גם לגרמניה היה יאנוש קורצ'ק, הרבה פחות ידוע. המחקר חשף אותו

טטיאנה רוגה: "במסמכים שמצאתי צוין שהנער הנס פריימן למד בבית ספר יהודי בבייליץ – עיר שקרובה מאוד לפוטסדאם, שם אני גדלתי. להורים שלי היו הרבה חברים מבייליץ, אז התקשרתי ושאלתי אם ידוע להם על מוסד חינוכי לילדים יהודים בעלי צרכים מיוחדים שפעל שם. הם אמרו שלא שמעו על כך דבר"

לרגל יום השואה הבינלאומי שחל היום ראה אור הסרט התיעודי הקצר "הילדים של סאלי ביין". הסרט, שיצר דן וולמן בסיוע המחלקה לישראל ולהנצחת השואה בהסתדרות הציונית העולמית, מבוסס על ספר שכתב רוני דותן, שותפה של רוגה למחקר, שלמעשה חיבר אותה לסיפור. "כשאתה נחשף לפרטים, אתה שואל את עצמך – איך לא הכירו את השם הזה קודם?", אומר דותן. "אנחנו רוצים לנער מסאלי ביין את אבק ההיסטוריה ולתת לו את הכבוד הראוי לו".

אבן ממדרכה תזעק

כדי להבין כיצד התגלה מחדש סיפורו של ביין, צריך לחזור אל סיפורה של האישה שחשפה אותו. טטיאנה רוגה (58), אם לשניים, היא גיורת שעובדת כמורה־סייעת בבית הספר היהודי בברלין. אביה נולד בגרמניה, אך ב־1933, עם עליית הנאצים לשלטון, הוא היגר לברית המועצות, וב־1958 חזר למזרח גרמניה יחד עם אשתו, ילידת רוסיה. רוגה מספרת שהוריה היו קומוניסטים והחדירו בה שנאה לנאציזם, אך היא לא נחשפה לנושא השואה. "סיפור ההתנגדות של הקומוניסטים והסוציאל־דמוקרטים למשטר הנאצי היה ידוע במזרח גרמניה יותר מאשר גורלם של היהודים באותם שנים".

רק בשנות השלושים לחייה החלה להבין את ממדי הזוועה, בעקבות צפייה ב"רשימת שינדלר". "אבא שלי לקח אותי לקולנוע, לראות את הסרט של סטיבן ספילברג. ישבתי שם ונדהמתי. כשיצאנו שאלתי את אבא: 'הכרת את כל זה? ידעת שהיה גם צד יהודי לסיפור של המלחמה?'. הוא ענה: 'כן, ידעתי, אבל לא עד כדי כך'.

"זה עורר בי תחושת אשמה גדולה. התביישתי בעצמי על שלא הייתי מודעת לחלק הזה בהיסטוריה של גרמניה. התחלתי לקרוא על הנושא, לצפות בסרטים, וגם שוחחתי הרבה עם יהודים שהיו חבריו של אבא שלי מימי בית הספר. כשהגיע לידיי הספר 'המפתח של שרה', שמספר על שואת יהודי צרפת, קראתי אותו בלילה אחד בלי יכולת לעצור. בבוקר סיימתי אותו ואמרתי לעצמי: טוב, מספיק עם הסרטים והספרים והדיבורים, אני רוצה לעשות משהו".

היא הצטרפה כמתנדבת למפעל ההנצחה "אבני נגף" (Stolperstein), המתקיים בערים רבות ברחבי אירופה. במסגרת המיזם יוצאים המתנדבים לארכיונים, ובהם מרכז המידע של יד ושם בירושלים, ואוספים מידע על נספי השואה. את הפרטים שליקטו הם מעבירים לאמן גונטר דמניג, והוא מכין את "אבן הנגף": קוביית בטון קטנה עם לוחית פליז שחרוטות בה המילים "כאן גר…" או "כאן חי…", ופרטים בסיסיים על הנספה: שמו, שנת הלידה שלו ותאריך המוות או השילוח למחנה. לאחר מכן משולבת האבן במדרכה, ממש בפתח ביתו.

