הספר הזה הוא סוג של צלקת", אומר סא"ל במיל' אורן לשם. הוא אוחז בספרו שיצא לפני שבועות אחדים כמו אב טרי שמחזיק בידיו את בנו התינוק. הספר, "עשן של אי ודאות", מתאר את מאחורי הקלעים של המאבק באחד האסונות הקשים בתולדות מדינת ישראל – השרפה בכרמל, שהפכה את ההר הירוק תמיד לשחור ומפויח, וגבתה את חייהם של 44 בני אדם. לשם שירת אז בבסיס חיל האוויר ברמת־דוד כסגן מפקד "טייסת התעופה", המערך האחראי על ניהול הפעילות המבצעית בבסיס. בלי הכנה, וכשאיש מהמפקדים לא יודע איך להוביל אירוע בסדר גודל כזה, הפך המקום לחמ"ל שמנהל ומנווט את מטוסי הכיבוי המגיעים מרחבי העולם כדי לסייע בהשתלטות על האש.
לשם מספר כי לפני כמה ימים התקשר אליו מנכ"ל רשת צומת ספרים, אבי שומר. "הוא הציג את עצמו ואמר: 'תראה, אני לא מתקשר לכל אחד שכותב ספר, אבל אתה עשית לי כאב ראש'. מתברר שחבר משותף לשנינו הביא לו את הספר, כמו כותרים רבים אחרים שמגיעים לשולחנו. 'בהתחלה לא נגעתי בו', שומר אמר לי. 'בשביל מה אני צריך לקרוא ספר על אסונות. אבל אחרי שבועיים שהוא ישב פה על השולחן, לקחתי אותו ליד ואמרתי לעצמי שהעטיפה מעניינת. קראתי מה שכתוב על הכריכה האחורית, גם היה מעניין. חיפשתי את ההוצאה לאור וראיתי שאין, זו הוצאה עצמית – וזה היה הכי מעניין. קראתי ואני אומר לך: זה ספר מרתק, הוא כתוב טוב, ובכל זאת הוא עושה לי כאב ראש. כי מי שיביט בכריכה יראה ספר על אסון, ואנשים לא אוהבים לקרוא על אסונות. אבל זה לא סיפור על אסון הכרמל, אלא ספר חשוב על התנהלות, על ניהול, על משבר, על מדינה. לכן צריך פה עבודת שיווק טובה'. הוא גם נתן לי כמה טיפים לשיווק".
אתה מסכים עם מה שהוא אמר, שיש קושי לשווק לקורא הישראלי "ספר אסונות"?
"זה מתכתב מצוין עם התהליך שאני עובר. גיליתי בכתיבה של הספר שלאנשים רבים השרפה הזאת חקוקה היטב בזיכרון. כל מי שדיברתי איתו ידע בדיוק איפה הוא היה כשקרה האסון. זה כמו רצח רבין, אבל פה מדובר בחמישה ימים רצופים, ולאף אחד לא היה מושג מתי זה ייגמר. ובכל זאת, לישראלים לא נעים להתעסק באסונות, זה כמו לחטט בפצע".
"לאנשים רבים השרפה הזאת חקוקה היטב בזיכרון. כל מי שדיברתי איתו זכר בדיוק איפה הוא היה כשזה קרה. זה כמו רצח רבין, אבל פה מדובר בחמישה ימים רצופים, ולאף אחד לא היה מושג מתי זה ייגמר"
"עשן של אי ודאות" הוא ספר ביכורים, ולפי תוכניותיו של לשם, זה לא יהיה ספרו האחרון. בארבע השנים האחרונות, מאז שהשתחרר משירותו הצבאי, הוא מרצה על ניהול ומייעץ לארגונים גדולים, ולצד זה גם כותב. במגירה שלו ממתינים כעת עוד סיפור אישי אחד ורומאן אחד.
