"אומר לי בדואי: 'עם הרחם של האישה הערבית והדמוקרטיה שלכם – אני מנצח'. והוא צודק"

"אתמול בערב סיפרתי למפקד המרחב שעברנו חודש בלי גנבות. איי, איך פתחתי פה. בזמן שדיברנו רכב נגנב מעומר". את המילים האלה אומר לנו פיני בדש, ראש המועצה המקומית עומר, עוד לפני שהוא מברך אותנו לשלום. "רק דיברתי והופ – בדואי נכנס ליישוב וגנב רכב. הבחור נעצר הבוקר, והוא מוכר למשטרה. הוא נעצר כבר שלוש פעמים על גנבת רכב. מה עושים לו? בכל פעם הוא נשלח למעצר בית, וזהו".

• הצפייה ב"וונסדיי" החזירה אותי לימים האבודים והנוסטלגיים בפנימייה
• תירוצים ותמיכה בטרור: למה חובה להדיח את ראש עיריית כפר קאסם?
• החשמל שוב עולה בתחילת השנה? זה הזמן למצוא אלטרנטיבה

המקרה הזה של גנב שנתפס בפעם הרביעית ועדיין לא נענש אינו חריג, כך לפי בדש. הוא מספר על בדואי שנעצר 11 פעמים בגלל שוד. בכל פעם נעצר ושוחרר; רק במקרה ה־11 הוגש נגדו כתב אישום והוא הורשע. העונש שהוטל עליו: שלושה חודשי עבודות שירות.

בדש, ראש מועצה בוטיקית בת 9,000 תושבים, מתאמץ לשמור על עומר כאי של משילות וביטחון בתוך המערב הפרוע שהתפתח ביישובי הבדואים בנגב. "אתמול הייתה הלוויה של נער שנרצח בתל־שבע", הוא מספר. "בשמונה בערב פרצו מטחי ירי. כנראה המשפחה שלו רצתה לכבד אותו ולהפגין כוח כלפי אלה שירו בו. זה היה ירי כבד מאוד, בתרגיל חטיבה בצה"ל לא יורים ככה. ערב לפני כן הייתה מחאה על הרצח, וגם אז שמענו פה יריות מכל כיוון. זו המציאות. עכשיו מתחיל סבב נקמת דם: מי שרצחו להם בן ינסו לחסל לצד השני שניים, הצד השני ינסה לרצוח ארבעה. זה צומח בטור הנדסי".

"שכונה ד' בבאר־שבע הפכה למעורבת. היו שם קרבות ירי. גם מיתר הופך ליישוב מעורב. בעומר יש אזור חדש למגורים, ואני קובע שחלק ממנו מיועד לאנשי קבע וחלק לבני היישוב. רק שישה מגרשים יצאו לשוק החופשי, אבל אם בדואי יקנה אחד מהם – אני מפסיק את השיווק"

כבר 32 שנה עומד בדש בראש המועצה, והוא מכיר כל פרט בתחום השיפוט שלה. "לאיש הגינון צריך לומר שיתקן את הריסוס במדשאה", הוא מצביע על הדשא באחד מאיי התנועה כשאנחנו מסיירים ברחבי עומר בג'יפ שלו. "תראה את הבניינים שאני מקים פה, הכול יהיה היי־טק", הוא מחווה לעבר אזור התעשייה הסמוך. דלתות הג'יפ שלו מכוסות במגנטים של דגלי ישראל: "בשומר החומות מישהו אמר לי 'איזה אומץ, לנסוע ככה'. תראה לאן הגענו, להניף דגל נהיה אומץ. אמרתי לו שזו מלכודת דבש: אני נוסע ככה, ומי שיזרוק עליי אבן – אני אשלוף מולו אקדח. אני לא דופק חשבון, יש לי אקדחים ואם־16 מקוצר. נסעתי פעם מחוץ ליישוב ובדואי התקרב אליי בתנועה לא יפה. רק שלחתי יד לכיוון האקדח, והוא ברח".

