ד"ר דני בר־מעוז כבר חשב שלא יצליח לפצח את סיפור המעורבות של המוסד בהעלאת יהודי תימן בשנות התשעים. פה ושם הוא מצא קצות חוט, אבל אלה לא הובילו אותו אל היריעה המלאה. ואז הגיעה פריצת הדרך, שאירעה בזכות צירוף מקרים שאי אפשר לצפות מראש. "הספר שזיכה אותי בפרס ראש הממשלה נכתב למעשה באקראי", מספר לנו בר־מעוז. "יש פתגם שאומר 'הכול תלוי במזל, אפילו ספר תורה שבהיכל' – ועל אחת כמה וכמה תעודות היסטוריות, שבמקרה הזה היו בדרכן לפח האשפה, פשוטו כמשמעו.
"בתחילת הדרך ניסיתי לשוחח עם ידידי הקרוב פרופ' יהודה ניני. ידעתי שבשעות היום הוא פרופסור באוניברסיטת תל־אביב, ובלילה, כמטאפורה כמובן, הוא איש צללים שעושה שליחויות עבור המוסד. כשסיפרתי לו על מה אני עובד, הוא לא הוציא מילה מהפה. הבנתי שהוא לא רוצה לשתף פעולה, ועזבתי אותו. אבל יום אחד באתי אליו ואמרתי לו: 'יהודה, אני יודע שהיית בתימן בזהות בדויה, אני יודע עם מי נסעת לשם, עם מי נפגשת ואיפה היית'. הוא כמובן היה בהלם.
"תימן היא הארץ השבטית ביותר במזרח התיכון – 74 שבטים, מאות תתי־שבטים. כשאתה חי בארץ כזו במשך אלפיים שנה, אתה הופך להיות כמו בן השבט שסביבך, ומאמץ גם את המלחמות הבין־שבטיות. היהודים היו שונים זה מזה בלבוש, בלהג, אפילו במאכלים. היו אצלם חמולות חזקות, נישואים בתוך המשפחה, סיפורים שקשה להאמין"
"איך ידעתי? כשיצחק שמיר הקים ועד ציבורי למען יהודי תימן, הוא שילב שם גם את המוסד, והייתה אשת מוסד שהושאלה לוועד כדי לרכז את העבודה שם. יום אחד אותה אישה התקשרה ליהודה ניני, ואמרה לו שהיא עומדת לזרוק ארגזים של מסמכים מהתקופה ההיא ששוכבים אצלה במרתף הבית כבר עשרים שנה. יהודה ביקש ממנה שלא תזרוק, וחבר משותף שלנו הלך אליה והביא לי את המסמכים. הצצתי וראיתי שעל אחד הדפים הראשונים כתוב למעלה 'סודי ביותר'. כאיש מודיעין בעברי, נדרכתי מיד. עברתי על כל המסמכים, ודרכם גיליתי מה היה חלקו של המוסד בפרשה. משם התחלתי את המחקר".
לפני כשלושה שבועות, בטקס חגיגי שהתקיים לרגל יום היציאה והגירוש של יהדות ערב ואיראן, הוענק לד"ר בר־מעוז פרס ראש הממשלה לעידוד והעצמה של חקר קהילות ישראל בארצות ערב ואיראן. המחקר שזיכה אותו בכבוד ראה אור בספרו "האמת הנעדרת: שארית הפליטה בתימן 1962־2017". בר־מעוז סקר בו את קורותיהם של שרידי הקהילה שנותרו בתימן לאחר העלייה הגדולה של ראשית ימי המדינה, והתחקה אחר המאמצים שנעשו לאורך השנים להעלות גם אותם. "מדובר באלפי יהודים שמצאו את עצמם מנותקים מגוף האומה למשך שלושים שנה", הוא מסביר. "אף אחד לא ידע עליהם כלום ולא התעסק איתם, גם לא קרובי המשפחה שלהם שעלו לארץ. לא היה שום לובי. כאשר שאלו את יעקב צור, לימים שר הקליטה, האם יש יהודים בתימן, הוא ענה 'לא, אין שם יהודים'. רק אחרי מלחמת שלום הגליל העניין הזה התעורר. זה קרה בזכות העיתונאי אמנון קפליוק, שהגיע לצפון תימן, פגש שם יהודים ופרסם כתבה שעשתה רעש גדול".
