הצעירים שרוצים לשנות את פניה של מרצ

ימים לא פשוטים עוברים על מפלגת מרצ. זה התחיל בשני ניסיונות כושלים של זהבה גלאון לכונן פריימריס פתוחים; המשיך בהצעה להקדמת הבחירות ליו"ר – כלומר, מהלך להדחתה של גלאון עצמה – הצעה שאמנם לא השיגה את הרף הנדרש אבל זכתה לרוב בוועידה; והמשיך בבחירות לוועידת המפלגה, שהיו עקובות ממריבות. כל זה נשמע כמו עוד פרק של סכסוכים פנימיים במפלגה מזדקנת, אלא שמאחורי חלק מהאירועים הללו עומדת דווקא קבוצה צעירה, קטנה ונמרצת, שהחליטה לפתוח את שורות המפלגה, ולחלץ אותה מהמחנאות שנקלעה אליה.

"אבוקדו", כך נקראת ההתארגנות החדשה. בהתחלה היא כללה בעיקר חברים מהקהילה הלה"טבית, אך למרבה ההפתעה חברו אליה גם מזרחים מהפריפריה, דתיים, חרדים ועוד דמויות שבמבט ראשון לא תוכלו לנחש כי בכיסן נמצאת תעודת חבר במפלגת שמאל. מדי שבוע נפגשים החברים, דנים בסוגיות בוערות, מפרקים רעיונות ומרכיבים אותם מחדש. אחרי אחד המפגשים אני משוחחת עם כמה ממובילי הקבוצה – רובם תל־אביבים כיום, אך הרקע האישי והגיאוגרפי שלהם מגוון: אמרי קלמן (31), יליד חיפה, בעבר דמות מוכרת בחיי הלילה של תל־אביב וכיום יו"ר סניף מרצ בעיר; ענת ניר (38) שמתמודדת על מקום בהנהגת המפלגה, ומכרה לטובת המהלך את חברת ההפקות והיזמות שהחזיקה במשך 17 שנים; נעמי סרוסי (31), כפר־סבאית לשעבר, פעילה חברתית וחברה באגודה למען הלהט"ב; בן־ציון ונגר (32) במקור מקריית־חיים, מי ששירת במשך 11 שנה כקצין שלישות וכיום שואף להיות מזכ"ל מרצ; נריה כנפו (27) בן למשפחה ציונית־דתית מאשדוד, ממקימי "צעירי הבית היהודי" וכיום מנהל מכון "על משמר הכנסת"; ואבי דבוש (41), בן למשפחה דתית מאשקלון, מספר 8 ברשימת מרצ לכנסת, ממובילי יוזמת "הערסים באים" שביקשה ליצור חיבור בין השמאל לפריפריה.

ארבעת הראשונים שהוזכרו משתייכים לקהילה הלה"טבית, השניים האחרים חברו אליהם בדרכים כאלו ואחרות. פעילים נוספים בקבוצה, שמגיעים מהציבור החרדי, העדיפו בשלב הזה להימנע מחשיפה.

למה אבוקדו?

קלמן: "זה שם היתולי, אבל זה גם פרי שאנחנו אוהבים, ויש לו תכונה אופיינית: הוא מבשיל ומגיע לאיזה רגע מדויק. גם אנחנו מתקרבים לרגע כזה".

 

במבט ראשון, נדמה שקצת קשה לדבר על פתיחת שורות כשבקבוצה שמובילה את השיח הזה יש גוון להט"בי ותל־אביבי מובהק.

דבוש: "אני לא מהקבוצה, אבל מחובר אליה. התעורר שיח שהוא מאוד נכון בעיניי, על כך שהפריפריות מצביעות למי שדופק אותן. לכן התחלתי את קמפיין 'הערסים באים', שחברי הקבוצה הזו מעורבים ותומכים בו, וגם הוא מכוון להגיע לקהלים חדשים. האנשים כאן מבינים שחייבים לפתוח שורות. זה צריך להיעשות בכמה מובנים – במנהיגות, בשפה, בפעילות בשטח. אני שמח ליצור איתם שיתופי פעולה, כי יש לנו מטרות אסטרטגיות זהות".

