כל שורת הבתים הזו כאן? כולם ניצולי שואה. החברה שנפטרה לאחרונה? מגטו בודפשט. שם ממול שניים מאושוויץ, וכך גם היה זאב. וחוה? חוה הסתתרה במנזר. כאן, בחברה הקיבוצית רווית הניצולים, היא הרגישה שייכת. לצד החברים הללו היא בחרה לגור לפני למעלה משישה עשורים. רובם כבר אינם, אבל היום, 27 בינואר, הוא יום שחרור אושוויץ שהפך ליום השואה הבינלאומי. והיום – כמו בכל יום, אבל קצת יותר – היא נושאת על כתפיה את סיפור הניצולים והנספים, ובתוכם כמעט כל בני משפחתה.
חוה ומרים לבית טיבור – תאומות מאוד לא זהות – נולדו עם המלחמה ב־1939, אבל זו הגיעה אליהן לעיר נובי־סאד ("או אוויבידק בהונגרית") רק מאוחר יותר, כשכוחות השחור פלשו להונגריה. "חלק מהונגריה היה תחת שלטון סלובקי, וחלק אחר עבר מידי ההונגרים לסרבים ובחזרה שוב ושוב", מסבירה חוה. עם פלישת מדינות הציר ליוגוסלביה ב־41' סופחה העיר האוניברסיטאית נובי־סאד להונגריה, ו־5,000 תושבים יהודים וסרבים גורשו ממנה או נטבחו. זה לא סיפק את תיאבונם של המרצחים. שנה מאוחר יותר נרצחו שם 1,246 אזרחים נוספים, כ־800 מהם יהודים, וגופותיהם הושלכו לדנובה. "אנחנו היינו אז בחלק ההונגרי. בהתחלה חשבנו שזה למזלנו, בסוף זה לא היה למזלנו. במרץ 44' הגרמנים כבשו את כל העסק הזה של הונגריה. הרי היו עוד 400 אלף יהודים לחסל".
"לא מספיק ששלחו אותי עם קצין נאצי שלא סבלתי, כבר למחרת בארבע בבוקר שמים אותי ברכבת עם שתי נשים שחורות". הנשים ה"שחורות" היו נזירות בבגדים אופייניים, שריתקו את חוה לכל אורך הנסיעה. בזמן שהן ואחותה מרים נרדמו, היא נותרה ערה ודרוכה
אביה, ג'ורג' טיבור, נלקח למחנה עבודה ונעלם. "כנראה מת באושוויץ", אומרת חוה. היא ובתה – ד"ר נעמה שי"ק, חוקרת היסטוריה ביד ושם – עשו ככל יכולתן למצוא לזה סימוכין, אבל עד היום לא איתרו תיעוד רשמי באשר לגורלו. ורה, אמן של התאומות, עברה איתן לביתה של אולגה צ'רני, דודתה ששימשה לה כאם עוד מילדות, בהיותה יתומה. במאי 44' הגיע גם תורן. "אספו את כל היהודים לבית הכנסת המרכזי, העלו אותם לרכבות נוסעים, והסיעו אותם בכבוד רב לאושוויץ", מספרת חוה. אבל היא ואחותה לא היו על הרכבות האלה.
"עוד לפני הגירוש שיכנו קצינים גרמנים ואוסטרים בכל בית עשיר, שחלילה לא יישנו בתנאים לא טובים. אצל אולגה שמו את רומן אריך פצ'ה, קצין אוסטרי שהיה מטאורולוג. הוא גר איתנו במשך חודש". יום אחד הגיע פצ'ה לבית ואמר להן לארוז חפצים בסיסיים בתרמיל גב, משום שלוקחים את כולם למחנה עבודה. זו הייתה שנת 1944, מדגישה חוה, אף אחד עדיין לא הבין את המשמעות, אף אחד לא ידע מה קורה באושוויץ, "אפילו ששניים ברחו משם לצ'כיה וסיפרו את האמת". הקצין שאל את אולגה מה יעשו עם שתי הפעוטות, והיא ענתה: "מה שיקרה איתנו, יקרה עם הבנות". פצ'ה לא הסכים לזה. "הוא העיר אותנו באמצע הלילה והעביר אותנו עם עוזרת הבית לבת של אולגה, מגדה פסינג", מספרת חוה. בת הדודה גרה בפשט, החלק המזרחי של בודפשט, ושם עדיין לא אספו את היהודים. "זו האישה שגידלה אותנו. אולגה גידלה את אמא שלנו, והבת שלה גידלה אותנו".