אולם כשהנושא הגיע סוף־סוף לסדר היום הישראלי, הרימה את ראשה תופעה שבר־מעוז עמד עליה במחקר אחר: הפלגנות הבלתי נלאית שמאפיינת את הנהגת יהודי תימן. "במקום להתארגן בגוף אחד שיפעל למען אלה שנשארו מאחור, במקום להקים מועצה ציבורית ולשים בראשה אישים מכובדים כפי שעשו יוצאי ארצות המזרח, התימנים ייסדו יותר מעשר עמותות, ועדים וארגונים. אחד מהם למשל כינה את עצמו 'הפדרציה העולמית להצלת יהודי תימן'. כמה אנשים לדעתך היו חברים בפדרציה העולמית הזאת? אדם אחד בדיוק. הכרתי אותו אישית, הוא כבר הלך לעולמו. וכך קמו ארגונים על גבי ארגונים, ובמקום לאחד כוחות ולהפעיל לחץ על הממשלה, כולם היו עסוקים רק בשאלה מי יוביל את המאבק. כך זה אצל התימנים, בבתי הכנסת וגם במאבקים ציבוריים".
תימני קטנצ'יק מתחת למערה
בר־מעוז, אב לשלושה וסב לשישה, מתגורר כיום ברחובות. הוריו עלו שניהם מתימן בשנות השלושים והגיעו לרחובות ולסביבתה – אביו גר בשכונת שעריים ואמו בכפר־מרמורק, מושב עובדים שהפך לימים לחלק מהעיר. "נולדתי ב־1948, כשחיל האוויר המצרי הפציץ את רחוב הרצל, הרחוב הראשי של רחובות. כילד לא חשבתי שלימים אכתוב את ההיסטוריה של ההפצצות האלה. אני היסטוריון של העיר, ועוזר לעירייה בכל מיני פרויקטים".
הרעיון היה זהה כמעט למודל של העלאת אחינו מאתיופיה. המוסד גייס משתפי פעולה מקומיים שיובילו את היהודים למקום מסוים, שם ינחתו מטוסי 'קרנף' שייקחו אותם ארצה. אפשרות שנייה הייתה להביא את היהודים לחוף ולהעלות אותם בספינות. המוסד אפילו ערך ניסוי כדי לוודא שהרעיון אפשרי
כשהיה בן ארבע עברו הוריו לחולון. "מצאתי את עצמי שם בחברה די אשכנזית, אבל היו גם תימנים. גדלתי עם אביהו מדינה, עם אורי שבח. בשנים ההן אנשים חיו בתחושה של אפליה, של 'הם' ו'אנחנו', אבל בחולון זה היה מעומעם. לא גדלתי על רגשות קיפוח. בדיעבד הבנתי שהייתה אפליה בכל מיני נקודות, אבל זה עבר לי בקלות. הייתה לי ילדות בונה. אני גם שמח שעברנו לחולון, משום שלו גדלתי בשעריים או במרמורק, היה לי קשה לכתוב את ההיסטוריה המקומית. כדי לעשות את זה נכון אתה זקוק למרחק, למבט מבחוץ. אחרת הזיכרונות האישיים מתערבבים בעובדות, ויש לך גם הטיות בלתי נמנעות".
המסלול הצבאי הממושך שלו התפתח באופן מקרי כמעט. "כשהתגייסתי הגעתי לסיירת גולני. אחרי מלחמת ששת הימים צה"ל נזקק להרבה מאוד קצינים, ואף שלא עברתי מבדקי קצונה, שלחו אותי לקורס. התקשיתי מאוד בקורס, אבל עברתי אותו. משם לא נשלחתי בחזרה לסיירת, אלא ליחידה שהגיעו אליה קצינים מהדרג הבינוני, נקרא לזה. כעבור שנים, בראייה לאחור, למדתי מזה שאין קשר בין מה שאתה לומד בקורס כזה או אחר ובין ההצלחה שלך בהמשך. קיים פער בין מה שחושבים עליך האנשים שאמורים לכאורה לקבוע את עתידך, ובין מה שקורה איתך בסוף".
