הבית // בית כפרי שבנו ב־1991 בחלקת המשק של המשפחה זה שלושה דורות. "כאן גידלנו את שלושת ילדינו: יעל בת 38, גלעד בן 36 ומתן בן 33".
הבוקר // אבי קם מוקדם – ארבע וחצי, חמש. "אני עובר על המיילים ומוודא שהחנות בגבעת עדה מסודרת ושהכול עומד במקום. כי צריך לסדר את הפועלים ולהכין את היום ואת הסחורה. בשנה האחרונה הלו"ז שלי קצת השתנה. יש מי שעוזר לי במשק, ואני רוב הזמן נמצא בחנות".
- אחרי הביקורת, בסביבת שר החוץ מבהירים: השיחה עם לברוב – בידיעת האמריקנים
- כרגיל: בן גביר עולה, הפלסטינים מאיימים, אבל ההר נשאר שקט
- השיח הרעיל והשנוא של כל המחנות בישראל הביא אותנו לנקודה הרעה הזו
אוכל // בבוקר הוא שותה קפה שחור ואוכל שני תמרים ואגוזי מלך. "הדיאטנית שלי אמרה לי להיגמל מגרנולה כי זה מלא סוכר. אני שומע לה ומקפיד".
פרנסה // דבי עוסקת באמנות ומנגנת בגיטרה ובפסנתר. אבי מנהל את משק פיין הוותיק, שמתמחה בגידול פירות כבר מאה שנה.
מורשת // אבי נולד במרץ 1954 בגבעת־עדה, השני משלושה ילדים, במשפחה חקלאית שורשית – דור חמישי לחקלאות בארץ. "אמא שלי, זיוה, הייתה ניצולת שואה. היא נישאה לאבא שלי, אהרן, ב־1948. ביחד הם המשיכו את המשק של סבי, אפרים פיין, ממייסדי גבעת־עדה. הוריי עיבדו בהתחלה ירקות לגידול עצמי, והמשק גדל. הם גידלו ענבים ליקב של הברון מרוטשילד, והיה לנו גם לול תרנגולות".
חינוך וצבא // מגיל 12 אבי למד בבית הספר החקלאי בפרדס־חנה. "בגיל 16 אמרו שאני לא מתאים לבית ספר רגיל, והמליצו לאמא שלי שתשלח אותי לבית הספר הריאלי בחיפה או לבית ספר להנדסאים. שם למדתי בסופו של דבר. רציתי להתגייס לקרבי ולא נתנו לי, כי הייתי בוגר בית ספר טכני. אז שירתתי כמכונאי טנקים. ירדתי לסיני בדיוק כשנגמרה מלחמת יום כיפור. הגעתי לגדוד שהמג"ד שלו היה אהוד ברק, והוא שלח אותי לקורס קצינים כקצין חימוש".
משיקגו // דבי נולדה בשיקגו ב־1954 להוריה צ'אק וגלוריה מרקמן. יש לה אחות בכורה, ברברה, ואח צעיר, יוסף. היא למדה תואר ראשון בהתפתחות הילד ויחסים במשפחה, ותואר שני בחינוך מיוחד בתחום הנכויות הקשות.
במקביל ללימודיה הייתה רכזת של תנועת הנוער היהודי בשני בתי כנסת בשיקגו, ולימדה היסטוריה יהודית ועברית בכיתות א' בבית הכנסת.
לשיקגו // אבי למד בטכניון, וכשסיים את הלימודים לתואר מהנדס מכונות חקלאיות הוא נשאר בארץ שנה ועבד במשק המשפחתי. "היה בי רצון עז לעבוד בתחום שלמדתי, אז עזבתי לארצות הברית. התגוררתי כשנה בשיקגו, ועבדתי בחברה טובה מאוד. התמקצעתי בתחום, וטיילתי לא מעט. ב־1981 גם נסעתי לדרום אמריקה יחד עם חבר למשך שלושה חודשים, כשאף אחד בארץ עוד לא ידע מה זה דרום אמריקה".
טיול // "זה היה טיול מטורף, שכלל את איי גלאפגוס וטיסה במטוס של צבא אקוודור בגלל קשרים אישיים. גלפאגוס הייתה מרתקת, והיה מעניין לראות איפה דרווין חקר את האבולוציה. אחר כך חזרנו לקיטו והגענו ללימה. בכל הטיול הזה צילמתי 350 שקופיות… לא היה אז אייפון. כשנולדו הילדים הייתי מביא את השקופיות להרצאות בבית הספר שלהם. עד היום אני שומר עליהן".