כנפו מספר כי עד לפני זמן לא רב, לא היה מסוגל לדמיין עצמו חובר לקבוצה כזו.

"בשנה שעברה השתתפתי בתוכנית '120' של מכון שחרית (שעוסק ביצירת שיח בין מגזרים שונים בחברה הישראלית – רמ"ב), ועברתי שם תהליך של ניפוץ פרדיגמות ותפיסות עולם. במפגש הסיום שלנו הגיעו החבר'ה של אבוקדו. ישבו מולי אשכנזים תל־אביבים, אבל בשפה שלהם הרגשתי שהם חושבים בדיוק כמוני על הפיצול בחברה, גם אם מהכיוון ההפוך. כשהם יצאו מהאולם יצאתי אחריהם. ענת אמרה לי 'בוא ותעשה איתי את השינוי הזה'. שאלתי אותה: 'אם הייתי מציע לך לעשות מהלך כזה בתוך הבית היהודי, היית מצטרפת?'. היא אמרה שהיא צריכה לחשוב, ודווקא זה קנה אותי. הבנתי שלא מדובר בצעד פוליטי מתוחכם, אלא במחשבות אמיתיות של חיפוש דרך. גם עכשיו, ההצטרפות שלי למרצ מותנית בכך שהחבורה הנהדרת של אבוקדו ממשיכה לפעול. בשבילם הגעתי ובשבילם אני אצביע. אם זה לא יצליח, אמשיך לחפש את המפלגה שלי במקום אחר".

 

ונגר: "אני שואל את עצמי כל הזמן מהי ציונות. בעיניי זה לא ערך, אלא נרטיב שנבנה. כל אחד מאיתנו הגיע לכאן בגלל הסבים והסבתות שלו, כל אחד הוא צאצא למישהו שהיה שותף לנרטיב של יהודים שמקימים בית לעם היהודי. הנרטיב הזה עדיין מתעצב, ואנחנו צריכים לשאול את עצמנו איך אנחנו רוצים שזה יקרה – כחברת מופת או כחברה מקוטבת שהשבטים שבה לא יודעים איך לדבר זה עם זה".

הסוף לארגזי המתפקדים

הקבוצה המרכזית של "אבוקדו" מונה עשרים אנשים שפעילים ברמה היומיומית. המעגל השני מורכב מ־450 איש שמעורבים על בסיס חודשי, ובמעגל השלישי נמצאים המתפקדים שהצטרפו למרצ בעקבות הרוח החדשה המנשבת בה. להערכתם של בני שיחי מדובר בכ־2,500 מתפקדים, מתוך 18 אלף שרשומים במפלגת מרצ.

אז מה בעצם מנסים לחדש באבוקדו, המסתמנת כתמונת מראה של "הליכודניקים החדשים"?

"בעיקר את השיח, שהוא כרגע מקוטב ובינארי", טוען ונגר. "המטרה היא לקרב אותו למקום עמוק שמבין שאנשים הם יותר מזהות חד־גונית, ושהם יכולים להיות הרבה דברים בו זמנית".

דבוש: "הפרויקט הספציפי שלי, 'הערסים באים', פונה לפריפריות. הגיע הזמן שהשמאל בישראל יהיה מחובר באופן משמעותי למעמד הנמוך. אי אפשר כבר לבוא ולהסביר בפריפריות ש'אנחנו המייצגים האמיתיים שלכם, אנחנו דואגים לנכים ולקשישים ולזכאי הדיור הציבורי ולעובדי המפעלים', והם יגידו 'פקחתם את עינינו, אנחנו בעדכם'. אם אנחנו באמת בעד הפריפריות, הן צריכות לשבת בקטר".

