"היינו משפחה עשירה בזמנו, אבל כשאכלנו ביצה חילקנו אותה בין ארבעה אחים"

על ערש דווי, כך על פי האגדה הידועה, כינס סבא שור את צאצאיו וגילה להם סוד מקצועי שעובר במשפחה: "תדעו שבשנת בצורת, אם אין מים ואין ברירה, אפשר לייצר יין גם מענבים". הבדיחה הזו מבוגרת יותר מהנכד אלישע, שגם הוא כבר לא ילד. "כולם מספרים לי אותה. אני תמיד עושה את עצמי כאילו אני שומע את זה בפעם הראשונה, והמספר יוצא מבסוט".

היקב של מוישה־שולם ופראדל שור היה שם דבר בעיר העתיקה של ירושלים. הם גרו באחד משערי הכניסה להר הבית ("אז קראו לאזור הזה 'חנויעס', בגלל חנויות הכותנה"), והחזיקו מרתפים לשימור חביות היין. כשאלישע עבר שם בנערותו, אחיו הגדול סיפר לו איך היו מנקים את החביות וממקמים אותן על קורות עץ ארוכות, ואיך אביהם היה מזהיר: "לא ללחוץ אותן עד הסוף, שלא יגיעו לכותל". זו הייתה משפחה אמידה שניהלה חיים מפותחים, כלשונו של אלישע, אך החזיקה גם משק לצד ביתה שברובע המוסלמי. "היהודים שגרו שם באו מוורשה ומאוקראינה. כנראה רצו לייצר אווירה דומה למה שהכירו".

במקביל ללימודים השתלב בעבודת היקב, כשהוא מסתייע בשליטתו ביידיש ובערבית. "הייתי יורד לשער שכם ומחפש משוּער – נהג משאית שמוביל סחורה ממקום למקום. הם היו מוסלמים, לא רצו שידעו שהם מובילים יין, ולכן אמרתי שאני מסיע מיץ ענבים. הם ידעו שזה בלוף, אבל לקחו"

אלישע נולד אחרי שהמשפחה כבר העתיקה את מגוריה לשכונת בית־ישראל, וכך גם את היקב. הוא הצעיר והאחרון שנותר מבין 16 הילדים, ששישה מהם נפטרו עוד בדמי ימיהם. "זו הייתה משפחה חרדית מהיישוב הישן. היא הייתה היחידה שייצרה יין בעיר העתיקה, למעט כמה יקבים קטנים שם. בזמנו רק חרדים ייצרו יין, בשביל הקידוש".

שכונת בית־ישראל, שבראשיתה כונתה "מאה שערים החדשה", קמה בשנות השמונים של המאה ה־19 וזכתה לעדנה מחודשת כעבור ארבעים שנה. "ב־27' הייתה יציאה של יהודים מהחומות, עוד לפני אירועי תרפ"ט, כי בעיר העתיקה לא היה חשמל ולא היו מים זורמים. היו 'ואסר טרייגל', שואבי מים שנושאים על הכתפיים מקל עם דליים תלויים משני צידיו, והיו ערבים שהביאו מים בנאד על פרדות. היינו קוראים לעיר העתיקה 'די שטאט', העיר, ולכל השכונות החדשות 'אונטער דער שטאט', מתחת לעיר. "הקהל הזה לא היה ציוני", הוא אומר על אנשי היישוב הישן שיצאו מה"שטאט" ל"אונטער דער שטאט", אבל מדגיש שמדובר בחברה חרדית שונה לחלוטין מזו שגרה שם היום: "לא צעקו 'שאבעס' אם ראו מישהו מעשן בשבת".

