כשהיה יצחק בן ארבע פלשו הרוסים לז'דובה, עיירת מגוריו, בעקבות הסכם ריבנטרופ־מולוטוב בינם ובין הגרמנים; כשהיה בן חמש פלשו לשם הגרמנים תוך הפרת ההסכם. ואז התחילו הצרות האמיתיות. "הם אספו את כל היהודים לבניין המועצה, ומשם הצעידו אותנו לכיוון טרנסניסטריה, היום בשטח מולדובה. במשך חודשיים שלמים הלכנו ברגל". יצחק נישא בידי אביו, אחיו הצעיר הוחזק בידיה של אמו, וכך הם צעדו כשהקור האירופי וגשמי הסתיו מכים בהם ללא רחמים. "זקנים, ילדים, כל מי שלא היה מסוגל להמשיך ללכת – נורה או נפל ומת מעייפות ומקור. אחי ואני היינו בין הילדים הבודדים ששרדו".
הוא נולד למשה ומינה בוּקר בצ'רנוביץ שבמחוז בוקובינה – אז חלק מרומניה, היום בשטח אוקראינה. מצ'רנוביץ עברה המשפחה לז'דובה, לשטח גדול שהיה בבעלות אביו, ושם הם גרו עד לאותו גירוש המוני של מאות אלפי יהודים. "הגענו לנהר דניסטר", ממשיך יצחק לשחזר. "אומרים שזרקו לנהר חלק מהיהודים. אני לא זוכר את זה, אבל חלק בהחלט נרצחו לידו". השורדים הוכנסו לבניין גדול, עמוס אדם וריק מציוד – "לא אוכל, לא מים, לא בגדים, לא כלום". האם מינה התגנבה החוצה וברחה לאחד הכפרים הסמוכים, שם היא הצליחה להשיג מהאיכרים קצת לחם תמורת שיעורי סריגה מזורזים: "לגויים האלה היו כפפות שבהן רק האגודל נפרד, היא לימדה אותם לסרוג כפפות עם מקום לכל אצבע".
בהמשך חמקה המשפחה כולה מהמתחם בשעת לילה, וברחה לכפרים. בעת שהותם שם, מינה סרגה לאיכרים ועבדה בחקלאות תמורת אוכל. "אוכל", אומר יצחק ומבהיר שמדובר בעיקר בדלועים שהושארו בשדות אחרי שהוציאו מהן את הגרעינים, "ובחג הפסחא קיבלנו ביצים צבעוניות". הוא זוכר קור אימים ושינה צמודה לאח הבוערת במבנה שבו גרו. "אמא הייתה לשה זבל של פרות יחד עם קש, ואת זה היו מדביקים לקירות. זה מפיק המון חום". כעבור שנתיים נלקח משה בוקר עם יהודים נוספים לעבודת כפייה בכריית פחם בדומבץ, "בדיוק איפה שעכשיו המלחמה באוקראינה". ב־45' הוא שב אל משפחתו.
עם סיום המלחמה הובלו יצחק ומשפחתו ברכבת לעיר סאטמר. "הגענו בערב פסח בין השמשות. יהודי העיר חיכו לנו בתחנה כשהם לבושים בגדי חג, עם שטריימלים והכול. כל אחד לקח משפחה אליו הביתה. ערכנו את הסדר ככה, כמו שחזרנו מהמחנות – בלי בגדים, רק סמרטוטים או מדי אסירים"
עם סיום המלחמה הובלו השורדים ברכבת משא לעיר סאטמר שברומניה. "נסענו במשך יומיים־שלושה, והגענו בערב פסח בין השמשות. יהודי סאטמר, שחזרו לעיר כמה חודשים קודם, חיכו לנו בתחנה כשהם לבושים בגדי חג עם שטריימלים והכול. כל אחד מהם לקח משפחה אליו הביתה ועשה לה את הסדר. הכול היה כבר מוכן, ידעו שנגיע. ערכנו את הסדר ככה, כמו שחזרנו מהמחנות – בלי בגדים, רק סמרטוטים או מדי אסירים".
האב משה החל לעסוק ברוכלות ("אחרי המלחמה היה אפשר למכור כל דבר בשוק"), ומינה עבדה כטבחית בבית יתומים לצעירים שחזרו מהמלחמה. האחים בוקר נשלחו ללמוד בבית הספר הכללי בעיירה, ובערב למדו בחיידר, "בבית הכנסת של הרבה מסאטמר המפורסם". יצחק, שהחל גם לבקר בסניף בני עקיבא בעיר, היה משוכנע שבארץ ישראל צומחות חלות על העצים, והחליט לעלות ארצה. "ההגנה קנתה שתי אוניות גדולות, שבמקור שימשו להובלת בננות מאמריקה המרכזית לאמריקה הצפונית. אנשי הארגון אספו ברכבות יהודים מכל רחבי רומניה, והביאו אותנו לעיר הנמל בורגס בבולגריה".
