מקרה כבר לא אנונימי. כל כניסה שלך לבית קפה מעוררת עניין במרחב. הנוכחות הזאת נכפית עלינו, אי אפשר להיות אנונימי במצבנו".

לדעת לבקש

המעבר של צעיר בריא וחסון לחיי נכות מעורר כמובן סימני שאלה גם באשר לזוגיות. כולכם הגעתם מפוזיציה של לוחמים חסונים, אני אומרת להם, ופתאום מצבכם הפיזי השתנה בצורה חדה כל כך. זה משפיע על תפיסת הגבריות? האם חששתם שלא תמצאו בת זוג?

עופר ורפל: "ביום שהבנתי שזה המצב, אמרתי יאללה, אז זהו. אם להשוות את זה לחומרים בטבע, יש אנשים שהם כמו ברזל – כשמכים בהם הם נשברים, לא מתעקמים. אני התקפלתי כמו גל ועליתי בחזרה. לא היה לי בכלל שלב קבלה של המצב החדש. הודיעו לי שאני נכה, אמרתי סבבה, ובכך זה הסתיים"

דגן: "זה מה שחשבתי בהתחלה, אבל אז גיליתי שאני ממש לא מבין נשים. זוגיות היא עולם הרגש, ואחרי פציעה כזאת הממד הרגשי שלך דווקא מתפתח. אני לא האמנתי אילו בנות היו מוכנות לצאת איתי, כאלו שחשבתי שלא יסכימו להתקרב אליי. חלק מהן לא היו מדברות איתי לולא הפציעה, ועכשיו הן מצאו אותי מעניין. המצב החדש דווקא הוציא ממני משהו מזוקק יותר".

ורפל: "בכנות, אני לא יודע אם כגבר 'רגיל' הייתי יוצא עם בחורה נכה. כנראה לא הייתי עושה את זה. המזל של הגברים הוא שלנשים יש נטייה לראות מעבר לפיזיות. לכן גם בתור רווק הייתה לי תקופה נהדרת".

בן־טולילה: "מאיה הייתה חברה שלי עוד לפני הפציעה, אבל גם זה יוצר דילמה. כל הזמן מנקרת בך המחשבה שאולי היא נשארה איתך רק בגלל הפציעה, כי לא נעים לה לעזוב. בכלל, אני חושב שהכול משתנה בהקשר הזוגי. אתה נדרש פתאום לשפה אחרת. הקול שלך בתוך הקשר הוא שונה. אתה נעשה תלותי יותר, נעזר יותר בעולם, פחות סמכותי. אתה משתף יותר ברגשות שלך – כי יש לך הרבה יותר, ויש לך גם זמן לחשוב עליהם".

ורפל: "לומדים מהר מאוד שצריך להיעזר ולסנג'ר אחרים".

בן־טולילה: "אני חושב שלבקש עזרה זו גדוּלה. לפני הפציעה זה נתפס אצלי בתור חולשה, כי אני אמור להיות זה שעוזר לאחרים. לקח לי זמן להפוך לאדם שיודע לבקש, ולהיות שלם עם זה ועם עצמו".

איך נראית אבהות על גלגלים? מה עושים למשל כשילד בורח לכביש?

ורפל: "הילדים שלי כל הזמן עושים לי דברים שאני לא יכול להתמודד איתם. הם יכולים לקחת לי את הכיסא כשאני שוכב על הספה למשל. אבל הם גם יודעים שמבט אחד ממני יספיק. הסמכות נבנית בצורה אחרת".

דגן: "אני יכול לומר שאני מתעניין מאוד בעולם הרגשי של הילדים שלי. כשהם חוזרים מבית הספר אני שואל אותם איך הרגשתם, לא מה עשיתם. מצאתי את הנתיב שלי לאבהות, שהוא טיפה אחר. אין ספק שזה מאתגר במובן שאם ילד עושה משהו לא בסדר, אני לא יכול להרים אותו ולשים אותו בצד. אני צריך לדבר איתו, ומצד שני אני לא צריך לדבר הרבה, כי אנחנו מרגישים זה את זה. זכיתי גם באישה מדהימה, ואנחנו בהחלט צוות. היא בונה את איך שהילדים רואים אותי, ואני בונה את איך שהילדים רואים אותה. אני לא חושב שהילדים שלי רואים בכלל את כיסא הגלגלים".