ב־1990, אחרי פטירתו של ראש המועצה ז'ק ארז, נבחר בדש בן ה־38 למחליפו. בגיל 70 הוא עדיין שם. בעיות המשילות, הוא אומר, היו כאן תמיד. "מי שמאשים את הממשלה היוצאת בבלגן, טועה ומטעה", אומר ראש המועצה – שאומנם רץ מטעם הרשימה המקומית העל־מפלגתית "עומר בתנופה", אבל מזוהה זה שנים עם ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן, וכיהן בכנסת מטעם צומת. "שום ממשלה לא חפה מטעויות. ימין ושמאל, כולם בחרו לא לעסוק בתפוח האדמה הלוהט הזה".

הוא מציג לנו מכתב ששלח ב־23 במרץ 2000 לראש הממשלה דאז, אהוד ברק. "הנידון: טיפול דחוף בבעיות הבדואים בנגב", נכתב בכותרת. "אבקשך לקבלני לפגישה דחופה בנושא בעיית הבדואים בנגב. הנושא קשה ביותר, מסובך, ומחייב כיום פתרון ברמת מעורבות אישית שלך. הנגב נמצא כיום על סף פיצוץ במערכת היחסים בין היהודים והבדואים, במצב של המערב הפרוע: בכל יום נבנים בין חמישה לשישה מבנים בלתי חוקיים, קרקעות נתפסות וכפרים חדשים צצים על כל גבעה, הפשיעה גואה, הפרוטקשן, סחר הסמים, גנבת הרכבים. זלזול מוחלט במערכת החוק על כל היבטיה. אפילו משטרת ישראל אינה מעיזה להיכנס לריכוזים מסוימים בנגב".

היישוב עומר היה באותם ימים בבעיה: על הקרקע שיועדה להרחבתו התיישבו בני שבט תראבין הבדואי, וסירבו לעזוב גם כשהוועדה המחוזית החליטה להעבירם ליישוב קבע. בתגובה להחלטה, כך כתב בדש לראש הממשלה ברק, הוצתו שתי מכוניות מול ביתו. ממסמך אחר שהוא מציג לנו עולה שכבר בשנת 1999 שלח היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין מכתב למפכ"ל רב־ניצב יהודה וילק, ובו נזיפה על חוסר המעורבות של המשטרה בנעשה במגזר הבדואי. "מתעוררת השאלה אם נוצרו מובלעות בתחום המדינה שאין בהן לשלטון החוק דריסת רגל, ושהמשטרה חוששת לאכוף בהן את הדין, שמא יתעוררו מהומות וייפגעו חלילה השוטרים", תהה היועמ"ש דאז.

יותר מעשרים שנה אחר כך פיני בדש משוכנע שעדיין אפשר לשנות כיוון, ומביע אפילו אופטימיות זהירה. "עשרה אחוזים מהמצביעים בעומר הצביעו בבחירות האחרונות לאיתמר בן־גביר. אני לא מהמפלגה שלו, אבל כדאי לתת לו הזדמנות. אולי הוא באמת יעשה פה סדר. גם חלק מהבדואים שאני מדבר איתם אומרים לי: 'אנחנו מחכים לבן־גביר'. המצב ביישובים שלהם לא טוב, אנשים מפחדים לצאת מהבית בערב.

"ניתן לבן־גביר קרדיט: הוא הסתובב שנתיים בשטח, הוא היחידי שעוסק בנושא הביטחון האישי והמשילות, הוא דורש הגדלה של תקציבים, הוא בא עם מוטיבציה. אם הוא יצליח, כולנו נרוויח. אם הוא לא יצליח, אני כבר לא יודע מי כן".

אומר לי בדואי: 'עם הרחם של האישה הערבית והדמוקרטיה שלכם – אני מנצח. יש לי זמן, אני אשלוט פה'. הוא צודק. הם לא בדואים, הם פלסטינים. אחיות של אסמאעיל הנייה הן השכנות שלי. הן גרות בתל־שבע. הילדים שלהן לא לומדים ביאליק וטשרניחובסקי

לפי הדרישות שלו במשא ומתן עם הליכוד, אתה מתרשם שיש לו באמת תוכנית עבודה שיכולה לשפר את המצב?