במקרה של בר־מעוז, מה שקרה היה קבלת הפיקוד על יחידה 504 של חיל המודיעין. "זה תפקיד של פעם בחיים. השתחררתי בדרגת אלוף־משנה, אבל להיות המפקד של 504 זה יותר מאשר לקבל דרגת תת־אלוף או אלוף".
במהלך שירותו הוא היה שותף ל"מבצע אדר", שיזם מפקד פיקוד המרכז דאז, רחבעם זאבי. "גנדי רצה להכניס מישהו לאחת המחילות מתחת למערת המכפלה, במטרה לצלם מה שיש שם, לאתר ממצאים ארכיאולוגיים ואולי לגלות היכן קבורים האבות. חיפשו בחור רזה שאפשר להשחיל דרך איזה פיר, ומצאו אותי, קצין צעיר במודיעין הפיקוד. אמרו לגנדי: 'שמע, יש כאן תימני קטנצ'יק שיכול להיכנס פנימה'. אני המלצתי על אבנר צדוק, קצין שריון במילואים, גם הוא תימני. בסופו של דבר מדדו אותנו בכניסה, ראו שצדוק רזה ממני, ולכן הוא נבחר לרדת".
צדוק אכן הגיע לחללים התת־קרקעיים וצילם אותם. "אני הייתי בכוננות למעלה יחד עם הקצינים הבכירים, וראינו אותו במוניטור. אגב, שנה לאחר מכן הוא נפצע בתעלה.
"במבצע אדר השתתפו יותר אלופים ותתי־אלופים מאשר חיילים פשוטים. מלבד גנדי היו שם האלופים רפאל ורדי ושלמה גזית, ועוד קצינים בכירים. לאחר המבצע הלכנו כל המשתתפים, חפ"שים וגנרלים, לאכול במסעדה. שלמה גזית, שליבו התרונן ביין, פצח בשיר 'חיל פרשים לנו', ואז שלף דף והחתים עליו את כל 'הגיבורים' של המבצע. הדף הזה הגיע אליי, ואני מסגרתי ותליתי אותו אצלי בבית. במשך שנים הוא היה תלוי שם, אבל הסיפור מאחוריו היה חסוי. כשהילדים שלי היו קטנים הם שאלו אותי מה זה, ואני עניתי 'כשתגדלו, אולי יום אחד תדעו'. מאז הם כבר גדלו אבל הפסיקו להסתקרן, כך שגם היום הם לא יודעים".
גם לעולם המחקר ההיסטורי הגיע בר־מעוז בדרך לא שגרתית. "במהלך השירות הצבאי עשיתי תואר ראשון ותואר שני במדעי המדינה, וכשהסתובבתי באוניברסיטה חשתי קנאה גדולה בדוקטורים ובפרופסורים. הם נראו לי אנשים מורמים מעם, בעלי מטען ידע גדול, ומה לעשות, כשאתה בצבא אין לך זמן ללמוד הרבה. אחרי השחרור ניהלתי במשך שש שנים את החברה למוסדות חינוך ותרבות בנס־ציונה, ותוך כדי כך עשיתי דוקטורט. אז גם הבנתי שאני צריך להאמין בעצמי. בגיל חמישים, אחרי שהייתי קצין בכיר בצה"ל ומנכ"ל חברה, לא הכרתי את עצמי ואת היכולות שלי כמו שאני מכיר היום. זה בלתי נתפס".
כאשר השערים נפתחו והקשר עם בני הקהילה התחדש, התברר שמצבם לא איום ונורא כמו שהיה נדמה. במכתבים שיצאו לפני כן נכתבו דברים מבהילים כמו 'אונסים אותנו, מוכרים אותנו לעבדים'. לכותבים היו כנראה כל מיני אינטרסים. כשניתנה ליהודים אפשרות לצאת מהמדינה, חלקם לא מיהרו לממש אותה"
המחקר שכתב בר־מעוז במסגרת הדוקטורט שלו בהיסטוריה של עם ישראל עסק בתרבות המחלוקות והפלגנות של קהילת יהודי תימן. "באוניברסיטת בר־אילן הציעו לי כל מיני נושאים שקשורים ליהדות תימן, אבל אף אחד מהם לא הדליק אותי. הייתי הדיוט, בור ועם הארץ בתחום הזה. זה היה אחרי רצח רבין, ושמעתי שפרופ' יהודה ניני, ההיסטוריון של יהדות תימן בה"א הידיעה, מגיע להרצות ביום עיון בנושא האלימות בחברה היהודית התימנית. בהרצאה הוא דיבר על המחלוקת בין חסידי הקבלה ומתנגדיה בתימן, וסיפר על אלימות, הלשנות ומה שאתה לא רוצה. הכול היה שם. זו מחלוקת שארכה שנים, פירקה את הקהילה – בעיקר את הצנענים – ואפילו הגיעה לארץ.
