עם רבע מיליון עוקבים וקשרים בעולם הנוצרי, הרב יוסף גרמון קידם את העברת שגרירות ארצו לירושלים

"בעת שהייתי בדרכי לעשות את השבת באחד מבתי חב"ד בגואטמלה, התקשר אליי הרב של גואטמלה דאז וביקש ממני לנסוע לעיר קטנה ונידחת יחסית", מתאר הרב יוסף גרמון שכיהן בעצמו בהמשך כרב המדינה.

• הראשונה לעלות: שגרירות גואטמלה החלה לפעול מירושלים
• "יש לילות שלמים שאני בוכה על התהילה שלא תהיה לי": דין דין אביב פותחת את הלב

"בבית החולים שם, הוא סיפר, אושפז מטייל ישראלי שנפגע בתאונת אופנוע. כשהגעתי למקום הבנתי מיד שמצבו של הבחור לא טוב, וחייבים להעביר אותו לבית חולים אמיתי. הוא היה מחוסר הכרה, הראש שלו היה נפוח ודם נזל מאוזניו. הרופא שטיפל בו לא השתמש בכפפות, וכשביקשתי ממנו לשטוף את הידיים לפחות, הוא ענה שאין להם מספיק מים זורמים. שוחחתי בטלפון עם רופא שהכרתי מעיר הבירה, הסברתי לו את המצב, והוא אמר שהפצוע חייב להגיע אליו בתוך שלוש שעות, אחרת הוא ימות. ביקשתי מבית החולים אמבולנס, ואמרו לי שבאזור הזה צריך להזמין אמבולנס 24 שעות מראש. לא הבנתי איך אפשר לנבא תאונה יממה שלמה לפני שהיא מתרחשת, אבל לא היה זמן לפילוסופיה. הזמנתי מסוק שייקח את הבחור לבית החולים בעיר הבירה. חייו של הישראלי ניצלו, אבל אני למדתי שבאזורים נרחבים בגואטמלה אין גישה לבתי חולים, וגם כשיש – הטיפול הוא על הפנים.

"דיברתי עם חבר מזק"א והחלטנו לפעול. התחלנו עם קורס בן חמישה ימים שמעניק הכשרה רפואית למתן טיפול חירום, ומוכר על ידי האו"ם. יצרתי קשר עם פסטור אוונגליסטי ידוע, קאש לונה, ובתוך שבוע בנינו מחנה אימונים ל־45 אנשים. חמש קבוצות כאלה עברו את ההדרכה, יותר ממאתיים איש. כמה חודשים אחר כך, ביוני 2018, התפרץ הר הגעש פואגו, והראשונים שהגיעו לשם היו החבר'ה שעברו את הקורס שלנו. קיבלנו כותרות בכל העיתונים והערוצים. משם התפתחו יוזמות נוספות, גדולות וקטנות, של סיוע במזון ובגדים. הקמנו גם פרויקט ענק של דיור לאנשים שאיבדו קורת גג באסון, וקראנו לשכונה הזו 'ירושלים החדשה'. כיום יש שם כמעט אלפיים בתים, וגם בית ספר וכל מה שקהילה צריכה כדי להתפתח", מספר הרב יוסף גרמון.

"התחלנו בקורס בן חמישה ימים שמעניק הכשרה רפואית למתן טיפול חירום. יצרתי קשר עם פסטור אוונגליסטי ידוע, ובתוך שבוע בנינו מחנה אימונים ל־45 אנשים. כמה חודשים אחר כך התפרץ הר הגעש פואגו, והראשונים שהגיעו לשם היו החבר'ה שעברו את הקורס"

כשרב חרדי מפרסם ספר תורני, הדפים הראשונים מוקדשים בדרך כלל להמלצות והסכמות של רבנים ידועי שם. את הספר החדש של הרב גרמון, "מסביב לעולם ב־54 פרשות", פותחת "הסכמה" של איש רוח נוצרי – לואיס פרננדו סולארס, הפסטור הראשי של גואטמלה ואחד המטיפים האוונגליסטים החשובים והמשפיעים בדרום אמריקה. די להעיף מבט בעמוד הזה כדי להבין שהרב גרמון, הרב הראשי של גואטמלה לשעבר, הוא אדם שובר מוסכמות שלא מוכן ללכת בתלם. הדרכים החדשות שהוא פרץ וממשיך לפרוץ העניקו לו גישה לחלונות הגבוהים ביותר במדינות דרום אמריקה, וסייעו בין השאר להניע את מהלך העברת שגרירות גואטמלה לירושלים.