בשנות העשרים רכשו היהודים את ה"בירכּה" – מאגר מים שנוצר בעקבות בעיות ניקוז קשות. אביו של אלישע ואחיו בנו לידה את בתיהם, וגם את היקב. לימים זכתה הבירכה לייבוש ביצות נוסח ירושלים, אך עד אז הייתה אחראית ללא מעט מחלות שנפוצו בשכונה. "בכל שכונה היה 'פיישלר', אח, כלומר מישהו ששמע פעם על אספירין אז נתן לחולים. הוא היה גם מורח גרונות באיזה חומר שבאמת עזר קצת, ליום־יומיים".

למרות יתרונותיה של השכונה החדשה, האב מוישה־שולם התייסר בשל היציאה אל מחוץ לחומות ובשל הריחוק מהשכנים ומחיי הפשטות. הוא הקפיד ללכת עם ילדיו לעיר העתיקה מדי שבת ולהתפלל בכותל, "שם היה צר מאוד, אי אפשר היה לשבת, רק לעמוד". אלישע הקטן נשלח כבר בגיל שנתיים ללמוד בחיידר "חיי עולם" שבתוך השטיבלך בשכונה. "המלמד שלי היה דוביק זליג זלצמן, בעלה של אחותי הגדולה – שהייתה כבר אם לשלושה כשאני נולדתי", הוא אומר. ילדיה של אחותו, הוא מספר, ביקשו מהרעבע שלהם להשתחרר כי "סבתא ילדה בן, ויש ברית לדוד שלנו".

כשהוא מדבר על הגיס שלו, המלמד בחיידר, אלישע לא מנסה לזייף הערכה למקצוע. "הוא לא דיבר ברור, והיה נרדם באמצע הלימוד. למלמדים לא הייתה שום השכלה, אני לא מדבר אפילו על לימודי ליבה. מלמד היה שם נרדף לעצלן. כשרצו לזלזל בתלמיד, היו אומרים לו: מה יצא ממך? שיסטר, שזה מתקן נעליים, או מלמד. מי שלימד אותנו חשבון היה בכלל השרת. הוא היה פרענק, ככה קראו אז למזרחים".

כמו הילדים האחרים בחיידר "חיי עולם", גם אלישע הובל לשם ביום הראשון ללימודים כשמאחורי אוזניו מציצות הצעפלך – פאות קלועות לצמות – ואת פניו מכסה טלית, "שלא נראה צלב בדרך". כשגדל הוא עבר לישיבת "עץ חיים", "שם הייתי צריך להתחייב שאני אעשן סיגריות", הוא צוחק. "כולם שם עישנו, זה היה חילול השם לא לעשן".

בחלוף השנים התרחק אלישע בתפיסותיו מהעולם החרדי, אך את ניגוני החסידות שימר בקנאות. פאות ארוכות המשיכו לעטר את פניו, והוא היה מגיע אל אמו בשבתות עם שטריימל, כדי לא להרגיז אותה. לבסוף ניגש אליה ואמר לה שהוא עדיין דתי, אבל רוצה להתלבש אחרת. והיא? לא אמרה מילה

במקביל ללימודים השתלב בעבודת היקב, כשהוא מסתייע שם בשליטתו הן ביידיש, שפת אמו, והן בערבית. "הייתי יורד לבאב אל־עמוד, שער שכם, ומחפש משוּער – נהג משאית שאתה שם עליו 'נגלה' של סחורה ומוביל ממקום למקום. הם היו מוסלמים, לא רצו שידעו שהם מובילים יין, ולכן אמרתי שאני מסיע מיץ ענבים. הם ידעו שזה בלוף, אבל לקחו".

בקריצה הוא מספר שהערבים דווקא היו צרכני אלכוהול לא קטנים. "הם אהבו לשתות, בעיקר ערק. היו מחביאים מתחת הבגדים והולכים הביתה. השייח' של אל־אקצה היה נכנס לחנות שלנו וקונה בקבוק. אם שאלו אותו שאלות, הוא היה אומר שזה א־דהווי, תרופה".