"ישבתי ושמעתי אותו, ונזכרתי בבית הכנסת התימני ובהוויה המתוחה ששוררת בו תמיד. אנחנו התימנים הרי שונים מכל העדות. כולנו יודעים לקרוא בתורה ולתרגם כבר מגיל חמש, אנחנו בקיאים בהגייה, וכולנו גם חזנים. אבל בבתי הכנסת כל הזמן יש קרבות, מחלוקות, מריבות, מתפצלים לבתי כנסת שונים. תוך כדי שפרופ' ניני הרצה באותו יום עיון, הבנתי שיש לי נושא לדוקטורט. החלטתי לחקור את עניין המחלוקות – לא רק סביב בתי הכנסת, אלא לנסות להבין אם זאת תופעת חיים שלמה".
אגדה מקושקשת
תופעת הפלגנות של יהודי תימן מככבת כבר באגדה עתיקה. לפי המסופר בה, עזרא הסופר זעם על יהודי תימן בשל סירובם לעלות לארץ ישראל, וקילל אותם שתמיד ישררו ביניהם מחלוקות ופירוד. "כשאני עושה סיורי סליחות בשכונת שעריים, אני מתחיל מהאגדה הזו, אבל היא קשקוש", מספר בר־מעוז. "למה? ראשית, כי עזרא הסופר שעלה מבבל, היה לו זמן לכמה קהילות נידחות בתימן? אתה יודע איזו קהילה עצומה נשארה אז בצפון אפריקה ולא עלתה? מעבר לזה, האגדה עצמה החליפה תוכן. לפי הגרסה המקורית, עזרא קילל את יהודי תימן שיחיו בעוני. זאת הייתה קהילה עשירה שלא רצתה לעלות בגלל סיר הבשר, ולכן הגיוני שזה יהיה עונשה. אבל כמובן, באגדה על קללת הפירוד יש גרעין של אמת, וסיפורים כאלה לא נוצרים סתם. אין הרי אגדה על קנגורו בתימן. כי מחלוקות ופלגנות היו הרבה בתימן, ולכן היה צורך לגייס את עזרא הסופר כדי להסביר את התופעה הזו".
בר־מעוז פנה לפרופ' ניני והעלה בפניו את הרעיון לחקור את תרבות המחלוקת של יהודי תימן, אך הלה הגיב בספקנות. "הוא אמר לי, 'שמע, זה רעיון מדהים, אבל דוקטורט לא יצא לך מזה. אני לא חושב שתמצא די חומרים'. שמעתי והלכתי לכמה חודשים של איסוף חומרים. ואז קרה לי דבר מדהים. כמו שיש משקפי תלת־ממד, שרואים בלעדיהם דבר אחד ואיתם דבר אחר, כך היה גם כאן. חזרתי לתעודות ההיסטוריות הקיימות, חומרים שנחקרו כבר והחוקרים מצאו בהם מה שחיפשו, אבל עכשיו אני באתי וחיפשתי בהם את מה שאני רוצה – ומצאתי דברים מופלאים. פרופ' ניני הסתכל, היה קצת מופתע, אבל אמר לי 'מעולה, צא לדרך'".
ומה היו המסקנות?