כמו את מלאכת הכתיבה, העריכה וההוצאה לאור, גם את השיווק ויחסי הציבור לספר הוא עושה בעצמו. ראש הממשלה לשעבר יאיר לפיד קיבל ממנו עותק, ושלח לו מכתב ברכה אישי עם שבחים. לשם ניסה בכוחות עצמו להגיע גם לבמות נוספות – ריאיון עם ליאת רגב בכאן ב', כתבות ברשת – ועדיין הוא חש שרבים מעדיפים לא לעסוק באירוע הנורא ההוא. "פניתי לכמה מגישים בכירים בטלוויזיה, עיתונאים בתוכניות הכי נצפות. הסיפור עניין אותם, אבל לא מספיק. הם דיברו איתי באריכות, היה להם מה לשאול, אבל בסוף אמרו לי: 'עזוב, זה היה לפני 12 שנה, לא אירוע שיש מה לדבר עליו עכשיו, זו לא מלחמה שמציינים בכל שנה מחדש'. בעיניי אלו אמירות לא טובות, שמגמדות את מה שקרה. הייתה פה התנהלות כושלת, שחשפה שרשרת של התנהלויות כושלות לאורך שנים. אבל בישראליות שמשודרת בטלוויזיה מעדיפים לראיין סלב, לשמוע דוגמנית מדברת על הגירושין השלישיים שלה".
תנאי מלחמה
"בזמן הטלת המים של המטוס היווני, דרור מבקש מהבקר להרחיק את המסוקים מאזור העבודה. הוא מסביר לו בסבלנות בקשר המקוטע מדוע יש להפריד את כלי הטיס באוויר… חוסר התיאום… מסכן את כל מי שטס בתא השטח, והם כבר חוו חליפות קרובות ומסוכנות".
(מתוך "עשן של אי ודאות")
הדרמה ברמת־דוד, כפי שהיא מתוארת בספר, מרתקת ומטרידה לא פחות ממה שהתחולל בהר הכרמל עצמו. לפי לשם, אין באמת הבדל בין התמודדות עם שרפת ענק ובין תפקוד במלחמה של ממש. "באותה תקופה הייתי סגן מפקד טייסת תעופה, תפקיד שהמשמעות שלו היא אחריות על התשתיות בבסיס – תחנת הכיבוי, תקינות של מסלולי התעופה", הוא מספר. "מקום העבודה שלי היה מוצב השליטה של רמת־דוד, משם מפקחים על כל מה שקורה מסביב".
ב־2 בדצמבר 2010, בשעות הראשונות להתפרצות האש, הוא עוד היה בחופשה. "זה היה יום חמישי בשבוע, היום הראשון של חנוכה. רוב האנשים בבסיס יצאו הביתה לסוף השבוע. נשארו רק כמה כוננים, צוות מצומצם. אני שמעתי על השרפה כשחזרתי עם הבת שלי משיעור רכיבה על סוסים בקיבוץ יפעת. מפקד טייסת התעופה התקשר אליי אחרי זמן קצר ושאל אם אני יודע מה קורה בכרמל. אמרתי לו ששמעתי ברדיו. הוא אמר שיש שם צורך בתגבור של כוח הכיבוי, ולכן הוא יוצא עם צוות הכבאות של הבסיס והכבאיות שיש אצלנו כדי לנסות לעזור".
הכבאיות של חיל האוויר, מסביר לשם, אינן דומות למקבילותיהן האזרחיות, שפועלות בשירות לוחמי האש. הן רחבות יותר ומותאמות לכיבוי מטוס בוער על מסלול טיסה נקי, לא למאבק ביער העולה בלהבות. "אבל היה חוסר בכבאיות, אז הוא ניסה לעזור במה שיש. כמובן, אם מפקד הטייסת לא נמצא, אני לוקח את הפיקוד. כשהגעתי הביתה הרגשתי בבטן תחושה מוזרה. השארתי את הילדה אצל השכנים, לבשתי סרבל טיסה ונסעתי לבסיס. היו שם רק שתי חיילות שנשארו בכוננות, ומפקד יחידת השליטה עדכן אותנו שמטוסי כיבוי מחוץ לארץ ינחתו אצלנו".
הבנת שאם יש כוחות שמגיעים מחו"ל כדי לסייע בכיבוי השרפה, זה אומר שהמצב לא ממש בשליטה?
"בעיקר הבנתי שאני לא יודע מה אני אמור לעשות עכשיו", הוא ממקד את הבעיה. "שאלתי את המפקד מאיפה המטוסים יגיעו. הוא ענה שהוא לא יודע. אילו סוגי מטוסים? איך מתדלקים אותם? מה הם צריכים כדי לפעול? התשובה לכל השאלות – לא יודע".
