מושג המולדת מוכר לנו הישראלים היטב: זהו האזור הגיאוגרפי שהאומה נולדה והתגבשה בו. במגילת העצמאות הוא מוסבר היטב במילים הראשונות ממש: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל־אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".
לעיתים המולדת חופפת את הגבולות הפוליטיים הקיימים של האומה; במקרים אחרים, המולדת נמצאת מחוץ לגבולותיה. כיהודים, קל לנו להבין שמולדתנו אינה בהכרח ארץ הולדתנו – וזה נכון במיוחד משום שלא הייתה לנו מעולם ארץ אחרת, שהייתה תחת ריבונותנו..
סבא שלי נולד בפולין ב־1930, ועלה ארצה ב־1935. מקום לידתו היה פולין, אבל מולדתו הייתה ארץ ישראל. במשך אלפיים שנה, יהודים בגלות נולדו בארצות שונות, אך לכולם הייתה מולדת אחת. העובדה שהמולדת לא נמצאה תחת ריבונותם, ושרובם לא זכו לראות אותה מעולם, לא שינתה דבר בתפיסת העולם היהודית. זהו רגש שמתבטא במילים ״ליבי במזרח ואנוכי בסוף מערב״. או כמו שנכתב במגילת העצמאות: "לאחר שהוגלה העם מארצו בכוח הזרוע שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו, ולא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית".
היום, כשאנו שוב בארץ ישראל, מתנהל ויכוח מה צריך להיות היחס שלנו לאזורים שהם המולדת ההיסטורית של העם, יהודה ושומרון. גם כאן נשאלת השאלה אם המולדת שלנו היא המקום ששמרנו לו אמונים במשך אלפיים שנה, או שמא המקומות שרובנו נולדנו בהם – מערב ירושלים, תל־אביב ופתח־תקווה, חיפה ובאר־שבע.
העמקה בהבנת מושג המולדת היא חלק חשוב מהחשיבה הפוסט־מודרנית על הגיאופוליטיקה. בשנות השבעים והשמונים התגבשה באקדמיה אסכולה של גיאופוליטיקה ביקורתית, המתנגדת למבט הקלאסי על המפה הגיאופוליטית כייצוג אובייקטיבי של המציאות, ומבקשת להראות שהמפה עצמה סובייקטיבית.
הגיאופוליטיקה הקלאסית שרטטה את העולם כגושים גדולים מתוך נקודת מבט אימפריאלית, טענו אנשי הגיאופוליטיקה הביקורתית, ו״החוקים״ כביכול של האסכולה הוותיקה הם לא יותר ממשאלת הלב של החוקרים בתחום.
הגיאופוליטיקה הביקורתית ספגה ביקורת רבה, אבל היא כן הביאה ערך לניתוח הגיאופוליטי בהדגשת המרכיב הסובייקטיבי בתפיסת העולם של מדינה ואומה. גם אם הוא לא המרכיב היחיד, ברור לנו שמדינות שונות תופסות את העולם אחרת, והדבר משפיע על האסטרטגיה שלהן ועל התנהלותן במערכת הבינלאומית. לא רק עניין המולדת חשוב כאן. למשל, אנו הישראלים חושבים על עצמנו לעיתים קרובות כ״וילה בג׳ונגל״, המנותקת משאר המזרח התיכון. בתפיסה כזו, הדגש האסטרטגי הוא לוודא שהג׳ונגל לא פולש לווילה.
סוגיית המולדת בוערת לא רק בישראל. דוגמה אחרת היא קוסובו. מדינת קוסובו המודרנית, שרוב תושביה מוסלמים, נוסדה היכן שהיה ליבה של האימפריה הסרבית בימי הביניים. בקוסובו עדיין נמצאים כמה מהאתרים הקדושים ביותר לנצרות האורתודוקסית הסרבית, אבל מאז שהאזור נכבש בידי העות׳מאנים במאה ה־15, הסרבים הנוצרים הפכו בו למיעוט – ומוסלמים דוברי דיאלקט אלבני הפכו לרוב. היום הסרבים הם אחוז אחד בלבד מאוכלוסיית האזור. קוסובו היא מדינה מוסלמית בעלת ריבונות משלה, ואינה תחת שלטון סרביה. ובכל זאת, הסרבים רואים עדיין בקוסובו את המולדת ההיסטורית שלהם, ובלגרד מעוניינת בהשבת האזור לשליטתה.
באוקראינה ורוסיה הסיפור דומה. בנאומים ומאמרים שפרסם ולדימיר פוטין לפני המלחמה, הוא הדגיש שני דברים: שאוקראינה היא המולדת ההיסטורית של האומה הרוסית, ושהאומה האוקראינית כאומה נפרדת היא יצירה מלאכותית. בגרסה ההיסטורית של פוטין, קייב היא עיר האם של הרוסים, שנעקרה מרוסיה במעשה נוכלות היסטורי.
