"היה דבר אחד שהאוקראינים שנאו יותר מאשר את היהודים: את הרוסים"

הסבים שלו נולדו באוסטרו־הונגריה, ההורים בצ'כוסלובקיה, הוא בברית המועצות, ולולא עלה ארצה ילדיו היו נולדים באוקראינה. ובכל זאת, הוא אומר, "כולנו מאותו הכפר – ביצ'קיב".

אלי בש נולד בצד האוקראיני של הרי הקרפטים, בכפר שהשליטה עליו עברה מיד ליד. הוא לא זכה להכיר איש מהדור המבוגר של משפחתו המורחבת, "את כולם לקחה המלחמה". הוריו, חיה־שרה ומרדכי־שמואל – נצר לחסידי סיגט – שמרו על אורח חיים מסורתי. זו הייתה משימה לא פשוטה, אבל גם לא בלתי אפשרית. "היה דבר אחד שהאוקראינים שנאו יותר מאשר את היהודים: את הרוסים. אז לא הלשינו עלינו. היו אצלנו בתי כנסת מפוארים, שוחט שהגיע בצורה קבועה, ושמן ביתי שהקפדנו להשתמש רק בו. שמן מסחרי כשר היה אפשר למצוא באחת הערים רק בשנות השבעים, וגם אז זה היה רק שמן חמניות".

• השבעה על תנאי? דרעי יושבע אך 11 שופטים ידונו במינוי
• "מגיל 40 הסיכוי להיכנס להיריון יורד לאחוז. בגיל 45 הוא אפסי. אולי צריך מדרג במימון טיפולי פוריות?"
• חוק דרעי "מושחת"? כלל לא בטוח

ממה מפיקים שמן ביתי? מאווזים שפוטמו היטב. "הגויים ידעו שאת העופות הכי טובים מוכרים ליהודים. מעור האווזים היו עושים אצלנו גריבל. יודעים מה זה? קרנצ'י כזה, נהדר!", הוא אומר, ואנחנו מהנהנים בנימוס מתפתל. כן, כבר יצא לנו להיחשף לעניין בריאיון אחר, ואנחנו עדיין מנסים להתאושש. "אגב, גם ברית מילה הייתה דבר מובן מאליו. השוחט היה גם מוהל", אומר אלי את מה שכל אמא יהודייה הייתה מתחלחלת לשמוע.

"ארץ ישרוּאֶל" עמדה תמיד בלב התקוות, אלי מספר. בינינו, הוא בכלל לא בטוח שהוא מגדיר את עצמו ציוני. זה היה אצלם עניין דתי, לא לאומי. "פשוט חלמנו להגיע לארץ ישרואל. זה הרי התפילות, זה אברהם אבינו!"

ובכן, לא כולם קראו כך את תפיסותיו. בגיל 15, אחרי שסיים את לימודיו בבית ספר אוקראיני, החל אלי כמקובל שם ללמוד בטכניון. שעה שבמזרח התיכון התחוללה מלחמת ששת הימים, בטכניון שבחרקוב דרשו מהתלמידים היהודים לדבר רעות על ישראל. אלי סירב. "ואז שמעתי בפעם הראשונה את המילה 'ציוני'. לא ידעתי מה זה. הרי הייתי בכלל קונסומול!"

בברית המועצות של אמצע המאה הקודמת, הנער המצוי קיבל דרגת פיוניר במשמרת הצעירה של המפלגה הקומוניסטית, ובגיל 15 התקדם לדרגת קונסומול "גם אם הוא לא רוצה". והוא רוצה, אחרת לא יזכה בעתיד לקידום בעבודה. השלב הבא הוא להיות חבר במפלגה, אבל זו כבר לא חובה. אפשר בלי, אתה רק צריך לוותר על החלום להיות מנהל מפעל. מה עושים בתנועת נוער שדורשת נוכחות חובה? פחות ריקודי הורה וערב פונדו, יותר הטפות בזכות אבא לנין ומורשת אבא סטלין. "טפטפו את זה כל הזמן, ומבחינתנו זה היה הדבר האמיתי. באותן שנים היה רעב באפריקה, ובינתיים בארה"ב שפכו חיטה לים. אז המנטרה בברית המועצות הייתה: 'העולם רעב והאמריקנים זורקים אוכל'. רק כשעליתי לארץ הבנתי את התפיסה הקפיטליסטית ואת ההיגיון הכלכלי שבה".

