"רציתי לדאוג שלא תהיה מלחמת אחים, והפכתי לסמן של "אנטי־אחים"

על שולחן העבודה של הרב בני לאו, בן 61, ניצבת תמונת סבו, הרב משה חיים לאו, רבה האחרון של העיר פיוטרקוב שבפולין. הסב, נצר למשפחת רבנים מפוארת שהיה בעצמו רבן של שלוש קהילות יהודיות חשובות, נראה בתמונה ללא כובעו, בין עצי היער, "אולי באיזו חופשה", משער הנכד. "יש לסבא עוד תמונות, רשמיות יותר, אבל את זו אני אוהב במיוחד". תמונות נוספות מעטרות את חדר העבודה של הרב בני ורעייתו, אך רק התמונה הזאת ניצבת על שולחנו, קרובה אליו כל כך.

מערכת היחסים בין הסב שנספה במחנה ההשמדה טרבלינקה בשנת תש"ג (1942) ובין הנכד הירושלמי כוללת שיח מתמיד, שאיננו תמיד קל. "נכנסתי לרבנות בגלל סבא לפני כשלושים שנה. הבחירה הזו לא הייתה מובנת מאליה, אבל היה מאחוריה רצון להמשיך את המסע המשפחתי. כשאני יושב בכיסא ליד שולחן העבודה, המבט של סבא נח עליי. אבל זה מבט לא פשוט. בהרבה מצבים ואתגרים אני מסתכל ואומר 'סבא, בחיים לא התמודדת עם שאלות כאלה'.

"יש סוגיות שהוא לא היה יכול לדמיין שנתמודד איתן, גם בנושאים של מגדר, גם בנושאים של גבולות השיח של הריבונות. שאלות בכל התחומים של עם בארצו ושל יהדות בחברה מערבית דמוקרטית. סבא חי בחברה אחרת. מאז עברנו היסטוריה, בכל המובנים. אבל הוא מלווה אותי עמוק־עמוק כמצפן, עם אחריות לא לזייף. אני לא יכול להגיד בביטחון שהוא היה שמח על כל מעשה שאני עושה, אבל אני חושב שיש לי דיאלוג איתו על הדברים האלה".

"אנחנו חברה שלא מסוגלת לראות מקרוב, מיד מקטלגים והודפים. האם אני חלק ממחנה 'רק לא ביבי'? אני חושב שראש הממשלה הביא עלינו הרבה רעות, ובאותה נשימה אגיד שהוא גם עשה הרבה טוב לישראל. האם אני מתפלל שהוא יסיים את תפקידו? כן. אבל מה זה קשור למחנה 'רק לא ביבי'? הקטלוג הזה גובה מחיר כבד"

העובדה שגם בנך ידידיה בחר בחיי רבנות ונעשה לרב של היישוב אלון, קשורה גם היא באותה מורשת?

"צריך לשאול אותו, אבל אני חושב שזה קשור. יש פה תודעת אחריות. גם הדוד שלי וילדיו נטועים עמוק בתוך החברה הישראלית כמות שהיא. הם לא חיים בבני־ברק. הכול נובע מתוך אותה תחושה של אחריות. לא יכולתי לנחש שהבן שלי ילך לרבנות, אבל אני מבין שהתחושה הזו קיימת גם אצלו".

תנועה של קרבה

דודו של הרב בני לאו הוא הרב ישראל מאיר לאו – לשעבר הרב הראשי לישראל ואביו של הרב הראשי הנוכחי, הרב דוד לאו. הרב בני, בנו של הדיפלומט נפתלי לאו־לביא, נשוי לרבנית נועה ואב לשישה. בצעירותו כיהן כרב של קיבוץ סעד, ולאחר שעבר לירושלים שימש במשך 18 שנה כרב קהילת רמב"ן בשכונת קטמון, עד שעזב את התפקיד ב־2018. במשך השנים עמד בראש בית המדרש ב"בית מורשה", ובתקופות מסוימות היה הרב של בתי הספר הדתיים פלך והימלפרב, בעלי התדמית האליטיסטית והפרוגרסיבית. אבל היום הוא לא נמצא בעמדה מרכזית במיוחד בציבור הדתי־לאומי. קולו אינו נשמע כמו זה של רבנים אחרים בני דורו, שמובילים תלמידים במכינות ובישיבות, מנהיגים קהילות חשובות, יושבים בבתי דין בעלי כוח פסיקה, או חברים בארגונים משפיעים כארגון רבני צהר ועוד.