לא רק יהודים מונצחים כך, אלא גם קומוניסטים, צוענים וקורבנות נוספים של הנאצים. מיזם קודם של דמניג, אגב, היה מתיחת סרט לאורך כ־16 קילומטר בשביל שהובלו בו אלף צוענים מהעיר הגרמנית קלן אל רכבת הגירוש.

במשך עשור עבדה רוגה בפרויקט אבני הנגף וענתה על בקשות בנוגע להצבת אבנים בברלין, במחוז מגוריה. כך התוודעה למי שיהיה הצלע השנייה במחקר שלה על ביין – רוני דותן (76), תל־אביבי יליד הארץ. הוריו של דותן עלו מגרמניה לפלשתינה ב־1936, עוד לפני שפרצה המלחמה. רק בהיותו בן שישים, לאחר פטירת אביו, הוא החל להתעניין בקורותיהם של בני המשפחה שלא הספיקו לעזוב את אירופה בזמן. "עד אז לא ידעתי בכלל שהשואה נגעה בי, שהיא חלק ממני", הוא אומר.

מעיון במכתבים ישנים גילה דותן ששתי דודותיו של האב – ארנה פרידלנדר, שהייתה רופאה בקהילה היהודית בברלין, ואחותה לינה, פסנתרנית קונצרטים ומורה לפסנתר – נלקחו ברכבת מברלין לריגה ושם נרצחו ביריות. "הוצפתי ברגשות כשהבנתי את זה. שאלתי את עצמי: למה אף אחד לא שיתף אותי כשעוד אפשר היה לברר פרטים על המשפחה? למה ההורים שלי לא סיפרו?"

רוני דותן: "כשאחרים חשבו שיש לשים ילדים כאלה בבתי משוגעים ובמנזרים, ביין דווקא האמין בהם. הם למדו אצלו סנדלרות, תפירה, גננות, טבחות. ביין הקדים את זמנו בגישה של הכנת ילדים כאלה לחיים האמיתיים, ואנשי חינוך מכל רחבי אירופה באו ללמוד אצלו"

דותן ביקש להנציח את שמותיהן של שתי הדודות, ופנה למפעל אבני הנגף. "הבקשה שלו הייתה נוגעת ללב באופן מיוחד", מספרת רוגה. "הוא לא רק רצה לשים אבן לזכרן, אלא להכיר את הדודות, לדעת מי הן היו. לא היה קל לאתר את הפרטים, מכיוון שהכתובת שרוני מסר לי לא הייתה נכונה. שאלתי אותו אם ירצה שאחקור את סיפורן ואשיג לו עוד מידע, והוא שמח על ההצעה".

איך ניגשת למשימה?

"אני אדם שחושב מחוץ לקופסה. אמרתי לעצמי: אם האחיות של סבתא שלו גרו בברלין, ההורים של הסבתא כנראה קבורים בבית העלמין היהודי בעיר". אחרי עבודת תחקיר היא הגיעה למצבה שקשורה למשפחה, צילמה אותה ושלחה לדותן. "הוא הגיב בהלם. מצאתי גם כמה מסמכים נוגעים ללב, וכשהוא בא לברלין כדי לבקר חברים, נפגשתי איתו ומסרתי לו אותם. חששתי מהתגובה שלו – אולי הוא יאשים אותי, בתור גרמנייה, במה שקרה. אבל הוא התעניין, התרגש, וכלל לא העלה בדעתו לומר שאני אשמה".