מקימי תקוע היו בקבוצת העולים שאלי הגיע איתה מרוסיה. "אלה סירובניקים שאבותיהם נרצחו בשנות השלושים בידי סטלין. הרוסים נתנו להם לעלות כדי שלא יתארגנו למרד. רובם רצו להמשיך את הקו הציוני ולהקים יישוב, והסוכנות אמרה להם: 'הייתם מספיק ציונים, תתחילו לחיות'. אבל הם התעקשו

אחרי שהשלים בחארקוב לימודי הנדסאות עם התמחות בייצור ובתכנון של רהיטים, הוא נשלח לעבוד באזור דונבאס ("החבל שבו מתנהלת עכשיו מלחמה"). בגיל 19 כבר ניהל מחלקה במפעל רהיטים. "בברית המועצות היו נותנים לך לימודים אקדמיים חינם, אבל אחר כך השלטונות מחליטים היכן תעבוד. לא היה לי קשר עם יהודים בעבודה. פגשתי פה ושם 'רוסים' שנקראו למשל ישראל אברמוביץ'. כי ברוסיה אתה יכול לבחור מה הלאום שלך, אתה לא חייב להירשם כיהודי, אבל את השם אי אפשר להחליף". ואת זה אומר לכם אלימלך (השם המלא שמור לעלייה לתורה), אז תאמינו לו שהוא בירר.

המאבק לשחרור פעילים ציונים מהכלא הסובייטי, שהתקיים תחת הסיסמה "שלח את עמי", הביא את הרוסים הרעבים לחתום על עסקה עם ארה"ב: הם יאפשרו לכ־35 אלף יהודים לצאת מגבולות בריה"מ, ובתמורה אמריקה הדשנה תספק להם חיטה. "האמת היא שהיו רק כמה 'סירובניקים' כמו נתן שרנסקי, יהודים משוגעים לדבר שפעלו במוסקבה, והשמות שלהם הגיעו לאמריקנים", אומר אלי. "מבחינת רוב היהודים – זה לא היה בראש שלהם. יהודי ליטא, גרוזיה, בוכרה והקרפטים היו מסורתיים, להם ארץ ישרואל הייתה חשובה".

כדי להיכנס לרשימת העולים נדרשו המבקשים להוכיח שיש להם קרובים ישירים בארץ, וכדי לקדם את הניירת נדרש גם שוחד כספי. למשפחת בש היה דוד בישראל, וכך במרץ 1973 הגיע אלי ארצה עם הוריו ושני אחיו – אריה־לייב ומנחם־מנדל. "נסענו דרך וינה, ושם עובדת של הסוכנות היהודית אמרה לנו: 'יהודים זה כמו תפוח אדמה – קבורים עמוק באדמה, וצומחים החוצה'. וזה באמת נכון. כשהגענו ארצה, כמה היו פה? 3.5 מיליוני אזרחים. היום יש כאן 8.2 מיליוני יהודים".