אחת הסיבות לכך, אולי: לאורך שנים בחר הרב לאו להשמיע קול דתי, פוליטי וחברתי שונה מהמקובל אצל עמיתיו הרבנים. כך היה למשל כשפרסם מסמך תקדימי על סוגיות של זוגיות, משפחה והבאת ילדים בקהילת הלהט"ב. הרב שמואל אליהו תקף אותו אז במאמר חריף, וכתב בין השאר ש"הציבור צריך להחליט אם הוא רוצה לקבל את דרכו של הרב בני לאו או את דרכם של חכמים ודרכו של בורא העולם". אך הרב לאו לא נרתע מהביקורת. "אני כתובת לנושא הזה כבר שנים", הוא אומר. "אנשים פונים, מדברים איתי, אני שומע סיפורים מורכבים מאוד. יום אחד התקשר אליי רב ותקף אותי, אחרי שהוא ראה אותי ב־ynet מחבק חתן שהתחתן עם בן זוגו. לא ערכתי את החופה, אבל נסעתי להיות עם הבחור ההוא. כשאמרתי לאותו רב 'אני רוצה לספר לך למה חיבקתי את החתן', הוא ממש צעק עליי בטלפון: 'אני לא רוצה לשמוע את הסיפורים שלך'. אבל אני לא מוכן להפסיק להקשיב".

דוגמה אחרת היא פחות דתית, ויותר פוליטית: לפני כשנתיים וחצי השתתף הרב לאו בכמה מהפגנות המחאה שהתקיימו מול בית ראש הממשלה בירושלים. בין השאר הוא קרא אז "לשחרר את מדינת ישראל מנתניהו וחבר מרעיו", התבטאות שקוממה עליו רבים בציבור הדתי והימני. כעבור זמן הודיע שהוא מסרב להשתתף עוד בהפגנות, וזאת בעקבות כמה התבטאויות קשות שנלוו למחאה, ובפרט מודעה שדיברה על "עשרים וחמש שנים של הסתה", והאשימה במשתמע את נתניהו ברצח יצחק רבין.

לדבריו, הוא משלם מחיר על התנהלותו. "אני לא מרגיש בודד, אבל אני כן מרגיש שזה מבודד אותי. לא בחרתי בחיים פוליטיים, כי אני לא מתאים לזה ולא שייך לזה. הרבה פעמים אני אומר לעצמי: 'אם לא בחרת בפוליטיקה, תסתום. למה להתבטא?'. ואכן אני משתדל למעט בזה. אני לא מחפש את העיסוק הפוליטי. אבל יש לי התעוררות פנימית כשאני מרגיש שיש ביזוי לתורה, וזה קורה כשאני רואה פגיעה בכל מיני ערכים שהם תשתית הקיום שלנו, של עם בארץ, כביכול בשם התורה. זה גורם לי חרדה, ואז אני מרגיש את הצורך למחות ולהתנגד".

המחאה וההתנגדות, אני מציין באוזניו, קיבלו לפעמים ביטוי פוליטי מאוד. מודעה שכותרתה "נתניהו, לא תחריב את בית שלישי", הזמינה את הציבור לערב תשעה באב "במצור על בלפור", כולל קריאה במגילת איכה, שירים שקטים, ו"שיחות על תקווה ואחדות עם הרב בני לאו" ואחרים. אני תוהה אם הוא מבין מדוע המעורבות הפוליטית הזאת, התוקפנית יחסית, מרחיקה ממנו אנשים וקבוצות. התשובה של הרב לאו ממוקדת באדם שהביא אותו אל המחאה: תא"ל במיל' אמיר השכל, מהדמויות הבולטות בהפגנות בלפור.

