הם התחתנו במקום היחיד בסביבה שפעל בו גנרטור אזרחי: בית החרושת למלח

רק דבר אחד הטריד את רפי כשדיברו איתו על ארץ ישראל: יהיה שם ים או לא יהיה שם ים? אמרו לו שיהיה ים. פשוט ככה, לפתוח את דלת הבית ולצפות בגלים. אבל כשרפי פתח את דלת הצריף שמשפחתו הובלה אליו באישון לילה, הוא ראה רק חול וחול. ולא כזה שפוגשים בחוף.

• השיח הרעיל והשנוא של כל המחנות בישראל הביא אותנו לנקודה הרעה הזו
• בן גביר עלה להר הבית, וחשף את הבלוף של יחיא סנוואר
• חוק האפליה נופח הרבה מעבר למטרתו, והתיקון שלו מוצדק מאין כמותו

הוא נולד לסיטי וליוסף ביטון, תושבי עיר הנמל המרוקנית אסואירה (או מוגדור, בצרפתית) השוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי. את אביו הוא לא זכה להכיר; יוסף נפטר בצעירותו, ולימים נדרש הבן רפי לקחת אחריות על אמו. "אחי הגדול היה חייט ברבאט הבירה, אח שני היה חשמלאי במקום אחר. אני לא עבדתי. היינו בבית אני ושתי אחיות – אחת מהן נפטרה עוד במרוקו. הייתי הולך לשחות בים עם חברים, כולם יחד, ערבים, יהודים ונוצרים. שחינו קילומטרים ביום, ודגנו בערב".

איך דגו? בעזרת "קרש שנעקר מעץ, חוט וסיכת ביטחון". לימודים? עם הסיפור הזה הוא הפסיק בגיל 13. הים היה כל עולמו. "ואז ערב אחד אני חוזר הביתה, מוצא שם שלושה חבר'ה, שני בחורים ובחורה, מדברים איתנו בצרפתית וערבית־מרוקאית. מי אתם? 'אנחנו מהציונות'. לא מבין: מה זה ציונות? אומרים לי: 'מהסוכנות'. גם זה לא מבין. אמרו שבאו לשכנע אותנו לבוא לישראל. גם זה לא ידעתי. האחים ידעו, אבל אמא ואני לא. אמרתי, רגע אחד, לאן תיקחו אותנו? יש ים, איפה שלוקחים אותנו? איפה אשחה ואיפה אדוג? אמרו לי: 'איפה שמורידים אותך, איפה שאתה ישן, אתה קם – מולך ים'. צחקו לי בפנים. עבדו עלינו, חבל על הזמן".

בקיץ 56' אמרו להם להתכונן: יבואו לקחת אותם בשתיים בלילה. בשקט־בשקט הגניבו אותם לאונייה. "היה אסור לצאת מהמדינה, חששו שהערבים יתקפו אותנו. במרוקו דווקא היינו ביחד ערבים ויהודים, היה הרבה מסחר משותף". כעבור שבוע הם הגיעו למעין מחנה עולים במרסיי שבצרפת, ונשארו שם כחודשיים. "היו שם רק מרוקאים וקצת תוניסאים. עוד פעם מחכים לאונייה, ושוב בשתיים בלילה עולים עליה ומפליגים. אנחנו מסתתרים בתחתית, ולמעלה הרבה ארגזים מלאים אבנים וסמרטוטים, שיחשבו שזו אוניית מסחר. שישה ימים ככה, זה היה נורא. ילד עושה את הצרכים שלו שם, וכל מיני בלגנים".

כשהגיעו לנמל חיפה, הם נרגעו לגלות שאכן בתי העיר נושקים לים. "קיבלו אותנו עם דגלים, כיבדו אותנו. אמרנו – איזה יופי, כל הכבוד. החבר'ה לא שיקרו, יש ים. יפה". במהלך ההמתנה חילקו לעולים מספרים, וסיטי ביטון קיבלה לידיה את הספרה אחת. "אמא החזיקה את המספר ככה קרוב לחזה. שאלתי למה, והיא הסבירה שהמספר הזה כנראה אומר שנלך לקומה הראשונה בבניין ממול, והיא חוששת שייקחו אותו ממנה. אמרתי לה: 'הגענו לישראל, אין מה לדאוג!'. לא חשבנו שנעלה על הכביש".

