"פעם היו פה מפלים": פרויקט חדש מחזיר את המים למדבר בדרום אמריקה

על צלע הר גבוה המתנשא מעל בירת פרו, חאבייר אוביספו לוקח הפסקה מהעבודה המפרכת של שיפוץ אמוּנה – תעלת השקיה נטושה שהובילה מים לפני שהאירופים הגיעו לדרום אמריקה. בשעה שאספקת המים ללימה נעשית מסובכת ובעייתית, טכנאי מרפאת בעלי החיים בן ה־42 עובד בשיתוף עם כפריים אחרים כדי להשיב לחיים את הטכנולוגיה העתיקה. סביבנו מתנשאים המדרונות התלולים של הרי האנדים, שקקטוסים קטנים וקוצניים צובעים אותם בגוון צחיח של חום בהיר. שינוי האקלים מורגש כאן.

• לא רק בספרד: גם באמריקה האינקוויזיציה רדפה יהודים ואנוסים
• "ידו השלישית של נתניהו": דרכו של צחי ברוורמן לתפקיד ראש הסגל של רה"מ
• בקמפיין "אני אוהב את בג"ץ" שכחו במקרה עוד כמה קבוצות שמאוד מחבבות אותו

"לפני עשרים שנה האדמה הייתה לחה. פעם היו פה מפלים", מספר אוביספו ומצביע על נקודה מאובקת מעלינו. "היום פשוט אין מספיק מרעה. איך זה ייראה ב־2030?"

אבל עכשיו המים מתחילים לזרום, אולי בפעם הראשונה זה מאות שנים. האמוּנוֹת – אמות מים עשויות קירות אבן שגובהם כחצי מטר, הנמשכות לאורך קילומטרים של הנוף המרשים הזה – מסיטות עודפי מים מנחלים שבעונה הגשומה היו זורמים ללא שליטה במורד ההרים ולבסוף אובדים באוקיינוס השקט. הן מחדירות את הגשמים אל האדמה, ממלאות את האקוויפר ומבטיחות את שחרורם ההדרגתי של המים במעיינות טבעיים לאורך כל השנה. הטכנולוגיה העתיקה גם משפרת את טוהר המים ומסייעת במניעת שחיקה ומפולות.

פרו מבורכת בשפע מים מתוקים. אך 98 אחוזים מהמשקעים שלה זורמים מזרחה, מהאנדים לכיוון בוליביה, קולומביה, ברזיל והאוקיינוס האטלנטי, בשעה שרוב תושביה חיים ברצועת החוף המערבית הצחיחה, מול האוקיינוס השקט

אוביספו הוא אחד מתריסר כפריים שפועלים יחד בהרים תחת השמש הטרופית הקופחת כדי להציל את האמוּנה הזו, שאורכה שמונה קילומטרים. הם מסירים את האדמה שהצטברה מעליה, חושפים אותה לאוויר ומשפצים אותה בתוכנית ניסוי שמבטיחה גדולות ונצורות לנוף הצחיח. "האמוּנוֹת הן תקוותנו היחידה", אומר אוביספו, שחי כאן בכפר של 400 איש. "בלעדיהן, היישוב סן־פדרו דה־קסטה ימות".

להרטיב את העיר

התפתחות האמוּנוֹת סביב שנת 600 לפני הספירה, מאות שנים לפני עליית עם האינקה הילידי, אפופה מסתורין, משום שתרבויות האנדים של אז טרם פיתחו את טכנולוגיית הכתיבה. מיזם החייאתה של האמוּנה ליד סן־פדרו דה־קסטה, שמארגנת העמותה המקומית אקווהפונדו, נועד להועיל גם לאוכלוסיות רחוקות הרבה יותר.

במרחק של ארבע שעות נסיעה מסמרת שיער מכאן, כ־4,000 מטרים מתחתינו, שוכנת לימה, העיר המדברית השלישית בגודל אוכלוסייתה בעולם, אחרי קהיר וקראצ'י. מיקומה של עיר הבירה הכאוטית בת 10 מיליון התושבים השוכנת ליד האוקיינוס השקט, בשלוחה צפונית של מדבר אטקמה הדרום־אמריקני, נבחר במאה ה־16 בידי כובשים ספרדים ולא בידי תושבים ילידים בעלי ידע אקולוגי. הוא נעשה בעייתי יותר ויותר ככל שהעיר צמחה ואוכלוסייתה הוכפלה פי עשרה מאז שנות החמישים.