"הכרתי את אמיר בעקבות מסעותיו לפולין. הוא אחד המחוללים של 'עדים במדים', יהודי יקר עם תחושת אחריות לייעוד של עם ישראל. ראיתי את מחאת היחיד שלו מול בלפור במשך תקופה ארוכה, ולא התקרבתי לשם כי זה פוליטי. באחת השבתות, לקראת חודש אב, סיפר לי מישהו שעצרו את אמיר. בצאת השבת ביררתי מעט פרטים, והלכתי לעמוד כמעט לילה שלם מול בית המעצר, מתוך אמירה שזה לא יכול להיות. נחצה פה קו של משטוּר פוליטי של זכות המחאה. כטבעם של דברים זה צולם ושודר, ומיד זוהיתי עם צד פוליטי מובהק, בשעה שהצד שלי באמת היה הצד שדיבר אל אמיר ועליו".

"הרבה פעמים אני אומר לעצמי: 'אם לא בחרת בפוליטיקה, תסתום. למה להתבטא?', אבל יש לי התעוררות פנימית כשאני מרגיש שיש ביזוי לתורה, כשיש פגיעה בערכים שהם תשתית הקיום שלנו, כביכול בשם התורה. אז אני מרגיש צורך למחות ולהתנגד. אני לא מרגיש בודד, ארבל אני כן מרגיש שזה מבודד אותי"

למרות הביקורת הקשה שיש לו על נתניהו, טוען הרב לאו, הוא עצמו מעולם לא השתייך למחנה "רק לא ביבי". "כשהייתי בבית מורשה, ביקשנו לעסוק בשאלות של זהות יהודית יחד עם שרשרת הפיקוד בצה"ל, במסגרת תוכנית שקיבלה את השם 'יעוד וייחוד'. זה היה מפעל גדול בשנים ההן. ואז הגיעו ימי ההתנתקות, ופנו אלינו משרשרת הפיקוד הזאת וביקשו שנעזור להסביר לחיילים את משמעות המהלך ומשמעות המגע עם תושבי גוש קטיף. שהתושבים לא יהיו מטרות קרטון, שהחיילים יבינו מהו גוש קטיף ומהי ההתנתקות. התגייסתי לזה, ובמשך תקופה עברתי בין כל מעגלי הפינוי. המשימה הייתה שהם יבינו שהם לא מפנים פחי זבל, אלא עוקרים אנשים מבית שהוא הזהות שלהם. זה היה הנושא. אבל איך זה תורגם לציבור האמוני? שמי שנמצא במקום הזה, נותן יד להכנה המנטלית. וככה, בבת אחת, אתה במחנה ברור מאוד. רציתי לדאוג שלא תהיה מלחמת אחים, והתוצאה הייתה שהפכתי לסמן של האנטי־אחים. זה נורא".

התיוג המחנאי פוגע בחברה הישראלית, קובע הרב לאו. כדי להדגים זאת הוא מספר  כיצד השתתף פעם עם ילדיו בעצרת למען עריכת משאל עם בעניין ההתנתקות, ומשם המשיך להפגנה קטנה הרבה יותר של ארגון אנונימוס, שדרשה לאסור מכירה של כבד אווז במסעדות. "כתבתי אז מאמר הלכתי על כשרות, והסברתי שגם אם נותנים כשרות לכבד אווז, אסור שזו תהיה כשרות למהדרין, כי פיטום אווזים הוא צער בעלי חיים. באותו יום אמרתי לילדים: אחרי ההפגנה הגדולה נלך קצת להפגנה השנייה. בהפגנה הזו היו שלטים שנכתב עליהם 'לא תרצח' לצד תמונות קשות. הגענו בבגדי שבת, ואישה אחת ניגשה אליי והתחילה לתקוף אותי בצעקות 'לך מפה', 'אתה שייך לשם'. ניסיתי להגיד לה שבאתי לעמוד איתה בהפגנה, אבל היא לא ראתה אותי ולא שמעה אותי, רק הצביעה ואמרה: 'אתה שייך לשם'. הילדים שלי נבהלו מאוד.

