כשהתקשרנו לתאם את הריאיון עם הרב אורי יצחק שחור, ניכר שאמו מתקשה עדיין להתרגל לרעיון שמכנים את הבן שלה "הרב". "זה מרגש אותי", היא אומרת, "וואו, זה באמת קורה".
אורי הוא בנם הבכור של יהודית, וטרינרית שמפעילה מרפאה לחיות מאחורי בית המשפחה, וישי, רופא ומוהל. סיבוך במהלך הלידה חסם את זרימת החמצן למוחו במשך שניות ארוכות, והוא נותר משותק. הוריו הבינו שיישאר מרותק לכיסא גלגלים לאורך כל חייו, אבל ידעו שייתנו לו את כול־כולם. "מגיל קטן ההורים שלי טיפחו אותי", מספר הרב שחור, בן 25. "הם לא חסכו ממני דבר".
אנחנו נפגשים בבית המדרש בישיבת "אפיקי דעת" בשדרות. הוא יושב בכיסא הגלגלים שלו, מחזיק בידיו גמרא, וניכר שהוא מתקשה לוותר על האחיזה בה. רק אחרי כמה דקות של ריאיון הוא מרשה לעצמו להניח את הספר בצד. לאהבת התורה שלו יש עכשיו גם גושפנקה: לאחרונה צלח את מבחני הרבנות, אף שהוא נכה במאה אחוזים, עם שיתוק מוחין. בתוך שלוש שנים הוא השיג את ההסמכה שאחרים נדרשים לחמש שנים כדי להשלים אותה. לפני כן הספיק גם לסיים את הש"ס לא פחות מ־11 פעמים.
"אם ילד נכה לומד במסגרת רגילה הוא ינסה לעשות הכול כמו כולם, ולמדוד את עצמו לעומת האנשים הרגילים. הוא ישתגע מזה. הוא יהיה גאוותן כי הוא יחשוב שהוא לא מה שהוא באמת. לכן עד היום, גם בגילי, אני עדיין הולך למחנות קיץ (לבעלי מוגבלויות). חשוב לי לדבוק בענווה"
אתה זוכר מתי הבנת שאתה שונה מכולם?
"כן. בגיל שש, כשהתחלתי ללמוד בכיתה א' עם סייעת. זו הייתה ממש הרגשה של זרות. רק רציתי שהיא לא תהיה שם. לקח לי המון זמן לקבל את המצב שלי. זה תהליך, ויש בו כמה שלבים. קודם כול אני צריך להבין שאני נכה. אחר כך צריך לא להיאבק בנכות. ולבסוף, אם אתה צולח את כל זה, מגיע השלב היפה ביותר – אתה מצליח להזדהות עם הנכות ולהוציא ממנה את מה שיש. אבל מגיל שש עד 15 נאבקתי בעצם התפיסה שאני נכה".
במה זה התבטא?
"בעיקר במאבק נפשי, תסכול שלא נגמר. למה אני ככה, ולמה אני שונה, ולמה לוקח לי כל כך הרבה זמן לעשות כל דבר קטן. לא רציתי כלום בחיים, התסכולים ממש הקשו עליי. עד שהגעתי לכיתה ו', ושם הייתה לי מורה מעולה שנתנה לי מקום. היא הראשונה שאמרה לי: 'לא כל הלוקה בגופו לוקה בשכלו'".
הוא מספר שדודתו הרבנית רבקה קורמן מעלי, עובדת סוציאלית שעבדה עם עמותת "ענבר" המנגישה זוגיות לנכים, אמרה לו שלנכים יש עולם רגשי אחר: "אני רגיש יותר ורוחני, ואני לא צריך להיאבק ברגשות שלי, אבל אני צריך לווסת אותם. לא תמיד זה מצליח, לפעמים זה מתפרץ, אבל אני צריך להכיר בכך שזה מה שיש לי, ועם זה אני מוציא את הטוב ביותר".
על אף הקשיים שגרם מצבו הפיזי, הוא למד כל חייו במוסדות חינוך רגילים. לדבריו, לא תמיד זה עדיף על לימוד במסגרות מיוחדות. ילדים לא התנכלו אליו, אבל הוא הרגיש "בודד במערכה", ולתפיסתו יש בכך סיכון: "ילד נכה שלומד במסגרת רגילה ינסה לעשות הכול כמו כולם, וקיים סיכוי שהוא לא יכיר בעצמו כנכה. הוא יתחיל למדוד את עצמו לעומת האנשים הרגילים, וישתגע מזה. הוא יחשוב שהוא לא מה שהוא באמת, ויהיה גאוותן. לכן עד היום, גם בגילי, אני עדיין הולך למחנות קיץ (לבעלי מוגבלויות – רמ"ב). חשוב לי לדבוק בענווה. לזכור שאני אומנם רב ופעיל, אבל אני עדיין נכה. אל תחשוב שאתה כול יכול, אל תחשוב שאתה יותר ממה שאתה. תמיד תהיה הנכות שתגיד לך בסוף – עד כאן".