שלוש שעות אחר כך התברר שהמספר מפנה את סיטי וארבעת ילדיה למשאית מספר אחת, שהמתינה להם בסמוך. "היו שבע משאיות, שש־שבע משפחות בכל אחת. יצאנו לדרך בשמונה בבוקר. יושבים על ספסלים במשאית, וברזנט מכסה. מה אני אגיד לכם. נוסעים ונוסעים, ב־11 עשו לנו הפסקה באיזו חורשה. תה, קפה. לא יודעים לאן הולכים. התרחקנו הרבה מהים, חשבנו שטעו בדרך. שאלתי את האחראי איפה אנחנו, אבל אף אחד לא ידע לדבר איתנו. ידעו רק עברית".

אחרי שכל המשאיות הגיעו לחורשה, הנסיעה נמשכה. "פתאום אנחנו רואים שבכל פעם אחת המשאיות שמאחורינו מתפצלת מהשיירה – אחר כך הבנו שהן נסעו לאופקים, לקריית־מלאכי, לשדרות. נשארנו לבד, נוסעים בכביש הנפט בחושך מוחלט. המלווה לא מדבר צרפתית ולא ערבית. בעשר בלילה הגענו לכאן. אנחנו פותחים את הברזנט של המשאית, שומעים צעקה 'אל תרדו!', אבל לא רואים מי צועק. ממילא פחדנו לצאת מהמשאית בחושך. לאן בכלל נרד, לאן נלך? חשבנו שיחזירו אותנו, אבל הנהג נעלם, המלווה נעלם. נשארנו לבד, לא ידענו מה לעשות. כמה היו פה אז? שש משפחות רומנים, 12 משפחות מרוקאיות, ובסיס צבאי של הדרוזים ששמרו על האוטובוס לאילת. זהו. את הרומנים הביאו ביום, כי בן־גוריון הבטיח להם מראש כל מיני הבטחות. אותנו הביאו ככה, בלילה".

במהלך ההמתנה חילקו לעולים מספרים, וסיטי ביטון קיבלה לידיה את הספרה אחת. "אמא החזיקה את המספר קרוב לחזה. היא הסבירה שהמספר הזה כנראה אומר שנלך לקומה הראשונה בבניין, והיא חוששת שייקחו אותו ממנה". התברר שהמספר מפנה אותם למשאית מספר אחת

אחד מתושבי המקום, אליהו קריספיל ז"ל, ניגש אליהם, חילק מזרנים וציוד נוסף, והוביל אותם לצריפים. "חושך, כל אחד לוקח מה שהוא מוצא ונשכב עליו. אבל לא ישנו כל הלילה. בבוקר פתחתי את הדלת, ונשארתי עם היד על הידית. הלם. אחי שאל מה קרה, אמרתי לו לראות בעצמו. גם הוא השתתק. מִדבר זה לא מילה. כלב לא עובר. יש הרים ויש גבעות ויש שמש, ואיפה ים איפה?"

הים לא היה הדבר היחיד שחסר למתיישבים החדשים, נטולי העברית וההיכרות עם האזור. "לא חשמל ולא אוטובוס. מים בברזים לא היו. כל המשפחה ישנה ביחד בצריף אחד בלי חדרים, והשירותים בחוץ. רק בבסיס של הדרוזים היה גנרטור. סבל. כולם קיבלו שבץ לב".

בתחילה הם עוד השלו את עצמם שזו בסך הכול תחנה בדרך. שהנהג התעייף, עצר כאן לנוח, ותכף ממשיכים. אבל אף נהג לא בא לקחת אותם. "שאלנו איפה אפשר לקנות משהו לאכול, אמרו לנו שיש צרכנייה, משביר לצרכן. זה היה המקום היחיד שאפשר לקנות בו משהו. פתחנו יד עם מטבעות, המוכר לקח כמה שרצה ונתן לנו חבילה – אשל, גבינה, מרגרינה. ישבנו בצריפים ואחרי שבועיים העלו אותנו לשיכוני אבן, גם הם בלי חשמל".

העולים ממרוקו החליטו להציל את הבאים בתור מגורל דומה. בכל פעם שהגיעה משאית נוספת, הם יצאו להפגין מולה בניסיון לשכנע את העולים החדשים לא לרדת מההסעה. "לא רצינו שיקרה להם מה שקרה לנו. הגיעו עולים מפרס וירדו בכוח, חשבו שכל כך טוב לנו שאנחנו לא רוצים אותם. בבוקר אמרו לנו שצדקנו". כשהגיעו התוניסאים, הצטרפו הפרסים למפגינים. גם הפעם זה לא עזר. "אינעל דין בבור אל־ג'בהום", הגרסה ההפוכה.