"הוא רוצה לקבל את הסמכות על מג"ב איו"ש, והוא צודק. כרגע מג"ב איו"ש נמצא בין הצבא למשטרה. עדיף לתת את הכוחות האלה לידי המשטרה, שתוכל גם להוציא אותם מיהודה ושומרון ולהעביר אותם במקרה הצורך לאזורים אחרים. ואז, באירועי קיצון כמו שומר החומות, אתה מנייד את הכוחות האלה לצפון או לדרום, והצבא ממלא את החלל ביו"ש בעזרת חיילים בסדיר או במילואים, כמו שהוא יודע לעשות. זה רעיון טוב. גם הרצון של בן־גביר לקבל אחריות על 'המשטרה הירוקה' וגופי אכיפה נוספים נראה לי הגיוני. אלה כלי עבודה חשובים להחזרת המשילות פה".

הצבא הזה יהפוך לחמאס

האנרכיה במגזר הבדואי בנגב מתפרצת בכל הזדמנות, מספר בדש. לפני כמה שבועות, למשל, כשנבחרת מרוקו בכדורגל ניצחה את נבחרת ספרד – "אתה יודע מה היה כאן? יצאו פה לכבישים, ירו באוויר, רגמו ניידות משטרה בסלעים. זה מזעזע. כאילו אנחנו בעזה או בעיראק. אנשים נוסעים ברחוב ויורים מהרכב, ככה סתם".

שני אירועים מהשנים האחרונות, הוא מאבחן, הציפו את בעיית המשילות בנגב והעלו אותה לשיח הציבורי. הראשון הוא המקרה המזעזע של פורצים בדואים שנכנסו לחדרה של ילדה בת עשר, ואחד מהם עשה בה מעשה מגונה. האחר – פרעות מאי 2021. "חודש לפני מבצע שומר החומות התרעתי בפני מערכת הביטחון", מעיד בדש. "אמרתי להם, יש פה 40 אלף צעירים שגרים בשכנות אליי ביישובים הבדואיים ומחזיקים תעודת זהות כחולה, אבל הם נולדו לאמא פלסטינית. יש להם זהות פלסטינית, יש להם נשק, יש להם מכוניות ארבע־על־ארבע, והם עובדים כמו צבא. בימים רגילים זה צבא של כנופיות פשע, אבל כשיהיה מבצע בעזה, הצבא הזה יהפוך לחמאס".

 

תסריט הבלהות שלו התממש כשפרצו המהומות. צירי הדרום נחסמו בידי אלפי פורעים ערבים, נערים מלקיה ומתל־שבע יצאו לכבישים הראשיים והמתינו ליהודים כדי לערוך בהם לינץ' אכזרי, אבנים הושלכו על מכוניות חולפות ועל ניידות משטרה. היו גם מקרים של ירי מנשק חם. "מכל האירועים הללו", אומר בדש, "המשטרה והשב"כ עצרו ארבעים איש. כמעט כולם הגיעו לבית המשפט ושוחררו בידי שופט בדואי".

אם לא נגדיר את הבעיה, הוא קובע, לא נפתור אותה. "בואו נשים את זה על השולחן. יש פה אזרחים ישראלים, שכנים שלנו, עם תעודות זהות כמו שלנו, שביום דין ובשעת משבר הם האויב. היום יש בצה"ל חטיבת מילואים חדשה שתפקידה להגן על הצירים במלחמה הבאה – לא מחמאס, אלא מאזרחי ישראל. הייתי בדיון ביטחוני עם גורם צבאי שהגדיר את המצב ככה: 'תחשוב שבנית בית, אחלה בית, שמת מצלמות, גדר, אף אחד לא יכול להיכנס. אבל מה קרה? הטרמיטים בתוך הבית אכלו אותך'. זה המצב שלנו. יש צבא חזק, יש מודיעין, ובסוף אוכלים אותנו מבפנים. אין לי בעיה עם ערביי ישראל, אבל שיכירו שהמדינה היא גם שלהם, הדגל הזה הוא גם שלהם".

יש שיגידו שאתה גזען.

"שיגידו מה שהם רוצים. אומר לי בדואי: 'אנחנו ננצח אתכם. עם הרחם של האישה הערבית והדמוקרטיה שלכם – אני מנצח. יש לי זמן, אני אשלוט פה'. הבעיה היא שהוא צודק. הם לא סתם חיים פה, הם במאבק. הם לא בדואים, הם פלסטינים. אחיות של אסמאעיל הנייה הן השכנות שלי. הן גרות בתל־שבע. הילדים שלהן לא לומדים ביאליק וטשרניחובסקי בבית הספר. הם מזוהים עם הפלסטינים לכל דבר".