"המקום הזה קרוע. אנחנו חברה שלא מסוגלת לראות מקרוב. אנחנו מיד מקטלגים והודפים. האם אני חלק ממחנה 'רק לא ביבי'? התשובה שלי היא שאני חושב שראש הממשלה הביא עלינו הרבה רעות, ובאותה נשימה אגיד שהוא גם עשה הרבה טוב לישראל. האם אני מתפלל שהוא יסיים את תפקידו? כן. אבל מה זה קשור למחנה 'רק לא ביבי'? הקִטלוּג הזה גובה מחיר כבד.

"עכשיו אני הולך לשבת עם השרה למשימות לאומיות אורית סטרוק. היא לא באה מהעולם הרוחני שאני חי בו – עולם של שוויון, של ערכים ליברליים והומניסטיים – אבל אני מאמין שהיא שליחת ציבור, שהיא מתכוונת לקדם את תהליך שיבת ציון במושגים שלה, ולכן מבחינתי היא בת שיח. גם עמי אילון, שנמצא במקום שמאלני מאוד, הוא חבר נפש. הוא ביקש ממני להחליף אותו כיו"ר אקים (הרב לאו ממלא כיום בהתנדבות את התפקיד בארגון לאנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית ולבני משפחותיהם – ש"פ). אז יש ויכוח, אבל על הרצף הזה שבין אורית סטרוק לעמי אילון, אני רוצה לייצר את התנועה השלמה".

בימים אלו אנחנו שוב בעיצומו של ויכוח ציבורי סוער. רבבות הפגינו במוצאי שבת נגד הרפורמה שהממשלה מתכננת במערכת המשפט, ואתה לא היית שם. למה?

"אני כאוב מהמציאות הזאת של המלחמה. אני בעמדת הקשבה, לא משתתף בהפגנות אלא עומד ומתבונן, משום שאני לא חושב שההפגנות מועילות. ההתבצרות של מחנה כנגד מחנה מעמיקה את השסע ולא מאפשרת לאחות. אני מרגיש שאנחנו נמצאים בתודעת עומק של מרחק, של זרות, של ניכור, של פחד – כל המילים האלו שקשורות לבידול בין קבוצה לקבוצה. ההפגנה היא התגודדות והתבצרות בתוך המחנה פנימה, ואני עדיין רוצה להאמין שאפשר לייצר תנועה של מגע, של קרבה".

אותן השאלות

הפגישה שהזכיר עם השרה סטרוק היא חלק ממאמציו של הרב לאו לאחות. לפני שנתיים וחצי פתח מיזם שכונה "מסע אל עמק השווה": יחד עם ח"כ לשעבר איילת נחמיאס־ורבין ממפלגת העבודה, כינס הרב לאו חבורת אנשים משמאל ומימין – אורית סטרוק, חכם דוד מנחם, בת־גלים שער, השופט בדימוס אליקים רובינשטיין, יהודה משי־זהב, יפעת ביטון, יעל ארד, ארז ביטון, פניה עוז־זלצברגר, יוסף חדאד, יקי הפשטיין ואחרים – ויצא איתם לחברון, לנצרת, לבני־ברק ול"כל מיני אזורים קונפליקטואליים" נוספים, בניסיון לייצר "סביבה שמאפשרת מחלוקת", כהגדרתו. "עכשיו ההתחדשות של המסע נדרשת מאוד. לצורך העניין אני בקשר גם עם אורית, במטרה להמשיך את המסע יחד איתה. לחתור חתירת עומק ולנסות לעשות פעולה של איחוי".