את בר המצווה שלו חגגו במקלט. מלחמת השחרור השתוללה כבר בחוץ, ואלישע מדגיש שהשמחה על הקמת המדינה לא דילגה על תושבי ירושלים החרדים. "במאה שערים כולם צעקו: 'מדינה עברית, עלייה חופשית, בוז לספר הלבן, יחי דגלנו כחול־לבן'". כוחות הלגיון שתקפו את שכונת החזית התחלקו בין ירדנים־פלסטינים לירדנים־בדווים. "אנשים לא יודעים, אבל מלך ירדן הורה לא לשים את הלגיונרים הפלסטינים באזור שלנו, שלא יהרסו את היחסים איתנו. אבל יום אחרי פרוץ המלחמה, כל המרכז המסחרי הערבי בממילא בער. התחילו לירות עלינו".

קולות הירי, שליוו אותם לאורך כל שעות היום והלילה, עוררו את סקרנותו. "היה לנו בוידעם גדול מעל הבית. עליתי עליו וראיתי אוטובוס בצומת חוטף פגז", הוא משחזר את נפילתה של שיירת הר הצופים. "78 רופאים נהרגו שם. יריות הכרנו בגלל המחתרות, אבל פגז? לא ידענו מה זה בכלל".

מה חיפש על הגג בשעת לחימה? "לא ידענו להיזהר. אחותי ישבה בבית, וכדורים עברו לה ליד הראש. למשפחת מנדלבאום הירושלמית היה בניין לתפארת, עם אבנים אדומות", הוא מספר על הבית שעל שמו נקרא מעבר מנדלבאום שבשטח ההפקר. "זה היה הבית הכי קרוב לשכונת שייח' ג'ראח. כולם צלפו עליהם. ממול היה מלון קטן, שאחר כך ישבה בו ועדת שביתת הנשק. אח שלי שירת שם, יהודים וירדנים עבדו שם יחד ביחסים טובים". מה הם עשו? "התעסקו בעניינים קטנים. איזה משוגע שחצה את הגבול מפה לשם, או חמור שברח משם לפה. בכריסמס הנוצרים היו עוברים באלפים. היו גם מעבירים שם מוצרים בלי מכס. היום זה שייך לאו"ם".

לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקף, הספיק פגז אחד ליפול ליד השטיבלך של בית־ישראל ולגדוע את חייהם של שלושה אחים, קרובי משפחה של אלישע. "האבא נשאר עם שני הילדים הנותרים. אמא שלהם נפטרה חצי שנה קודם ממחלת הטיפוס". מי שתפסה פיקוד הייתה הסבתא רייזלה, "קוזאקית כזו, מצפת", שבעצמה ילדה 12 ילדים, אך רק שלושה מהם שרדו. "זו תקופה שאין פסיכולוג, אין עזרה סוציאלית. הילדים מסתובבים ברחובות. בובע הייתה סוחבת את שני היתומים. בְּרוך גדול. אני מתרגז כשאנשים לא מעריכים את מה שיש היום. היום זה ימות המשיח, יש הכול". בני המשפחה ביקשו לומר קדיש על שלושת הילדים שנהרגו, אך המעבר לשטיבלך היה מסוכן מדי. "אז עשינו חור בבית וחור מהיקב, ומשם הגענו לבית שקנינו באחת ההפוגות ליד השטיבלך, להגיד קדיש".

אחרי שסיים את לימודיו ב"עץ חיים", התמסר אלישע למלאכת ייצור היין. ישיבה גבוהה? "לא היה דבר כזה בכלל. רק עד גיל 16, ואז לך ללמוד מקצוע. מה פתאום אברך? כל אחד חיפש עבודה – סנדלר או נגר או לוחץ יהלומים". ילדי משפחת שור התפצלו לכמה יקבים שונים ("עד היום יש שלושה יקבים של המשפחה"), ואלישע חבר לשלושה מאחיו והקים איתם את יקב "הכורמים" בגבעת־שאול, "בבניין שאנשי האצ"ל היו מתאמנים בו. היום יושבת שם ישיבת אור אלחנן הליטאית". כעבור זמן נותרו שותפים ביקב הזה הוא ואחיו יחיאל אהרן בלבד, ובהמשך הם הקימו יקב נוסף, ליד הבית האדום במוצא. "ייצרנו 'יין פטישים', היחיד שהיה בכשרות בד"ץ. זה מה שאנשים רצו, יין לקידוש".