אנחנו נפגשים בדירתו באשדוד לרגל צאת ספרו, שמשלב בין תיאור מסעותיו ברחבי העולם לקריאה מחודשת בפרשיות השבוע. ממרפסת הדירה מצביע הרב גרמון על בתי העיר ומציין – "שם זו שכונה חרדית לגמרי, גם שם. כשחיפשנו מקום מגורים, בחרנו בפינצטה אזור מעורב. בבניין שלנו יש חילונים, חרדים ודתיים־לאומיים, עולים מרוסיה ויוצאי אתיופיה. זה בדיוק מה שרצינו".

אתה חרדי, אבל עם גינונים והתנהגות של "חוצניק". בספר שלך שילבת אינספור ציטוטים של אישים והוגים שאינם יהודים – וגם זה לא משהו שרבנים חרדים נוהגים לעשות. אתה חי בקונפליקט אידיאולוגי או מגזרי?

"אני חש את הקונפליקט הזה יום־יום. אבי הוא חרדי לגמרי, אבל גדל בצרפת עד גיל שלושים. בימי שישי, במקום ללכת לבית הספר, הייתי הולך איתו לשמוע הרצאות באסטרונומיה. הוא לא אהב חלק מהדברים שיש בספר, אבל כן התחבר לדברים אחרים וידע להכיל. היו גורמים חרדיים שניסו לשים לי מקלות בגלגלים, אבל אני מרגיש שזה רק חיזק אותי. בכל מה שקשור לעניינים של תורה ומדע וההשלכות על עולמנו הנוכחי, כמו בינה מלאכותית או בשר סינתטי, וגם בנושא הקשר עם האוונגליסטים – אני לא מסכים עם המיינסטרים החרדי. אני אומר שצריך לראות לא רק את מה שקורה אצלנו בפנים, אלא גם את מה שקורה בחוץ".

דייט טרום־טיסה

השיחה עם הרב גרמון קולחת, והוא מלא סיפורים מעניינים כרימון. דף הפייסבוק שלו, שנהנה מכרבע מיליון עוקבים, גדוש בתמונות, סרטונים והגיגים ממסעותיו בעולם, שהתפרסו עד כה על פני מאה מדינות. שילוב של חוכמת חיים ומזג נעים אפשר לו להתחבר בכל אחת מתחנות חייו לאליטה המקומית, הפוליטית כמו גם הדתית. לדבריו, תמיד עמדה לנגד עיניו מטרה אחת: להגביר את הטוב בעולם. זה נשמע אולי כמו קלישאה חבוטה, אלא שבמקרה שלו יש גם קבלות על היישום.

הוא בן 34, נולד בישראל למשפחה שעלתה מתוניסיה, והתחנך במוסדות חרדיים. במקביל ללימודיו בישיבת "תורה אור" בירושלים, הוא למד היסטוריה באוניברסיטה הפתוחה. כדי לממן את הלימודים עבד כמדריך ב"שיח סוד", מרכז חינוכי־שיקומי לילדים עם תסמונת דאון. בשלב מסוים רצה לראות עולם, והמריא מכאן עם חבר וחמישים דולר בכיס. תחילה נסע לצרפת, שהוא הכיר מסיפוריו של אביו, ומשם התגלגל לקנדה ולארה"ב בלי לדעת בדיוק מה הוא רוצה מחייו. "הייתי מבולבל", הוא מספר. "הכול נשקל אצלי, כולל השאלה אם אני רוצה להיות דתי או לא. במובן הזה אפשר לומר שנולדתי מחדש".

מסלול חייו שורטט מחדש בעקבות מפגש אקראי כמעט. "כשהייתי בטורונטו התקשר אליי חבר וסיפר שהוא מגיע ממקסיקו לקנדה וממשיך לישראל. כשנפגשנו שאלתי אותו מה הוא עשה במקסיקו, והוא ענה שלמד תורה וקיבל על זה כסף. אמרתי: מתאים לי. עוד באותו היום קניתי כרטיס טיסה למקסיקו, והגעתי לישיבה הזאת. ניגשתי לרב, הסברתי לו למה באתי, והוא נראה מופתע: 'סגרתי את הישיבה בשבוע שעבר', הוא אמר. לא ידעתי מה לעשות. הרב לקח אותי לביתו, אכלתי שם צהריים וישבנו ללמוד יחד. הכימיה הייתה מידית, והפכנו לחברותא. אני גם סייעתי לו בכתיבת הרצאות ותיבלתי אותן בידע שרכשתי מכל מיני מקומות. בהמשך עבדתי עם רבנים נוספים, והפכתי לסופר צללים. כתבתי ספרים שלמים תמורת תשלום, ובמקביל החזקתי עסק של צעצועים".