הוריו של יצחק דאגו מראש להצמיד אותו למשפחה שהייתה אמורה לעלות ארצה באותה אונייה, אולם הוא איבד את מלוויו כבר באדמת רומניה. יחד עם אלפי פליטים נוספים עלה לאונייה בנמל הבולגרי, ומיד נשאל מה הוא נושא בכליו. יצחק ענה בכנות: בגדים בתרמיל הגב, ואווז מעושן במזוודה. בתגובה, המזוודה על האווז שבה נזרקו מיד לים. "פחדו שהאוכל יגרום לתחלואה בקרב נוסעים שמפליגים בצפיפות רבה כל כך". מה אכלו בהפלגה? מנות קרב של הצבא האמריקני. "קופסה גדולה עם תה, קפה, סוכר, שימורי בשר, סיגריות, וגם שוקולד שהיה ארוז בקופסת שימורים, כמו סרדינים".
הוא עלה על האונייה "פָּאן קרֶסֶנט", וכעבור שלושה ימים ירד מהאונייה "עצמאות". למרבה הצער, העגינה לא התרחשה בישראל. "הגענו לקפריסין יחד עם האונייה השנייה", משחזר יצחק את מה שכונה "פרשת הפאנים", על שם צמד האוניות – פאן קרסנט שהפכה ל"עצמאות", ופאן יורק שהייתה ל"קיבוץ גלויות". על סיפונה של זו האחרונה הפליגה ילדה ששמה מרים, גם היא ילידת רומניה. "היו המון ילדים בספינות האלה, גם של עליית הנוער וגם של משפחות צעירות שעלו ארצה", אומרת לנו מרים. "החבר'ה של ההגנה החליטו לא לקחת סיכון ולא להתנגד לבריטים. ברגע שיצאנו לים התיכון הקיפו אותנו משחתות והובילו אותנו ישירות לקפריסין. ירדנו שם באחד בינואר 1948. באונייה שלי היו 8,000 יהודים, ובאונייה האחות 7,000. תארו לעצמכם, 15 אלף איש מגיעים לקפריסין ביום אחד".
מרים נולדה למרדכי וחנה שטרסבורגר, דור שישי לחת"ם סופר. אמה הייתה חרדית, אביה הפועל המזרחי, והדוד היה חבר בקונגרס הציוני. "היינו בית ציוני מאוד. אבא שלי קנה מגרשים בקריות ליד חיפה, אבל תוקף הדרכון שלו פג. הוא הגיע לקונסוליה הבריטית, אבל לא הסכימו לחדש לו את הדרכון, וכך נשארנו ברומניה".
הם גרו בארד, בירת מחוז בחבל טרנסילבניה. ארבעת אחיה של מרים כבר היו בוגרים כשהיא הגיחה לאוויר העולם, לתוך מלחמה שפרצה "כשהייתי בת חודשיים ותשעה ימים". כן, יש לה זיכרון מופתי למספרים ולתאריכים, וכישרון לדייק בהם. "הגברים אצלנו נלקחו לעבודות כפייה ביערות ליד העיר טימישוארה, והועסקו בכריתת עצים", היא מספרת. גזע עץ שנפל על האב מרדכי ריסק לו את הרגל. הוא הושב לביתו, עבר שני ניתוחים שלא הצליחו להיטיב את המצב, ובגיל 47 הלך לעולמו. "אמא נולדה בו' בניסן, אבא בז' בניסן, הם התחתנו בניסן, והוא נפטר בכ"ה בניסן".