איך מטפלים במצב כזה?
"התחלתי לחשוב: למה זה הכי דומה? למלחמה, אז בואו נעבוד כמו במלחמה. אחרי שעתיים נשרף האוטובוס של צוערי שב"ס שנסעו כדי לפנות את כלא דמון. זה לא היה רק דומה למלחמה, היו גם הרוגים כמו במלחמה. לימים כתב מבקר המדינה בדו"ח שלו: 'השימוש במונח מלחמה לציון המאבק באש המתפשטת משקף נכונה את גודלו ועוצמתו של האויב הזה, הקם עלינו כמו במקרה השרפה הענקית בכרמל (…) מוכנות לשרפה משקפת את מצב המדינה במוכנות למשברים נוספים'.
"יש מגוון של משימות שאילו נפלו עליי פתאום, הייתי יודע מה לעשות. נניח שיש לי משימת תקיפה: אני יודע איך נראה המטוס שאני עובד איתו, ואני יודע מה לעשות איתו. גם אם ייווצר מצב מלחיץ או לא ברור, לפחות יהיה לי בסיס. בערב של אסון הכרמל הייתי באי ודאות מוחלטת. לא הייתה לי תשובה על שום שאלה. כלום".
"כשהגעתי הביתה הרגשתי בבטן תחושה מוזרה. לבשתי סרבל טיסה ונסעתי לבסיס. היו שם רק שתי חיילות שנשארו בכוננות, ומפקד יחידת השליטה עדכן אותנו שמטוסי כיבוי מחוץ לארץ עומדים לנחות אצלנו"
ביערות הכרמל השרפה התפשטה במהירות, ההר כולו בער. כבאיות מכל רחבי הארץ דהרו בין להבות אדירות בניסיון להשתלט עליהן. לישראל לא הייתה אז טייסת כיבוי משלה, ואומות העולם נענו לבקשתה והתחילו לשלוח צוותים לסייע. "לוח הבקרה של הבסיס נראה כמו המסכים בנתב"ג. כל הזמן קיבלנו עדכונים על מטוסים שעושים את דרכם אלינו משורה של מדינות. לאורך הלילה הגיעו כבאים ואנשי צוות, הגיע ציוד, מטוס מאיטליה הוריד צוותים, מטוס מצרפת פרק כלי עבודה, מטוס מבולגריה הביא לוחמי אש.
"כל הלילה היינו עסוקים בקליטה הקרקעית של הדבר הזה. צריך למצוא מקום להלין את האנשים שהגיעו, לספק להם אוכל, להעביר חלק מהם לבסיס אחר. הציוד הצרפתי נועד לשמש את מטוסי הכיבוי שינחתו רק מחר: איפה מניחים אותו כך שיהיה נוח למי שיגיע מאוחר יותר? כל הלילה היינו סביב זה. בחמש וחצי בבוקר ביקשו ממני לעשות תכנון אווירי לכל המסלולים של המטוסים שיגיעו לכאן. מפקד חיל האוויר הטיל עליי לתדרך את כל הכוחות. הבאתי מהבית עוד אנשים, התחלנו לחלק את הכוחות ולתכנן מסלולים, וכל זה עוד לפני שהגיעו מטוסי הכיבוי".
המטוסים המיוחלים הביאו בכנפיהם גם שורה של אתגרים וסימני שאלה חדשים. "לא ידענו בכלל איך הם יעבדו, מה הם יצטרכו, מה היכולת שלהם. יש מטוסים שצריך לשטוף אחרי כל גיחה, כדי שהמלח במים לא יהרוס להם את המנגנונים. לא לשטוף בצינור, אלא בכבאית. זה פרויקט. אבל את כל זה הבנו רק בהמשך. בשמונה בבוקר, כשהגיעו ארבעת מטוסי הכיבוי הראשונים מיוון, חשבנו שזהו, אנחנו מתחילים לראות את הסוף. לא היה לנו מושג שזאת רק ההתחלה".
