כשהתקשרנו לתאם את הריאיון עם הרב אורי יצחק שחור, ניכר שאמו מתקשה עדיין להתרגל לרעיון שמכנים את הבן שלה "הרב". "זה מרגש אותי", היא אומרת, "וואו, זה באמת קורה".
אורי הוא בנם הבכור של יהודית, וטרינרית שמפעילה מרפאה לחיות מאחורי בית המשפחה, וישי, רופא ומוהל. סיבוך במהלך הלידה חסם את זרימת החמצן למוחו במשך שניות ארוכות, והוא נותר משותק. הוריו הבינו שיישאר מרותק לכיסא גלגלים לאורך כל חייו, אבל ידעו שייתנו לו את כול־כולם. "מגיל קטן ההורים שלי טיפחו אותי", מספר הרב שחור, בן 25. "הם לא חסכו ממני דבר".
אנחנו נפגשים בבית המדרש בישיבת "אפיקי דעת" בשדרות. הוא יושב בכיסא הגלגלים שלו, מחזיק בידיו גמרא, וניכר שהוא מתקשה לוותר על האחיזה בה. רק אחרי כמה דקות של ריאיון הוא מרשה לעצמו להניח את הספר בצד. לאהבת התורה שלו יש עכשיו גם גושפנקה: לאחרונה צלח את מבחני הרבנות, אף שהוא נכה במאה אחוזים, עם שיתוק מוחין. בתוך שלוש שנים הוא השיג את ההסמכה שאחרים נדרשים לחמש שנים כדי להשלים אותה. לפני כן הספיק גם לסיים את הש"ס לא פחות מ־11 פעמים.
אתה זוכר מתי הבנת שאתה שונה מכולם?
"כן. בגיל שש, כשהתחלתי ללמוד בכיתה א' עם סייעת. זו הייתה ממש הרגשה של זרות. רק רציתי שהיא לא תהיה שם. לקח לי המון זמן לקבל את המצב שלי. זה תהליך, ויש בו כמה שלבים. קודם כול אני צריך להבין שאני נכה. אחר כך צריך לא להיאבק בנכות. ולבסוף, אם אתה צולח את כל זה, מגיע השלב היפה ביותר – אתה מצליח להזדהות עם הנכות ולהוציא ממנה את מה שיש. אבל מגיל שש עד 15 נאבקתי בעצם התפיסה שאני נכה".
במה זה התבטא?
"בעיקר במאבק נפשי, תסכול שלא נגמר. למה אני ככה, ולמה אני שונה, ולמה לוקח לי כל כך הרבה זמן לעשות כל דבר קטן. לא רציתי כלום בחיים, התסכולים ממש הקשו עליי. עד שהגעתי לכיתה ו', ושם הייתה לי מורה מעולה שנתנה לי מקום. היא הראשונה שאמרה לי: 'לא כל הלוקה בגופו לוקה בשכלו'".
הוא מספר שדודתו הרבנית רבקה קורמן מעלי, עובדת סוציאלית שעבדה עם עמותת "ענבר" המנגישה זוגיות לנכים, אמרה לו שלנכים יש עולם רגשי אחר: "אני רגיש יותר ורוחני, ואני לא צריך להיאבק ברגשות שלי, אבל אני צריך לווסת אותם. לא תמיד זה מצליח, לפעמים זה מתפרץ, אבל אני צריך להכיר בכך שזה מה שיש לי, ועם זה אני מוציא את הטוב ביותר".
על אף הקשיים שגרם מצבו הפיזי, הוא למד כל חייו במוסדות חינוך רגילים. לדבריו, לא תמיד זה עדיף על לימוד במסגרות מיוחדות. ילדים לא התנכלו אליו, אבל הוא הרגיש "בודד במערכה", ולתפיסתו יש בכך סיכון: "ילד נכה שלומד במסגרת רגילה ינסה לעשות הכול כמו כולם, וקיים סיכוי שהוא לא יכיר בעצמו כנכה. הוא יתחיל למדוד את עצמו לעומת האנשים הרגילים, וישתגע מזה. הוא יחשוב שהוא לא מה שהוא באמת, ויהיה גאוותן. לכן עד היום, גם בגילי, אני עדיין הולך למחנות קיץ (לבעלי מוגבלויות – רמ"ב). חשוב לי לדבוק בענווה. לזכור שאני אומנם רב ופעיל, אבל אני עדיין נכה. אל תחשוב שאתה כול יכול, אל תחשוב שאתה יותר ממה שאתה. תמיד תהיה הנכות שתגיד לך בסוף – עד כאן".
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במגזין "דיוקן" של מקור ראשון