כנפו: "כרגע אין במרצ שפה יהודית בכלל, ואין בה שפה שמבינה את העולם המזרחי שממנו אני מגיע. זהבה גלאון אמרה פעם 'אל תצביעו למפלגה שאין בה נשים', וד"ר גלי סמבירא, שהייתה יו"ר תוכנית שחרית, ענתה לה: 'אני מחליפה את המילה נשים במזרחים ורוצה לראות אם אפשר להצביע למפלגה כזאת'. כשדיברתי לראשונה עם ענת, היא הדגישה את הצורך לשנות את הסקאלה מ'שמאל־ימין' ל'עמוק־רדוד'. אני חושב שזה המבחן האמיתי של הפוליטיקה. אם רוצים לגעת בסוגיות של עומק, אי אפשר להישאר בתוך המבנה הסקטוריאלי הרגיל".

כנפו, אגב, התפקד למרצ, אבל אינו מועמד לתפקיד כלשהו. "רציתי להגיש מועמדות לוועידה, אבל בדיוק קיבלתי הצעה מ'על משמר הכנסת', מוסד שמבקר את פעילות בית הנבחרים שלנו. הבנתי שאני לא יכול להיות חבר בוועידת מפלגה בזמן שאני מבקר את הכנסת, ולכן ירדתי מהמועמדות".

ניר: "כרגע הסניפים של המפלגה בכל הארץ רדומים, המצע לא ברור. האם התקיים דיון פנימי על ערך הציונות ומה הפרקטיקה שלו? אם מדברים על קיטוב בחברה הישראלית – האם מרצ היא מפלגה מכילה? הרי מדובר בתנועה אשכנזית תל־אביבית. זו קלישאה שבהרבה מקרים מתבררת כנכונה, וזה בא לידי ביטוי גם בנציגות בכנסת. צריך לשנות את זה מבחינה מבנית".

קלמן: "הרעיון של סניפים לא קיים היום כמעט באף מפלגה. אנחנו לא מרגישים את הפעילות בשנים שבין בחירות לבחירות, וזה מעורר חוסר עניין וחוסר אמון כלפי המערכת הפוליטית. בחרנו להיכנס למרצ לא כי היא המטרה, אלא כי היא פלטפורמה. המנגנונים שלה מאפשרים לך להשפיע. ההחלטות לא מתקבלות על ידי רב, מנחה טלוויזיה לשעבר או פוליטיקאי שמשנה את כל המבנה המפלגתי כדי להתאים אותו לצרכים שלו. זאת מפלגה שציבורים מאוד מגוונים יכולים לתפוס פיקוד בתוכה אך ורק על ידי הבחירה להתאגד ולהיכנס ביחד, וזה מה שעשינו".

"גם זהבה וגם אילן וגם תמר זנדברג – כולם ישבו איתנו, חייכו ואמרו שאנחנו מקסימים ושהם רוצים לעזור ולשלב אותנו במפלגה", מגלה קלמן. "שלושתם לא עשו שום דבר כדי לאפשר למישהו מאיתנו להשתלב. רק אישה אחת עזרה – מיטל להבי, סגנית ראש עיריית תל־אביב, שהחליטה לקחת סיכון ולשלב 14 מהחבר'ה שלנו בתוך רשימת המומלצים שלה, כדי לאפשר לנו להיכנס לוועידת מרצ על גבה".

אתם חושבים שזהבה גלאון צריכה ללכת הביתה?

"אמרנו את זה מההתחלה, וגם בפגישות איתה", מספרת סרוסי. "היא הייתה יו"רית מצוינת בקדנציה האחרונה, אבל היא לא באמת נבחרה כי אף אחד לא רץ מולה. עכשיו היא משלימה שש שנים בתפקיד, ואנחנו חושבים שזה מספיק. אנחנו גם בעד הגבלת קדנציות בכל תפקיד ציבורי".

ונגר: "גלאון תקפה שוב ושוב את נתניהו על כך שהוא נאחז בכיסא כבר עשר שנים. את לא יכולה לדרוש את זה ממנו ולא לקיים בעצמך".

ומה לגבי אילן גילאון?

קלמן: "מועמד מצוין לנשיאות המדינה".

בקיצור, המבוגרים צריכים לפנות את הדרך?