את ההתנעה הנוכחית של המסע הוא מקשר לרעיונות העולים בספרו החדש "שיבת ציון – כיונים אל ארובותיהם". הכותרת נשענת על הפסוק "מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם", ועל המדרש האומר שיש מי ששבו לארץ כעב, ויש מי שהגיעו כיונה. הספר, העוסק בימי שיבת ציון, חורז אירועים המופיעים ברבים מספרי הנביאים האחרונים והכתובים, אך במרכזו עומדים ללא ספק פרקי עזרא ונחמיה. העיסוק בתקופה הזאת, אומר הרב לאו, צריך לרתק כל מי שחי כאן בארץ כיום, "או לפחות כל מי שרואה בעצמו חלק מהתנועה הזו של שיבת ציון. אנחנו הרי נמצאים פה, ועסוקים בשאלות הכי בסיסיות של למה אנחנו פה, למה ההורים או הסבים שלנו הגיעו לפה.

"ד"ר מירי שליסל היא מורה לתנ"ך, וברור לי שמטרתה ברפורמת בחינות הבגרות הייתה להוריד את המבחן שריחף כחרב מתהפכת מעל המערכת. עוד לא ניתנה הרשות למשחית להשחית וכבר הכול בוטל, כך שלעולם לא נדע אם זה היה מצליח. אבל היה פה מאמץ להרבות תורה ולא להמעיט תורה"

"אתמול בערב נתתי שיחה לצוערים בבה"ד 1. התחלתי בשאלה אם יש באולם מישהו שהוא ארבעה דורות 'יליד' בארץ, מכל צדדיו – סבים, סבתות, סבא רבא, סבתא רבא, כולם. בדרך כלל כשאני שואל את השאלה הזו בקורסים בכירים יותר, רק הקצין הדרוזי מצביע. אבל אתמול בלילה אף אחד לא הצביע. אמרתי 'בואו נרד לשלושה דורות'. היו כמה שהצביעו. ואז דיברתי על המושג הזה של חברה ששבה. חברה שמתנקזת לפה מתוך כל מיני שאיפות, חלומות, מצבי חיים. מה חשבה סבתא שלך כשהיא באה לפה? על מה היא חלמה? מה היא רצתה שיהיה פה? האם היא ראתה משהו ריאלי בתוך החלום הזה?

"פתאום אתה מבין שעזרא ונחמיה, אבל לא רק הם אלא גם זרובבל ויהושע (הכוהן הגדול הראשון של בית המקדש השני – ש"פ) וחגי וזכריה, וכל המהלך כולו, כולל אסתר, כולל דניאל, שבעיניי הוא סוג של יהודי שחולם ירושלים ומפחד מהמימוש – כל זה מדבר ממש על הדברים האלו. הם קוראים לנו לדבר על עצמנו דרך הדברים הללו. אני בתשוקה גדולה להסתובב עם הספר הזה בכל רחבי הארץ ודרכו לדבר על עצמנו, על התקופה הלא פשוטה שלנו".

הרב לאו התאהב בספרי שיבת ציון, לדבריו, סביב תחילת שירותו הצבאי. הוא ביקר אז ברובע המוסלמי בירושלים את בת דודתו רעיה, אשתו של הרב יוסי כהן מישיבת עטרת כהנים, ושמע בביתה קלטות של הרב שלמה אבינר על עזרא ונחמיה. "קלטות של פעם", הוא נזכר בגעגועים. "זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי סדרת שיעורים סדורה על עזרא ונחמיה. כבר אז הרגשתי שאת הספרים האלה צריך ללמד עם מישוב עצמי חזק לחוויות שלנו כאן ועכשיו. את מי אנחנו פוגשים פה? איך אנחנו מתמודדים ומגינים על הזהויות שלנו מול כל מי שנמצא מסביב? הדברים חיכו לתהליך של הבשלה, אבל אני מנהל דיאלוג עם הקלטות האלה כבר ארבעים שנה, כי השאלות הן אותן השאלות".