ההורים מוקמו בהרצליה, אריה־לייב שולב באולפן לאקדמאים בתל־אביב, ושני האחים הצעירים נשלחו לאולפן בקיבוץ יבנה למשך חצי שנה. העולים עבדו שם חצי יום ולמדו בחצי האחר, ואלי גילה שהוא אוהב את חיי הקיבוץ. "גידול העופות ועבודת האדמה הזכירו לי את כפר ילדותי, היינו לוקחים בלילות תרנגולות ואוכלים אותן ביחד. ביבנה היו גם שדות כותנה. זה קיבוץ מצליח, כל מה שהם נוגעים בו הופך לזהב". אבל לגור בקיבוץ? לא בא בחשבון. "באתי מכלכלה קומוניסטית. הספיק לי. 'לתת כפי יכולתך ולקחת לפי צרכיך' זה טוב לחרוצים שבקיבוצים, אבל לא כולם כאלו חרוצים".

רונית: "יש שלושה שלבים בחיים של זוג: זוג צעיר, שאז אתה חופשי לנפשך; גידול ילדים, שאז אתה עושה מה שטוב להם; והגיל השלישי, שבו אתה שוב כמו זוג צעיר ועצמאי יחסית. אני אומרת לאלי: בוא נגור ליד התיאטרון, נשב בבתי קפה. לא רוצה לעבור? אז נעשה שיפוצים בכל שנה

הוא שב להרצליה והתגייס לצבא, ל"שירות מעל למצופה". כן, שק"מיסט. "היה לי כושר מוגבל, לא ממש ידעתי עברית וכבר הייתי בן 24. לא רצו לגייס אותי, אבל התעקשתי. הסכימו לקחת אותי לשנתיים ושלחו אותי לג'וליס. המ"פ במפקדה הסתכל עליי ואמר 'מה אני אעשה איתך?'. עניתי שאני יודע שיש שק"ם בצבא, ואולי אני יכול לעבוד בזה". המ"פ שאל את ההנדסאי האוקראיני אם הוא טוב בחשבון, ואלי השיב בחיוב. זו כנראה הייתה הפעם הראשונה שהשק"ם במקום לא סבל מגירעון ומניהול רשלני וכושל.

אחרי השחרור נסע אלי ירושלימה והיה למנהל ייצור במפעל רים – רהיטי ירושלים ("הקדמתי את ביבי"). רים הייתה אז שם דבר בענף הריהוט בארץ וחלשה על מגוון תחומים, מארונות מטבח ועד חדרי ילדים. "היו להם 6,000 עובדים, והם עשו הכול מכול. המבנים הישנים בגבעת־שאול? הכול שלהם. הם הראשונים בארץ שעשו 'קיטים'" – כלומר ייצור המוני של מוצרים זהים, ולא על פי הזמנה אישית. חברת רים אפילו החזיקה מחשב משלה, "מכשיר בגודל ארון בתוך חדר סטרילי ענק". ומה המחשב העצום הזה ידע לעשות? "להפיק מדבקות שעליהן קוד המוצר". בקיצור, קופה בסופר.

אלי התגלה באותן שנים כחובב סבסטיות, והקפיד להגיע לעליות השונות של גוש אמונים לקרקע. הוא ניסה להשתלב בגרעין שיישב את בית־אל, אבל השיח הבורגני של החברים שם – רופאים, אנשי חינוך וכדומה – הטריד אותו. "חיפשתי הר", הוא מסביר. הוא התחבר גם למקימי גרעין גבעון, הרבה מהם עולים מרוסיה שהתגוררו ברמות, אבל משהו שם הריח לו בורגני לא פחות. "ברוסית קוראים לזה 'דאצ'ה', בית מחוץ לעיר. מכּרות מהעבודה דיברו על עשרים משפחות שמצטרפות לגרעין ההקמה, ואחרי שבוע כבר היו שבעים. כל כך הרבה בורגנים מרמות רוצים פתאום להקים יישוב? הם כנראה הוקסמו מהדאצ'ות. זה לא בשבילי".