סרוסי: "אני לא חושבת שזה עניין של גיל, יותר עניין של תודעה. לאנשים שנמצאים הרבה זמן באותו מקום, קשה לראות את הדבר הבא ואת השינוי. אם מרצ עולה מחמישה מנדטים לשישה, זו לא הצלחה. אנחנו רוצים מפלגת שלטון, רוצים אנשים שמעוניינים לקחת צעד קדימה ולא לשבת בספסלים האחוריים ולצעוק מה לא בסדר".

אתם מדברים על פנייה לציבורים שאינם הקהלים המוכרים של מרצ. איך אתם מצפים שהמתנחל או המזרחי מהפריפריה יאכלו את התפיסות המדיניות של המפלגה, או את עמדותיה בנושא הלהט"בי?

"לאדם כזה אני אומר: בוא תשנה, בוא תהיה שותף ל'מה זה מרצ'", משיב ונגר. "זה משהו שאני לא בטוח שהוא יכול לעשות בכל מפלגה אחרת".

כנפו: "הפרקטיקה הדתית שלי שייכת אך ורק לי. אני מקפיד עליה לפי החלטתי וכשצריך אני מתייעץ עם רבנים. בעולם המסורתי המרוקאי שגדלתי עליו, אני מכיר מקרים של אנשים שחיללו שבת, אכלו טרפות ואפילו התחתנו עם לא יהודים – ועדיין היו חלק מהקהילה היהודית. מבחינתי זה המודל.

"הנושא הלהט"בי הפך לסמל של שיא החילוניות, וזה השקר הראשון שצריך לנפץ. יש כל כך הרבה להט"בים דתיים או כאלו שנמצאים על הרצף המסורתי. מדוע מישהו שלא שומר מצווה מסוימת, מנוע מלהיות חלק מתנועה שבה אנשים כן שומרים את המצווה הזו? איילת שקד היא הדוגמה הכי מובהקת – היא לא שומרת שבת, ואפילו בפרהסיה. במה היא שונה מהומו או לסבית שלא עושה את מעשיו בפרהסיה, אלא פשוט חי את חייו?"

ניר: "אני מבינה למה אדם ממגזר כזה או אחר לא ירצה היום להצטרף. כי מרצ כן דיברה נגד ציבורים, וכן הייתה לעומתית ושותפה בקיטוב. למשל, העיסוק האובססיבי בתחבורה ציבורית בשבת – אם היו לנו סניפים בכל הארץ, ומישהו היה שואל אותם במה הם הכי רוצים להתעסק, אני לא בטוחה שזאת הייתה הסוגיה. גם העיסוק בסכסוך, מי מנסה למצוא לו פתרון? יש בתוך המפלגה מספיק מתנחלים? מספיק ימנים? יש אנשים שהביטחון במובן המסורתי שלו מספיק חשוב להם? כרגע אנחנו מדברים עם עצמנו.

"המהלך שאנחנו באבוקדו עושים מזכיר את מה שמפלגת הבית היהודי עשתה במערכות הבחירות האחרונות. אנחנו לא בטוחים שקריאה לפריימריס פתוחים, כפי שדורשת זהבה גלאון, היא הקריאה העגולה או העמוקה ביותר. צריכה להיות קריאת עומק לציבורים שתאמר 'די לקיטוב'. התהייה הגדולה ביותר היא האם אכן יש קהל משמעותי לקריאה הזאת. הייתכן שמרצ תוכל לשמש למשל כבית לאנשי ימין בעלי עמדות שמאל כלכלי – שילוב שכרגע קיים באופן חיוור רק במפלגת כולנו?"

חרד"קים גאים

מה יכול לגרום לדתיים להצטרף אליכם?