ערב לפני שנשלחה אל מותה, הספיקה ורה ללמד את התאומות תפילה נוצרית בגרמנית. חוה מצמררת אותנו כשהיא מדקלמת לנו את המילים בניגון קצבי, בלי להבין אותן. "ניסיתי לברר את המשמעות, אבל אמרו לי שאני כבר לא מדייקת ולא ברור מה אני אומרת".
פצ'ה חס גם על בעלת הבית. הוא סימן בידיו צורת צלב כנגד גופה של אולגה ואמר לה: "את תחזרי. כשהרכבת תעבור באוסטריה, תקפצי. אשתי תחכה לך שם". "הוא השביע את אולגה שתעשה את זה", אומרת חוה. "מכל המשפחה שלנו – סבים, הורים, דודים ובני דודים – היא היחידה שחזרה".
לדוֹד יאנוּ צ'רני, הבעל של אולגה, היו קשרים בכל מקום. "הוא היה סוחר תבואה גדול, ולא הייתה לו בושה לאיש הזה. הוא התחפש לכומר והסתובב חופשי". ליאנו היו קשרים גם במנזר שבראשו עמדה ברטה רוזנצפיץ, יהודייה שהתנצרה והייתה מוכרת כ"אחות רנטה". יום אחרי שהגיעו לביתה של מגדה, שוב התעוררו התאומות לפנות בוקר והוצאו מהבית, הפעם למנזר. "כמעט הרסתי את כל העסק", מחייכת חוה. "לא מספיק ששלחו אותי לבית של מגדה עם קצין נאצי שלא סבלתי" – היא מגדירה את פצ'ה במילים שעוד יקבלו תפנית חדה בהמשך – "כבר למחרת בארבע בבוקר שמים אותי ברכבת עם שתי נשים שחורות". הנשים ה"שחורות" היו נזירות בבגדים אופייניים, שריתקו את חוה לכל אורך הנסיעה. בזמן שהן ואחותה מרים נרדמו, היא נותרה ערה ודרוכה עד ההגעה ליעד.
במנזר היא דווקא נקלטה היטב. "אהבתי את המקום הזה, הייתה בו מוזיקה נהדרת. עד היום יש לי הרבה תקליטים ודיסקים של מוזיקה קלאסית דומה, ואני רואה בטלוויזיה הופעות כאלה, בעיקר קונצרטים של באך ומוצרט".
כשהרוסים שחררו את האזור, הופיע במנזר הדוד יאנו. "הוא הודיע שחוזרים הביתה. הוא לקח סוס ועגלה והסיע את כולנו". בדרך הם אספו את מרי, קרובת משפחה צעירה. "אחרי כמה ימים אנחנו מגיעות לנובי־סאד, ואנחנו רואות את אמא של מרי רצה אליה בהתרגשות ומחבקת אותה – ואלינו אף אחד לא רץ"
מגדה עצמה נהנתה מחזות הונגרית, שיחד עם תעודות מזויפות אִפשרה לה להסתיר את זהותה האמיתית. את יהדותו של בנה בן השנתיים היה קשה יותר לטשטש. "כשהגיעו הנאצים לפשט, בעלה נלקח ולא חזר. היא הכניסה את הבן שלה יחד איתנו למנזר, וגרה קרוב כדי לבוא לבקר". התינוק של מגדה הפך לאטרקציה בהיותו בן יחיד בין כל הנזירות, וחוה זוכרת שהוא פונק היטב. היא גם זוכרת את הפצצה שנפלה על המנזר ויצרה חור במרכזו. "הוציאו אותנו משם כמו עכברים", היא אומרת בקלילות צינית מקסימה, שמטלטלת אותנו בין צחוק לכאב לב.
