הבית // ארבעה חדרים: סלון, מטבח, חדר הורים, חדר ילדים וחדר עבודה. בחוץ יש חצר קטנה וחמודה. "בכל מקום יש דברים שקשורים לעסק שלנו: נעלי ילדים, חתיכות בדים, צבעי פנטון. הספה שלנו בבית מכוסה בבד של הנעליים שאנחנו מייצרים, כי הוא מתנקה בקלות: גם יין, קטשופ וגואש יורדים ממנו בלי בעיה. זה סופר־חשוב כשיש ילדים קטנים בבית".
הבוקר // הם קמים בשבע בבוקר, מארגנים את הילדים, וסבתא שגרה סמוך אליהם לוקחת אותם לגנים. "אחר כך אנחנו יושבים יחד לשתות קפה, ומתחילים את היום בעסק".
עסק // הם מוכרים בגדי תינוקות וילדים תחת המותג הפרטי שלהם, MINA. בכל חודש יש להם אלפי הזמנות מלקוחות בכל המגזרים – חרדים, דתיים, חילונים, ערבים. לפני שנה פתחו אתר למכירת הבגדים גם בארצות הברית.
גרשי הוא המנהל הלוגיסטי ומושקי היא המנכ"לית: "חשוב לנו שהבגדים יהיו איכותיים ושהמחיר יהיה נגיש. הרעיון שעמד מאחורי המיזם הוא שכמה שפחות ידיים יתעסקו עם המוצר, כדי להפחית עלויות, ולכן החלטנו לייצר את הבגדים לבד. בין הלקוחות שלנו נמצאים לא מעט מובילי דעת קהל ואנשים שיכולים לקנות מותגים יקרים, אבל גם לא מעט לקוחות שאוהבים את הסטייל ואת המחירים הנגישים".
חידושים // לאחרונה הוציאו קולקציית נעליים חדשה, תוצרת כחול־לבן, של נעליים אורטופדיות התומכות ברגל הילד מהצעד הראשון. "הטקסטיל עמיד לכתמים וקל לניקיון, והנעליים מגיעות במניפת צבעי פסטל שאפשר להתאים לכל בגד ולכל זמן".
שלוחים // "שנינו גדלנו בבתי שלוחים, וכל החיים למדנו לתת שירות. כחב"דניק אתה מקבל המון אומץ ממפגשים עם אנשים, וכבר כילד אתה לומד לא להתבייש. בעסק אני עומד מול ספקים, יצרנים ולקוחות, והרקע של השליחות משפיע על העבודה".
אוקראינה // מושקי היא הבכורה מ־11 ילדים. "שנה אחרי שנולדתי ההורים שלי החליטו לצאת לשליחות ולפתוח בית חב"ד באוקראינה. הם שם עד היום". אחרי ילדותה באוקראינה עברה ללמוד בגיל התיכון בישראל, ועשתה תואר ראשון בהוראה.
ברזיל // גרשי נולד בסאו־פאולו, הבכור משבעה אחים. "סבא וסבתא שלי נשלחו בשליחות הרבי מלובביץ' לפתוח בית חב"ד בברזיל בשנת 1961. ההורים שלי התגוררו שם אחרי החתונה, אך תמיד חלמו לעלות לארץ".
הם הגשימו את החלום כשגרשי היה בן שש: לאחר שוד לא נעים המשפחה ארזה את מיטלטליה ועלתה לישראל.
שוד // "ברזיל היא מדינה מפחידה מאוד, אי אפשר ללכת ברחוב בחופשיות. אנשים נשדדים על ימין ועל שמאל. חיינו בפחד מתמיד, בבניינים סגורים שתמיד צריכים שומרים. היינו הולכים ברחובות בלי תכשיטים ועם טלפונים ישנים, למקרה שישדדו אותנו.
"ערב אחד נכנסו אלינו הביתה שלושה אנשים חמושים, נעלו אותנו בחדר אחד ואסרו עלינו לצאת מהחדר. אחד מהפורצים הלך עם אבא שלי לעבודה שלו, ורוקן את הכספת שם. שניים נשארו איתנו בבית, ובמשך כמה שעות רוקנו אותו. הם יצאו עם מזוודות ושלל רב. בברזיל זה נפוץ, אבל מבחינת ההורים שלי זה היה הקש ששבר את גב הגמל. בתוך חודשיים היינו כולנו על מטוס ומאז אנחנו כאן בישראל".