אך עוד לפני כן חלו כמה מהפכים בחייו של אלישע. "בשנת 55' הפסקתי ללכת לישיבה לקבל פתק של 'תורתו אומנותו'. הצבא חיפש אותי, ואיזה שוטר תפס אותי באוטובוס ואמר לי ללכת למחנה 80. שאלתי, איך אגיע? בחיים לא הייתי מחוץ לירושלים. אמר לי: תסתדר. הגעתי למחנה – הם כבר היו באימונים, ואני לא יודע להקים אוהל סיירים. אז שלחו אותי לבה"ד 12, הבסיס של הבנות. הגשתי מכתב, כתבתי שאני חרדי ומבקש העברה. העבירו אותי לבה"ד 1, סירקין". בצבא החליטו להתחשב במחויבות של אלישע ליקב, ושיבצו אותו כטבח שמשרת שבוע־שבוע. "הייתי מבקש שאת העבודות הקשות ביקב ישאירו לי – ניקוי חביות של 5,000 ליטר וכדומה".

עקבות השמועות על כך שהכותל ייפתח לביקורי אזרחים בחג השבועות, עלה אלישע לצפות במחזה ממגדל דוד, שעדיין היה מלא גופות לגיונרים, רימונים ומוקשים. "אפשר היה להגיע דרך שער יפו בלבד. ואז, בשלוש לפנות בוקר, אני רואה שיירות של אנשים. לא ראו פנים, רק אבק שעלה מההליכה שלהם"

באותם ימים חזותו הייתה עדיין חרדית לחלוטין – "פאות, שטריימל, הכול. אנחנו חסידי קרלין־סטולין. הילדים שלי ידעו לשיר את 'י־ה אכסוף' עוד לפני שידעו להגיד אמא ואבא". הבת פרדי מחייכת ומעירה: "ההורים רצו להכניס אותנו לאווירת שינה עם השירים האלה, זה עבד בדיוק ההפך". בחלוף השנים התרחק אלישע בתפיסותיו מהעולם החרדי, אך את הניגונים של החסידות שימר בקנאות. גם אחרי פטירת אביו המשיכו פאות ארוכות לעטר את פניו, והוא היה מגיע אל אמו בשבתות עם שטריימל, כדי לא להרגיז אותה. לבסוף חבר שכנע אותו שהגיע הזמן לומר את האמת. אלישע ניגש לאמו ואמר לה שהוא עדיין דתי, אבל רוצה להתלבש אחרת. והיא? לא אמרה מילה. "שנתיים סבלתי סתם. יכולתי לומר לה את האמת מההתחלה".

שמונה מאחיו נותרו חרדים, הוא סרוג, ואח אחד התחיל בגיל מסוים לנסוע בשבת. "לא, לא חילוני. לא היה אז דבר כזה", מוחה אלישע. "נו, אז הוא עישן בשבת, נו". גם הקנאות של נטורי קרתא לא הייתה אז, הוא מבהיר. מה השתנה? הגיעו עמרם בלוי ושאר ההונגרים. "שם בהונגריה היו היהודים הנאולוגים" – זרם שביקש להשתלב בצורה מלאה בחברה ההונגרית – "וזה היה מבחינתם הרבה יותר גרוע מהרפורמים. הם רצו להיבדל מהנאולוגים, אז נהיו יותר ויותר חרדים. באו לפה כל המשפחות האלה וחידשו פה את הקנאות. אני זוכר משחקי כדורגל ברחוב שמואל הנביא, הראשון שבא לצעוק שם 'שאבעס' זה עמרם בלוי. לא היה ככה קודם".