סרוסי: "הרבה אנשים כן מזדהים עם הרעיונות שלנו, עם השפה ועם הדרך שבה אנחנו מציגים את הדברים. נסענו למצפה־רמון לפגוש קבוצה של פעילים חברתיים פוליטיים, וכשעשינו סבב היכרות התגלה שאצלנו כולם להט"בים מתל־אביב. קיבלנו קונטרה של 'מה אתם רוצים מאיתנו', אבל בסוף השיחה הלכו אחרינו בעיקר השונים מאיתנו. הרעיונות שלנו בסופו של דבר לא כאלה נוראים. גם בפן הכלכלי והחברתי, ואפילו בפן המדיני יש לא מעט דתיים וחרדים שמסכימים איתנו ומחפשים מקום לבטא בו את הדברים האלה. אנחנו מצליחים לייצר עבורם את הסביבה הנכונה. יש קושי כלפי חוץ להגיד 'אני במרצ', וזה קורה גם לתל־אביבים. אני לא רואה בתל־אביב נהירה המונית למרצ".

"בשנות השבעים והשמונים רוב בני משפחתי הצביעו למפד"ל, ורובם ככולם עשו זאת בגלל המסורת והדת, ובעיקר למען החינוך", אומר דבוש. "אני לא חושב שהיום אלה הדגלים שמניפה מפלגת הבית היהודי. היא מתמקדת בעיקר בהתנחלויות וסיפוח וצמצום הדמוקרטיה. הבית היהודי פנה למחוזות מאוד זרים, שאני לא גדלתי עליהם. בסקרים רואים ששבעים אחוז מהישראלים כן מעוניינים בשלום, מוכנים גם לוויתורים, ורוצים באמת ובתמים צדק כלכלי".

קלמן: "האחריות של הציונות הדתית היא לשאול את עצמה שאלות בדיוק כמו שאנחנו שאלנו. אנחנו מערערים על המנהיגות שלנו, מתכוונים אפילו לבעוט אותה החוצה אם יש צורך, וזאת גם האחריות של קבוצות אחרות. האם אפשר לשכנע חובשי כיפה ודתיים, חלקם אפילו רבנים, להתפקד למרצ ולהתמודד לוועידה? זו לא שאלה תיאורטית, כי הצלחנו לעשות את זה. השאלה היא למה הם לא הגיעו היום לריאיון. למה הם מפחדים לחשוף את זהותם בציבור".

ניר: "אלה שהצטרפו אלינו מגדירים את עצמם כחרד"קים, בסוג של הפוך על הפוך. מזכיר קצת את המאבק הלהט"בי – אומרים עלינו משהו, ואנחנו ניקח אותו ונזדהה איתו בכוונה".

ונגר מספר על אישה חרדית שהצטרפה לקבוצה על רקע הרעיון הפמיניסטי. "זה האיר לנו את העובדה שאפשר להחזיק בשתי הזהויות – החרדית והפמיניסטית. ואם כרגע אין לאישה הזו מפלגה חרדית שמייצגת את המאבק שלה, היא יכולה להיות גם במרצ".

ומה לגבי מתנחלים?

ניר: "אנחנו מתובנתים לחשוב משהו על האחר, וצריך למוטט את החומות האלה. זה קשור לאישה החרדית שהיא גם פמיניסטית, או ללהט"בית שהיא גם דתייה. אני נמצאת עכשיו בתוכנית של שחרית, והמפגש הראשון שלנו שם נראה כמו פרק של 'האח הגדול' – מתנחלת מאש־קודש, בחורה חרד"לית, שמאלנית ממרצ וערבייה. אנחנו מדברות על ימין ושמאל פוליטי וכביכול אמורות בסוף להתכתש, אבל מה שאנחנו מביאות לשם אלה הנכסים התרבותיים שלנו, הזהות העגולה שלנו. מי שיושבת איתי היא לא רק 'מתנחלת' – היא גם גדלה בבית אשכנזי או מזרחי, שמעה מוזיקה או קראה ספרים, נולדה להורים אמנים או רואי חשבון, פמיניסטית או לא".

כנפו: "מה זה מתנחל? אם אני מפרק אותו מההגדרות, זה בן־אדם שבסך הכול גר מעבר לקו הירוק. בוודאי שיש לו מקום בתוך התנועה הזאת. מי שמוביל את השיח היהודי־ערבי היום זו לא זהבה גלאון אלא אנשים שחיים בצד השני של הקו הירוק, הם אלה שמניעים יוזמות של דיאלוג. לכן הם הראשונים שצריכים להיות חלק מתנועה ששוברת את הפרדיגמה".