בן־טולילה: "מבחינת הילדים שלי, אבא לא 'שונה', כי הם לא זוכרים משהו אחר. הם קיבלו אותי בצורה הכי טבעית, וזו הייתה מתנה גדולה ליכולת שלי לקבל את עצמי. כשהבן שלי מגיע לראות משחק כדורסל בכיסאות גלגלים, לא מעניין אותו אם אני באן־בי־איי או בליגת הנכים. מגיל חודש הוא באולמות האלה, הוא אוהב כדורסל והוא גאה בי".

ורפל שוב מציג תמונה ורודה פחות: "אני מקפיץ אותם מאיזשהו מקום עם חברים, והם מעמיסים לי את הכיסא לבגאז' כדי שיוכלו לשבת יחד מקדימה. ואז כשאנחנו מגיעים הביתה, ואני אומר להם 'יאללה, אני גמור, תביאו לי את הכיסא', הם יושבים באוטו ולא מבינים מה אני רוצה מהם. כי בסופו של דבר, ילדים זה ילדים. ואז אתה אומר – אוקיי, הילד לא סופר אותי, זה אומר שהכול בסדר".

בבוא היום, תרצו שהילדים שלכם יתגייסו לשירות קרבי?

בן־טולילה: "אני מחנך כמובן את הילדים להאמין במשהו שגדול מהם, מחנך אותם לתרום, אבל אם נחזור לעניין הרגשי – אני גם יודע שאני מכניס את עצמי לתוך אתגר גדול, אם הם יבחרו באותה הדרך שאני בחרתי. לי זה יהיה קשה".

ורפל: "לפעמים אני עושה לעצמי סימולציות בראש, מה קורה אם אחד הילדים נפצע או נהרג. אני חושב שכולנו עושים את זה בתור הורים, הפחד הזה עובר בראש. אני מכיר את הבנים שלי, והם כנראה יהיו לוחמים. אני יודע שאם יקרה להם משהו, זה יהרוג אותי. אבל זה לא תלוי בי".

דגן: "אני חושב שלהיות לוחם זה לא רק לצאת לקרב, אלא לתת תרומה משמעותית לחברה. אצל כל אחד זה יכול להיות אחרת. כולנו חיים בקהילה שבה כל אחד תורם את חלקו; גם כשאני נוסע בכביש, אני חושב על האנשים שסללו אותו. האפשרות לא לתרום היא פריווילגיה שנובעת מכך שמישהו אחר תורם ועוזר. אז אני מלמד את הילדים שלי להיות ראש גדול ולראות את האחר".

"אני נפגש עם הרבה מאוד פצועי צה"ל, ואני רואה הבדל גדול בין אנשים שידעו למה הם התגייסו לשירות קרבי, לבין אלו שבאו יותר בשביל הרושם. הרבה צעירים הולכים ליחידות קרביות 'כי זה נחשב', ולאו דווקא מהסיבות הנכונות. המניע יכול להיות משמעותי מאוד, כי צריך את כל הכוחות כדי להתמודד עם פציעה כזאת, וזה הרבה יותר קשה למי שלא לגמרי ידע למה הוא בא לשם".

בן־טולילה: "אני אוהב מאוד את הארץ ואת המדינה, אבל לא היינו צריכים את הערכים הגבוהים כדי שנהיה מוכנים לסכן את החיים שלנו. בתקופה ההיא יכולת לצאת למבצע בבית־לחם בידיעה שבלי הפעולה הזו, בתוך כמה ימים יתרחש פיגוע בעמק רפאים, במקום שישבת בו רק כמה שעות קודם לכן. חברים שלי נהרגו, ותחושת השליחות שהייתה לי באה אז ממצב חירום. ידענו שאם אנחנו לא נהיה שם, אף אחד אחר לא יהיה".

נראה שבשנים האחרונות התפתחה תפיסה תועלתנית הרבה יותר כלפי השירות הצבאי, אני אומרת להם. ב"ארץ נהדרת" למשל הוצגה יחידה 8200 כפס ייצור של עובדים לעולם ההיי־טק (או ההייטקס). גם אם הצנחן עומד כבר זמן רב בצד הכביש ומנסה לעצור טרמפים, נדיר האקרמן עם הטסלה הטרייה יאסוף רק את מי ששואל "מה יוצא לי מהצבא". "נכון שמשהו השתנה", אומר על כך ורפל, "אבל מבחינתי אין שאלה בכלל. הילדים שלי גדלים על אהבת הארץ, על להיות חלק מצוות, על ללכת לתרום".

וכשאתם שומעים את הדיון המחודש לגבי הפטור שניתן לחרדים מגיוס, ואמירות כמו "חצי מהעם יתגייס והחצי האחר ילמד תורה", מה אתם חושבים?