ניצן // הם התיישבו בניצן, סמוך לים. "היו שם אז מאה משפחות בערך. זה היה ההפך מסאו־פאולו, עיר צפופה שקשה גדול לזוז ולהתנייד בה, עם המון עוני והמון פבלות. פתאום הגענו למרחבים של ניצן ולחוף הים: זה היה כמו להיות בחופשה תמידית". בבית הם המשיכו לדבר פורטוגזית.
כפר־חב"ד // בתקופת מבצע עופרת יצוקה הם עברו לכפר־חב"ד, "עד שיסתיימו האזעקות". האחים הקטנים של גרשי אהבו את התקופה שם וביקשו להישאר, וההורים השתכנעו. "כך יצא שבסוף נשארנו".
ההיכרות // אחות של גרשי היא החברה הכי טובה של מושקי, והיא הכירה ביניהם. "יצאנו לעשר פגישות והתחתנו בסוף 2015. החתונה התקיימה בישראל, והשבע ברכות באוקראינה: ההורים של מושקי רצו שהקהילה המקומית תחווה קצת מהחתונה של מושקי, שגדלה שם".
לימודים // גרשי למד בישיבת חב"ד בקריית־גת ושנה אחת בישיבת חב"ד בברוקלין. עכשיו הוא בשלהי לימודי תואר בניהול באוניברסיטה הפתוחה: "חסר לי קורס אחרון לסיום התואר". לפני MINA הוא עבד בחברה שנותנת פתרון ביוטכנולוגי לטיפול בשפכים.
הוראה // מושקי הייתה מורה מקוונת לילדי שלוחים שאין להם בית ספר במקום המגורים שלהם. "יש לא מעט כאלו". אחר כך הייתה מורה ומחנכת. "אהבתי את זה מאוד, והרגשתי שליחות במקצוע".
הסבה // מושקי: "אחרי הלידה של מינה רציתי לקנות לה בגדי תינוקות סרוגים בסטייל אירופי, והיה לי קשה למצוא כאלה בארץ. גם כשמצאתי, הם היו יקרים ולא הגיוניים. החלטתי שאפתח עסק בדיוק לזה. הייתי אז מורה מחנכת של כיתה ג', וחשבתי שזה יהיה עסק קטן, שיתנהל במקביל לעבודתי כמורה. אבל לאט־לאט העסק גדל וגדל, וגם גרשי וגם אני עזבנו את העבודות הקודמות שלנו והתמסרנו ל־MINA".
מלחמה // "המשפחה שלי הייתה צריכה לברוח בגלל המלחמה. הם ניסו להישאר כמה שיותר, כדי שיוכלו לעזור, אבל כשהמצב נעשה בלתי סביר הם חצו את הגבול לרומניה עם קבוצה של אנשים, וטסו לישראל. האחים הקטנים שלי לומדים עכשיו במוסדות בכפר־חב"ד, וההורים נוסעים בין ישראל לאוקראינה. המצב שם מסוכן מאוד לילדים קטנים. גם אין חימום, בגלל ניתוקי החשמל. קור כלבים שם".
התנדבות // גרשי מתנדב במד"א בתור נהג אמבולנס. "אני עושה את זה בשביל הנפש, זו תרפיה בשבילי".
ספורט // מושקי מתאמנת בחדר כושר בראשון־לציון. "הכושר נותן לי הרבה אנרגיות. זה הדבר הכי טוב שיש. תמיד התאמנתי, אבל אחרי הלידה האחרונה נכנסתי לזה ברבאק. אני משתדלת לעשות ארבעה אימונים בשבוע לפחות. אין ספק שצריך בעל תומך בשביל זה: אני תומכת במשמרות שלו במד"א, והוא תומך במשמרות שלי בכושר".
להשתתפות במדור: dyokan@makorrishon.co.il