"אביו של נשיא הקונגרס בגואטמלה אמר לי: 'אנחנו אוהבים אתכם, אבל אתם לא קונים מאיתנו אפילו עפרונות. הערבים קונים הרבה הל, ואנחנו עלולים להפסיד אותם'. אמרתי לו שזה לא יקרה, כי ההל של גואטמלה הוא הטוב בעולם, ומבחינת כמות הייצור הם במקום השני בעולם. העליתי על הקו אחד מיצרני ההל הגדולים, הוא אישש את מה שאמרתי"

גם השינוי הגדול הבא בחייו היה בלתי מתוכנן. "ב־2009 התפרצה במקסיקו שפעת החזירים. חששתי להידבק ולא היה לי ביטוח רפואי, אז החלטתי לחזור ארצה לשבועיים, להתארגן, לטוס לטיול במזרח, ואז לחזור למקסיקו כשהכול יירגע. כשהייתי בארץ, אישה שהכרתי לחצה עליי לצאת עם מישהי. אמרתי לה שזה לא שייך כי אני נוסע עוד מעט לטיול, אבל היא התעקשה. לבסוף הסכמתי, אבל בתנאי שהמשפט הראשון בדייט יהיה הגילוי הנאות – אני טס תכף למזרח. כך נפגשתי עם מרגלית, אמרתי לה שאני לא מתכוון להתחתן בקרוב, והיא הגיבה מיד: 'תירגע, גם אני לא רוצה להתחתן איתך'. מפה לשם, התחתנו. הטיול למזרח בוטל, וחזרנו יחד כמשפחה למקסיקו. המשכתי ללמוד הלכה בכולל, סיימתי מבחני רבנות והתחלתי להרצות בספרדית, שכבר ידעתי על בורייה".

תפקידו הרבני הראשון היה בעיר קאלי בקולומביה. "העברתי שם שיעור אחת לשבועיים משך זמן מה, וכשהרב עזב החלפתי אותו. זו קהילה אורתודוקסית נחמדה מאוד, כאלף איש, אשכנזים וספרדים. שם גם נולדה בתי הבכורה, לפני כתשע שנים. בשלב מסוים רצינו לחזור ארצה, אבל בדיוק אז חיתנתי בני זוג, הוא מקולומביה והיא מגואטמלה, וכך הכרתי את הרב הראשי של גואטמלה, הרב יוסף בן־שימול. זמן קצר אחר כך הוא פרש, אני הוזמנתי להחליף אותו, ונשארנו שם ארבע שנים נוספות. בתקופה הזו נולד בני השני, ומשם כבר התפתחו הרבה דברים".

אחד הדברים היה "הקואליציה ההומניטרית" שהקים הרב גרמון: חבריה, בני דתות שונות, מקדמים יחד מפעלי חלוקת תרופות ומזון לילדים חולים, הקמת מוסדות חינוך, בניית בתים למחוסרי דיור ועוד ועוד. "היקף הפעילות הוא מיליוני דולרים בשנה, אבל חשוב לציין שבכל המיזמים האלה אנחנו לא עובדים כעמותה, ואין שקל אחד שעובר דרכנו", אומר הרב גרמון. "הכול מגיע ישירות למנהלי השטח. כל המתנדבים, כולל אני, מתפרנסים ממקומות אחרים".