אספקת המים של לימה תלויה במידה רבה בשלושה נהרות קטנים שזורמים מהאנדים ובמהלך השנה עוברים מיובש מוחלט לזרימה סוערת ששפעתה יכולה להכריע את חברת המים הממשלתית סדפאל. החברה השקיעה רבות בבניית מאגרים עצומים מעל סן־פדרו דה־קסטה, ויזמה בנייה של כמה מתקני התפלה יקרים כדי להמתיק את מי האוקיינוס ולהכשירם לשתייה. עם זאת, לימה עדיין סובלת מגירעון מים חמור של כ־3 מ"ק לשנייה.

המשמעות היא שכמיליון תושבים חסרי אמצעים בשולי העיר אינם מקבלים גישה למים זורמים. הם מסתמכים על צי לא מוסדר של מכליות שמחלקות מים לא מטופלים בתעריפים הגבוהים פי 10 מאלה שמשלמים תושבים אמידים יותר בלימה, המחוברים לקווי המים.

אך חוקרים חישבו שאפשר להשלים את הגירעון באמצעות מים שיועברו באמוּנוֹת הישנות. כדי לעשות זאת, פרו תצטרך לשחזר מאות קילומטרים של אמות המים העתיקות ברחבי שלושת אגני המשקעים המשרתים את לימה.

מודל סן־פדרו דה־קסטה, במימומן של סוכנות הסיוע הבינלאומית של גרמניה וחברת הבירה והמשקאות באקוס, הגדולה בתחומה בפרו, הוא אחד מכמה תוכניות ניסיוניות שהציעו כמה עמותות שונות. "הרעיון הוא קודם כול לעזור לקהילה המקומית, לשומרי המים. אחרת, זה אומר שאנחנו פשוט מנצלים אותם", אומרת מריאלה סאנצ'ז, המנהלת של אקווהפונדו. "אבל המטרה זהה לאלה שגרים במורד הזרם בלימה: לשפר את תנאי החיים".

בעלי החיים הנכונים

בתור ארץ המקור של נהר האמזונס, פרו מבורכת בשפע מים מתוקים. אך 98 אחוז מהמשקעים שלה זורמים מזרחה, מהאנדים לכיוון בוליביה, קולומביה, ברזיל והאוקיינוס האטלנטי, בשעה ששני שלישים מ־33 מיליון תושביה חיים ברצועת החוף המערבית הצחיחה של המדינה, מול האוקיינוס השקט.

ההשפעות של משבר האקלים בהרי האנדים הפרואניים מורכבות. אגני הניקוז הגבוהים ביותר של לימה זוכים למעט יותר משקעים מאשר בעבר, אך בפרצים עזים יותר וקשים יותר לניהול. נמוך יותר בשיפולים המזרחיים של האנדים, בגובה של סן־פדרו דה־קסטה, יש פחות משקעים. לדברי אוביספו, בעבר ירדו גשמים בכפר מחג המולד ועד אפריל; כיום הגשם יורד בין אמצע ינואר לאמצע מרץ. עדרי הפרות והעיזים המקומיים הצטמקו ב־40 אחוזים, הוא אומר, ויבול תפוחי האדמה, התירס והשעועית פחת ב־30 עד 50 אחוזים.

החייאת האמונות עשויה להסתייע במיזמים לשיקום המערכת האקולוגית, שאוגרת מים כמו ספוג כאשר היא בריאה. קבוצת עמותות בגיבוי הסוכנות האמריקנית לפיתוח בינלאומי ובהשתתפות חוקרים מאימפריאל קולג' בלונדון החלו בעבודה הרגישה של עידוד קהילות הרריות להחליף את הסוסים והבקר שלהן בלאמות ואלפקות, שהן בנות קיימא יותר: לגמלים הדרום־אמריקניים המקומיים יש כריות רגליים רכות, והם אוכלים רק את קצות העשבים – בניגוד לבעלי החיים המיובאים, שעוקרים את הצמחייה משורשיה בעוד פרסותיהם מהדקות את האדמה ומפריעות לצמיחה נוספת לפרוץ אותה.

שינויים כאלה יכולים להיות זולים פי 100, במונחי דולר למ"ק מים, מאשר השקעה בתשתיות כמו סכרים ומאגרים. סנדפל מאמין שדרושות גישות משלימות כדי להבטיח את אספקת המים של לימה בעשורים הקרובים.

בשביל סן־פדרו דה־קסטה, היתרונות של שחזור האמונות המקומיות צפויים להפציע מהר הרבה יותר, כבר במהלך 12 החודשים הבאים. "זו יכולה להיות נקודת מפנה", אומר אוביספו. "אנחנו מקווים שכמה אנשים שעזבו את הכפר ישקלו אפילו לחזור אליו".