כשהשתחרר מהצבא, חזר אלישע למשרה מלאה ביקב. זוגיות? "הייתי די מסכן מהבחינה הזאת. לא היה עם מי להתייעץ. אמא ילדה אותי בגיל 46, האחים היו עסוקים כל אחד עם הצרות שלו, והיו להם ילדים משלהם לחתן. לא היה מי שיתעניין בזה שאני לא מתחתן". למעשה, מאז שאביהם נפטר, גם הבית נדם איתו. "אם היינו צוחקים, אמא הייתה אומרת: 'מה אתה צוחק? אבא קם לתחייה?'. לא היו לה כוחות לאכול או להכין אוכל". ישועתו של אלישע הגיעה בדמות איזה יהודי שלימזל שהסתובב בין הבתים ואסף נדבות. "הוא אמר לי שיש רב בצפריה, מושב של הונגרים שבאו אחרי השואה, שמכיר הרבה אנשים. ושם הציעו לי את שרה".

אלישע כבר החזיק אז רישיון רכב – "מספר 1633, מהראשונים. ההגה היה בכלל בצד ימין, כי קנינו מכוניות של בריטים. בזמנו רחוב בן־יהודה בירושלים היה דו־סטרי, כי כמה מכוניות כבר היו?". הוא חרש את כל הארץ לצורך מה שמכונה היום "שיווק", ואז היה פשוט מסחר. "נכנסתי לרשתות ומכרתי סחורה. הגעתי לעזתה, היא נתיבות, ואמרתי במרוקאית שיש לי יין 'מחיָה'. כך הם קראו לעראק, כי הוא מחיה את האדם". אלישע עסק לא רק בלהחיות, אלא גם במתים. "היו מבקשים ממני לפעמים להעביר נפטרים ברכב, כי לחברה קדישא היה רק נהג אחד, ולא תמיד הוא היה פנוי. נסעתי המון בלי חשש, הייתי עושה 500 קילומטר ביום. עבדתי קשה, אבל נהניתי מאוד".

באחת הנסיעות האלה עבר ליד בית החולים הצרפתי במתחם נוטרדאם. "ראיתי שם את שרה, בחורה יפה מאוד. אמרתי בסדר. הייתה אישה אלופה, חבשה כובעים שהייתה מנפחת בגרביים מגולגלות. מרשימה כזו שהיו מסתכלים עלינו ברחוב".

שרה לבית רוזנברג־מרקוביץ' – רוזנברג מצד אביה שנרצח בשואה, מרקוביץ' מצד האב המאמץ שהתחתן עם אמה – שרדה מחנות ריכוז ועבודה יחד עם האם, ועלתה איתה ארצה. היא ואלישע נישאו ב־63', וגרו תחילה בגבעת־שאול. שם נולדו ארבעת ילדיהם. אחר כך עברו לקריית־משה, זמן קצר לפני שפרצה מלחמת ששת הימים. "הילדים היו במקלט, אותי גייסו ושלחו לאזור ביתר", מספר אלישע. "היינו צריכים לכבוש את כל הכפרים בסביבה; את שמותיהם כבר הכרנו מפעולת התגמול של 101. רבע ירייה לא ירינו. הערבים היו רואים אותנו מרחוק – והמוכתר היה יוצא עם דגל לבן, ועוד אנשים יוצאים בעקבותיו, ואהלן וסהלן. תדעו, בהתחלה הם לא אמרו מילה. מבחינתם היו פה תורכים, ירדנים, עכשיו יהודים. לא הפריע להם. שיהיה לבריאות".

במהלך המלחמה הוא הגיע למתחם הכותל, שעדיין היה צר במידותיו, צמוד לשכונת המוגרבים הצפופה. "לא העליתי בדעתי שבתוך כמה ימים כל זה לא יהיה. אחרי שחרור ירושלים הטרקטורים התנדבו לבוא ולעבוד שם. בהר הבית עצמו היו הרבה שבויים, ואני ראיתי את אבן השתייה. אומרים שבזמן מלחמה מותר להיכנס; כולם נכנסו לאל־אקצה, גם חבר'ה קנאים מנטורי קרתא. כולנו רקדנו שם יחד".