אוהבים להיות שנואים

הרב גרמון כיהן כרב הראשי של גואטמלה מ־2015 ועד 2019. אחת מגולות הכותרת של פעילותו שם הייתה קידום ההחלטה להעביר את שגרירות גואטמלה לירושלים, מהלך שהתממש ב־2018. גרמון הוא גם שקבע את המזוזה במיקום החדש. חשוב לו לציין שלגואטמלה יש היסטוריה של קשרים אמיצים עם מדינת היהודים עוד מימיו של חורחה גרסיה גרנדוס – שגריר גואטמלה באו"ם וחבר ועדת אונסקופ, המשלחת המיוחדת לארץ ישראל שהמליצה על תוכנית החלוקה. "תפקיד הרב הראשי נתן לי כוח, וניצלתי אותו כדי לרקום קשרים עם כל המגזרים", הוא מספר. "התחלתי למשל להעביר קורס קבוע במשפט עברי לשופטי בית המשפט העליון – ואני ממשיך בכך גם היום, מרחוק. יחד עם השגריר הישראלי משה בכר הקמנו שדולה למען ישראל בקונגרס של גואטמלה, בהשתתפות חמישים חברי קונגרס. כשטראמפ החליט להעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים, קראתי ידיעה על כך שחברי קונגרס מפרו ביקשו מהנשיא שלהם לעשות צעד דומה. העליתי את המכתב שלהם בקבוצת הוואטסאפ של השדולה הפרו־ישראלית בגואטמלה, והוספתי סימן שאלה. אחד מבכירי הקונגרס ארגן מכתב לנשיא, וכולם חתמו חוץ מאחד – נשיא הקונגרס, שדווקא ידוע כאוהב ישראל. כשפניתי אליו ושאלתי מדוע הוא לא חתם, התשובה הייתה 'דבר עם אבא שלי'.

"הגעתי לאבא – שכיהן בעבר כנשיא גואטמלה – ושאלתי מדוע הוא מתנגד ליוזמה. הוא ענה: 'אנחנו אוהבים מאוד את ישראל, אבל אתם לא קונים מאיתנו אפילו עפרונות. הערבים לעומת זאת קונים מגואטמלה הרבה הל, ואם תתקבל החלטה על העברת השגרירות, נפסיד אותם'. אמרתי לו שזה לא יקרה, כי ההל של גואטמלה הוא הטוב בעולם, ומבחינת כמות הייצור הם במקום השני בעולם, אחרי פרו. העליתי על הקו את אחד מיצרני ההל הגדולים במדינה, והוא אישש את מה שאמרתי. נשיא הקונגרס חתם, ביום שישי העברנו את המכתב לנשיא גואטמלה ג'ימי מוראלס, ובמוצאי שבת הוא החליט להעביר את השגרירות".

בתקופת כהונתו כרב של גואטמלה רקם הרב גרמון שיתופי פעולה עם הכנסייה האוונגליסטית. "הרבה מאוד יהודים לא מבינים את האוונגליזם, ואני מקבל ביקורות בסגנון 'הם רק רוצים לנצר אותנו'", הוא אומר. "כדי להבין את המניעים של האוונגליסטים צריך להכיר קצת את הרקע ההיסטורי. האוונגליזם צמח במאה ה־18 מתוך הפרוטסטנטיות, והיום גם האוונגליסטים עצמם מפוצלים – יש משיחיים יותר ויש פחות, למשל – אבל אצל רובם פילושמיות ואהבת ישראל היא חלק עיקרי מהדת. האוונגליסטים אוהבים את ישראל משלוש סיבות עיקריות. ראשית, היסטורית: הם רואים איך לאורך ההיסטוריה מי שתמך בעם היהודי נשאר, ומי שהתנגד לו נעלם. הסיבה השנייה היא תנ"כית: על עם ישראל נאמר 'ואברכה מברכיך ומקללך אאור'. הם מאמינים בזה יותר מאיתנו, ורוצים להיות מבורכים. הסיבה השלישית היא משיחית: הם מאמינים שישו יחזור, ושהיהודים שיחיו בארץ ישראל יאמינו בו, מה שלא קרה בפעם הראשונה. האוונגליסטים רואים חובה לעצמם לסייע לזה להתגשם, כלומר לדאוג שארץ ישראל תהיה מלאה ביהודים, ותחת שליטה יהודית.

"למי שמתנגד לשיתוף פעולה עם האוונגליסטים אני אומר כך: עם שתי הסיבות הראשונות לתמיכה שלהם בישראל לא אמורה להיות שום בעיה. לגבי הסיבה השלישית – אם מישהו מפחד ממה שיקרה כשישו יחזור, זו בעיה שלו, לא שלי. האוונגליסטים מאמינים שהמשיח יבוא בפעם השנייה, ואנחנו מאמינים שזו תהיה הפעם הראשונה? כשהוא יבוא, פשוט נשאל אותו ונראה מי צודק. עד אז יש לנו המון מה לעשות יחד. שאלת האמונה שלהם לא רלוונטית כל עוד יש ילדים רעבים ויש חולים שאיש לא מטפל בהם. אנחנו צריכים להילחם יחד ברדיקליות, ולהפוך את העולם לטוב יותר".