שלושת הילדים חיו תחת חסותן של הנזירות עד 45'. כשהרוסים שחררו את האזור, הופיע במנזר הדוד יאנו. "הוא הודיע שחוזרים הביתה. איך? אין בעיות! הוא לקח סוס ועגלה מאחד האיכרים, והסיע את כולנו". בדרך הם אספו את מרי, אחיינית של מגדה מצד בעלה. "אחרי כמה ימים אנחנו מגיעות לנובי־סאד, ואנחנו רואות את אמא של מרי רצה אליה בהתרגשות ומחבקת אותה – ואלינו אף אחד לא רץ. אבא ואמא מתו באושוויץ. אולגה הייתה היחידה שחזרה", היא שבה ומסכמת, והפעם הקלילות נעלמת והכאב נותר נקי וחשוף: "הסבים והסבתות שלנו מתו בגז. לא נשאר אף אחד. אח של אבא נעלם במחנה עבודה. אתם יודעים שהמנוולים האלה השתמשו באנשים חיים כגלאי מוקשים? אין לנו שום תמונה שלו. אין לי מושג איך הוא נראה. אין לי כלום".
אחרי המלחמה התחתנה מגדה עם בן דוד של חוה ומרים מצד אביהן, והשניים גידלו את בנה של מגדה ואת התאומות. בדצמבר 48' הם עלו יחד ארצה באונייה קפאלוס, או "דרומית" – ספינת נשק אמריקנית שבמהלך מלחמת השחרור הספיקה להביא ארצה דלק מטוסים וציוד פעם אחת בלבד, הושאלה למוסד לעלייה, ובהמשך הוסבה בחזרה לאוניית משא של צי הסוחר הישראלי. "ההפלגה לקחה שלושה שבועות במקום ארבעה ימים, האונייה כמעט טבעה בים", מספרת חוה.
העולים הטריים הגיעו למעברה בבאר־יעקב, והתאומות נשלחו למחנה ילדים שהוקם ברמת־הדסה, ליד טבעון. "היינו עם ילדים ממרוקו ומטורקיה. החברה הכי טובה שלי, אנג'ל בן־גוזי, ממש הצילה אותנו שם". היא שולפת כתבה ישנה מעיתון מעריב שמספרת את סיפורו של המקום, על שפע העולים הצעירים שגרים בו. בתמונות הרבות הנלוות אפשר לראות את חוה הצעירה, וגם את אנג'ל, שבטעות נכתב שהיא מטורקיה ולא ממרוקו. "אחיה יצחק היה גדול, כבר בן 12. הוא שמר עלינו שם והציל אותנו למעשה. עד היום אני מחפשת אותם ולא מוצאת. אולי שינו שם משפחה. אני יודעת שהוא הלך לקיבוץ דן, אבל יותר לא שמעתי מהם". רגע, אנחנו עוצרים אותה, הציל אתכן ממה? החיוך הקליל־ציני חוזר לפנים הנעימות של חוה. "אתם לא רוצים לדעת מה קרה שם, בבית היתומים", היא מניפה בידה ומסרבת להרחיב. "היינו ילדות טובות, מחונכות. לא היינו רגילות למה שהלך שם".
מרמת־הדסה עברו לקיבוץ עין־החורש, "בדיוק בשלג הגדול של 1950. היינו 21 ילדים שאספו מכפר הנוער אונים ומרמת־הדסה. מי שהייתה לו אמא היה חריג". בחופשות היו האחיות נוסעות לבית של מגדה, עוצרות בדרך אצל איזו אמא תורנית של מישהו מאותם חריגים, טועמות תבשילים ביתיים, עוברות הלאה לטעימות אצל אמא אחרת, ורק אז מגיעות אל קרובי משפחתן. "כשאחותי התחילה פעם להתמרד נגדם, אמרתי לה: הם העוגן שלנו. אין מה לעשות, אין לנו משהו אחר".