ההנחה של כלל כוחות הכיבוי הייתה דומה: המטוסים הם מה שדרוש כדי להשתלט על שרפת הענק, וכאשר הם ייכנסו לפעולה, הלהבות יוכרעו בתוך כמה שעות. "כולם חשבו כך, אבל זה שיקף חוסר הבנה מוחלט. נשבה רוח מזרחית ערה, וכל השטח ששפכו עליו מים נדלק מחדש. המטוסים לא היו יעילים בכלל. עד ליום השלישי לשרפה לא הצליחו להשתלט עליה. הגיעו אלינו מטוסים, מסוקים וצוותי קרקע, אבל לא יכולנו לחפש את המקום שבו הלהבות הכי גבוהות ולשלוח את כולם לשם, כי אם תשים במקום אחד מטוסים, מסוקים וצוותי קרקע – זה עלול להסתיים במוות. רוב המטוסים לא יוצאים למשימות כאלה בלילה, חוץ מהמטוסים הרוסיים שיכולים לעבוד בחושך, אבל החלטנו שגם הם יטוסו רק ביום".
לא אנחנו כיבינו
"ראש הממשלה צועק ובשלב מסוים אף מניף את יד ימינו ומטיח אותה על השולחן כדי להפגין את מורת רוחו. הוא מלין על כך שכל מה שנעשה לא מספיק ושואל בקול רועם: "פנינו לעוד מדינות!? הבטיחו לי ששולחים עוד מטוסי כיבוי! מתי הם מגיעים? מדוע יש כאן כל כך מעט מטוסים בשעה הזו?"
(מתוך "עשן של אי ודאות")
בספר הוא מתאר את ביקורם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון אהוד ברק, שבאו לבסיס כדי לעמוד מקרוב על פעילות הצוותים מחו"ל. "אותי נתניהו הרשים בסיטואציה הזאת", אומר לשם. "כשהוא הצטלם עם הכוחות הזרים הוא היה ראש ממשלה נחמד, אבל כשהגיע לדבר איתנו הוא דפק על השולחן. היה שם פן מנהיגותי. שוחחנו איתו, אני ודרור לוי, אחד הטייסים הישראלים היחידים שעבדו בכיבוי השרפה. היו לראש הממשלה שאלות מרשימות, הוא גילה המון הבנה וידע. שאל על גובה המטוסים, אופי הטיסה, חלוקה לאזורים".
בשבוע שעבר הרצה לשם בכנס של מערך הכיבוי. "שמעתי מהאנשים שהיו שם, בלב הפעילות, את מה שהם עברו", הוא מספר. "אני ראיתי את הכול מהבסיס, אבל הם היו בפנים. הם תיארו כיצד נסעו בכבאיות, מוקפים קירות של אש. אחד מהם אמר: אם יש דרך לגיהנום, ככה היא נראית".
רק ביום ראשון בבוקר, שלושה ימים מאז פרצה השרפה, הכוחות השיגו סוף־סוף שליטה על האש. "אנשי כיבוי אמרו לי שלא אנחנו כיבינו את השרפה – פשוט מזג האוויר, שהיה עד אז לרעתנו, השתנה. כמובן, בשבת כבר היינו יעילים יותר כי למדנו את העבודה, אבל תנאי מזג האוויר והרוחות היו השינוי העיקרי".
הסופר־טנקר – מטוס הכיבוי הענק שחיכו לו מאז תחילת האירוע – לא השפיע?
"דיברו על הסופר־טנקר כאילו הוא המשיח שיכבה את השרפה, אבל הוא פעל בעיקר בסוף. כשנחת בארץ – לא אצלנו בבסיס, אלא בנבטים – התברר שיש בו תקלה, והיה צריך להשמיש אותו. עברו עוד יומיים עד שהוא עלה לאוויר. לגיחה הראשונה שלו הוא יצא ביום ראשון בבוקר, כשהאש כבר הייתה בשליטה. כשמטיסים דבר כזה ענק בתא שטח קטן, צריך לפנות את כל שאר המערך. כולם עזבו רק כדי שהוא יעשה כמה גיחות. הכבאים והטייסים מטורקיה, מיוון ומצרפת אמרו 'אנחנו נתנו פה עבודה, והסופר־טנקר בא להצטלם'".
אם לסופר־טנקר היה בכל זאת תפקיד, אומר לשם, היה זה במהלך הלוויה של אלעד ריבן, מתנדב בן 16 בצופי האש, שנספה יחד עם שני כבאים אחרים שבאו לחלץ את הלכודים באוטובוס הצוערים. "אמא שלו סיפרה לי שתוך כדי הלוויה, המטוס הענק הופיע בשמיים. כולם קפאו במקום לזמן ארוך והסתכלו עליו, כאילו הוא בא בשביל אלעד, לעשות לו כבוד".