עד כמה האוונגליזם נפוץ באמריקה, מחוץ לארה"ב?

"הזרם הזה הופך לרוב באמריקה הלטינית, ובצעדי ענק. גואטמלה היא המדינה היחידה בעולם שיש בה כבר היום רוב אוונגליסטי – כ־56 אחוז. אבל זו מדינה קטנה יחסית, שאוכלוסייתה מונה רק 18 מיליון איש. ברזיל היא המדינה שהאוונגליזם נהנה בה מהצמיחה הגבוהה ביותר. בעולם כולו יש היום חצי מיליארד אוונגליסטים".

איך הם מצליחים לסחוף אליהם מאמינים רבים כל כך?

"הם לקחו דת ישנה ומשעממת – אגב, אפשר לומר את זה גם על היהדות, ואנחנו אכן סובלים מחילון ומהתבוללות מהסיבה הזאת – והפכו אותה לרלוונטית. אצל הקתולים עומד כומר זקן, משמיע מסרים מיושנים ומרדים את הציבור במשך שעה וחצי, ואחר כך הנוכחים שומעים תפילה מונוטונית שאיש לא מבין. הכול מנותק מהעולם של ימינו. האוונגליסטים מחקו הכול. על הבמה הם שמים אדם צעיר וכריזמטי, עם מסרים מודרניים של ניו־אייג'. בדרך כלל יהיה לו תואר בפסיכולוגיה, והוא גם ידע לספר בדיחות. הם העיפו את הזמר הנוגה והחליפו אותו בלהקות רוק, הוציאו את הצלבים והפכו את הכנסייה לאולם הופעות עם מסכי ענק, מצלמות רחף וחדר הפקה. שואו לגמרי. יש אצלם פעילות לילדים קטנים במשך כל היום, והמסרים פונים לכל המשפחה – אופטימיות עם חיבור לבסיס רוחני שאנשים זקוקים לו".

ואיך היחס לישראל משתלב בתוך כל זה?

"גם בנושא הזה יש אמירה אופטימית של אהבה ולא של שנאה, מסר שמדבר לאנשים וקל יותר להעביר אותו. הרעיון האוונגליסטי הבסיסי הוא שצריך לשנות את העולם ולהפוך אותו לטוב יותר. הם מביטים סביבם בצורה נכונה ובעיניים פקוחות, ורואים שאהבה מביאה אליהם אנשים. אם יש בעיה בחיבור שלהם לישראל, היא קשורה יותר אלינו, היהודים: אנחנו קצת אוהבים ששונאים אותנו וקצת שונאים שאוהבים אותנו. יש המון כנסים נגד אנטישמיות, יש דיבורים ודיונים אינסוף, אבל אני טוען שככל שנדבר יותר על אנטישמיות, היא רק תתגבר. מדינות מצטרפות לאמנות, מצהירות שהן נגד אנטישמיות, ובכל זאת התקיפות האנטישמיות הולכות ומתרבות. לא ברור שמשהו לא עובד?

"האוונגליסטים הם חלק מהתרופה לאנטישמיות. יש פה משהו שהחמצנו: אנחנו מרגישים בודדים במערכה מול הערבים, כשבפועל יש לנו כל כך הרבה כוח בעולם ואנחנו בכלל לא משתמשים בו. צריך לעשות זאת בזהירות ובשכל, אבל אפשר להשתמש הרבה יותר בעוצמה האוונגליסטית".

"האוונגליסטים מאמינים שהמשיח יבוא בפעם השנייה, ואנחנו מאמינים שזו תהיה הפעם הראשונה? כשהוא יבוא, פשוט נשאל אותו ונראה מי צודק. עד אז יש לנו המון מה לעשות יחד. שאלת האמונה שלהם לא רלוונטית מבחינתי. אנחנו צריכים להילחם יחד ברדיקליות, ולהפוך את העולם לטוב יותר"

איך מתייחסים האוונגליסטים בדרום אמריקה ליהודים שחיים שם?