לא כל הפרשנויות שאתה מביא בספר מעוגנות במקורות ובמחקרים היסטוריים. יש בו גם לא מעט ספקולציות.

"אני מודה שיש פה ניסיון לספר סיפור. באקדמיה לא יספרו על מה שאינו מעוגן באבן או במסמך כלשהו, אבל עולם האגדה משוחרר מהכול. בכל הספרים שלי אני הולך על נתיב ספקולטיבי, בין האקדמיה ובין האגדה. זה נתיב של האפשרי. אתן לך דוגמה אחת בולטת: האם נחמיה הוא לפני עזרא או אחריו? אני הולך בשיטה שאומרת שנחמיה מאוחר יותר, ואילו השיטה של האקדמיה הפוכה. עמלתי הרבה לשאול מה נכון בסיפור, ולשם כך עשיתי תרגיל ואמרתי שהסדר שמופיע בספרי עזרא ונחמיה לא חייב להיות אחד לאחד. למשל, המעמד של עזרא שמנגיש את התורה לעם ישראל, מתי זה קרה? באיזה שלב מעלייתו ארצה? כרונולוגית, עברו שנים רבות בין עליית עזרא ובין מעמד הקריאה בספר התורה. אז אתה שואל את החוקרים: מה הוא עשה בכל השנים האלה בארץ? והתשובה היא שהוא לא עשה דבר. מבחינתי התשובה הזו לא קבילה. זה לא הגיוני שהוא מגיע ארצה עם כל האנרגיה של השליחות הדתית, ולא עושה פה כלום שנים רבות.

"לי ברור שכל סיפור המעמד הזה, שמופיע בנחמיה פרק ח', זז להתחלה. אבל אז אתה שואל – איך נחמיה כבר שם? והתשובה היא: נחמיה הוא נציג השלטון הפרסי, ולכן כשעזרא עושה אירוע דומה ל'מעמד הקהל', שבו היו מזמינים את המלך, נציג המלך מגיע. זה ספקולטיבי לגמרי, אבל גם המחמירים ביותר בעולם האקדמיה יגידו שזה אפשרי, אי אפשר לשלול את זה. וכל עוד הספקולציה אפשרית, אני בסדר. אני נשען על הרבה מאוד מחקרים, על קריאה של פרשנות ישנה וחדשה, ובונה סיפור הגיוני שנמצא בתחום האפשר. אבל נכון, אין לי יומרה אקדמית. שים לב שבכל הספרים שלי אין רשימה ביבליוגרפית. אם הייתי מצרף רשימה כזו הייתי מקבל על הספרים קרדיט אקדמי, אבל אין לי שום יומרה כזו".

הספר מתאר עימותים קשים וכואבים עם הקבוצות שסביב שבי ציון ובתוך עצמם, בכל הקשור בשמירת ההלכה, בנישואין לנשים נוכריות ובפערים חברתיים. הרב לאו אומר כי אי אפשר להסיק מספרו מסקנות פשטניות לימינו, ומצד שני הוא לא רוצה להתחמק מההשוואות. "האנלוגיות הן לא מדויקות, אבל הן נותנות לנו תשתית לדון בסוגיות הכי סבוכות אצלנו. אפילו בשאלה למה אנחנו פה – כדי להקים מדינה, או כדי להקים בית מקדש. ציונות רוחנית או ציונות מדינית. הרצל מול אחד העם. למה להתחיל את הדיון הזה במאה ה־19, אם אפשר להתחיל אותו במאה החמישית לפני הספירה? זו לא מניפולציה, אלה היסודות שלנו".