הוא הסתובב בעיר העתיקה, זוכר היטב כיצד הלך שם בילדותו. "היו אז שתי דרכים להגיע לכותל: דרך השער החדש שליד בית החולים הצרפתי, או דרך שער שכם. חשבתי שהערבים תפסו את כל הבתים אחרי נפילת העיר העתיקה, אבל כשנכנסתי כחייל ב־67', ערבי אחד אמר לי: 'פה היה בית כנסת'. התברר שהוא שמר על המקום כל 19 השנים". היום שוכנת שם ישיבת עטרת כוהנים.

"אנשים התגנבו לכותל, ברסלבים וכל מיני ירושלמים", ממשיך אלישע. מתפלל אחד הוא זוכר בחדות ובהתרגשות. "הסתובבתי ליד הכותל, ופתאום ראיתי מרחוק את הרב אריה לוין. לפני קום המדינה הוא עזר לחברי האצ"ל, והם הכירו לו טובה על התמיכה ועל ביקורי האסירים, ותמיד אחד מהם היה מלווה אותו. עכשיו ראיתי את האיש שלידו עוזר לו לעבור בתוך כל העפר של הריסות המוגרבים". אלישע פורץ בבכי כשהוא מתאר איך רב אריה הפיל עצמו על הארץ "ובכה בדמעות שליש. ראיתי אותו מתקרב לכותל בזחילה על האדמה, עובר מאבן לאבן ומנשק".

יום אחד נעלם הנשק האישי של אלישע. כעבור זמן מה קיבל שיחת טלפון מהמשטרה: עאבד, הפועל שעבד בביתו, עצור. "התברר שהוא רצח ארבעה יהודים". שבוע לפני שנתפס, ביקש עאבד להיפגש עם בעל הבית. אלא ששרה לא הרגישה טוב, הפגישה נדחתה, וכך כנראה ניצלו חייו של אלישע

הוא כבר פשט מדים כשהחלו השמועות על כך שהכותל ייפתח לביקורי אזרחים בחג השבועות. אלישע הנרגש עלה לצפות במחזה ממגדל דוד, שעדיין היה מלא גופות לגיונרים, עמדות קרב נטושות, רימונים ומוקשים. "אפשר היה להגיע דרך שער יפו בלבד, כי הערבים סגרו את השערים האחרים בלבנים. אבל לא היה שם כלום. ואז, בשלוש לפנות בוקר, אני רואה שיירות של אנשים". הוא נחנק שוב מדמעות, נושם עמוק וממשיך: "לא ראו פנים, רק אבק שעלה מההליכה שלהם. ואז המונים רצים לכיוון רחוב השלשלת".

מלחמת ששת הימים שינתה את קווי המתאר של שכונת ילדותו, כמו גם את אופייה. אזור התעשייה בקצה השכונה, שיקב שור היה המפעל הגדול ביותר בו, החל לפנות מקומו לטובת בתי מגורים. היחסים עם הערבים באזור עוד היו סבירים. "אמא הייתה אומרת ביידיש: 'דו זאלסט נישט לעקן אָדער שמעקן': לא מלקקים ולא מריחים. כמו בעכו היום". את שינויי האטמוספרה חש אלישע על בשרו כשנפצע מבקבוק זכוכית שהושלך לעברו במהלך נסיעה באזור א־ראם. את הצלקת מסתיר הזקן. והיה ניסיון רצח אחר, שאלישע חמק ממנו לגמרי במקרה.