"בדרום אמריקה ככלל אין הרבה חיכוכים בין יהודים לנוצרים, אבל גם אין הרבה קשר בין הצדדים. יש קהילות יהודיות שמפחדות מקשרים כאלה, ואפשר להבין אותן, אבל לדעתי צריך לשמור על מגע כלשהו. האוונגליסטים עצמם מרגישים את הפער בין אהבתם לעם ישראל ובין היחס החששני שהם מקבלים משכניהם היהודים. פסטור חשוב מאוד שהיה ממארגני התפילה בבית הלבן בינואר 2017, יום אחרי השבעתו של דונלד טראמפ, סיפר לי שכשהזמין אליו בכירים מהקהילה היהודית בעירו, הם אפילו לא התייחסו".

רמזת שגם היהדות זקוקה לשינוי, אבל אצלנו מי שיעשה דבר כזה ייקרא "רפורמי".

"אני לא מזלזל בפחד מרפורמה. 'כוחא דהיתרא' (נטייה לפסיקה מקילה – א"ש) צמח יותר אצל הספרדים, כי שם לא היו רפורמים. אבל הרב שלמה קרליבך למשל הכניס מוטיבים מודרניים לאורתודוקסיה, ועד היום זה גורם לאנשים להתחבר ולהתקרב לדת. כלומר, יש מה לעשות גם בלי להגיע לרפורמה. האוונגליסטים עושים את זה בגדול ובמקצוענות.

"מדברים היום על כך שהאדם בעולם הגלובלי מאבד משמעות. בדור הזה יש חשיבות רבה לצד הדתי, כי הוא זה שיכול לתת משמעות ובסיס לאדם שמחפש משהו מעל היומיום. לכן אני צופה שהאוונגליזם יכבוש עוד ועוד לבבות, וכן – גם היהדות תצטרך לדעת להשתנות, ולא בכיוון הרפורמי. אני פוגש הרבה אנשים שרוצים להתחבר ליהדות אבל לא תמיד יודעים איך, ולא תמיד היהדות יודעת לחבר אותם.

"בקהילה יהודית בפרו שאלו אותי איך מחזירים את הצעירים. אמרתי: הייתי בתפילות אצלכם, ובתור צעיר מקומי לא הייתי מגיע שוב. הם רצו לסקול אותי, אבל המשכתי ואמרתי – התפילה אצלכם משעממת, בית הכנסת חשוך למחצה, למה נראה לכם שהצעירים יגיעו? מעבר לכך אני שואל: באיזו זכות אתם רוצים שהם יגיעו? אני יודע מה תרמנו לעולם בתקופת אברהם אבינו, אבל מה התרומה של היהדות כיום? זו שאלה שאנחנו צריכים לענות עליה.

"הצעתי להם לחזק את הזהות היהודית בעזרת מסרים עכשוויים. זה נשמע כמו סיסמה, אבל אפשר לעשות את זה. צריך להראות לצעירים את הרלוונטיות של היהדות לחיים שלהם. שבת היא מסר רלוונטי, גם שמירת כשרות, שגורמת לנו להתרחק מבשר ולהתקרב לצמחונות. אלה רעיונות שיכולים לדבר אל הציבור".

אל תבכי, קהילת ארגנטינה

הרב גרמון לא מכהן כיום בתפקיד רשמי באחת ממדינות אמריקה הלטינית, אבל הוא ממשיך לעמוד בקשר הדוק עם הקהילות שם, ומקיים הרצאות כראש משלחת בתוכנית "עמיאל" של משרד התפוצות. אני שואל אותו אם הוא חש מעט מרירות על היחס של מדינת ישראל לקהילות הללו, יחס שאינו קיים כמעט. הרי כשאומרים אצלנו "תפוצות" מדברים בעיקר על ארה"ב, לכל היותר על צרפת.

"ברור שזה המצב, ואמרו לי את זה במפורש. כשהצגתי תוכנית לפיתוח הקשר עם קהילות דרום אמריקה בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בכנסת, אחד השרים אמר לי – 'ממשלה חושבת בגדול, אתה בא עם דברים קטנים. קח ארגון שכבר עובד בשטח ותוציא ממנו ענף לדרום אמריקה'. תקציבים ממשלתיים רבים מושקעים במלחמה באנטישמיות, אבל גם במקרה הזה אני יכול להוכיח שאם נעבוד עם הקהילות הקטנות בכל מקום, ונתמקד יחד בדברים הטובים, נמגר את האנטישמיות באופן יעיל בהרבה.