איך הסתדרו במקום אחד עולים מרומניה, ממרוקו, מפרס ומתוניסיה? לא הסתדרו. "אף אחד לא מבין את השפה של האחר. זה אומר משהו, וההוא חושב שקיללו אותו. התחלנו לריב, היו מכות, בלי שמישהו יבין למה". דיירי מגדל בבל המודרני היו מתקשרים למשטרה בטלפון שמופעל בידית מתגלגלת. והשוטרים? "היו מגיעים אחרי יומיים־שלושה, שותים קפה והולכים. אם היינו תופסים באותה תקופה את החבר'ה האלה של הסוכנות שהגיעו למרוקו, היינו קוברים אותם שני מטר באדמה, לא מרחמים עליהם. עבדו עלינו בגדול. אבל אם הייתי מוצא אותם היום, הייתי אומר להם סליחה ותודה, ומחבק ומנשק אותם על שהביאו אותי לירוחם".

המהפך הגיע אחרי גיוסו של רפי לצה"ל. "עד אז לא ידעתי עברית ולא היה לי מקצוע ולא כלום. התגייסתי ושירתּי שנתיים וחצי בשריון, בחטיבה 7. כל השריונרים בוכים על האבק, ואני צוחק, כי אני כבר רגיל לאבק ולשמש. אחרי השחרור חזרתי לירוחם, ולאט־לאט התחלתי לעבוד בכל מיני עבודות דחק, כמו שקראו לזה".

ואז פנו אליו מהמועצה והציעו לו לצאת לקורס מצילים בבריכת גורדון בתל־אביב, "כולל אוכל ולינה, הכול על חשבון מועצת כפר־ירוחם, שנקרא גם תל־ירוחם, והיום ירוחם – הכי פשוט". הוא חזר לעיירה כמציל, ובהמשך הפך למנהל הבריכה. "24 שנים עבדתי בזה. בחורף הייתי מנהל את עובדי הניקיון והאחזקה במועצה, בקיץ הייתי בבריכה. לימדתי שחייה למאות ילדים ומבוגרים. כולם הבטיחו לשלם, ואף אחד לא נתן לי אגורה. אבל מה, נהניתי מזה".

מהמועצה פנו אל רפי והציעו לו לצאת לקורס מצילים בבריכת גורדון בתל־אביב, "כולל אוכל ולינה, הכול על חשבון המועצה". הוא חזר לעיירה כמציל, ובהמשך הפך למנהל הבריכה. "24 שנים לימדתי שחייה מאות ילדים ומבוגרים. כולם הבטיחו לשלם, ואף אחד לא נתן אגורה. אבל מה, נהניתי מזה

רפי התאהב בירוחם, וירוחם התאהבה בו. הוא הפך לאחד מדובריה הבולטים, וכיום הוא מקבל קבוצות נוער ומספר על ימיה הראשונים של העיירה במרירות שהולכת ומתמתקת. "בעיר, מי היה שם לב אליי? פה המועצה קראה לי ושלחה אותי ללמוד. יש בירוחם אנשים טובים מאוד, עוזרים לאחרים. אני למשל עוזר לזקנים. גם אין כאן פשעים מי יודע מה. רק מדי פעם, של אלה שלא עובדים. אבל מה, ראש המועצה עכשיו היא בחורה. אמרתי לה בפנים: בירוחם צריך גבר שילך לסוכנות וידפוק שם על השולחן, שידפוק על השולחן של הממשלה. תסתכלו על המרכז פה, שנים לא החליפו אותו".

גם בממדיה הנוכחיים, ירוחם משמרת את האינטימיות המקומית שרפי זוכר היטב משנות נעוריו. "הייתי יורד לבאר־שבע עם חברים ולא מסתדר שם, יותר מדי אנשים. מבאר־שבע לירוחם היה רק אוטובוס אחד ביום. אם הוא בורח לנו, אין עוד אוטובוס, נשארים לישון בתחנה המרכזית בבאר־שבע. השומר של אגד היה מרחם עלינו, נותן לנו להיכנס לחדרון. קמים בבוקר לעצור טרמפים, עד שמגיעה המשאית למשביר לצרכן של ירוחם, עם ירקות ולחם. הנהג היה מרחם עלינו ומעלה אותנו. רק מה, אנחנו רעבים, לא אכלנו כלום. אז מרימים את הברזנט, אוכלים. מה לעשות, היינו רעבים. הייתי חוזר הביתה רק שלושה ימים אחרי שיצאתי, ואמא לא שואלת כלום".