בהמשך קישר דותן בינה ובין חברים שלו שחיפשו גם הם פרטים על קרוביהם. אחד מהם, רוני האן, שלח לרוגה תמונה של אבן נגף שהוכנה להנצחת דודו, הנס פריימן מהעיר לייפציג. "מיד ראיתי שבתחתית האבן כתוב T4", היא מספרת. "זו למעשה הייתה מילה נרדפת בגרמניה להריגה של אנשים בעלי מום".

תוכנית T4 ("אותנסיה") הייתה מבצע של הנאצים לחיסול כל "הלא כשירים", במטרה לטהר את הגזע הארי מיסודות לא רצויים. במהלכה נרצחו באמצעים שונים, לרבות בתאי גזים, עשרות אלפי גרמנים ובני עמים אחרים בעלי מומים מולדים, מחלות כרוניות או בעיות נפשיות. שמה של התוכנית הגיע מכתובת המטה שניהל אותה, רחוב טירגארטן 4 בברלין. הרעיונות והאמצעים שיושמו ב־T4 הועתקו אחר כך להשמדה השיטתית של היהודים.

"שאלתי את האן אם דודו היה בעל מום", ממשיכה רוגה. "הוא אמר שאמא שלו סיפרה שאחיה השתגע בעקבות הפצצה, אבל משהו נשמע לי לא הגיוני. החלטתי לחקור את העניין. ביקשתי עזרה מחבר בארכיון הפדרלי של גרמניה, ששומר מסמכים על רצח בעלי המוגבלויות. כעבור שבוע הוא העביר לי מסמכים, ובהם תמונה של הנס פריימן. יכולתי להבחין בכך שהוא בעל מוגבלות. בניירות צוין שפריימן למד בבית ספר יהודי בבֶּיילִיץ – עיר שקרובה מאוד לפוטסדאם, שם אני גדלתי. להורים שלי היו הרבה חברים מבייליץ, אז התקשרתי ושאלתי אם ידוע להם על מוסד חינוכי לילדים יהודים בעלי צרכים מיוחדים שפעל שם. הם אמרו שהם לא יודעים על כך שום דבר".

רחמן וקשוח

רוגה ודותן החליטו לצאת למסע בילוש בעקבות המוסד החינוכי הנשכח. הם הצליחו לרכז שמות של יותר מ־400 תלמידים ותלמידות שלמדו בכפר במהלך השנים, ובכללם שני נערים שהגיעו מארץ ישראל המנדטורית. גם אל קרובי משפחה של התלמידים הם הגיעו, וכך הלך ונחשף לעיניהם סיפורו של המקום. את הממצאים פרסם דותן בספר "כפר הילדים המיוחדים של סאלי ביין", שמפנה זרקור אל אדם בעל סגולות נדירות, ואל מפעל חינוכי שנעלם בעשן ימי השואה.

סאלי (סמואל) ביין נולד ב־1881 בעיר אינוברוצלב, שהייתה אז תחת שליטה גרמנית. בגיל 21 הוא החל ללמוד במכון להכשרת מורים יהודים על שם משה מנדלסון, ולאחר מכן עבד במוסד לחירשים־אילמים של איש החינוך היהודי מרכוס רייך. שם הוא פגש את רבקה לוונשטיין, שעבדה עם לקויי דיבור וחירשים. בימים ההם נהגו לאשפז את בעלי הלקויות הללו במוסדות סגורים יחד עם חולי נפש, אך לוונשטיין ניסתה לשפר את התקשורת שלהם עם הסביבה.