 

"כל עוד אין מספיק מתנחלים במרצ, יש למפלגה בעיה לייצר מדיניות בנושא – ואת זה אני אומר בתור להט"ב שכיום אין לו נציגות בסיעה בכנסת. כשהנהגת מרצ יוצאת בהודעות לתקשורת על הקהילה הגאה, הם לא שואלים אותי מה דעתי. אני לא רוצה שידברו עליי, רוצה לדבר בשמי. לכן אני גם רוצה שכאשר מרצ מפתחת מדיניות בנוגע להתנחלויות, היא תעשה את זה בשיח עם מתנחלים שבאים מתוך המפלגה".

להגיד לנהג "מרחבא"

המפגש בינינו מתקיים ימים ספורים לאחר המהומה שעורר יו"ר העבודה אבי גבאי, שבכנס באוניברסיטת בן־גוריון קבע כי "השמאל שכח מה זה להיות יהודי". אני שואלת את חברי אבוקדו האם יכול להיות שהדברים משקפים תחושה ציבורית, שלפיה המטרה האמיתית של השמאל היא לטשטש את הזהות הלאומית ולאמץ ערכים אוניברסליים. "מה זה ערכים אוניברסליים?", משיב ונגר בשאלה. "היהדות היא אחת הדתות העתיקות ביותר, והרבה מהערכים האוניברסליים הם יהודים. אם אני שמאלני, אני לא יהודי? זה קצת מצחיק. אני חגגתי בר־מצווה, וכשהייתי עם החבר הכי טוב שלי בחו"ל שכנעתי אותו להיכנס איתי לבית חב"ד, ובגיל 25 לחגוג שם בר־מצווה".

קלמן: "אם שכחנו להיות יהודים, מי אשם בזה? אולי אלה שמחזיקים את היהדות בידיים שלהם? אולי הם לא עושים עבודה מספיק טובה? כשאני, הומו תל־אביבי, החלטתי לסגור את העסק שלי בשבת מתוך בחירה לא לעבוד ביום הזה – קיבלתי ביקורת על כך שאני מתחבר לערכים יהודיים. אז אולי הבעיה היא בנזק התדמיתי שנעשה ליהדות?"

סרוסי: "אמרי קלמן ואבי גבאי מדברים למעשה על היהדות האשכנזית המפוחדת והמסוגרת, אבל יש גם סוגים אחרים של יהדות, שהם יותר פתוחים. המשפחה שלי בארגנטינה לא שומרת שבת, ועדיין כולם הולכים לבית הכנסת וצמים ביום כיפור. גם אני צמה ביום כיפור ומקבלת אותן תגובות שאמרי קיבל – 'אבל את טבעונית', 'אבל את שמאלנית', 'אבל את להט"בית'. מה הקשר? אני לא צריכה לוותר על הערכים היהודיים שלי. יחד עם זה צריך להבין שיש כאן עשרים אחוז מהאוכלוסייה שהם לא יהודים, והבית הזה שלהם כמו שהוא שלנו. במקום לריב מי יותר יהודי, צריך לחשוב איך אנחנו נותנים מקום לעוד דברים".

דבוש: "כשרואים את כל הנאום של גבאי מבינים את ההקשר, אבל האמירה עדיין אומללה. אני לא חושב שהשמאל שכח מה זה להיות יהודי, ובעיניי גם הימין עושה היום הרבה דברים שהם לא יהודיים. גם הקביעה של גבאי 'אין יהודי שלא מאמין' היא תמוהה ולא יהודית כשלעצמה. הרי נאמר ש'הכול בידי שמיים חוץ מיראת שמיים'. יש אנשים שבוחרים לא להאמין, והם עדיין יהודים לא פחות מגבאי. אבל אני לא מתעסק בגבאי אלא במרצ".