משחקי כדורגל בשכונה היו לא פחות חשובים מהבילוי בעיר או בבריכה, והם גם הביאו לו את ויויאן. "שיחקנו במגרש, ושתי ילדות מהבית ליד באו לראות. ביקשתי מאחת מהן שתביא לנו בקבוק מים. אם הייתי יודע שאתחתן איתה בגלל הבקבוק הזה, הייתי נחנק מהמים", הוא צוחק.

ויויאן ואחותה נשלחו ארצה ב־1961, "כי במרוקו הערבים התחילו לקחת בנות יהודיות". הן הגיעו בעליית הנוער. ויויאן בת ה־12 נשלחה לפנימיית ימין אורד בחיפה. ההורים עלו ארצה ב־67' ושוכנו בירוחם. באחד הביקורים אצלם ירדו האחיות לצפות במשחק כדורגל בשכונה, ואחת מהן כאמור יצאה מהאירוע עם חתן. "כל מי שהתחיל איתי, היו אומרים לו: 'מה, אתה תתחתן עם ילדה של פנימייה?'. אבל בשביל רפי הייתי מאה אחוז", היא מספרת.

הם התחתנו במקום היחיד בסביבה שפעל בו גנרטור אזרחי: בית החרושת למלח. "העברנו חוט עם נורות, קישטנו את המקום. אנשים שמעו שיש חתונה, אז באו. כל ירוחם הייתה שם, 600־700 איש". אלא שהגנרטור לא עמד בדרישות, ונוצר קצר חשמלי. "איזה בלגן! זה צועק איפה הבת שלי, וזה איפה הבן שלי. כועסים וצוחקים. עד שהתחברנו מחדש לחשמל".

הם קיבלו דירת עמידר בבניין קומות, "וזה לא מצא חן בעיניי", אומר רפי. "היה בית קרקע פנוי, אז נכנסתי בלי אישור של אף אחד. גרנו שם כמה שנים, עד שאחי ז"ל עבר מפה לנתניה ומכר לי את הבית הזה", הוא מחווה על הבית המרווח והנעים שאנחנו יושבים בו.

הם התחתנו במקום היחיד בסביבה שפעל בו גנרטור אזרחי: בית החרושת למלח. "העברנו חוט עם נורות, קישטנו את המקום. אנשים שמעו שיש חתונה, אז באו. כל ירוחם הייתה שם, 600־700 איש". אלא שהגנרטור לא עמד בדרישות, ונוצר קצר חשמלי. "איזה בלגן! זה צועק איפה הבת שלי, וזה איפה הבן שלי. כועסים וצוחקים

שבעה ילדים נולדו לוויויאן ולרפי. שלוש בנות גרות בירוחם, שתי בנות בהוד־השרון, והבן היחיד הרחיק לנהריה ("אבל כשהוא שומע שמי מאיתנו לא מרגיש טוב, הוא מתייצב מיד. לא ייאמן"). בת נוספת, אורלי, נהרגה בתאונת דרכים כשהייתה בת 16. דמותה הצעירה והיפה חרוטה על תליון זהב, שענוד תדיר על צווארה של אמה. נכדות רבות במשפחה נקראות על שמה, בוורסיות שונות של המילה אור.

ויויאן שימשה כעוזרת גננת, ואז עבדה במועדונית. אגב, אשת המציל המדופלם לא יודעת לשחות, ולא מוכנה בשום אופן להיכנס למים. הניסיונות החוזרים והנשנים של רפי עלו לו בפדיחה איומה, לדבריו. "היינו אצל הבנות בהוד־השרון, והלכנו לים. אני מחזיק אותה ביד, מנסה לשכנע אותה לבוא לשחות, והיא צורחת, צורחת! 'עזוב אותי, עזוב אותי!'. אנשים חשבו שאני לוקח אותה בכוח. עוצרים אותי: 'עזוב אותה! מה אתה עושה לה?!'. ואני מנסה להסביר שזו אשתי, ושאני מציל. עד היום היא פוחדת לשחות