טטיאנה רוגה: "לביין היו דרישות גבוהות מהתלמידים. למורים שהגיעו אליו הוא לא נתן דקה של חסד, לא התעניין בשלומם ולא שאל מה הוא יכול לעשות עבורם. כמי שנתן בעצמו את הכול, הוא דרש גם מהם לתת הכול"

ביין ולוונשטיין נישאו והחלו לטפל יחד בילדים בעלי צרכים מיוחדים, נפשיים וגופניים, ובהם גם לקויי דיבור ושמיעה. בהיותו בן 26 בלבד מונה סמואל למנהל המוסד החינוכי לילדים יהודים בעלי מוגבלויות שנפתח בעיירה בייליץ. התפקיד שלו כלל ניהול התוכן הפדגוגי, ניהול אדמיניסטרטיבי, הוראה וטיפול בילדים. "היו לו דרישות גבוהות מהתלמידים", מספרת רוגה. "מהמסמכים אנחנו לומדים שהוא לא רצה שיהיו אצלו מורות; הוא אמר שלא קל לעבוד עם הילדים האלה, ורק מורים גברים יצליחו להתמודד איתם. למורים שהגיעו לבייליץ הוא לא נתן דקה של חסד, לא התעניין בשלומם ולא שאל מה הוא יכול לעשות למענם. כמי שנתן בעצמו את הכול, הוא דרש גם מהם לתת הכול".

דותן: "עבור הילדים הוא היה אב רחמן ומטפל מסור, והיה לו אכפת מכל תלמיד ותלמידה. במכתבים שמצאנו הוא מציין שלילד ההוא חסרים סנדלים, ולילדה ההיא חסרה חצאית. מצד שני הוא היה קשוח עם הצוות והקפיד שהעבודה תתבצע. העיקרון שהנחה אותו היה מסירות ודבקות במטרה. אלמלא כן, הוא לא היה מצליח לנהל את המוסד במשך שנים רבות כל כך".

מה ייחד את בית הספר שלו ממוסדות אחרים?

רוגה: "ככל הידוע לנו, כל בתי הספר האחרים לילדים בעלי מוגבלויות שפעלו אז לא נועדו להקנות השכלה. המטרה הייתה רק לשמור על הילדים, לאפשר להם לשהות שם. לביין הייתה דרישה מחמירה מאוד – שכל הילדים המגיעים אליו יהיו כאלה שיכולים ללמוד ולהתפתח. הוא גם לא לקח ילדים שסבלו מאפילפסיה. אם ההורים הסתירו את העובדה הזאת, והילד התגלה כאפילפטי, ביין הוציא אותו".

דותן: "כמסגרת חינוכית מקדמת, זה היה בית ספר פורץ דרך באירופה כולה. כשאחרים חשבו שיש לשים ילדים כאלה בבתי משוגעים ובמנזרים, ביין דווקא האמין בהם. הכפר שלו אפשר להם לרכוש כישורי חיים, והם למדו מקצועות כמו סנדלרות, תפירה, גננות, טבחות – מלאכות שיאפשרו להם לצאת ולהשתלב בחברה הכללית. ביין הקדים את זמנו בגישה של הכנת ילדים כאלה לחיים האמיתיים, ואנשי חינוך מכל רחבי אירופה באו ללמוד אצלו".

כתם על העיירה

התפיסה החינוכית של ביין דגלה גם בשילוב בין אוכלוסיות. למוסד שלו הגיעו גם ילדים שלא סבלו ממוגבלות כלשהי, אך הוריהם לא היו מסוגלים לטפל בהם. החניכים חולקו לכיתות לפי היכולות השכליות והגופניות שלהם, ולא לפי גילם. דגש מיוחד הושם על כיתות קטנות וצוות צמוד, דברים שנחשבים היום לאל"ף־בי"ת בחינוך המיוחד, אך אז היו בגדר חידוש. המוסד מומן בכספי ארגון הגג של הקהילות היהודיות בגרמניה והלשכה הגרמנית של ארגון "בני ברית". ביין ניסה גם לגדל ירקות בכפר לתועלת הילדים, אך הניסיון לא צלח שכן ארנבים אכלו את היבול. בשנים קשות במיוחד היה המנהל יוצא בעצמו בעגלה לעיר, ומבקש מהתושבים לתרום אוכל לתלמידיו.