אין מבחינתך חלוקה בין לאומנים ללא לאומנים, בין קיצונים למתונים?

"אני לא סומך על אף אחד. שמע סיפור. לפני מבצע צוק איתן הייתה חטיפת שלושת הנערים, ואז הייתה שרפת הנער הערבי בירושלים, מוחמד אבו־ח'דיר. היה לי מידע שגם בדרום יש התעוררות, ועדכנתי את מפקד המרחב שהבדואים הולכים לתקוף את עומר. בעשר בלילה התחיל פה בלגן, זרקו בקבוקי תבערה, יידו אבנים. יצאתי מהבית עם אם־16 ויריתי צרור באוויר, לא הייתה ברירה. המשטרה הייתה פה עם כוחות מוגברים ומסוקים. את מי עצרו במהלך המהומות? בחור בדואי שהיה העובד הכי טוב שלי במועצה. בחור שהיה לו הקוד לרכב שלי, מפתחות למשרד, הכול. הוא טען בחקירה שעבר שם במקרה, אבל הוא היה ארבעה חודשים במעצר ובחקירות, וקשה לי להאמין לזה. זה בחור שגידלנו פה, הייתה לו גישה לדברים הכי אישיים שלי, והוא בא לתקוף את היישוב. אז אין לי אמון באף אחד".

הפשיעה הבדואית שגורמת לבדש לא לסמוך על אף אחד מהמגזר היא גם יומיומית יותר. "לא מזמן גנבו כמה ג'יפים אצלנו", הוא מספר. "מי שגנבו אותם היו עובדים במוסך, שבעלי ג'יפים תיקנו אותם אצלם. ככה היו להם הקודים. בקלות הם פרצו וגנבו את כלי הרכב. הלקוחות שלהם אכלו אותה".

לפני שלושה שבועות, בסוף השבוע, בדואים חפרו מנהרות באורך 150 מטר וגנבו מתחנת הרכבת להבים־רהט כבלי תקשורת באורך כ־300 מטרים.

"זה אירוע יום־יומי, הפעם שמעו על זה כי נגרמה פגיעה למערך הרכבות. גם ממכון הטיהור של עומר גנבו כבל כזה. מישהו מוכר אותם בכמה אלפי שקלים, כשהנזק שהוא גורם הוא מאות אלפי שקלים. גם בפארק ההייטק בעומר גנבו את כל הכבלים. החלפנו לכבלי אלומיניום. הם פחות טובים אבל לא גונבים אותם".

החזרה חמה

אחרי הגדרת הבעיה, בדש משתדל גם להילחם מולה – ואם צריך, גם במלחמה חזיתית. בני שבט התראבין, משבטי הבדואים הגדולים ביותר, ישבו בעבר בניגוד לחוק מצפון לעומר. ב־1998 התקבלה תוכנית להרחבת שטח היישוב צפונה, והחלו הדיונים עם הבדואים כדי לפנותם ליישוב חדש. במשך כמה שנים הפינוי לא התקדם, ולבסוף בדש התגייס בעצמו למשימה. "במשטרה אף אחד לא רצה לגעת בהם, אז אמרתי לאריק שרון שייתן לי את הכסף לפינוי", הוא אומר. "כוחות מג"ב לא הסכימו לשים צו הריסה על המסגד, אז אני שמתי".

חלק מהתושבים עזבו מרצון: הם קיבלו פיצוי כספי של 180 אלף שקל לכל משפחה ומגרש לבנייה ביישוב החדש, תראבין א־צאנע, שהיה אז במועצה האזורית אבו־בסמה (היום במועצה האזורית אל־קסום). אבל היו תושבים שסירבו להתפנות, ונאבקו בכל דרך. "מה הם לא עשו לי? הייתי מאוים בתקופה הזאת. שרפו לי שלוש מכוניות, זרקו לי רימון על הבית. הלכתי עם מאבטחים וחבלן משטרתי היה בודק את המכונית שלי בכל בוקר לפני שיצאתי מהבית".