מקימי תקוע היו בקבוצת העולים שאיתה הגיע מרוסיה. "אלה סירובניקים ממוסקבה שהאבות שלהם נרצחו בשנות השלושים על ידי סטלין. הרוסים נתנו להם לעלות כדי שלא יתארגנו למרד. רובם רצו להמשיך בארץ את הקו הציוני ולהקים יישוב, ודווקא הסוכנות אמרה להם: 'הייתם מספיק ציונים, תתחילו לחיות'. אבל הם התעקשו". כמו אלי, גם שאר החברים בקבוצה לא התלהבו מהלהט הבורגני של גרעינים אחרים. כשאריאל שרון, השר הממונה על ההתיישבות, הציע להם לאַזרח את ההיאחזות הצבאית בתקוע, הם השיבו בחיוב. "הנח"ל היה פה מ־73'. חברי הגרעין הגיעו, ראו פה הר נידח שמשקיף לים המלח ולהרודיון, ואמרו: מתאים". גם לאלי זה התאים בול.

הוא גר אז ברחוב עזה הירושלמי ("הפעם ביבי הקדים אותי"), הצבא עדיין התנחל בתקוע, כך שאלי נדרש לנדוד עם שק שינה על הכתף בין מגורי החיילים ולהתמקם במיטות פנויות של אלה שיצאו הביתה או עלו לשמירה. בבוקר נסע לרים, בערב שב בכביש המפוקפק מבית־לחם אל הר הטרשים הקירח. "אחרי חודשיים הנח"ל עזב ונשארו פה רק אזרחים – חמש־שש משפחות ו־12 רווקים. עברנו את כל מחלות הילדות של יישוב חדש: אורחים שבאים ועוזבים, מריבות אידיאולוגיות, ככה עד שמתארגנים". על דבר אחד הוחלט מראש: לאמץ את תפיסת כפר־אדומים ולהקים יישוב מעורב של דתיים וחילונים, אף שרוב המקימים לא היו שומרי תורה ומצוות. "בכפר־אדומים עדיין דואגים שזה יהיה חצי־חצי, פה כבר מזמן לא". הוא עצמו היה "קצת דתי, מסורתי כזה".

באותם ימים נדרש אלי לנדוד עם עבודתו. הוא ניהל מחסן של רים בפתח־תקווה כשהגיע הטלפון מתקוע: היישוב מתפרק, צריכים אותו בחזרה. "הודעתי לאבא שלי שאני מתפטר מ'רים', וזו הייתה טראומה בשבילו. מי עוזב עבודה טובה ומכניסה? אמרתי לו שזה אולי זמני, אבל כרגע צריך לעזור בתקוע".

כשבידיו מזוודה קטנה ובה כמה בגדים בסיסיים, שב אלי לחיי הקהילה. "המועצה האזורית מטה יהודה סייעה לנו בתקציב מסוים, והסוכנות היהודית עזרה מאוד. החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית הייתה אז אימפריה, ולאנשים שם בער בעצמות לסייע לנו. עבדנו בכל מיני עבודות תמורת שכר מינימלי. אני הייתי רבש"ץ, נהג וכולבויניק: עושה כל מה שצריך". הם קיבלו 150 לירות לטובת רכישת מזון, והקצאה של ארבעים קוט"ש ליישוב כולו ("היום הבית שלנו לבדו צורך יותר"). האשקוביות שהגיעו מהחטיבה להתיישבות חולקו לפי גודל המשפחות. אלי התמסר לעבודה ולחיים על ההר, ובאוגוסט 79' הגיעה רונית.

דוד ושושנה צדוק, הוריה של רונית, עלו מתימן ב־49' במבצע מרבד הקסמים. הם התיישבו בראש־העין, ומשם עברו עם כל הקהילה לקריית־אונו, "שהייתה אז כמו כפר", מספרת רונית. "היו לנו חיי קהילה חזקים שסבבו סביב בית הכנסת. היה הווי, השכנות הייתה טובה מאוד, ממש כמו שחיו בתימן".