מרים: "ההקצבה הייתה שתי ביצים לשבוע לאדם. אחי וגיסתי באו אלינו לליל הסדר, עם אישור מיוחד ממזכירות הקיבוץ שלהם להביא לנו תרנגולת וביצים. פקחים היו עולים לאוטובוסים, ואם מצאו עופות או ביצים בלי אישורים – היו מחרימים אותם"
חנה נותרה לבדה עם חמישה ילדים ואם מבוגרת. עול הפרנסה נפל על הבכור, שהיה אז בן 17. "ב־44' ההונגרים נכנסו לטרנסילבניה. שתי אחיות ואח של אמא שלי, שהיו קרובים יותר לגבול ההונגרי, נאספו ברכבות ישר לאושוויץ. כשהתקרבו לעיר שלנו, ברחנו. אחת האחיות שלי הייתה כבר נשואה, האח הבכור היה בבוקרשט משום מה, אז נשארנו שלושה אחים, אמא וסבתא. אמא שכרה עגלת איכרים, שמה עליה כלי מיטה, שמיכות וסיר, ובשבת ברחנו לכפרים". אגב, הסיר המדובר עבר את כל הנדודים והגיע לארץ ישראל. "הוא שמור כמו חדש, כאילו יצא עכשיו מבית החרושת, אצל אחיינית שלי, אשתו של הרב רא"ם הכהן".
את הכפר הראשון היא זוכרת לטובה ("היו שם אנשים שהיו בקשרי מסחר עם אבא שלי"), את השני הרבה פחות. "גרנו באיזה מתבן, וקמנו כל בוקר עקוצים מפרעושים ומכל מיני חיות רעות קטנות אחרות. אבל אוכל היה בשפע", היא אומרת ומתכוונת לדגים שמילאו את הנהר בחודשי הקיץ ולפרה שהניבה חלב.
לקראת קיץ 44' הם הצליחו לחזור לארד. חנה שכרה קומה עליונה בבית במרכז העיר, לא רחוק מהבית הפרטי עם החצר שופעת העצים שנדרשו לעזוב כמה שנים קודם לכן, כשהוטלו הגבלות על היהודים. "בעלת הבית הזקנה שמרה על החפצים שלנו. כשחזרנו לא היה חסר כלום, הכול היה שם. דבר נדיר מאוד".
בתום המלחמה החלה מרים ללמוד בבית ספר יהודי, והלכה גם היא לבני עקיבא. אחד מאחיה נסע לצפון איטליה, למד שם חקלאות ועלה לארץ ישראל באוניית מעפילים. האח הבכור, שחשש מעליית הקומוניזם ברומניה, הבהיר שהוא לא מתכוון שיכניסו אותו לבית הסוהר. "כל מי שהיה לו קצת כסף – פשוט העלימו אותו", מסבירה מרים. גם הוא נסע לאיטליה, ומשם המשיך לארה"ב. "עם שני בנים כבר מחוץ לרומניה, אמא שלי החליטה שאין לה מה להישאר. כש'ההגנה' אספו יהודים מרחבי המדינה, הצטרפנו גם אנחנו. את כל הרכוש השארנו בבית. יצאנו עם תרמיל גב של 15 קילו, וזהו". מרים לקחה איתה גם תרמיל בגדים, אבל הוא נגנב.
על שפת הדנובה ניגשו אליהם שוטרים רומנים ואספו את תעודות הזיהוי של כל הנוסעים. "הפכנו לחסרי נתינות. נע ונד. אין כלום". מעבר לדנובה, בשטח בולגריה, חיכו לניצולי השואה רכבות עם קרונות בקר ("הבולגרים התנצלו שאין להם מספיק קרונות רגילים לאלפי האנשים"). מהרכבות הם עברו לאונייה, שכאמור לקחה אותם לקפריסין. "שמו אותנו שם במחנות 60 עד 63, על שפת הים, והיה מותר לטייל ביניהם. מחנה 55 היה מבודד, ושם היו הלימודים, המקווה וכדומה. הם נוהלו על ידי חברי ההגנה שהגיעו מארץ ישראל". בין פורים לפסח 48' אישרו האנגלים לילדים שבמחנות להגיע לארץ ישראל, "אבל אחותי החליטה שאנחנו נשארים עם אמא, ולא עולים בלעדיה".
מי שכן נכנס לארץ ישראל בחלון הזמן המצומצם הזה היה הנער יצחק. "הגענו לתל־אביב, שלא היה לה נמל מסודר, אז הורידו אותנו לחוף באמצעות סירות", הוא מספר. "אחר כך העמיסו אותנו על משאיות והובילו אותנו למחנה נוער ברעננה. רחוב אחוזה היה אז הרחוב היחיד במושבה – כמה בתים קטנים וסביבם פרדסים". מאוחר יותר הועברו בני הנוער לכרכור, "שם שמענו את הכרזת המדינה בשישי לפנות ערב".