במהלך מחקרם מצאו רוגה ודותן אלבום תמונות שמספקות הצצה לחיים בכפר. התצלומים הנדירים התגלו בזכות דגמר דרובס, חוקרת מוסדות חינוך מיוחדים בגרמניה. ב־2002 פרסמה דרובס מודעה בירחון יוצאי אירופה בישראל וביקשה מידע על שיטות חינוך שהיו מקובלות בקרב היהודים שם. ארתור פיינר, יהודי בן תשעים מניו־יורק, יצר איתה קשר וסיפר שעבד בכפר הילדים של סמואל ביין מ־1930 עד 1933, ונהג לצלם את חיי היומיום. "זה סיפור מדהים: פיינר ברח לשנגחאי ומשם לארצות הברית, כשכל הזמן הזה הוא נושא את האלבום איתו", מספרת רוגה. התמונות הגיעו לידיהם, ושולבו גם בסרט התיעודי החדש.

עם עליית הנאצים לשלטון החלו חיי הדיירים בכפר להשתנות לרעה. בשנים הבאות נאלץ ביין להדוף ניסיונות בלתי פוסקים של שלטונות בייליץ להפריע לפעילות המוסד ואף להביא לסגירתו. הטענה המרכזית הייתה שהמקום מכתים את האוכלוסייה השקטה של העיירה ומשפיע לרעה על התיירות.

ההסתה הנאצית מנעה מביין להמשיך בפעילות השגרתית. בסיועם של כמה מתושבי בֶּיילִיץ הוא הצליח לדחות את הקץ לזמן מה, אך ככל שמכונת ההשמדה הלכה והשתכללה, כך היה ברור שגורלם של ילדי הכפר נחרץ: כבעלי צרכים מיוחדים שהם גם יהודים, לא היה להם שום סיכוי להישאר בחיים. "מצאנו מכתבים שביין שלח לשלטון הנאצי", מספר דותן. "הוא ביקש והתחנן שכפר הילדים לא ייפגע, הסביר עד כמה המקום ייחודי וחשוב, אך פניותיו נפלו על אוזניים ערלות".

בחודש אפריל 1942 הוצאו כשלושים ילדים ואנשי צוות מהכפר, ונשלחו לגטו ורשה. "ביין חשב שהתלמידים הבוגרים יגיעו למקום שהגרמנים ישלחו אותם אליו, ויכשירו אותו לקליטת התלמידים הרכים יותר", אומר דותן. "הוא לא ידע שהם מובלים אל סופם". בהמשך כבר הבין ביין לאן נושבת הרוח. אבל אף שהיו לו ולמשפחתו ויזות שיוכלו לאפשר להם לצאת מגרמניה, הוא בחר להישאר בכפר עם התלמידים.

כעבור זמן קצר נסתם הגולל על תקוותיו האחרונות, אם נותרו כאלה. ב־13 ביוני 1942 יצא מברלין טרנספורט של 748 יהודים שהתגוררו בבירת גרמניה ועוד כ־280 יהודים תושבי האזור, ובהם גם כל התלמידים ואנשי הצוות של ביין. עדי ראייה לפינוי הילדים סיפרו על צעקות ובכי שליוו את השעות הקשות. סאלי ביין, אשתו רבקה ובתם הצעירה ליזה קרולה עלו גם הם לרכבת הנוסעת מזרחה. יחד עם כל דיירי הכפר הם נלקחו למחנה ההשמדה סוביבור ונרצחו שם.

חודש לאחר גירוש הילדים נערכה בכפר העזוב מכירה פומבית. הריהוט, ספרי הלימוד, הבגדים – הכול נמכר לתושבי הסביבה. את בתי הכפר שהתפנו מיושב אכלסו חברות "אגודת הנערות הגרמניות": המקום ששימש לקידום האוכלוסיות החלשות ביותר הפך לעוד בסיס של הפצת אידיאולוגיה גזענית נטולת חמלה.