"זה סיפור של עדה שיש בה מחלוקות קשות לאורך מאות שנים, בין קבוצות וערים. מצאתי עדות למחלוקת שפרצה במאה ה־14 בין חכמי צנעא וסביבותיה לחכמי צעדה וסביבותיה, ובעקבותיה הם החרימו אלו את אלו ואפילו שרפו ספרים. החלק הקל היה לתאר את המחלוקות, זו לא בעיה. החלק הקשה היה להסביר למה. מאיפה מגיעה התרבות הזו. כשבודקים שאלה כזו צריך לזכור שמריבות וחילוקי דעות הם תופעה כלל־אנושית, שמאפיינת כמובן גם את כל היהודים. רציתי למצוא מה קווי הייחוד של הפלגנות בתימן, וזו משימה לא פשוטה".
תשובתו של בר־מעוז מציינת שני יסודות מחיי היהודים בתימן שהעצימו את הפלגנות. הראשון הוא המתח הרב בכל הנוגע להוויית בית הכנסת, כנזכר לעיל, והשני קשור דווקא לסביבה החיצונית. "תימן היא הארץ השבטית ביותר במזרח התיכון – 74 שבטים, מאות תתי־שבטים. כשאתה חי בארץ כזו במשך אלפיים שנה, אתה הופך להיות כמו בן השבט שסביבך, ומאמץ גם את המלחמות הבין־שבטיות. היהודים שישבו בכל מיני מקומות היו שונים זה מזה בלבוש, בלהג, אפילו במאכלים. כל אחד מאיתנו הוא תבנית נוף מולדתו, והחברה המוסלמית השפיעה על היהודים גם בעצם השבטיות – היו אצלם חמולות חזקות, נישואים בתוך המשפחה, סיפורים שקשה להאמין. וזה יצר את תרבות המחלוקת הזו".
להשקיט את הרחוב
עם השנים הפך ד"ר בר־מעוז לחוקר מוביל של יהדות תימן וקליטתה בישראל, ופרסם כעשרה ספרים בנושא. בספר שזיכה אותו בפרס הוא חוזר כאמור אל היהודים שנותרו מאחור, מנותקים, ואל מבצע חשאי שיזם המוסד על אדמת תימן.
"כשראש הממשלה שמיר הבין מה קורה, הוא הקים את הוועד הציבורי להצלת יהודי תימן, שחבריו היו אביגדור קהלני, אלוף דוד מימון והרב רצון ערוסי", מספר בר־מעוז. "מבחינת שמיר, המטרה הייתה בעצם להשקיט את הרחוב התימני. לתת תחושה שהמדינה פועלת בעניין, ולשמש מעין כליא ברק. גם המוסד נכנס לשם, במחשבה שדרך הקשר עם התימנים הוא יקבל מידע שנחוץ לו לצרכיו".
מצאתי עדויות על בנות יהודיות רבות שהתאסלמו מרצון. ילדה בת 12 רוצה לראות טלוויזיה, אז היא הולכת לשכנים המוסלמים, ושם היא מכירה את בן המשפחה ורוצה להתחתן איתו. היא גם יודעת שאם תישאר יהודייה, יחתנו אותה עם איזה זקן. לפני 'מרבד הקסמים' הקהילות הצליחו להגן על הייחודיות שלהן, אבל התפרקות מסגרת הקהילה שינתה את כל צורת החיים"
לצד מדינת ישראל בחשו בקלחת גורמים נוספים. "בין הפעילים בנושא היו שני יהודים תימנים שסברו שמציון לא תצמח הישועה. אז הם הלכו לארצות הברית, ארגנו שם עמותה של יהודים תימנים שהם גם אזרחים אמריקנים, ואלו הקימו לובי בבית הנבחרים ובסנאט. הלובי פעל את פעולתו, וכך בעזרת האמריקנים הגיעה משלחת רשמית ראשונה של יהודים תימנים לבקר את אחיהם שבתימן. הם אפילו הוציאו מתימן קבוצה של יהודים, וזה קרה ממש מתחת לאף של המוסד, שרקם אז מבצע חילוץ.