אחרי ימי עבודה רצופים ללא שינה חזר לשם הביתה בפעם הראשונה, והחל לעכל לא רק את ממדי האסון, אלא גם התהליך האישי שעבר. "אמרתי לעצמי: מה קרה פה? מה זה היה? כשבועיים אחרי האסון מצאתי לי זמן וכתבתי לעצמי בנקודות את כל האירועים, עם הערות אישיות שלי. מתוך זה בניתי הרצאה על ניהול משבר בתנאי אי ודאות".
עם שחרורו מצה"ל לפני ארבע שנים יצאה ההרצאה מגבולות הצבא, ולשם מעביר אותה במקומות עבודה, בפורומים ניהוליים, בארגונים ועוד. לדבריו, כל מנהל מוצא בה את הנקודות שהוא עצמו חלש או חזק בהן, ומסמן לעצמו דרכים חדשות לשיפור ולהתייעלות. "יש משפט ששמעתי כמה פעמים אחרי הרצאות: איך אתה לא כותב ספר? הבנתי שזה יעניין לא רק אותי, ולא רק את מי שהיה בהרצאה".
לפני כשנה החל במסע הכתיבה, שאת סיומו ייעד ליום השנה ה־12 לאסון. את הספר הוא חילק לשני חלקים. הראשון מתאר את השרפה מהזווית שלו, של מי שישב בחדר הבקרה, עקב בדאגה אחר המתרחש וניהל את מה שבתחום סמכותו. החלק השני הוא תובנות על ניהול משבר במצב של אי ודאות. "חבר אמר לי שזו פילוסופיה של ניהול משבר", הוא אומר. "אני עושה את הדברים שאני מכיר, בתוך המצב שאני לא מכיר, ועובר לנהלים של מלחמה – גיוס הכוחות שאני יודע שיש ברשותי, כל המהלך הזה שעשיתי אצלי בראש. מפקד בכיר בצבא שקרא את הספר כתב לי שהחלק השני מאפשר לקיים סביבו שיח ניהולי ופיקודי על התנהלות בחירום ועל מוכנות מנטלית למשברים. הוא גם סיפר שהוא מתכוון לחלק את הספר כחובת קריאה. כשראיתי את זה, הבנתי שהשגתי את המטרה. מבחינתו זה לא רק ספר טוב, אלא כלי למידה.
"רציתי להראות בספר גם איזה גוף חזק הוא חיל האוויר, אילו יכולות יש לו, ומצד שני הכנסתי ביקורת מרומזת על דברים שהיו צריכים להיעשות אחרת. הספר גם מדבר על האנשים שעבדו איתי, ואיזו זכות זאת הייתה עבורי. מפקד חיל האוויר לשעבר אליעזר שקדי תמיד אמר שהוא רוצה שמי שנמצא לידו יהיה קודם בן־אדם, אחרי זה מקצוען. כשהשרפה החלה, ורוב אנשי הבסיס היו בחופש, עשיתי טעות ולא קראתי לכל מי שהייתי צריך לקרוא לו, אבל היו שבאו לבד. ביום שישי בשש בבוקר ראיתי בבסיס את קצינת המבצעים שלי; היא וכל הבנות של חמ"ל המבצעים התייצבו כי הן ידעו שצריך לבוא, בלי לקבל פקודה".
"יש דברים שנמצאים במגמת שיפור. כוחות הכבאות וההצלה התקדמו, והם כל הזמן לומדים ומשתנים. הכיבוי כבר לא נמצא במשרד הפנים אלא הוא חלק ממערך ביטחון הפנים, כמו שצריך להיות. יש היום יותר קשר ותיאום שלא היו באסון הכרמל, מה שגרם אז בלגן גדול. אבל קראתי דו"חות של מבקר המדינה על מחדלים אחרים, ובראשם אסון מירון לפני שנה וחצי, ואני רואה איך המבקר מצביע על אותם הדברים שהיו בשרפה בכרמל: חוסר תיאום, כשלי פיקוד, בעיית אחריות. ממש אותם הדברים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
