בוא נכתוב יחד סיפור מתח שקורה בישראל, ונעשה זאת בסגנון ספריו של הרלן קובן. הנה השורה הראשונה: שימי פחד. לראשונה בחייו הוא לא זיהה את הרחוב שלו בפתח־תקווה.
הוא חי כאן כל חייו, אבל איכשהו, היום המוכר נראה כבר לא כל כך מוכר. הוא שמע על אירועי האלימות בישראל, אבל מעולם לא חלם שזה יהיה ככה. השמש שקעה והרחובות היו ריקים. הוא היה יכול לראות את ההרים מרחוק, אבל ההתמקדות שלו הייתה בעיר. הוא שמע שהכנופיות המקומיות נעשות מסוכנות יותר ויותר, וחשש שהוא ומשפחתו נמצאים בסכנה. הוא החל ללכת מהר יותר, בתקווה להגיע למקום מבטחים במלון שלו לפני רדת החשכה. הוא שמע את רעש המנוע של המכונית ואז את חריקת הצמיגים.
הוא הסתובב וראה מכונית שחורה מתקרבת לעברו. המכונית עצרה ממש לפניו והחלונות גלשו מטה לאיטם, חושפים ארבעה גברים לבושים שחור.
שימי הרגיש צמרמורת עוברת במורד עמוד השדרה שלו. הוא ידע שהוא חייב להתרחק מהמקום הזה, ומהר. הוא התחיל לרוץ, אבל הגברים הגבירו מהירות. לא הייתה לו ברירה אלא למצוא מקום מסתור.
בעודו רץ ומתנשף בכבדות, עלו מחשבות בראשו. למה אני נרדף, האם עשיתי רע למישהו? או שאולי זו שגיאת זיהוי? ואז, מול סמטה חשוכה במרכז העיר, הוא נזכר:
המשטרה הזהירה אותו על כך. הוא היה צריך להיזהר כשהוא יורד לרחוב. אבל הוא לא זכר למה.
לפתע הבזיק במוחו רעיון נהדר: אעמיד פנים שאני לא ישראלי, אלא תייר ממדינה אחרת!
אבל זה לא הצליח. הגברים תפסו אותו וגררו אותו לתוך המכונית. הוא היה בטוח שהוא הולך למות.
"מי אתם? מה אתם רוצים?", שאל שימי באנגלית קלוקלת, וכמעט בכה.
אחד הגברים הנהן ואמר: "בסדר, נשחרר אותך. אבל אל תחזור לפתח־תקווה". שימי נאנח בהקלה. הוא הודה לגברים וברח במהירות. הוא רץ עד שהיה בטוח שהם נעלמו. לבסוף הוא עצר והביט סביבו. הוא עדיין היה בפתח־תקווה, אבל איכשהו זה נראה אחרת עכשיו. הוא חזר באיטיות למלון שלו, מנסה לעבד את מה שקרה זה עתה. הוא היה מזועזע אבל גם אסיר תודה על היותו בחיים. הוא ידע שהפעם יש לו מזל, אבל גם ידע שהוא צריך להיות זהיר יותר בעתיד. למחרת עזבו שימי ומשפחתו את ישראל. כשהמטוס התרחק מהקרקע, שימי הביט מהחלון וראה את העיר למטה. הוא חשב על האנשים שפגש, על הסיפורים ששמע ועל הסכנה שעמדה בפניו. הוא ידע שלעולם לא ישכח את זמנו בישראל.
רגע לפני הנחיתה שימי הרגיש שהוא מתמלא כוחות חדשים. אני כבר לא אהיה ישראלי, לא נורא. בטח יש ערים יפות כמו פתח־תקווה גם בדנמרק. אבל אז הכריז הטייס ברמקול: "שימי מפתח־תקווה, הישאר במקומך אחרי הנחיתה, המשטרה רוצה לעצור אותך".
שימי קפא בפחד. מה הוא עשה לא בסדר? הוא נזכר באזהרה שנתנה לו המשטרה לפני שעזב את המקום ובמפגש המוזר עם הגברים במכונית השחורה. הכול היה הגיוני עכשיו. הוא הבין שנקלע לאמצע מלחמת כנופיות ונוכחותו נתפסה כסימן לחוסר כבוד. הוא נאלץ להישאר במושבו ולקוות שהמשטרה תשחרר אותו. כשהמטוס נחת, שימי הורד מהמטוס בידי המשטרה ונחקר. הוא הסביר מה קרה ובסופו של דבר המשטרה שחררה אותו. עתה היה נחוש בדעתו לא לשוב לישראל לעולם.
כשהגיע לביתו החדש בדנמרק, שימי ניסה לשים הכול מאחוריו, אבל האירוע המשיך לרדוף אותו. הייתה לו הרגשה שהסכנה לא נגמרה.
הוא היה בטוח שהכנופיות עדיין רודפות אחריו, והיה נחוש למצוא דרך להגן על עצמו ועל משפחתו. הוא החל לחקור שיטות שונות להגנה עצמית, ובסופו של דבר מצא שיעור אומנויות לחימה שהתמחה בקרב מגע. הוא הקדיש את עצמו לפרקטיקה ועד מהרה הפך למומחה באומנות הלחימה. עם הידע החדש הזה, שימי הרגיש בטוח ומוכן סוף־סוף להתמודד עם כל סכנה שתבוא עליו.