"מדליקים את השלטר בלול, העופות מתעוררים. אני מחזיק שני עופות בכל יד, ובאותו רגע העין שלי פוגשת לשנייה את העין של אחד מהם. מאז המוטיב הזה הולך איתי: כשאתה מסתכל בעיניים, זה מחליש אותך. אבל אסור להפסיק להסתכל בעיניים, כי זו הדרך היחידה להישאר בני אדם"

את אופי הדיון, הוא סבור, צריך לייסד על עיקרון חשוב שלמד במשמרת הראשונה שלו בלול של סעד. "כשהגעתי לקיבוץ ב־1985, לאחר נישואיי, קיבלתי פתק: 'משלוח עופות'. שאלתי את אשתי מה זה. 'לא יודעת', היא ענתה, 'שאל את הגברים, נשים לא עושות את זה'. שאלתי את השכן, והוא הסתכל עליי במבט מלא רחמים ואמר: 'בוא ללול בארבע לפנות בוקר עם בגדים ארוכים, וכבר יסבירו לך'.

"זה היה נובמבר, קור אימים בלול הענק. מדליקים בבת אחת את השלטר, מחושך מוחלט למכת אור. העופות מתעוררים, דוחפים אותם בעזרת סמרטוטים לפינה, ואז אומר לי האחראי, זאביק: 'שניים ביד ימין, שניים ביד שמאל, לכלובים'. אני מחזיק שני עופות בכל יד, ובאותו רגע, בטעות של טירון, העין שלי פוגשת לשנייה אחת את העין של אחד מהם. רפלקטיבית, היד שלי נפתחת. ואז זאביק לידי, מיואש, אומר לי: 'בחיים אל תסתכל להם בעיניים'. מאז המוטיב הזה הולך איתי: כשאתה מסתכל בעיניים, זה מחליש אותך. ונכון, זה באמת מחליש. אבל אסור להפסיק להסתכל בעיניים, כי זו הדרך היחידה להישאר בני אדם".

13 נגד 929

את מעורבותו בציבור הדתי־לאומי, שנחלשה כשעזב את הרבנות במוסדות החינוך ואת הנהגת קהילת הרמב"ן, החליף הרב לאו בעיסוק נמרץ אחר: מיזם לימוד התנ"ך 929, שהקים לפני שמונה שנים. "במערכת החינוך הכללית, הממלכתית, לא תמצא היום מורה שמלמד לא דרך 929", הוא טוען. "יש כ־1,100 מורים שעוברים איתנו את כל הפיתוח המקצועי. בנינו אתר מיוחד עם תכנים בהתאם לתוכנית הלימודים במערכת החינוך. בזכות הקורונה יש לנו קמפוס וירטואלי, שלומד בכל בוקר פרק יומי בזום. בזמן אמת משתתפים 300 איש, ובמהלך היום אלפים נוספים לומדים את הפרק היומי דרך הלימוד הזה או באפליקציה". יש גם תוכנית רדיו, קבוצות לימוד ושיתופי פעולה, הוא מספר, ואירועי לימוד תנ"ך המוניים נערכו לאחרונה בחיפה ובנגב.

הוא מדגיש שוב ושוב ש־929 זוכה לפופולריות במערכת החינוך הכללית; למה המיזם לא מושך את החינוך הממלכתי־דתי? "הרבה הורים וילדים לומדים בקצב של 929, אבל התפיסה שלנו, שמאמינה במחלוקת, בריבוי דעות, מסובכת לציבור הדתי", הוא טוען. "כי השאלה היא מחלוקת עם מי. האם כדי להיכנס לבית המדרש אתה צריך קודם להצהיר נאמנות ל־13 העיקרים של הרמב"ם? האם זה תנאי סף כדי להיות חלק מהמחלוקת הלגיטימית? ב־929 קבענו גבול אחר, והוא שנוהגים כבוד זה בזה. אם אתה בא להעליב ולהתקוטט – אל תגיע. כל עוד אתה רוצה להיות חלק מדיון רציני ומכבד, ולהגיד את הפרשנות שלך – בוא. ברוך השם, 929 בהתפתחות גדולה. יותר מ־600 אלף איש, כמעט עשרה אחוזים מהאוכלוסייה היהודית במדינת ישראל, לומדים את הפרק היומי. יש עוד לאן להשתפר".