יצחק בן ה־12 נשלח למוסד החקלאי "עלייה" בכפר־אברהם, שהיה אז מושב עובדים בפאתי פתח־תקווה. הוא עבד שם ברפת ובגן הנוי, "ומכיוון שרמת העברית שלי הייתה נמוכה, הכניסו אותי לכיתה ב'". חצי שנה מאוחר יותר הוא כבר קפץ ארבע כיתות. במהלך מלחמת השחרור חטף המקום הפגזה מכיוון ראש־העין, "שם ישב הצבא העיראקי". איך התגוננו? "התחבאנו בתעלות שנחפרו".
הוריו עלו בינתיים ארצה, ויצחק הצטרף אליהם בתום לימודי בית הספר היסודי. תחילה גרו במעברת אוהלים בעפולה ובהמשך בדירת שיכון בעיר, ויצחק למד שם בתיכון ואז עבר למדרשיית נעם בפרדס־חנה. "אבא שלי עבד במה שקראו אז 'עבודות דחק' – ייעור עבור קרן קיימת וסיקול אבנים לכבישים".
מרים הגיעה ארצה חודשים אחדים אחריו, באוגוסט 48'. היא זוכרת את השמש מפציעה מעבר להרי הכרמל שעה שהאונייה התקרבה לנמל חיפה. "ברגע שירדנו לחוף, כל אחד קיבל לחמנייה ותפוז. לקחו אותנו למחנה העולים בפרדס־חנה, ושם חלקנו בית עם עוד אישה וילדה". האם חנה עבדה בבציר בזכרון־יעקב ובבנימינה ("אני זוכרת אותה קמה בארבע בבוקר ויוצאת במהירות"), ומאוחר יותר זכתה בעבודה במטבח שהועמד לרשות העולים החדשים.
"מרים מצביעה על חלון חדר ההסקה התת־קרקעי שמציץ בין השיחים, ומספרת איך התעוררה לילה אחד וגילתה בבית ארבעה רעולי פנים. היא נאבקה בהם כמו לביאה, והם השליכו אותה ואת יצחק בחדר ההסקה ובזזו את הבית. בזכות תושייתה היא הצליחה לשחרר את יצחק מהכבלים והאזיקים ולהזעיק את המשטרה"
לאחר שאנשי אצ"ל שחררו את יפו, הועברה המשפחה לשם. "זה היה בית חדש, על הקירות היה רק טיח". הם גרו באחד החדרים, משפחה של קרובים־רחוקים זכתה בשני חדרים אחרים, וכולם חלקו מטבח משותף. חנה שוב מצאה מקצוע חדש, הפעם כריכת ספרים. באחת ההפוגות של מלחמת השחרור הלכה אחותה של מרים לבקר חברה, "וכשחזרה הביתה הסתיימה ההפוגה. חיילים אספו אותה ברחוב וגייסו אותה למלחמה. שאלו אותה מה היא יודעת לעשות. היא ציירה יפה מאוד, אז לקחו אותה לשרטט מפות, והיא שירתה עד 49'".
בדצמבר 48' שובצה מרים בעליית הנוער והגיעה לכפר־בתיה, "כפר נוער מייסודה של הנרייטה סאלד, שהוקם לטובת ילדים ניצולי שואה. זה היה מוסד תאום ל'עלייה' בכפר־אברהם". גם מרים קפצה כיתות, ובמסגרת לימודי החקלאות היא עבדה בגן הנוי ובגן הירק, טיפלה באפרוחים במדגרה ובתרנגולות בלול, "אבל ברגע שהגעתי לרפת – גמרנו. הייתי אמורה להיות שם חודש־חודשיים, אבל נשארתי שלוש שנים. קמה בארבע בבוקר כמו שעון, חולבת 14 פרות, מנקה אותן, מוציאה את הזבל, אוכלת והולכת לכיתה". אנחנו משווים במבוכה לדור המתפנק שלנו, עם משרות קיץ אנינות טעם. "אתם נולדתם עם כפית של זהב בפה", אומרת מרים, ויצחק מצטרף: "ב־48' לא היה כאן כלום, אפילו לא תפוחי אדמה. על תפוחי עץ מי דיבר בכלל. בשבת היו שמים על השולחן חלה אחת, ולידה לחם שחור ל'לחם משנה'". התגובות הנפעמות־כואבות שלנו מעודדות אותו להמשיך. "היה פנקס עם בולים, מקבלים הכול בהקצבה. גם סוכר, גם רהיטים. מה עשו החקלאים? היו לוקחים פח, שמים למעלה סברס או פירות אחרים, למטה ביצים, ומוכרים בשוק השחור. היה שוק שחור לביצים, לבשר, לכל דבר. הייתה על זה בדיחה מפורסמת". הבדיחה מספרת על אחד שהביא מחו"ל פולי קפה, וכשהפקחים הבהירו שאסור להכניס את הסחורה ארצה, הוא טען שמדובר באוכל לציפורים. "ציפורים אוכלות פולי קפה?", שאלו הפקחים. "ירצו – יאכלו, לא ירצו – לא יאכלו", ענה האיש.