ב־2009 החל פינוי בכוח של התושבים שנותרו על הקרקע המיועדת לפיתוח עומר, והמאבק עלה מדרגה. השיא היה כאשר בדואים תקפו את אשתו, יונה, סמוך לביתם, וניקבו את צמיגי מכוניתה. "זה היה קו אדום. ברחתי ערב אחד למאבטחים שלי, נכנסתי לשטח לבדי והתיישבתי מול השייח' שלהם. האנשים שסביבו ראו שבאתי, אמרו לי ערב טוב, הכינו תה והגישו לי כוס לשולחן. העפתי את הכוס לרצפה. אמרתי: 'שאתם תתקפו את אשתי ועוד תקבלו כבוד?'. הצבעתי עליהם וספרתי: 'מוסא – אתה ראשון, נאיף – אתה שני, חליל – אתה שלישי; אם אתם מתקרבים עוד פעם אחת לבית שלי, כולם תחטפו. אתם לא מכירים אותי, אני משוגע'. יצאתי מהאוהל כשאני הולך אחורה עם הפנים אליהם ועם כדור בקנה. בכל זאת, מסוכן. בחוץ חיכו לי ניידות משטרה, שמעו שנכנסתי לכפר לבד".

 

במרץ באותה השנה הוצת מטוסו הפרטי של בדש שחנה במנחת שדה־תימן; בשבוע שעבר קיבל בדש דרישת שלום מהימים ההם, כשהותר לפרסום דבר מעצרם של שמונה בדואים תושבי הפזורה החשודים בגנבת 30 אלף כדורי רובה מבסיס שדה־תימן של צה"ל. שמו של אחד החשודים היה מוכר לו. "הוא שרף לי את המטוס אז, נעצר ונידון לשמונה שנות מאסר. הוא שוחרר מכל מיני סיבות אחרי ארבע שנים, והנה אתה מגלה שהעונש לא מרתיע בכלל. בן אדם שוחרר מהכלא, ולא אכפת לו לפרוץ לבסיס של הצבא ולגנוב. אין פה הרתעה".

המשטרה היא לא הבעיה בתחום ההרתעה, הוא אומר, אלא מערכת המשפט ומערכת בתי הסוהר. "הרבה שופטים מהדרום גרים בעומר, ואני מדבר איתם", הוא מספר. "הם אומרים לי שהם מפחדים לתת עונשים כבדים או להאריך מעצרים. הם מתחננים שהכנסת תחוקק עונשי מינימום, ואז הם יוכלו לגזור עונשי מאסר בלי שיהיה מעורב בזה שיקול הדעת שלהם.

"95 אחוזים מהעצורים מועברים בתוך יממה למעצר בית. בשירות בתי הסוהר אין כוח אדם, אז סגרו אגפים שלמים. בכלא קציעות יש 3,000 מיטות באגפים חדשים שהושקעו בהם 200 מיליון שקל: תהפכו אותו לבית מעצר, ושימו שם את כל העצורים. אם כל מי שייעצר יהיה במעצר ממושך ולא יישלח מיד למעצר בית וככה יחזור לגנוב – תאמין לי, תהיה יותר הרתעה".

יש לו בטן מלאה על מערכת המשפט. "השופטים לפעמים מתנהגים כאילו הם חיים בניתוק מהאירוע, לא מבינים את המציאות. שמע סיפור. המשטרה עצרה שני גנבים מהפזורה הבדואית והביאה אותם בפני שופט. לאחר שמיעת הטענות שחרר כבוד השופט את השניים, והם מיהרו לרדת למגרש החניה, לגנוב רכב ולנסוע בחזרה לפזורה".