מגן דוד במקום מזוזה

בחלוף השנים זכה סאלי ביין להכרה מסוימת בגרמניה החדשה. בשטח הכפר שלו פועל כיום בית ספר תיכון הנושא את שמו, והתלמידים מכירים את עברו של המקום ומנציחים אותו. "יאנוש קורצ'ק של בעלי המוגבלויות", כך הוא מכונה שם. רוגה ודותן יצרו קשר עם המוסד, ויזמו בו טקסי אזכרה ומפגשי הידברות בין גרמנים ליהודים. השניים גם מתנדבים בשנים האחרונות בעמותה הישראלית "אתגרים", שמעצימה בעלי צרכים מיוחדים.

בעת שהתחקתה אחרי סיפורו של ביין, רוגה כבר הייתה חלק מהעם היהודי. "לפני שבע שנים החלטתי להתגייר. למה? זאת שאלת מיליון הדולר", היא אומרת. "אני חושבת שכשפוגשים הרבה יהודים ומדברים איתם, כשנכנסים לעומק ההיסטוריה היהודית וכשמבקרים בבית כנסת – מבינים מה זה א־לוהים. מבינים שהוא לא מעניש אותנו, אלא מלמד אותנו כל הזמן איך להשתפר, איך להיות בני אדם טובים יותר. ואני אוהבת את זה".

היא ביקרה בישראל עשרות פעמים, ובשנת 2020, רגע לפני הקורונה, קיבלה אזרחות ישראלית ועברה להתגורר בארץ. כעבור תקופה החליטה לחזור לגרמניה. "לא הייתי ילדה כשעליתי לארץ, עשיתי את זה מתוך אידיאולוגיה, אבל זה לא עבד כמו שצריך. כשאעלה שוב לישראל, אהיה יותר מוכנה לזה".

רוגה חברה לדותן במיזם הנצחה נוסף לקורבנות השואה. "חיפשתי קרון אותנטי ששימש להובלת היהודים המגורשים", מספר דותן. "הגעתי יחד עם טטיאנה למגרש גרוטאות של רכבות, ובסוף הקרון הזה מצא אותנו. במקור הוא נועד להובלת בעלי חיים, הוא היה אמור להחזיק בתוכו שמונה סוסים או פרות, אבל הנאצים דחקו לתוכו מאה איש. כך הם נסעו במשך ימים, עם צוהר אחד קטן ובלי שירותים".

הקרון הוצב בבית יד לבנים בנתניה, והמבקרים במקום יכולים להיכנס ולסייר בו. לקראת הבאתו לכאן, כשהחלו בפעולות לשימור הקרון ושחזורו כדי שיוכל לעבור בשלום את ההובלה ארצה דרך הים, התגלה בפניהם סוד מצמרר. "הקרון נוקה באמצעות התזה על חלקי המתכת, ואז נחשפו בו שלושה סמלי מגן דוד, מוטבעים בשלדה ליד הדלתות. מדובר כנראה ביצירה של מסגר יהודי שהועסק בכפייה בידי הגרמנים. הוא חרט שם מגן דוד כתחליף למזוזה. בכל פעם שאני רואה את הסמלים האלה בקרון, יש בי תחושה מעורבת של עצב ושל ניצחון".

יש לך עוד תוכניות להנצחת דמותו של ביין?

"אני מקווה שנצליח להביא לכך שייקרא רחוב על שמו, אולי ספרייה או חדר קריאה. זה מתבקש".

מה המסר העיקרי שאתה לוקח מהמסע בעקבותיו?

"שאנחנו צריכים להיות אנושיים גם בנסיבות הקשות ביותר. סאלי ביין נלחם בכל העולם כדי שהכפר יעמוד. הוא דאג לכל ילד וילדה במסירות ואחריות, מתוך רצון אמיתי לקדם אותם. האנושיות היא שצריכה להכתיב לנו את סדר היום בכל מצב".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il