כשעוברים מדיבורים על אידיאולוגיה לשלב הפרקטי, הרעיונות שמציגה החבורה מפתיעים למדי. "היתרון בלהיות אופוזיציה הוא שהעמדה הזו מחייבת אותך לחשוב בצורה של פשרה", מסביר קלמן. כדוגמה הוא נותן רעיון שנידון בקבוצה בימים אלו: האפשרות שחברת אוטובוסים ערבית תהיה זו שמפעילה תחבורה ציבורית בשבת. "דיברנו על כך עם מתפקדת חרדית מבני־ברק, וזה נשמע לה על הכיפאק. היא אמרה: 'חשוב לי הצביון היהודי. אם תהיה חברת תחבורה שאני יודעת שלא עובדים בה יהודים, או שלפחות היא לא מנוהלת בידי יהודים, אני ארגיש עם זה יותר בנוח'. זו חשיבה שיכולה להביא לאלפי משרות חדשות, וגם לחיבור טוב יותר בין יהודים לערבים. אנשים יעלו על האוטובוס ויגידו לנהג 'מרחבא' במקום 'בוקר טוב'".

"אני לא רואה איך זה שאין תחבורה ציבורית בשבת מועיל לאנשים", אומר דבוש. "באשקלון דוברי הרוסית מהווים שליש מהאוכלוסייה, וחלקם לא בעלי אמצעים. הם רוצים לנסוע בשבת לים או לבקר את הנכד, ואין שום היגיון בזה שהמעמד הנמוך, אנשים שאין להם רכב, לא יוכלו לנסוע בשבת. מצד שני, ברור שכשאנחנו מדברים על תחבורה ציבורית בשבת לא מדובר על אותם היקפים של ימי חול, כי אנחנו חרדים גם ליום המנוחה של העובדים. אני לא יודע אם לקרוא לזה פשרה, מדובר יותר באיזון בין אינטרסים וצרכים שונים של קהילות".

הצעה נוספת שעלתה בדיוני הקבוצה נוגעת לנישואין אזרחיים. "אמרנו – בואו נמצא פתרון בתוך הרשות המקומית. כזה שלא מערער על הזכות והסמכות הלאומית של הרבנות להשיא זוגות, אבל מאפשר לאנשים להתחתן בצורה אחרת ולקבל הכרה", מסביר קלמן. "הצעות הפשרה האלה יכולות להתאים גם לנו וגם להרבה אנשים מציבורים אחרים, והתוצאה תהיה שנעסוק יותר בשיח משותף על פתרונות. בכלל, אנחנו חושבים שצריך להחזיר את השיח לרמה המקומית. אם הרשות המוניציפלית של בני־ברק בוחרת לסגור את כבישיה בשבת, אנחנו לא רוצים לערער על זה ולא מתכוונים לפרוץ לשם עם טנקים. זו החלטה של רוב תושבי העיר, אנחנו נכבד אותה, אבל גם לנו יש זכות לקבל החלטות שמתאימות לחיים שלנו".

עבודת שבט

גם בנושא המדיני מחפשת הקבוצה פתרונות שעוד לא עלו על הפרק. "אנחנו אוספים רעיונות, מנסים להבין את הסכסוך", אומר קלמן. "'שתי מדינות לשני עמים' זה סלוגן שאוחזים בו גם בימין וגם בשמאל, מה שמוכיח שהוא בלוף. צריך לפרק את הנושא ולהתמודד איתו באופן אחר. סוגיית ירושלים, למשל, לא בהכרח קשורה לקו הירוק. ירושלים יכולה להיות בירה בינלאומית וליהנות מיתרונות שגם ישראל תרוויח מהם. אחת ההצעות שהעלינו היא מודל הוותיקן – מדינה עצמאית שחיה בתוך מדינה אחרת ומושכת מיליוני תיירים בשנה. אני רק מדמיין את כמות התיירים המוסלמים שיגיעו לירושלים ברגע שיוכלו לבקר בעיר שקדושה להם. בשביל זה נצטרך להגדיר שירושלים שייכת לא לישראל ולא לפלסטין, אלא עומדת בפני עצמה, כמו בהיסטוריה שלה – ממלכה עצמאית עם משמר עצמאי. חיילים שלובשים לבן יעמדו בכניסה, ויהיה כיף להצטלם איתם, וכולם ירגישו בטוחים".