עשר שנים לאחר מכן, כאחד המומחים הגדולים בעולם לקרב מגע, שימי הגיע לישראל, הפעם בהזמנה ממשלתית לכנס בתחום אומנויות הלחימה. כאורח הכבוד, היה לו ברור שהוא יהיה מוגן כראוי, והאמת היא שהתקרית המוזרה בפתח־תקווה כבר הייתה הרחק מאחוריו. אבל מתברר שהוא היה שאנן. ממש כשירד מהמטוס, הוא נחרד לראות מכונית שחורה על המסלול. אותה מכונית שחורה מלפני עשר שנים.
הוא היה המום ונזכר במה שאמרו הגברים: "אל תחזור לפתח־תקווה". הוא ידע שהאזהרה מהעבר הייתה אמיתית, ושהוא עדיין לא בטוח. שימי יצא לריצה מהירה כדי לברוח מהגברים. כישורי קרב המגע שלו לא היו שימושיים כרגע. הוא ידע שהגברים רודפים אחריו ושהוא צריך למצוא דרך לשמור על ביטחונו. הוא החליט ללכת לתחנת המשטרה ולהזעיק עזרה. אבל כשהגיע, ראה את אותם גברים מהמכונית מחכים לו. הוא עמד להסתובב ולברוח כששמע קול. זה היה איש זקן בכיסא גלגלים. הוא אמר לשימי שהוא מנהיג הכנופיה, ושהוא יכול לעזור לו לברוח. הזקן אמר לשימי שהוא זה שאחראי לאירוע בפתח־תקווה לפני 10 שנים. הוא הסביר שהוא רוצה ששימי יצטרף לכנופיה שלו וישתלט על העיר. אבל שימי סירב, והזקן התרשם כל כך מהאומץ שלו שהוא הציע לו במקום זאת הגנה. הוא אמר שהוא יהיה בטוח כל עוד יתרחק מפתח־תקווה. שימי הודה לזקן והלך, נחוש בדעתו לא לדרוך שוב על אדמת פתח־תקווה.
אבל שימי חזר לפתח־תקווה. לא הייתה לו ברירה. הוא הגיע לרחוב ילדותו, עמד שם בתנוחת קרב מגע וראה בעיני רוחו את הרגע ששינה את חייו לפני עשר שנים. ואז קרה דבר מוזר:
הוא ראה פתאום דמות בצללים של סמטה סמוכה. זה היה הזקן בכיסא הגלגלים. הוא התגלגל אליו ואמר: "בחרת בדרך טובה, ילדי. המשך בדרך הזו, ותהיה בטוח. וזכור, לא משנה מה, לעולם אל תחזור לפתח־תקווה". שימי עמד שם לרגע, ואז הנהן בהסכמה. הוא הודה שוב לזקן, ואז הלך משם, נחוש להגן על עצמו ועל משפחתו מפני כל סכנה עתידית. הוא השאיר את פתח־תקווה מאחוריו, והפעם לתמיד.
עד כמה שאפשר להתכוון למילה "לתמיד" בסיפורים של הרלן קובן.
ושלך.
***
הדבר המדהים ביותר בשיחה עם הצ'ט־בוט הוא המהירות. לא משנה עד כמה מורכבת הבקשה, עד כמה היא מושפעת מהוראות קודמות ולפעמים אפילו סותרות, הוא מגיב במהירות מערערת. זה כמובן אחד היתרונות הגדולים של מודל השפה, אבל באופן אבסורדי הוא דווקא מאותת למשתמש כל הזמן: לא מדובר בשיח אמיתי. אף אחד לא מגיב במהירות כזו, אין יכולת אנושית שמאפשרת את זה, מדובר במכונה. משוכללת מאוד, מדהימה, אבל מכונה. זו תזכורת חשובה, כי הרבה פעמים אפשר לצלול עם הבוט לשיחות עמוקות מאוד, כמעט אישיות, ותמיד תהיה לו תשובה חכמה. הוא גם אף פעם לא יתעצבן ולא יחשוב שאתם חופרים.
עם זאת, דווקא ביצירת סיפורים – כשאמורה להזדהר הנפש היוצרת של המכונה – מתגלים סדקים ומוגבלויות. למשל, ניכר בבירור שהיא שואפת לסיים סיפורים בטוב. האנשים הכי רעים בעולם מגיעים לגאולה וחרטה בתוך פסקה אחת, מפותלת ולא מספקת. כולם משתכנעים בסוף להפוך את העולם לטוב יותר, ואם אתה כמחבר־שותף מתעקש לגרור את העולם לקטסטרופה מוחלטת, התוכנה נוטשת את האספירציות הספרותיות ואומרת שאם כן, אזי מדובר בטרגדיה גדולה שאולי האנושות תלמד ממנה יום אחד. באחת הגרסאות כתבתי לה, כמעט כועס: אבל אין אנושות, הרגנו את האדם האחרון שנותר בעולם. והיא בשלה: "אם כן, מדובר בטרגדיה גדולה".
אם לא לוקחים ברצינות רבה מדי את הבינה המלאכותית, זהו כלי חמוד ויעיל שיכול ללוות אתכם שעות ארוכות גם אם אתם מרגישים הכי לבד בעולם. הכשלים של הבוט, כרגע לפחות, צצים כשלוקחים אותו למקרי קצה אפוקליפטיים או לתחומים שלא הספיק ללמוד בהם הרבה. גם זה כנראה ישתפר עם הזמן, אפילו מהר מאוד. אולי יום אחד הוא יוכל להשיב לשאלה איך מסיימים סיפור אפוקליפטי קודר, בלי לקחת פטיש חמישה קילו וירטואלי ולדפוק תקווה נואשת לשיפור העולם.