"מעבר לכך, הקהילות הללו הוכיחו באופן היסטורי את חשיבותן למדינת ישראל. אם תוריד מ־33 המדינות שהצביעו בעד הקמת המדינה היהודית את הלטיניות, ההחלטה הזו לא הייתה עוברת. מאיפה באה הפילושמיות שלהן? מהקהילות היהודיות הקטנות, שעבדו במשך עשורים רבים בשיתוף פעולה עם הנוצרים, ועשו טוב".

איך יוצרים קרבה בין היהודים בישראל לקהילות שם?

"צריך לחזק את הקשרים. יש תוכניות קטנות ומצומצמות – מעצם המשאבים שהושקעו בהן – וצריך לפתח אותן, ליזום ביקורים הדדיים, לייסד כנסים משותפים ובעיקר לפקוח את העיניים ולפתוח את הלב לקהילות הקטנות, שירגישו שאנחנו רוצים שהן יהיו חלק מאיתנו. זה כבר יעשה את רוב העבודה. הייתי בקהילות קטנטנות בארגנטינה, פגשתי שם יהודים שבקושי יודעים משהו על הלכה, אבל כשהם שמעו שמדינת ישראל שלחה אותנו ושיש לה רצון להגיע אליהם, עלו להם דמעות בעיניים".

על אילו סדרי גודל אנחנו מדברים? כמה יהודים חיים במדינות אמריקה הלטינית?

"הקהילה הגדולה ביותר היא יהדות ארגנטינה, כ־160 אלף איש. בברזיל יש כ־80 אלף, במקסיקו כ־50 אלף, והקהילה שם חזקה במיוחד. בפנמה חיים כ־20 אלף יהודים, באורוגוואי כ־16 אלף – קהילה ציונית מאוד, שמתמודדת עם קשיים כלכליים גדולים. גם בצ'ילה יש כ־16 אלף יהודים, רובם בסנטיאגו הבירה. בוונצואלה חיים כ־4,000 יהודים. רבים עזבו את המדינה בשנים האחרונות עקב המשבר הכלכלי החמור, אבל עכשיו מתחילים לחזור אליה. פרו, קולומביה וקוסטה־ריקה – כ־3,500 יהודים בכל אחת. לאחר מכן המספרים נעשים קטנים: בפרגוואי כ־800 איש, בגואטמלה אלף, באקוודור אותו המספר בערך, ובהונדורס ובסן־סלבדור חיים כ־200 יהודים בכל אחת".

אפשר למצוא קווי דמיון בינך ובין הרב יונתן זקס, רבם של יהודי בריטניה שנפטר לפני כשנתיים. גם הוא קידם דיאלוג בין־דתי, הדגיש את המסרים החיוביים ביהדות, ופעל לחיזוק הקשרים בין היהודים בישראל לאחיהם בתפוצות. אתה רואה את עצמך נכנס לנעליו?

"מבחינתי הרב זקס הוא מקור השראה. פגשתי אותו פעם אחת, בוועידת איפא"ק בארצות הברית, ודיברנו על המסרים של היהדות בזמננו ומהי הדרך הנכונה להעביר אותם הלאה. אמרתי לו שאני רוצה לקחת את מה שהוא עשה באנגליה ובמדינות אירופה כמודל למקומות אחרים, ולהשתמש בדמותו ובמסרים שלו כדי להעמיק את החיבורים ועשיית הטוב. הרב זקס התלהב ממה שעשינו בגואטמלה, והסכים לרעיון שלי. קבענו פגישה בלונדון, אבל כשהגעתי לשם היה לי משהו שחשבתי שהוא חשוב יותר, ולבושתי דחיתי את הפגישה עם הרב זקס. קבענו שוב, ואז הוא כבר חלה ונפטר. זו ההחמצה הגדולה שלי, והיא יושבת עליי מאז. אני עושה עכשיו את התיקון בניסיון לדמות לו.

"מבחינתי הספר הוא עוד דרך להראות שהעולם הרבה יותר טוב מכפי שנדמה. אנחנו רחוקים מאוד מהחזון הדיסטופי של 'בעל זבוב'. לא מעניין אותי להתווכח על דת. אני רוצה לפעול למען מטרה משותפת של האנושות, מעל הדת ומעבר לה – להפוך את העולם לטוב עוד יותר. זה בידינו".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il