עאבד ג'ואד שמסנה היה עובד חרוץ ביקב הכורמים. כשנאלצו לסיים את עבודתו שם, הוא הפך לפועל מסור בביתם הפרטי של אלישע ושרה. "עאבד היה בן בית. עזר לנו לבנות סוכה, הוריד את הכלים של פסח. הוא אפילו עשה בייביסיטר על הנכדים. כל יום לקחתי אותו לכפר שלו באזור אבו־גוש". בני המשפחה נהגו לומר לו שהוא לא עאבד, הוא בכלל עובדיה, ושאם חלילה תפרוץ מלחמה, הוא בוודאי ישמור עליהם. המציאות הייתה קצת אחרת.

יום אחד נעלם הנשק האישי של אלישע. כעבור זמן מה קיבל שיחת טלפון מהמשטרה: עאבד עצור יחד עם הגיסים שלו. "התברר שהוא היה גנב ורצח ארבעה יהודים, בהם שני נערים שעמדו בטרמפיאדה ברמות. בהתחלה הנערים הצליחו לברוח, אבל עאבד וחבריו רדפו אחריהם והרגו אותם. קורבן נוסף היה נהג מונית, שאותו עאבד הרג בנשק שגנב ממני, והיה עוד אזרח שנרצח. את הרציחות הוא עשה תמורת 4,000 דינר. גזרו עליו ארבעה מאסרי עולם". שבוע לפני שנתפס, ביקש עאבד להיפגש עם בעל הבית, כפי שעשה פעמים רבות בעבר. אלא ששרה לא הרגישה טוב, הפגישה נדחתה, וכך ככל הנראה ניצלו חייו של אלישע.

כל זה קרה לפני שלושים שנה. באותה תקופה פרש אלישע מעבודת היקב ועבר לעסוק במכירת קלפים לסופרי סת"ם, עד שיצא לפנסיה. שרה נפטרה לפני 23 שנים, ואלישע גר כעת בפסגת־זאב, ביחידה אצל בתו פרדי, כלתו של השר המנוח אבנר חי שאקי. יחידה אחרת במתחם משמשת את אחת הבנות של פרדי ואיתן שאקי, שגרה שם עם משפחתה, וכך ארבעה דורות חיים תחת קורת גג אחת.

כאן בשכונה התחבר אלישע לקהילת "כרם שלמה", שמשלבת תפילות אשכנזיות וספרדיות. "הלב שלו תמיד היה פתוח לשירה ולפיוטים, ומשמח אותו מאוד לראות את איחוד העדות", אומרת פרדי. "אנחנו הילדים נשואים למשפחות ספרדיות, ומבחינתו זה ימות המשיח". אלישע תומך גם בלימוד תורה לנשים, וגאה בפרדי שדורשת בבית הכנסת. אם למישהו יש ביקורת על נכדותיו שמשרתות כקצינות בצבא, הוא ממהר לומר: "של נעליך!"

אלישע לא קרא את הספר שהוציאה לכבודו המשפחה, וספק אם יקרא שורות אלו. "זה שטויות, יש אנשים שעשו הרבה יותר ממני", הוא אומר, ושב ומבקש שנדע להעריך את מציאות חיינו. "אנשים מתרפקים על העבר, שטויות במיץ עגבניות! היינו משפחה עשירה בזמנו, אבל כשאכלנו ביצה חילקנו אותה בין ארבעה אחים. היום יש שפע". אגב, את האוכל הם לא בישלו בפרימוס אלא דווקא בפחמים, אבל זה לא קשור למצב הכלכלי: "אבא פשוט לא אהב את ריח הנפט בפרימוס".

היידיש והערבית עדיין שגורות בפיו, אבל בימים אלה הוא לומד כדי לרענן אותן. עם משפחתו החרדית יש לו קשר טוב, והוא מגיע לשמחות משפחתיות. בחתונה שהשתתף בה לאחרונה, ניגש אליו אחד מאחייניו, מומחה לחסידות קרלין, ואמר לו: "יש כאן 5,000 איש, מתוכם אלף הם צאצאים של משפחת שור".

לתגובות: orlygogo@gmail.com