 

והיד הקלה של בתי המשפט בשחרור עבריינים מסוכנים למעצר בית, מזהיר בדש, מחזקת את יכולתם לסחוט דמי חסות מבעלי עסקים, מקבלנים ואפילו מחברות ממשלתיות. "סלילת כביש 6 דרומה הופסקה, העבודות נגדעו, ולקחו את הכסף לפרויקט אחר. למה? כי הקבלן נסחט בידי בדואים", הוא מספר. "איימו עליו שאם לא ישלם חצי מיליון שקל ישרפו לו את כל הציוד, אז הוא שילם. הוא לא התלונן למשטרה, אבל המשטרה עלתה על זה והגיעה לחשודים. השופט שחרר אותם למעצר בית, מה עשו בזמן שהיו בבית כביכול? שרפו לו את הציוד. חברת הביטוח אמרה לו שהיא לא מכסה את הנזק, כי הוא לא הודיע להם מראש שהוא עובד באזור בסיכון. המדינה עצרה סלילה של כביש מרכזי בגלל עבריינים. זה נראה למישהו הגיוני בכלל?"

 

יש לו עוד אינספור סיפורים שומטי לסתות המעידים שהעבריינים מנהלים, פשוטו כמשמעו, את הנגב. כדי להיאבק בהם, הוא אומר, צריך לגייס עבריינים חזקים לא פחות. "אחד הקבלנים החל פה בנייה, סגר שטח, התחיל עבודות", מספר בדש. "באו כמה בדואים בג'יפ, אמרו לו שהוא יצטרך לשלם להם דמי שמירה של 12 אלף שקל בחודש, לקנות מלט רק ממי שהם יאמרו לו, לקחת קבלן משנה משלהם, כל מיני הנחיות. חיברתי את הקבלן לאב בית דין של העולם התחתון אצל הבדואים, שיעזור לו. יום אחד באו החבר'ה האלה אל הקבלן, ויצא אליהם הבורר הזה. הם ראו פתאום שהוא שותף שלהם ונבהלו. הם הבטיחו שהם עוזבים אותו ולא רוצים ממנו כלום. אב בית הדין אמר להם שהם לא יכולים סתם ללכת: 'או שתתנו את האצבעות של הילדים, או שתשלמו חצי מיליון שקל'. בסוף הקבלן היהודי ויתר להם, והם עזבו אותו אבל הלכו לקבלן אחר.

כשבאים להכיר ביישוב בדואי לא חוקי, אף אחד לא מתנגד. לא הירוקים, לא פעילי הסביבה, לא כל הארגונים הזבלים האלה. והם זבלים, תכתוב שאמרתי זבלים. כשאתה רוצה להקים יישוב יהודי – פתאום הם קופצים עם חוות דעת, התנגדויות, עתירות. רק אם יהודי בונה צריך לחשוב על הסביבה

"היה קו מים שהיה צריך לעשות פה באזור. הממשלה תמחרה אותו ב־300 אלף שקל, אבל אני הבאתי בדואי שעשה את זה ב־10,000 שקל. למה ההפרש הוא פי שלושים? כי אם לא יודעים איזה קבלן להביא, צריך לשלם הרבה פרוטקשן".

כסף הוא לא הבעיה

לאחרונה מבקשים בדואים לקנות בתים ודירות ביישוב עומר עצמו, ובדש נאבק קשות במגמה הזאת. "חיים פה תושבים בדירוג החברתי־כלכלי 10, רמת החיים הכי טובה בארץ, אבל 5 אחוז מהכסף שלהם הולך על ביטחון", הוא אומר. "היישוב ממוגן, מצולם במצלמות, יש אבטחה פרטית. בין אחת עשרה בלילה לשש בבוקר היישוב סגור, הכבישים נעולים, הכול בניסיון לשמור על החיים ביישוב שיושפעו כמה שפחות ממה שקורה מבחוץ.

"יש בדואים באזור שרוצים לבוא לגור כאן. אם בית נמכר ב־5 מיליון שקלים, יבוא בדואי ויציע עליו 7. יש היום 25 משפחות של בדואים שגרות פה – שופטים, רופאים, מהנדסים, ושני משת"פים שקיבלו כסף מהמדינה. אחד מהם עשה בלגן – הגיע עם ארבע נשים ועשרים ילדים, היה מעורב בכל מיני קטטות שכללו בקבוקי תבערה, רימון ליד הבית שלו. השכן שלו לא היה יכול לסבול את זה, עזב, והמשת"פ קנה גם את הבית שלו".

אם תבוא לכאן קבוצה קטנה של בדואים, הם לא יקבלו עליהם את החוק?