"שלא יתגייסו. על הכביש מתים יותר".

כל מל"ט הוא טריגר

יום ההוקרה לפצועי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, שמצוין בי"ז בכסלו, נכנס ללוח השנה הרשמי של מדינת ישראל לפני שמונה שנים. מאז לקח על עצמו ארגון "זהות" לפתח תכנים בנושא ולהעביר אותם לנוער ולצעירים, באמצעות מאות בנות שירות בחינוך הפורמלי והבלתי פורמלי, בתנועות הנוער, במכינות ובטקסים רשמיים. כיום פועלים ברחבי הארץ 45 מרכזי זהות שמביאים את התכנים אל בתי הספר, כדי שהתלמידים יוכלו להיחשף לסיפורים מעוררי ההשראה.

 

מלבד פצועי הגוף, מוקדש היום הזה גם לפצועי הנפש – שסבלם זוכה למודעות ולהכרה רק בשנים האחרונות. "עלינו, הנכים הקשים, רואים את הפציעה", אומר דגן. "הקושי הגדול נמצא אצל פצועים שנראים כמו כל אדם רגיל. לא הייתי מתחלף היום עם אף אחד מהם".

לפציעות שלכם התלוותה גם פוסט־טראומה?

ורפל: "מעל הבית שלי חג כבר שלושה ימים איזה מל"ט, ובכל פעם שאני שומע אותו, אני אומר לאשתי: 'עוד מעט יהיה מבצע'. ככה אני מגיב גם כשאני שומע מטוס קרב שעובר בדרך לסוריה. כשיש אירועים ביטחוניים אני נדרך. אני חי את זה, זה משהו שמעיר אותי, לטוב ולרע".

בן־טולילה: "בפוסט־טראומה החיים מתמקמים מול אירוע מכונן שאתה לא יכול להיחלץ ממנו, והדבר הזה אומנם קיים אצלי. אבל אני מרגיש שאין לי זכות להיכנס להגדרה של פוסט־טראומה, כי יש הרבה אנשים שחווים סבל גדול בהרבה.

"אחרי הפציעה חלמתי שאני הורג מחבל, והוא זה שפוצע אותי קשה. אני משער שזה ביטא את המחשבה שאם כבר זה צריך לקרות, עדיף שיהיה ככה ולא מירי של חייל אחר. אז כן, הנסיבות מבאסות, וזו עוד שכבה שאתה צריך להתמודד איתה. מבחינתי סלחתי לחייל ההוא כבר בשיקום. לא היה לו קל בהתחלה, אבל אני יודע שהיום הוא חי את חייו והכול בסדר. הרבה שואלים אותי אם אנחנו בקשר, אבל אחרי השיקום הייתי צריך לטפל בכל כך הרבה מערכות יחסים קיימות, והרגשתי שלא נכון וטבעי להכניס עכשיו לחיים שלי עוד מישהו שהגורל חיבר בינינו ככה. באותה תקופה לא חשבתי איך אני עוזר לו. בכלל, אני חושב שאחרי פציעה כזו, בהתחלה אתה אגואיסט מאוד, חושב על ההישרדות האישית".

דגן: "אני לא מסוגל לצפות אפילו בפרק אחד של פאודה. לא יכול להתקרב לזה. אני תמיד אומר שמי שמתלהב ממה שרואים שם, לא היה באמת בקרב. כי אם היית שם, אתה רואה גם כמה שלבים קדימה, ויודע מה קורה עם כל החיילים האלה אחר כך. גם כשאני שומע על מישהו שנפצע באיזה מבצע נועז, אני יודע שיש מעגל גדול של אנשים שמושפעים מזה, והוא רחב יותר ממה שמראים לנו בטלוויזיה. הנה, השבוע צוין יום ההוקרה לפצועי צה"ל, וזה לא היה ברשימת הנושאים של אף מהדורת חדשות".

אחרי 18 שנה, עדיין עוברות מחשבות בנוסח "איך היו נראים החיים שלי היום, אילו רק לא הייתי שם באותו רגע"?

בן־טולילה: "אני לא יודע לענות על השאלה מה היה קורה לי אילו. זה גם לא מקדם אותי בחיי היומיום. אבל בתקופות הקשות של השיקום, אלה היו המחשבות".

ורפל: "חייתי את החיים לפני כן. עד גיל 22 הלכתי, רצתי, הייתי לוחם והיה מדהים. מרגע שנפצעתי – גם מדהים. חייתי בשני העולמות, ובשניהם הרגשתי שזה מושלם".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il