היא קיבלה חינוך דתי – בית ספר יסודי בשכונת עמידר, תיכון "בית צעירות מזרחי" בתל־אביב – ואחרי י"ב חיפשה לעצמה שירות לאומי. "עמדתי לעלות לרמת הגולן, אבל שאול יהלום, שניהל אז את האגודה להתנדבות בעם, הציע לי את תקוע. באתי לפה, ומה אני רואה? כלום". בתוך הכלום התנהל לו גן ילדים צנוע, ורונית גויסה אליו תוך שהיא משלימה שעות התנדבות במזכירות היישוב. בתום שנת השירות שבה הביתה, מצוידת בידיד מהגרעין המיישב. או חבר. או משהו בין לבין, תלוי את מי מהם שואלים. ב־1980 הם התחתנו ובנו ביתם, איך לא, בתקוע.

אלי וחבריו עשו מאמצים להרחיב את גבולות היישוב. "היינו הולכים יחד בערבים, חותכים את גדר התיל שנמתחה סביבנו, ויוצאים לגבעה שאנחנו יושבים עליה עכשיו", אומר אלי. "שיהיה ברור, גם עם ממשלת הליכוד רבנו על התב"ע, הם לא ממש נתנו לגדול".

רונית עבדה במזכירות היישוב במשך עשור, תקופה שבמהלכה התפתחה הקהילה מחמש־שש משפחות עד כדי למעלה משמונים. "כולם הכירו את כולם, ובשלב מסוים הרגשתי חנוקה. אני במזכירות, אלי בוועדות – כל הפוליטיקה של היישוב נכנסה אלינו הביתה. אמרתי לאלי: או שאני עוזבת את העבודה, או שאנחנו עוזבים את תקוע". מזכיר היישוב באותם ימים, אריה נוי מעפרה, הציע לה לעבוד בחטיבה להתיישבות, שהחזיקה משרד אזורי בגוש עציון. כשהמשרד הזה נסגר, רונית עברה למרכז הירושלמי של החטיבה, ומשם לחברה לפיתוח גוש עציון, ובחזרה לחטיבה, "ועד היום אני בהסתדרות הציונית העולמית".

המבנים הישנים של הצבא הפכו לבתי מגורים, ואז לבית ספר ואז לישיבה. על חורבותיהן של האשקוביות יושבים היום בתים רחבים ובורגניים להפליא. אנחנו מתפעמים מהבית המרהיב של משפחת בש, והם מתנדבים להסביר את הטיפוח המואץ: "זה בית מלפני ארבעים שנה", אומרת רונית. "אני כל הזמן רוצה לעזוב, ואלי לא מסכים. אז אני אומרת: לא רוצה לעבור? אז נעשה שיפוצים כל שנה". הם מתגלגלים מצחוק, אבל רונית מבקשת להסביר גם ברצינות. "הרי יש שלושה שלבים בחיים של זוג: זוג צעיר, שאז אתה חופשי לנפשך; גידול ילדים, שאז אתה עושה מה שטוב להם; והגיל השלישי, שבו אתה שוב כמו זוג צעיר ועצמאי יחסית. אני אומרת לו: בוא נגור ליד התיאטרון, נשב בבתי קפה". אלי מחייך אלינו, מושך בכתפיו ואומר: "האָט זי געזאָגט, און איך האָב צוגעהערט". למי שנדרש לתרגום: "אז היא אמרה, ואני שמעתי".

נכון, היו להם תקופות לא פשוטות פה. בעיקר בימי האינתיפאדה הקשה, כשהכביש המפנק מהר־חומה עוד לא הופיע אפילו בחלומות. "אנחנו מתאווררים בטיולים בחו"ל, נוסעים לילדים", אומרת רונית, "והיום כבר הרבה יותר רגוע". ואלי? אלי אומר "שתעשה עם הבית מה שהיא רוצה, העיקר שנישאר פה. גם שניים מהילדים שלנו בנו את ביתם ביישוב. אז ברוך השם, תקועים בתקוע