ההיכרות // הם ראו זה את זה בבית הכנסת בשיקגו ביום כיפור. דבי: "חשבתי שהוא נשוי למישהי שאני מכירה. בשמחת תורה ראיתי אותו שוב בפעילות בבית הכנסת, והבנתי שהוא רווק. ניגשתי אליו כי הוא נראה לי נחמד, והתחלנו לדבר. ביקשתי ממנו עזרה בהסעת הילדים לפעילות באולינג". לאבי יש גרסה אחרת: "ביקשתי מדוד שלי שגר בקהילה להכיר בינינו. הוא לא הסכים. שאלתי אותו מה הבעיה איתה, אז הוא אמר לי שאיתה אין שום בעיה – איתי יש. הוא טען שאני לא רציני ושאני אעשה לו פדיחות. שכנעתי אותו ובסוף יצאנו. המנטליות הייתה שונה, אמריקנית עם מושבניק, אבל אני מסתדר בכל מקום. אנחנו ממש משלימים זה את זה".
יחד // הם התחתנו ב־1982 בישראל, וחזרו לארה"ב לחמש שנים. דבי השלימה את לימודי התואר השני שלה בחינוך מיוחד, ויעל וגלעד נולדו שם. ב־1987 הם החליטו לעלות לארץ: אבי חזר לעבוד במשק החקלאי עם אביו, ודבי לימדה אנגלית במערכת החינוך ובחוגים. בשנת 2005, אחרי שחלתה בסרטן, הפסיקה דבי לעבוד, וגם אחרי שהחלימה עברה לעסוק בעיקר בציור ובנגינה.
משק פיין // בשנים הראשונות שאבי הצטרף לעסק המשפחתי הייתה תנופת עשייה ופיתוח. "בנינו חממות על מטעי שסק ונקטרינה קיימים, ונטענו אפרסקים, נקטרינות, משמש, תפוחים, רימונים וענבי יין. ממשק של 60 דונם גדלנו ל־220 דונם". יום העבודה היה ארוך, מלפנות בוקר ועד השעות המאוחרות של הלילה, "כשסיימנו למיין ולארוז את הפירות ולשלוח אותם לשווקים".
שינוי // בשנים 2012 ו־2013 נפטרו הוריו והוא נשאר להמשיך את העסק. "במשך השנים הפדיון נשאר זהה, אבל עלויות הייצור והתפעול עלו. הרווח נשחק דרסטית. המשבר בחקלאות הגיע לשיאו בשנת 2016 ואז החלטנו יחד עם הילדים למכור את התוצרת באופן ישיר ללקוחות, ללא תיווך. הוצאנו שני משטחי פרי לשער המשק, פרסמנו ברשתות החברתיות והתחלנו למכור את התוצרת בסופי שבוע, וכשהביקוש גבר גם באמצע השבוע – עד שהקמנו את החנות שלנו במתחם חוצות שפיים".
שיווק ישיר // "המנטרה שלנו היא למכור במחירים הוגנים לצרכן ולחקלאי כאחד, במטרה לחזק את החקלאות הישראלית. ביטחון מזון הוא ערך עליון, ובלי ייצור מקומי נהיה תלויים בתוצרת חוץ נחותה באיכותה ופחות טרייה. היחס שאנחנו רוצים לקבל מהרשתות וחברות השיווק הוא היחס שאנחנו נותנים ללקוחותינו ושותפינו. מה שאנחנו מגדלים – אנחנו מוכרים ללקוח במחיר נמוך מהמחיר הסיטונאי; תוצרת שחקלאים אחרים מגדלים ונמכרת אצלנו – החקלאי יקבל את המחיר שמתאים לו ואנחנו נמכור במחיר סיטונאי. כך כולם מרוויחים, ואף אחד אינו מקופח.
"כבר בתחילת הדרך החלטנו לדאוג לכך שמוצרי פרימיום שנמכרים במחירים גבוהים יונגשו אצלנו ללקוח ויימכרו במחירים עממיים והוגנים. תותים, אננסים, אוכמניות, אפרסקים, נקטרינות ועוד נמכרים אצלנו במחירים נמוכים ב־20 עד 40 אחוזים ממחירי השוק, ואנחנו דואגים להציע מגוון איכויות ללקוח כדי שיוכל לבחור ולא להיות תלוי באופציה אחת. המטרה היא לתת במה לחקלאות הישראלית על שלל סוגיה, והמוצרים שלנו מגיעים ממשפחות חקלאיות פרטיות, ממושב פארן בערבה ועד מטולה בצפון. כולם חקלאים וכולם חברים. אין פרגון כזה".