אף אחד לא יכול להתלונן
מבנה גופו רזה. מדי פעם הוא מתקין את הכיפה על ראשו ומסדר אותה. הדיבור איטי, אבל העברית יפה וצחה. הוא גדל במושב שדה־יעקב שבעמק יזרעאל, אבל שורשיו במשפחה ירושלמית של רבנים גדולים. על המשיכה שלו לעולם התורני הוא אומר: "אולי זה נובע מהנכות שלי, ואולי סתם. היום אני מבין שחשבתי שאמצא שם תשובות למצב שלי. לקראת הבר מצווה למדתי עם סבי את כל הפרשה, וקראתי אותה בבית הכנסת. זה לקח זמן, אבל אנשים היו סבלנים. אני גאה בזה. אז נדלקה אצלי נורה: אני צריך ללמוד תורה".
למה?
"ראיתי שאני מתחבר מאוד לתורה, רוצה מצוות, המון מצוות. מבחינה רוחנית התחיל להיווצר פער, קטן אומנם, ביני ובין הוריי. בהתחלה היו הרבה חיכוכים, אבל אם מסבירים בדרכי נועם, ההורים מבינים".
מתי הבינו שאתה חכם?
"למה את מתכוונת?"
אתה צנוע, אבל סיימת את הש"ס 11 פעמים. כנראה יש לך יכולות.
"בגיל שמונה אבחנו אותי כמצטיין. הלכתי לתוכניות של מחוננים, אבל כבר בגיל עשר ראיתי שאני נמשך ללימוד תורה".
"אמרתי להורים שעדיף לגדל שבעה סוסי עבודה מאשר לגדל ילד שלא תורם כלום. אמא ענתה לי: אורי, אתה זכית. זכית לחיות את החיים. כולם כאן נמצאים במרוץ אדיר שאף פעם לא נגמר, ולא תמיד יודעים לעצור ולחוות את הרגע. דווקא הנכה, שחווה דברים לאט, חי את כל מה שהוא עושה"
בזכות המחנכת שלו מכיתה ח', רות פרינס, הוא התאהב בלימוד תנ"ך. כתלמיד כיתה י' הוא התמודד בחידון התנ"ך הארצי, וזכה במקום השישי. "רות פתחה את הדרך שלי להתחזקות", הוא אומר. אחרי כיתה ח' פנה ללימודים בישיבה התיכונית התורנית נחלת ישראל במגדל־העמק, אצל הרבנים שניאור ומאיר קץ. "התקבלתי שם בזרועות פתוחות, אמרו 'יש לו מה למכור'. התקרבתי מאוד לר"מים ולראש הישיבה. ההורים כבר הבינו שאני הולך לעולם התורה.
"בכיתה י' הודעתי שאני רוצה להיות רב, מסיבה פשוטה: צריך שלנכים בישראל יהיה רב. רב שמבין באמת, מתוך הזדהות עמוקה ובלי טיפת רחמים. רב שמבין את מצבם במלוא עומקו. יש היום כל מיני פסיקות של רבנים שנותנים מענה, אבל אני מזהה קו של רחמים. התפיסה היא שנכה לא צריך להתאמץ. קשה לו כבר, אז למה להקשות עליו. אני אומר שכמו שקל לרבנים להחמיר, כך קל להם להקל. בפועל, צריך להבין מה נכה יכול לעשות, ולתת לו לעשות כל מה שהוא יכול".
מהי לדוגמה פסיקה מקילה מבחינתך?
"למשל, יש מצוות שהנכים פטורים מהן לגמרי, כמו טבילה לנשים או הנחת תפילין. אני חושב שהם לא צריכים להיות פטורים – צריך למצוא פתרונות. מי לנו גדול מהרמב"ם, שפסק שכל איש ישראל חייב בתלמוד תורה. יש מצבים של שעת הדחק, של קוּלוֹת. אבל מדיניות שמקילה לכתחילה, כדרך חיים, לא מובנת ולא מתקבלת".
במהלך לימודיו בישיבה התיכונית החל שחור ללמוד גמרא בעצמו בקצב מסחרר. כבר בכיתה י"א סיים את הש"ס בפעם הראשונה, לא עניין של מה בכך. "אני קורא מהר, יש לי זיכרון", הוא מסביר בדיבור איטי. "צריך להבין, בעולם הזה יש איזון. כשהקב"ה לוקח משהו מאדם, הוא נותן לו משהו אחר במקומו. ואז יוצא שלשום אדם בעולם אין סיבה להתלונן", הוא מחייך, בפה ובעיניים יחד.