"למה נסע פרופ' ניני לתימן? כדי לתכנן את המבצע. הרעיון היה זהה כמעט למודל של העלאת אחינו מאתיופיה, במבצע שהתקיים באותן השנים ממש. הם גייסו משתפי פעולה מקומיים שהיו אמורים לסייע בריכוז היהודים למקום מסוים, שם חיל האוויר הישראלי ינחית מטוסי 'קרנף' וייקח את העולים ארצה. אפשרות שנייה הייתה להביא את היהודים לחוף הים ולהעלות אותם לספינות, כמו שנעשה עם עולי אתיופיה בחוף בסודן. המוסד תכנן את שני המתווים, ובמהלך המחקר התברר לי שאפילו ערכו בתימן 'מבצע היתכנות' קטן, כדי לוודא שהרעיון אפשרי לביצוע. את זה גיליתי בספר של מישהו שהיה איש מוסד: הוא מספר איך הם לקחו משפחה אחת וחילצו אותה מתימן. סיפור מרתק. הצלחתי להגיע אל כמה משתפי פעולה ולראיין אותם. שמותיהם כמובן לא מופיעים בספר, אם כי היום השמות האלו לא יעניינו אף אחד, אחרי שתימן הפכה למערב פרוע.
"מכל מקום, כאשר המוסד גילה שלוקחים לו את היהודים, הוא עורר בלגן. כולם חושבים היום שמדינת ישראל היא זו שהצילה את היהודים שנותרו בתימן בתחילת שנות התשעים, אבל זה לא נכון. המדינה הצטרפה ליוזמה שיצאה לדרך בזכות אנשים פרטיים. גם הג'וינט שיתף פעולה קודם כול עם היהודים מארה"ב, והמוסד גילה את זה רק בדיעבד. בספר אני מתאר איך יום אחד נפגשו בצנעא יהודי־בריטי שעבד בשביל המוסד, השליחים של העמותה האמריקנית, ועוד תימני אחד שהעלה אנשים מטעם עצמו. כולם במקום אחד, לא מתואמים. לקח למוסד זמן להבין שזה ג'ונגל ולהתחיל לעבוד באופן מסודר יותר, תוך שיתוף פעולה עם כל הגורמים".
לפי בר־מעוז, מי שעשה את המהלך המכריע היה הלובי האמריקני: אנשיו הם ששכנעו את נשיא תימן דאז עלי עבדאללה סאלח לאפשר ליהודים לצאת מהמדינה. "מדובר היה בכ־1,200 יהודים בסך הכול. הסיפור הזה אומנם גדול, אבל המספרים ממש לא. ואז, כשהשערים נפתחו והקשר עם בני הקהילה התחדש, התברר גם שהמצב שלהם לא בהכרח איום ונורא כמו שהיה נדמה. במכתבים המעטים שיצאו מתימן לפני כן, נכתבו דברים מבהילים כמו 'אונסים אותנו, מוכרים אותנו לעבדים'. לכותבים היו כנראה כל מיני אינטרסים. פה בארץ זה עורר חששות לגורלם של היהודים בתימן, אבל כשניתנה להם אפשרות לצאת מהמדינה, חלק לא מיהרו לממש אותה. נכון שהרבה עלו לארץ, ועוד קבוצה הלכה למונסי וללונדון בעקבות הקשר עם חסידי סאטמר, אבל גם בשנת 2008 עדיין היו בתימן 300 יהודים שנשארו שם בכל מיני תירוצים. תימן לא הייתה גיהינום שכולם רצים לברוח ממנו. לולא פרצה שם מלחמת האזרחים ב־2015, ייתכן שלא מעט מהיהודים היו נשארים שם עד היום".
במחקריו גילה בר־מעוז שבקרב היהודים שנותרו בתימן לאחר העלייה של שנות החמישים, הייתה תופעה לא שולית של התאסלמות. "בשנות התשעים המוסד שלח רבנים תימנים מהארץ ללונדון, שם הם נפגשו עם צעירים יהודים שהגיעו מתימן. הרבנים לימדו אותם במשך כמה שבועות, ואז הצעירים הללו חזרו לארצם – וחלקם כבר גויסו על ידי המוסד. הרבנים, שהספיקו לעמוד על טיבם, אמרו שאם לא יוציאו את הקהילה היהודית מתימן היא תתאסלם. כשנתקלתי באמירה הזו, נדלקו אצלי נורות אדומות. תוך כדי המחקר בדקתי ומצאתי עדויות על בנות יהודיות רבות שהתאסלמו מרצון, לא בכפייה. בתימן ככלל לא היה אסלום כפוי בתקופה הזו. ולמה יהודייה מתאסלמת? כי היא ילדה בת 12 שרוצה לראות טלוויזיה, אז היא הולכת לשכנים המוסלמים, ושם היא מכירה את בן המשפחה ורוצה להתחתן איתו. היא מתאסלמת מתוך אהבה, והיא גם יודעת שאם תישאר יהודייה, יחתנו אותה עם איזה זקן.