בתור מי שמעורב בהוראת התנ"ך, מה אתה חושב על הרפורמה של יפעת שאשא־ביטון במבחני הבגרות במקצועות הרוח, ועל החלטתו של שר החינוך החדש יואב קיש לבטל אותה?

"יש מחלוקת בנושא הזה, גם במערכת החינוך וגם ב־929. מי שהובילה את הרפורמה היא ד"ר מירי שליסל, יו"ר המזכירות הפדגוגית עד לאחרונה, ואני יודע שכוונתה הייתה להרבות תורה בישראל. אין לי בכלל שאלה. היא מורה לתנ"ך, אישיות אכפתית מאוד, אני מכיר אותה עשרות שנים, וברור לי שמטרתה הייתה להוריד את המבחן שריחף כחרב מתהפכת מעל המערכת. האם זה היה מצליח? או שאולי היינו מקבלים כל מיני עלבונות, עבודות מתחת לכל ביקורת, שנכתבו רק כדי לצאת ידי חובה? עוד לא ניתנה בכלל הרשות למשחית להשחית וכבר הכול בוטל, כך שלעולם לא נדע. אבל היה פה מאמץ להרבות תורה, ולא להמעיט תורה. כל המלעיזים שטענו אחרת – זה שקר.

"חשוב לי להגיד את זה דווקא בגלל הכותרות המפוצצות והעלבונות. עוד פעם מלחמת הכול בכול, בלי לשאול ובלי לברר. וחשוב לי להגיד את זה דווקא כי זה לא עליי, זה לא על הראש שלי. תסתכלו על מירי, תראו כמה היא השתדלה. זה כואב כל כך".

הוא עזב את קהילת בית הכנסת הרמב"ן בשנת 2019 כשהבין, לדבריו, שהעשייה ב־929 תופסת את כל זמנו. "לא יכולתי יותר להתחייב לקהילת הרמב"ן. הקהילה שלי היום היא 929. בכל יום שישי אנחנו עורכים קבלת שבת בזום – עניין שהתחיל בגלל הקורונה, ולא יכול להפסיק. מאות אנשים, קבועים ומזדמנים, נכנסים שעה לפני שבת. בחורף זה קשוח. יש שם דברי תורה, יש פייטנים, וסביב זה נוצרה קהילה. יש לנו גם מאות קבוצות של 929, ואני משתדל לפגוש כל קבוצה אחת לשנה".

במקום לשבת על ספסלי בית הכנסת הרמב"ן, הוא מתפלל בערבי שבתות ובחגים על הדשא בגינה הסמוכה לביתו. "גם זה התחיל בקורונה, כמו אצל כולם", הוא מספר. "אני אחראי שם רק לכיסאות. בימי השיא – בראש השנה, ביום הכיפורים, בחגים – יש אצלנו אנשים שלא היו רואים בית כנסת בלי הדבר הזה. אנשים רחוקים באמת. התפילה כאן על הדשא רכה מאוד. יש פה תפילה בנעלי בית, אנשים מרגישים בנוח. יש חברה מגוונת, גם בנוסחים, מזרח ומערב. צריך להגיד שתפילת ימי החול כבר התפזרה, וגם שבת בבוקר. נשארה רק הפינה הזו של ליל שבת והחגים.

"חשוב לי להגיד באותה נשימה ששום דבר לא יחליף את האחריות ואת הסולידריות שנוצרת בקהילת בית כנסת. אני חושב שבית כנסת הוא הדופק של החיים, וזר לא יבין זאת. קהילה שיש לה בית כנסת במרכזה היא קהילה של ביטחון אישי. דשא לא נותן את זה בשום פנים ואופן. בית כנסת הוא נקודת חוסן, ובסוף אני יהודי של בית כנסת".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il