למרות הצלחותיו, בכיתה י"א הוא גם חווה משבר עמוק. "מרוב רחמנות על ההורים שלי, חשבתי לעצמי שאני לא רוצה לחיות. אני בן בכור ואחריי יש עוד שבעה אחים. אמרתי להורים שעדיף לגדל שבעה סוסי עבודה מאשר לגדל ילד שלא תורם כלום. אמא ענתה לי: אורי, אתה זכית. זכית לחיות את החיים. כולם כאן נמצאים במרוץ אדיר שאף פעם לא נגמר, ולא תמיד יודעים לעצור ולחוות את הרגע. דווקא הנכה, שחווה דברים לאט, חי את כל מה שהוא עושה ומתייחס לכל דבר קטן. לכן כל צעד קטן הוא הישג".
כשנדרש לבחור את המשך דרכו לאחר לימודי התיכון, החליט שחור שזו העת לעבור לגור מחוץ לבית. "רציתי ללמוד בישיבה שקטה ומצומצמת, להתרחק מכל ההמולה של העולם. מצאתי את ישיבת שבי־שומרון של הרב יהושע שמידט, וגיליתי שם מפעל אדיר ומופלא של לימוד הש"ס. ראש הישיבה יצא מנקודת הנחה שצריך להכניס לציבור את ידיעת הש"ס, ופיתח שיטה של סימנים כדי לזכור כל דף. למשל, סוגיה במסכת קידושין דף מ', שמדברת על כך שלעולם יראה אדם את עצמו חציו זכאי וחציו חייב. לסוגיה הזאת יש אצלנו סימן של מאזניים. בסוגיה אחרת במסכת קידושין, דף ל"ח, מדובר על משה שנולד בז' באדר ונפטר בז' באדר, וסימנה הוא 'למלא חיים', ראשי תיבות ל"ח".
ותוך כדי הלימוד, העסיקה אותך גם השאלה מה חושבת התורה על האדם הנכה?
"מאוד. גם היחס לחולים. יש לי זיקה מיוחדת לכל הנושא של רפואה והלכה. למשל, איך אדם שיש לו רק יד אחת ייטול לולב? אדם חירש ששומע בזכות שתל קוכליארי באוזן, מה הדין שלו בהלכה? מעמד החירש, העיוור והנכה העסיקו אותי מאוד".
רבנות, ואז רבנית
בשבי־שומרון פגש שחור מתנדב מעמותת קו לחיים, בחור ירושלמי שליווה אותו בשנותיו בישיבה. "שמו ראם ברנשטיין, יהודי יקר מפז. יום־יום הוא היה איתי, חבר וגם סייע. הוא אמר לי שלנכה יש כוחות שלא כולם רואים. הנכים הם הציבור הכי גדול בדור, כך הוא אמר, יש להם כוחות אדירים של רוח, יש להם משיכה רוחנית גבוהה, והם אנשים רגישים מאוד.
"בשיעור ג' ראם ראה שאני נבהל מהעומס הגדול וטרוד מאוד מהיכולת שלי לעמוד בכל המטלות. הוא המליץ לי לעבור בימים הנוראים לתפילה בנוסח עדות המזרח. אני אשכנזי מהבית, אבל התחברתי לנעימות הזו, לרוך. אני צריך רוך, כי הנכה בטבעו הוא אדם קשה מאוד. אנחנו לא מוותרים, אנחנו עקשנים. אני לא יודע איפה הייתי היום בלי ראם. גם פיזית, אבל בעיקר רוחנית. הוא זה שמינף את הנכות והפך אותה למשהו בעל תוכן".
בשיעור ד' החליט שחור להתחיל ללמוד למבחני הרבנות, וסיים שבעה מבחנים בתוך שלוש שנים. לרוב הלומדים נדרשות כאמור חמש שנים להשלמת המסלול. היום, כשהוא יושב בבית המדרש ומסביבו מתקבצים תלמידים צעירים ששואלים אותו שאלות ומחכים למוצא פיו, הוא מרגיש צורך להודות למי שסללו בפניו את הדרך: זו הסיבה להסכמתו לקיים את הריאיון. "ראשית, אני צריך להודות להורים, שלא חסכו דבר כדי שאוכל להתפתח בכל תחום ובכל שלב – ביסודי, בישיבה התיכונית ובשבי־שומרון". הוא מספר שכשהתחיל ללמוד למבחנים, בגיל 21, אמו לא רק הבינה שהוא הולך להיות רב, אלא גם הזדהתה איתו. "יש הבדל בין הבנה להזדהות. מאותו רגע היה לי קשר מיוחד איתה. כשעשיתי את המבחנים, אמא נאבקה בשבילי על התאמות. היא ישבה בכל מבחן מחוץ לחדר, במשך שבע שעות בכל פעם".