"החיים בתימן השתנו במשך השנים. לפני 'מרבד הקסמים' היו קהילות גדולות ומוצקות, עם רבנים, הנהגה רוחנית חזקה וממסד יציב. הייתה לכידות חברתית ששמרה על היהודים. זאת הייתה עדה שהצליחה להגן על הייחודיות שלה בתוך ההמון השיעי ולא התבוללה, בניגוד לתופעות שמוכרות לנו מאירופה. אבל בתקופה שלאחר מכן כבר היו שם קבוצות קטנות של יהודים, זעיר פה זעיר שם, והתפרקות מסגרת הקהילה שינתה את כל צורת החיים. אגב, מצאתי התאסלמויות גם בשנים שהשערים כבר היו פתוחים בהן".
השוואת סלים
היבט מעניין אחר, שבר־מעוז ציין לעיל, הוא החיבור בין יהודי תימן לחסידות סאטמר, שסייעה לכ־300 מבני הקהילה לצאת מהמדינה. הקשר הזה, מתברר, נוצר עוד בשנות הנתק הממושך של יהודי תימן מהקהילות בישראל ובתפוצות. "חסידי סאטמר היו למעשה הראשונים שהגיעו לשם כשליחי העם היהודי. הם נכנסו לתימן כאזרחים אמריקנים ודאגו לצורכי הדת של הקהילה. המשטר התימני היה מודע לכך וזה לא הפריע לו, כי הם לא היו ציונים ולא איימו עליו. זה מה שאפשר לחסידים לפעול ולבנות קשרים בתוך הקהילה הקטנה.
"גם כשהגיעו שליחים מקרב יהודים שחיו בארה"ב, בני הקהילה בתימן לא נטשו את הקשר עם סאטמר. הם ראו לפניהם אומנם יהודים תימנים, אבל בלי 'סימונים' (פאות), חלקם כבר לא ממש דתיים. לעומתם חסידי סאטמר היו דתיים מאוד, מרשימים, גם אם היו 'לבנים'. ולכן גם כשנפתחה האפשרות לעלות לארץ, זה לא החליף את הקשר של חלק מבני הקהילה עם החסידים. אנשי סאטמר גם העניקו סל קליטה נדיב למי שבחרו לצאת מתימן ולהגיע לקהילות שלהם בארה"ב ובבריטניה. לפעמים הם לקחו קודם כול את הילדים, באישור ההורים כמובן, הכניסו אותם לישיבות שלהם, ורק אז עשו איחוד משפחות והביאו את ההורים. עקבתי בספר גם אחרי הקליטה של יהודי תימן בקהילות סאטמר. חלקם התאקלמו שם יפה מאוד, אחרים ברחו והסתובבו בארצות הברית, והיו שהגיעו בסוף לארץ. חלק מהמשפחות אפילו בדקו מי נותן סל קליטה טוב יותר, מדינת ישראל או חסידי סאטמר".
אתה מתייחס למאפיין ייחודי נוסף של יהודי תימן: קהילות אחרות, גם בארצות ערב, עברו שינויים והתפתחויות, אבל החברה היהודית־תימנית "התאבנה". מדוע?
"כי רק לתימן הקולוניאליזם לא הגיע. חוקרים מעטים מאוד שמים לב לכך. לא הייתה התמערבות, הציונים לא הגיעו, אליאנס לא הגיע. לא היה בכלל שלטון קולוניאלי בתימן. לכן נשארנו בימי הביניים, וזה השפיע על כל היבט. לתובנה הזו אפשר להגיע רק מתוך ראייה רחבה של העולם היהודי, ובמבט השוואתי. לא תגלה את זה אם תבחן רק את תימן, בלי להרים מעט את הראש ולהביט במה שקורה סביב".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