"ההקצבה הייתה שתי ביצים לשבוע לבנאדם", אומרת מרים. "ילד או אישה בהיריון היו מקבלים בננה או תוספת ביצה. אחי וגיסתי באו אלינו לליל הסדר, עם אישור מיוחד ממזכירות הקיבוץ שלהם להביא לנו תרנגולת וביצים". ואם לא היה אישור? "פקחים היו עולים לאוטובוסים, בעיקר אלה שיצאו מהמושבים ומהקיבוצים, ואם מצאו עופות או ביצים בלי אישורים – היו מחרימים אותם. אוי ואבוי אם לא היה אישור!". הם אכלו באותם ימים הרבה "דג משה רבנו", כלומר דג סול, שזכה בשם התנ"כי "כי היו אומרים שבקריעת ים סוף הוא נחתך באמצע – לכן מצד אחד הוא שחור, מצד שני לבן. נו, בדיחות של פעם".
הצלם עם המגבעת וההיא שעל המקלדת טועמים מעוגת הגבינה המשובחת של מרים, נבוכים לחשוב מה מחכה להם בחנות הנוחות המציעה כל טוב בצומת הסמוך למקום מגוריהם. "למדינת ישראל לא היה מאיפה להביא מזון", מסבירים המארחים, משלימים זה את סיפורה של זו. "בשנות החמישים בן־גוריון ניגש לבעלים של אסם ואמר להם: 'הגיעו עולים מצפון אפריקה. הם רגילים לאכול אורז ואין לי כסף לאורז, אבל יש הרבה קמח שקיבלנו מהאמריקנים מתנה'. ככה המציאו את 'אורז בן־גוריון', הפתיתים".
בעיצומו של קיץ 56' עזבה מרים בת ה־17 את כפר־בתיה, עברה ללמוד בתל־אביב והחלה לעבוד כמזכירה אצל עורכי דין בעיר. ואז הגיע יצחק. "בן דוד שלי שהיה איתו במוסד עלייה ובמדרשייה רצה לשדך בינינו. נפגשנו בינואר 62', והתחתנו בדצמבר 62', בנר שישי של חנוכה". בסלון הבית של הזוג בוּקר שהפך אז לבוֹקר עומדים כמה וכמה זרי פרחים, מעידים על חגיגות שישים שנות נישואין שצוינו כאן לאחרונה.
השניים עברו לגור בירושלים – יצחק החל לימודי כימיה באוניברסיטה העברית, מרים עבדה בבנק ישראל, בבית הספר לעבודה סוציאלית בממילא, ובפתולוגיה בהדסה ("ברחתי משם, הגעיל אותי"). שלושה ילדים נולדו להם בירושלים, הבת הקטנה נולדה כאן, בבית־מאיר.
הכביש לבית־מאיר – מושב מייסודה של תנועת המזרחי, הקרוי על שם מאיר בר־אילן, אחד ממנהיגיה החשובים – עובר בין נופים ירוקים עוצרי נשימה. דקות ספורות מהעיר הצפופה ושוקקת הפקקים, סמוך לדרך בורמה המיתולוגית, שוכן לו המושב בפסטורליה מצוירת. "ב־75' אדון בוקר החליט שהוא רוצה לגור במושב, אז עברנו לכאן", אומרת גברת בוקר. ואל תטעו: היא נהנתה מכל רגע, גם כשמשא עבודת המשק היה כבד מנשוא. יצחק עסק בחינוך עד שנת 80', לימד בבית־שמש ובימי חמישי־שישי במדרשייה ("בשבתות חורף חזר הביתה עם כניסת שבת"), ומרים החזיקה את המשק והבית. "אחד הזיכרונות הכי מוקדמים שלי הוא מ־44'. אני בת חמש, יושבת עם כוס חלב ופרוסת לחם, סביבי תרנגולות ואפרוחים צהובים, ואני טובלת חתיכות לחם ונותנת להם לאכול. כל החיים שלי אני אוהבת לעבוד עם בעלי חיים", אומרת מרים – ויעידו החתולים הסובבים את הבית, והתוכי בן ה־27 שמתרוצץ בכלובו בסלון. אגב, התוכי נטול השם מוכן לדבר רק עם מרים, והיא גם היחידה שמורשית להתקרב וללטף את נוצותיו. שאר בני המשפחה, ובכללם יצחק, זוכים במקרה הטוב לנשיכה.