ומה לגבי הר הבית? יהודים יוכלו להיכנס אליו?

"בוודאי. זה סוג הפשרות שאנחנו צריכים. אני מאוד רוצה שהמוסלמים יזמינו אותי להר הבית, ואני יודע שאם ארגיש שם תחושת קודש וארצה להתפלל – אז אתפלל. תפילה היא דבר כל כך אישי ואינטימי, שזה אבסורד בכלל לנהל דיון אם מותר או אסור לי להתפלל. מה שכן, נכון להחליט על מתן הכבוד הנדרש לנורמות ההתנהגות המקובלות במקום".

כנפו: "אם מסתכלים קדימה, איך אנחנו הולכים לחיות כאן כעם, אי אפשר להגיד 'לא אכפת לי מה יהיה כאן בעוד עשרים שנה'. אני תומך בזכות שלנו לשבת בארץ ישראל, אבל לא תומך בבנייה על חשבון אנשים אחרים. יש מספיק אדמות לכולם. למעלה מתשעים אחוז מהשטח של יהודה ושומרון בכלל לא מיושב. אני לא רוצה להגיד מה התשובה הספציפית ולא מתיימר לפתור את כל הבעיות מחר, אבל ההתמקדות של השמאל בשתי מדינות לשני עמים, או התוכנית של בנט שמתעלמת מבעיות קיימות – שתיהן שגויות".

איפה תעמדו ביחס לנושא של הדתה במערכת החינוך?

סרוסי: "בכיתה א' קיבלתי חומש עטוף בזהב, ואף אחד לא צעק 'הדתה'. רבין היה אז ראש ממשלה והכול היה סבבה. חילונים הם גם יהודים".

קלמן: "יש לנו הרבה מה ללמוד מתהליך ההדתה. אני מאוד אשמח שסטודנטים בישראל שבוחרים ללמוד את הפילוסופיה של דקארט יקבלו מימון מלא מהמדינה, בדיוק כמו אלה שבחרו ללמוד תורה. בואו נלמד מההדתה שהקלה על צעירים לרכוש השכלה בתחום המרכזי שבחרו ללמוד, ונעתיק את זה. כל הכבוד לציונות הדתית שהתלמידים שלה מקבלים סיוע – אבל אני רוצה גם. החיבור בין ספרי הפילוסופיה לתנ"ך ולמתמטיקה הוא זה שהעניק ליהדות את עוצמתה במשך כל הדורות. עם הספר הוא לא רק עם של ספר אחד. הייתה למידה והתפלפלות, וככה הגענו לרעיונות טובים".

קשה לדעת בשלב הזה אם קבוצת אבוקדו היא אפיזודה נאיבית שתיבלע בתוך הררי האגו והאינטריגות של מרצ, או שמשהו חדש אכן מתחיל במפלגת השמאל. גם לחברים כאן ברור שלא פשוט להגיע להסכמות בין להט"בים וחרדים, מתנחלים ותל־אביבים, ולגרום לכולם להתנהל תחת כיפה מפלגתית אחת.

"אחד הפתרונות שאנחנו מציעים הוא שיח הפדרציות", אומר קלמן. "זה אומר שאפשר להשיג הסכמה באמצעות חלוקה גיאוגרפית. כל אזור יקבל אוטונומיה בנושאים מסוימים כדי שבתוכו יהיו הסכמות על נושאי דת ומדינה, הסדרי תחבורה וביטחון, והתושבים יוכלו לחיות כמו שהם רוצים. מי שרוצה לחיות אחרת – כל מה שהוא יצטרך לעשות זה לעבור לאזור אחר.

"אגב, זה רעיון שהתקיים כאן במשך שנים רבות. לאורך כל תקופת התנ"ך היו כאן שבטים שניהלו את ענייניהם בדרכים שונות. ממלכת יהודה, ממלכת ישראל, שבט דן. גם אז היו הבדלים. זה דווקא נוסטלגי ונחמד לדמיין את עצמנו כאסופת שבטים שחיים יחד על פיסת קרקע אחת".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il