הוא מודה גם למוריו לאורך השנים – הרב שניאור קץ והרב מאיר קץ, "וכל הר"מים מנחלת ישראל שדחפו אותי ללמוד תורה למרות הקושי", וגם הרב שמידט וצוות הר"מים בשבי־שומרון: "הבסיס שלי בלימוד, הזיכרון, אהבת התורה וההלכה, התפיסה שיש התחשבות אבל אין רחמים – כל זה הגיע משבי־שומרון. הרבנים שם דחפו לעשות הכול בגדלות, לא להתפשר. זו ישיבה מאוד 'מוסרניקית', וזה חלחל אליי".
הוא שב ומזכיר את ראם ברנשטיין, "שהבין את המורכבות של אדם נכה – או שאתה אדם, ואז לא מתחשבים בנכות שלך, או שאתה נכה, ואז לא רואים את האדם שבך"; ומודה גם לישיבה שהוא לומד בה היום, בשדרות: "הישיבה הזו לקחה את כל המטען שבאתי איתו, וריככה אותו. בזכותה אני מרגיש רך יותר, אבל עם המון דרך. עם עמוד שדרה רוחני. אני מתחבר מאוד ללימוד כאן, והר"מים פה הם ברמה אחרת. הם אומרים: נכון, הוא נכה, אבל הוא חלק מהישיבה ואפשר להתייעץ איתו".
להיות רב זה אומר גם לשאת דרשות, לייעץ, להסתובב הרבה. תצליח לעשות את זה?
"חשבתי על זה, אבל אם יש לי כישרון ללמוד ואני לא מנצל אותו, זה למרוד בהשם, להיות כפוי טובה כלפיו. אני נותן שיחות בישיבה".
המשימות הבאות שלו הן להשיג תעודות כושר לרבנות עיר ולדיינות. "אני רוצה להקיף את כל חלקי התורה", הוא מסביר. "אנשים לא יודעים עד כמה 'חושן משפט' ודיני ממונות נוגעים לחיינו. רבים חושבים ש'אנחנו אומנם דתיים, אבל התורה לא יכולה להיכנס לפרטים הקטנים'. בא חושן משפט ואומר – לא, זה לא נכון. התורה נכנסת לכל הפרטים הקטנים.
"המושג 'דתי' צריך לעבור מהפכה. זה לא שיש מסגרת דתית, ויש חיים. אם אתה חי חיי תורה, לתורה יש מה להגיד בכל התחומים. זה הוביל אותי ללמוד חושן משפט לעומק, אף שמכל מיני סיבות לא אוכל באמת להיות דיין".
למה?
"בגלל הלחץ. באופי שלי אני אדם שצריך סדר ורוגע. אני לומד דיינות כדי לחזק וכדי ללמד. אני רוצה להיות ר"מ בישיבה, ללמד ולהיות פורץ דרך".
ורבנות עיר?
"זה שלב לפני דיינות. אני רוצה להיות רב עיר כדי לשבור את תקרת הזכוכית. צריך שמישהו ירים את הכפפה ויגיד 'אני יכול'. אם אני לא ארים את הכפפה, אף אחד לא ירים".
ואתה רוצה מן הסתם להיות רב של כולם, לא רק של בעלי מוגבלויות.
"אני רוצה להיות נגיש לכל חלקי העם, אך ההתמחות שלי, אנשי הזהב עבורי, הם בעלי מוגבלויות, כי אני מבין את הכוחות שלהם. אדם נכה שנמצא במצב קשה מאוד, ויחד עם זאת הוא שמח, זה מראה על כוחות נפש עצומים. אלו נשמות גדולות מאוד. אשריהם, ואשריי שאני חלק מהציבור הזה".
יש מחשבות על זוגיות?
"יש מחשבות. כשראיתי שלימודי הרבנות שלי מתקדמים מהר, אמרתי לעצמי שלא אתחתן עד שאסיים אותם. צריך ללמוד תורה בשקט. קודם נסיים עם הרבנות, ואז נדבר על הרבנית. בימים האחרונים ההורים קיבלו הצעות בעניין, ואמרתי לאמא משפט אחד קצר: קלעתם בול. אני לא יכול לגשת למבחני הדיינות כי אני עוד לא בשיעור ח', יש לי שנה רגועה בינתיים, ואני מתכוון להשקיע במשפחה ובזוגיות. צריך גם סיעתא דשמיא, אבל זה הכיוון".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