"בהתחלה היו לי פה רק עופות", היא ממשיכה. "ב־67' הסוכנות בנתה לנו לול גדול, והגעתי עד ל־4.5 אלף מטילות. ב־80' יצחק הביא ארבע כבשים בהיריון. הוא אמר לי: 'יש לך בית, ילדים ולול. זה מספיק. את לא תעבדי בדיר'. הוא עזב את ההוראה והיה אחראי על הכבשים. ב־83' בנינו דיר ראשון, בהמשך בנינו מתבן גדול, ומאוחר יותר הקמנו דיר נוסף עם השכלולים החדשים. חילקנו אחריות בינינו – הטלאים הצעירים היו במשק הצמוד שקנינו בשביל הבן שלנו, בדיר אחד יצחק טיפל, ואני באמהות. הינקתי את הטלאים מבקבוקים, טיפחתי 170 אמהות, והכול לבד. רק כשהיו הרבעות עבדנו יחד. לקראת הסוף היו לנו מעל 600 ראש של כבשים. בעשר אצבעות טיפחתי גם לול גדול ובית, בלי שום עזרה. אבל אני אוהבת את זה". את הדיר הם סגרו ב־96', וכעבור עשור גם את הלול.
מה שהתחיל כדירת שני חדרים בת 58 מ"ר, גדל להיות בית מרווח ויפה. הבן שאכן גר בשטח הסמוך הקים את יקב הולנדר, שם הוא מייצר ליקרים ושנאפס לתפארת, שמצליחים להקפיץ לנו את בלוטות הטעם בשעת בוקר מוקדמת מדי. שתי בנות שלהם גרות בירושלים ואחת במודיעין. בכל יום שישי כולם מתייצבים למפגש משפחתי בבית ההורים, המוקף עצי הדר מרהיבים.
בתום צילומי הכורסה המסורתיים, מרים מלווה אותנו לרחוב ומספרת על האש שאחזה בו ואיימה על חייהם לפני שבע שנים ("מאות תוכיים של הבן שלי נהרגו"). שעה שהאיש עם המגבעת מקפל את ציוד הצילום שלו לתוך הטרנזיט הכסופה (סליחה, סליחה! יונדאי! לא צריך להיעלב כל פעם מחדש), מרים מצביעה על חלון חדר ההסקה התת־קרקעי שמציץ בין השיחים בגינה, ומספרת על מרדף עוצר נשימה. כאן בבית הזה, בינואר 2008, היא התעוררה לילה אחד וגילתה ארבעה ערבים רעולי פנים. מרים נאבקה בהם כמו לביאה, והארבעה הכו אותה באלות ובעטו בה. הם כבלו את יצחק, שכבר חצה אז את גיל שבעים, גררו אותו לחדר ההסקה ואזקו אותו שם. גם אותה השליכו באותו מקום, בלי לאזוק. במשך שלוש שעות בזזו כל מה שראו לנכון בבית, למעט כמה תכשיטים בעלי ערך סנטימנטלי שמרים הספיקה לעטוף ולהסתיר מתחת לאסלה. בזכות תושייתה היא הצליחה לשחרר את יצחק ולהזעיק את השכנים והמשטרה. כמונו, גם השוטרים נדהמו ואמרו שלא ראו אישה כמוה מעולם.
"אני מתעקשת לשמור על אופטימיות", אומרת מרים. "מה חשבנו לפני שמונים שנה, כשנגמרה מלחמת העולם השנייה? מכל המשפחה של ההורים – עשרה אחים של אבא ו־12 אחים של אמא – רק דוד אחד שרד. ותסתכלו מסביב, תראו אותנו. ב־48' המדינה הייתה על הפנים. הייתה מלחמה עקובה מדם. מ־600 אלף איש היו 6,000 הרוגים. זה לא נורמלי. עברתי פה את כל המלחמות, ואני מודה על כל יום שאני חיה במדינה שלי. יש לנו חמישה נכדים בצבא, אחת במילואים ועוד אחת מתגייסת בקרוב. צריך לראות תמיד את הטוב, ולהיות יותר סבלניים זה לזה".
לתגובות: orlygogo@gmail.com