"זה לא מה שקרה ביישובים אחרים. שכונה ד' בבאר־שבע הפכה למעורבת. היו שם קרבות ירי. אני לא מבין את ראש העיר רוביק דנילוביץ' שאִפשר את זה. גם מיתר הופך ליישוב מעורב".

מה אתה יכול לעשות נגד זה?

"הפסקתי את שיווק המגרשים בעומר. יש עכשיו אזור חדש שמיועד למגורים, ואני קובע שחלק ממנו מיועד למגורי אנשי קבע שמשרתים באזור, וחלק מיועד לבני היישוב. שישה מגרשים יצאו לשוק החופשי, אבל אם בדואי יקנה אחד מהם – אני מפסיק את השיווק.

"ועדיין יש תושבים מהאזור שמנסים בכל דרך ליהנות מהמשאבים של עומר. תושבת אחת אצלנו, אישה שמאלנית מאוד, החליטה לרשום על הכתובת שלה משפחה בדואית, כך שיוכלו להירשם לבתי הספר כאן וליהנות משירותים אחרים. שלחתי לבית שלה צוות פיקוח, לבדוק אם היא פיצלה דירה בניגוד לחוק. היא אמרה שאין לה שום דירה, אז שאלנו אותה איפה האנשים שהיא רשמה שגרים אצלה. התברר שהם כמובן לא גרים אצלה, והגשנו נגדה תלונה על הונאה".

למה בדואים רוצים לגור ביישוב יהודי?

"הם רוצים לחיות במקום נורמלי. לא פשוט לחיות ביישוב בדואי. בחורה היה ראש מועצה שהראה לי רשימת כללים שיש אצלם. אם משפחה אחת עוברת מאזור הבית שלה לאזור קופת החולים בלי אישור, מותר להרוג אותה בלי נקמת דם. אם מישהו מהחמולה הזאת מגיע לשטח של החמולה האחרת – מותר להרוג אותו בלי נקמת דם. מי חתומים על המסמך על זה? שלושה שייח'ים ושני עורכי דין".

הרבה שופטים מהדרום גרים בעומר, ואני מדבר איתם. הם אומרים שהם מפחדים לתת עונשים כבדים או להאריך מעצרים. הם מתחננים שהכנסת תחוקק עונשי מינימום, ואז הם יוכלו לגזור עונשי מאסר בלי שיהיה מעורב בזה שיקול הדעת שלהם"

בתחילה, כדי לפנות את בני שבט התראבין מהאדמה שהוקצתה להרחבת עומר, הממשלה נתנה להם שטח חליפי שהיום שוכן בו היישוב גבעות בר. בתראבין סירבו לקבל את השטח הזה ספציפית, בגלל סכסוך בינם ובין שבט בדואי אחר שתבע בעלות על אותן האדמות. בדש קבע: אם ככה, יש להקים שם יישוב יהודי. "כשהבנתי שלא יהיה שם פתרון התקשרתי לאריק שרון, ראש הממשלה, ואמרתי לו: 'אני בונה לך יישוב שיהיה מוצב קדמי לבאר־שבע, בולם רהט. יש תוכניות מסודרות, יש הכול, רק להתחיל לבנות'. באותו הערב שרון הוריד לדרום את אבי מעוז, אז מנכ"ל משרד השיכון, ובתוך שעתיים מעוז היה בשטח והתחלנו לעבוד. היום גבעות בר סובל גם הוא מהבדואים".

הקמת יישובים יהודיים חדשים בדרום, לדבריו, היא הדרך היחידה לחזק את המשילות. "אנחנו עובדים עכשיו על הקמת 12 יישובים חדשים בנגב", הוא אומר. "יבואו לגור בהם 5,000 משפחות צעירות. יוקמו עוד שלוש היאחזויות נח"ל עם חיילים ומגורי אזרחים. 12 נקודות כאלה, עם צבא ביניהן, עם כוחות שנוסעים פה בצירים – זאת משילות, זה ביטחון. אין ריבונות בלי התיישבות".

אנשי סביבה וכלכלנים חושבים שאין בזה היגיון תכנוני או כלכלי.

