לניסים לסרי, בן 61 ממושב עולש, נדמה שהוא עובד בחקלאות כבר משנות הארבעים. "אני זוכר את עצמי מגיל אפס מסתובב בשדות, בגיל שלוש־ארבע־חמש עזרתי בעבודה, ובגיל 11 ניהלתי את המשק. חלבתי את הפרות, נהגתי בטרקטור וקצרתי את התלתן והאספסת".
המשפחה המרוקאית, עם שמונת ילדיה, גרה בקצה המושב, ליד השביל לטול־כרם. "היו מגיעים אלינו מסתננים. אני זוכר שכשהיו רעשים אבי היה לוקח את הרובה הצ'כי ויורה באוויר. זה היה קורה יום כן ויום לא, ואז היה מגיע משמר הגבול. בודקים, עושים מארבים. מדי פעם היו תופסים את המסתננים. בשלב מסוים משמר הגבול החליט שכל בית שלישי במושב יחזיק כלב, ואנחנו קיבלנו אחד למשמר".
ברבות השנים הפך לסרי לחקלאי מצליח, ובשנות השמונים שגשג ממש: "עיבדתי שטחים שמשקים אחרים ויתרו עליהם. מגדלי ירקות היו מגיעים ללמוד ממני. חברות זרעים בארץ ובחו"ל היו מביאות לי זרעים כדי שאפתח אותם".
מאיפה הידע?
"מהניסיון. עסקתי בפיתוח זנים, בשיטות ריסוס ודישון, במרחק בין שתילים. כל הזמן עשיתי ניסויים. כשסיימתי לעבוד פיזית בשטח, עבדתי עם הראש בבית. עם הסודות ששמרתי לעצמי הייתי תמיד עשר דרגות מעל כולם, ובכל פעם שגילו משהו שעשיתי – עברתי למשהו אחר". הוא למד לגדל כרוביות צהובות וסגולות, גיבסנית ורודה ופלפלים מתוקים במיוחד.
התותים שטעמתי אצלו היו הטעימים ביותר שאכלתי מימיי. תותים מביאים פרנסה, אני שואלת אותו. "כן", הוא עונה. "אם עובדים נכון ונזהרים אפשר להתפרנס מחקלאות". וזה למרות הפשיעה החקלאית, שהוא התמודד איתה במשך כל השנים. "נגנב לי טנדר עמוס בארטישוק ומלפפונים למשלוח בוקר", הוא מספר. "נגנבו לי כלי עבודה ורכבי תפעול – שלוש בימבות בארבע שנים, כל כלי 30 אלף שקל. פירקו לי מחשבי השקיה. גנבו לי שני טרקטורים מהחצר, ולפני שלוש שנים גנבו טרקטור נוסף. רק לאחר משא ומתן בעזרת אנשים מהרשות הפלסטינית הוא הוחזר אליי. בכל הפעמים האלו התלוננתי במשטרה. באו, בדקו, ואחרי כמה שבועות קיבלתי מכתב שהתיק נסגר".
בשנה שעברה בנה לסרי מחסן חדש, קרוב לבית. מיד פרצו אליו וגנבו לו את כל כלי העבודה. "כשקמתי בבוקר עוד לא ידעתי שזה מה שקרה, התקשרו מהמשטרה שאבדוק אם הייתה אצלי פריצה והזמינו אותי לבוא לזהות את הכלים. נאמר לי שהגנבים נתפסו והם במעצר. ביקשתי מהשוטרים ליידע אותי בהמשך מה נעשה איתם, כדי שאוכל להגיש תביעה אישית. לא קיבלתי תשובה, והתיק פשוט נסגר. עם השנים למדתי שהגנבים כנראה משתפים פעולה עם ישראל ויש להם כנראה רישיון לגנוב".
מה זה אומר?
"מוותרים להם. הם נותנים מידע ביטחוני ותמורת זה מוותרים להם".
בשנה שעברה נפגש לסרי עם המפכ"ל יעקב שבתאי והשר לביטחון הפנים עומר בר־לב. "ייעצתי לשר המון בעניין הפשיעה החקלאית והייתי איתו בקשר מתמשך. בשורה התחתונה נראה שכוח האדם במשטרה לא מספיק. ידם של הבוזזים על העליונה, בעיקר כשהם יודעים שגם אם הם נתפסים ונעצרים, בבוקר לוקחים אותם למחסום ומשחררים אותם, וחוזר חלילה". ואם הם לא נתפסים, הוא מסביר, "משעת הגנבה עד שהם חוזרים לשטחים חולפות עשר דקות. ברגע שהם שם כבר אין לך מה לעשות. בשנת אלפיים גנבו לאח שלי טרקטורון. התקשרתי לח"כ אחמד טיבי שיעזור לי, העוזר שלו אמר שיבדקו, ובאמת הרכב נמצא בשטחים. נאלצתי לשלם פרוטקשן 2,500 שקל ולהביא אותו חזרה".
כדי לחסוך באובדן הציוד, הוא צמצם את החקלאות בשטחים הפתוחים הדורשת ממטרות ומחשבי השקיה, וחיסל את משק הפרחים כשפגעו בחממות שלו. יוסי הצלם מעמיד אותו לתמונה בשדה הפתוח, מחזיק בקלשון. "החלטתי שאם עוד פעם אני תופס גנב, את רואה את הקילשון הזה כאן?", הוא מחווה בידו על הכלי שהעלה חלודה, "אני חופר בור באדמה וקובר אותו. אין ללכת למשטרה יותר".
לציטוט או לא לציטוט?
"תצטטי מילה במילה. עד לפני שנתיים מיעטו לבוא אצלי כי תפסתי גנב, קשרתי אותו בטנדר וגררתי אותו על כביש כורכר. שידעו שלא מתעסקים איתי. אם באים אני הורג אתכם. אחרי זה אני אסתדר עם המשטרה. אני מיסטר הייד וד"ר ג'קיל", הוא אומר, "אני הכי טוב שבעולם, אבל אם אני רע, לא רואה בעיניים.
"הטיפול בפשיעה החקלאית צריך להיות מתוקצב בידי מדינת ישראל, וצריך להקים קרן לפיצוי חקלאים שנגרם להם נזק. למדינה צריך להיות אינטרס שיישארו פה חקלאים שימשיכו לעבד את אדמתם, כי אם נאבד את האדמה שלנו יהיו אחרים שישמחו לעבד את האדמה שלנו. גם ככה נראה שרוב האדמות החקלאיות במרכז לובשות שמלות בטון ומתעטרות בגורדי שחקים".
לתגובות: batelkol@gmail.com