"תעשה לי טובה. כשבאים להכיר ביישוב בדואי, לתת היתר ליישוב לא חוקי, אף אחד לא מתנגד. לא הירוקים, לא פעילי הסביבה, לא כל הארגונים הזבלים האלה. והם זבלים, תכתוב שאמרתי זבלים. אני לא עושה חשבון. כשאתה רוצה להקים יישוב יהודי – פתאום כל אלה קופצים עם חוות דעת, התנגדויות, עתירות. רק אם יהודי בונה צריך לחשוב על הסביבה. עשיתי פעם גימיק: בניתי מאחזים כאלה בנגב, הבאנו כמה קרוואנים לכל מיני נקודות. מיד הגיעה המשטרה, איימה בפתיחת תיקים נגד אנשים. אמרתי להם: תסתכלו מסביב, בונים פה יישובים שלמים בלי הפרעה, אבל באתם לכאן לאיזה קרוואן? כשבונים שני צריפים בחוות גלעד בג"ץ מתערב, שולחים גדודים של משטרה, יש מכות, יש מעצרים. פה בונים בכל יום יישובים שלמים, ולאף אחד לא אכפת".

הממשלות האחרונות השקיעו לא מעט כסף, מיליארדים, בחברה הבדואית. שדרוג רמת החיים ביישובים שלהם יכול להוריד את הפשיעה?

"אין להם בעיה של כסף, הם לא צריכים עוד כסף. הם צריכים לדעת איך להוציא אותו. אם אתה בונה בית ספר ומשלם מיליון שקל בשנה לשבט שבית הספר נבנה בשטח שלו, השבט לא צריך עוד כסף. מועצת אל־קסום, שמקבלת מהמדינה במענקים יותר כסף מהארנונה שאני מכניס מהתושבים שלי, הוציאה את עובדי המועצה ובני משפחותיהם לחופשה של חמישה ימים בדובאי. הופעות, מלונות, שיט. אם ראש מועצה יהודי יעשה את זה כולם יקפצו, מבקר המדינה יעשה בלגן. מה זה הדבר הזה? במועצת תל־שבע היו יוצאים למלונות ים המלח לשלושה ימים לדיוני תקציב, ושלחו את עובדי המועצה לחופשה בתאילנד.

"במועצה אחרת בדרום נעלמו 50 מיליון שקל שהמדינה ייעדה להסעות לתלמידים. בכסייפה המדינה נתנה 10 מיליון שקל לסלילת כביש כניסה לכפר, אבל לא סוללים אותו כבר עשור כי אחד התושבים טוען שהסלילה עוברת בשטח שלו, ומאיים שמי שיעבור שם יקבל כדור בראש. מאז שומר החומות לא מלמדים עברית בבתי הספר הערביים, כי המורים היהודים מפחדים לבוא ללמד. הצבא שולח מורות חיילות ללמד במקומם, זה חיסכון של הרבה כסף. לא העודף הולך? יש שם הרבה מאוד כסף, רק צריך שהוא ינוהל נכון ויופנה לטובת התושבים".

בדש, משרת מילואים פעיל גם בגילו, הוא יו"ר פורום הרשויות הקטנות במרכז השלטון המקומי, יו"ר מדרשת שדה־בוקר, יו"ר רשות הניקוז שקמה־בשור, יו"ר הוועד המנהל של המכללה הטכנולוגית בבאר־שבע, חבר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה, חבר הנהלה בתיאטרון באר־שבע, חבר הוועד המנהל במוזיאון חיל האוויר, חבר הנהלה במכינה הצבאית לנוער בסיכון "אשר רוח בו", ופעיל בוועד להצלת הנגב. בין 1992 ל־1998 כיהן גם כחבר הכנסת מטעם מפלגת צומת, והתפטר כשעבר החוק האוסר כהונה בכנסת וברשות מקומית גם יחד. ואין לו כוונה לעזוב את המועצה בזמן הקרוב: "בנט הציע לי את המקום השלישי אצלו כשהוא רץ בימינה בפעם האחרונה", אומר בדש. "אמרתי לו שאני לא עובר מפלגות וגם לא מחפש עבודה מזדמנת. בן־גביר הציע לי את מספר 2 אצלו, גם אחרים היו איתי בקשר, אבל אני פה, ויש עוד עבודה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il