את עין־החורש היא זוכרת באהבה: "הפכו אותנו שם לבני אדם. הרגשנו בבית". בגיל 17 וחצי התגייסו השתיים לנח"ל, וממחנה 80 יצאו להיאחזות והיו מראשוני ניר־עוז. "משם העבירו אותנו בלילה לפתחת ניצנה. למה? תשאלו את הצבא. התעוררנו בבוקר וגילינו מדבר, אין כלום מסביב. כולנו בכינו". יחד עם שני גרעינים נוספים הם החזיקו את ניצנה שעה שהגזרה בערה, וכעבור שנה נשלחו לחזק את הקיבוץ הצעיר להבות־חביבה. חברי הגרעין התפזרו לאחר השירות, וגם התאומות חזרו לעין־החורש, אבל חוה החליטה לשוב ללהבות־חביבה. "עין־החורש היו נהדרים אבל נראו לי זקנים, בני ארבעים כאלה", היא מתגלגלת מצחוק. "פה היו הרבה ניצולי שואה והרגשתי שייכת". ומה אתם יודעים, לחדר האוכל היה אפילו ניחוח הונגרי, כמו שהיא אוהבת – "גולש ואוכל עם הרבה פפריקה".
"זאב שמר על כללי הקיבוץ בפנאטיות. לשתות קפה אצל מישהו שקנה לעצמו קומקום חשמלי? סליחה, זה לא שיתופי. הוא הסכים לשתות רק עם מי שהכין את הקפה על כירה חשמלית קטנה. אבל כשקיבלתי טרנזיסטור הוא דווקא היה מוכן להשתמש בו"
ללהבות־חביבה הגיע גם זאב שיק – או שי"ק בכתיב המקורי ("שם ישראל קודש. היום רק הבת שלנו נעמה מקפידה על הגרשיים"). משורר, גרוש בלי ילדים, מבוגר מחוה בתשע שנים. "זאב, מצאצאי המהר"ם שיק, היה בצעירותו בחור ישיבה שגדל בפאפו, הונגריה. מכל המשפחה שלו – סבים, הורים, שתי אחיות וארבעה אחים – הוא נותר לבדו". במלחמה הוא שרד את אושוויץ ואת צעדת המוות, שם אחיו מת לו בידיים. זאב עצמו חלה בשחפת קשה ונדרש לאשפוזים ממושכים – תחילה בצ'כיה ומאוחר יותר בארץ. "הוא לא דיבר אף פעם על השואה. חמישים שנה אחרי שמת, עדיין אין לי מושג מה הוא עבר שם. אבל מהשירים שלו למדתי הרבה". חוה מציגה לנו את שלושת הספרים המקבצים את שיריו של זאב שיק – שניים מהם יצאו בחייו – ומציינת במיוחד שיר אחד: "הא־לוהים בער בי / בפעם האחרונה / מרחק 60 מטר מהארובות; באש קטנה / אוכלו שם מֻעֳרָמים / בתי תפילין ורצועותיהם / בתי נפש לטליתות והאותיות / הרקומות עליהן, הגוילין / שירי הדיו השחורה". אחרי בית נוסף מסתיים השיר במילות כפירה לכאורה, שאנחנו מוצאים בהן גם פרשנות משלנו, הפוכה כמעט: "לא היה שם איש שירחם / על האל / המתפחם בתוכי".
חוה וזאב יצאו במשך שבע שנים, צלחו נסיעה ממושכת שלה לשנה ביוגוסלביה, ולבסוף נישאו. לבנם הבכור הם קראו אריק, על שם צעיר אחיו של זאב. אריק ההוא מופיע על קיר הבית בתמונה ממוסגרת, לצד שאר האחים, תמימים ומתוקים להכאיב. "את השיר 'לילה גדול' זאב כתב על הלידה של אריק בננו, ב־23 בינואר 66'. אני בצירים והוא כותב שירים". אחרי אריק נולדה להם בת. "הוא רצה הגר ואני רציתי נעה. התפשרנו על נעמה".
במה עבדה בקיבוץ? בהכול. עשר שנים במטבח ובבתי הילדים ("היום הילדים האלה בני יותר משישים, הם חברים שלי"); הייתה רכזת תרבות של המועצה האזורית מנשה והתנדבה בספרייה. זאב היה המורה והמדריך של חברות הנוער שבאו ללהבות־חביבה, "ילדים קשי יום מעין־השופט ומחצור. לכל אחד מהם הצמידו משפחה. אני חושבת שהצלנו את החיים שלהם". בחנוכה 71' לקה זאב בהתקף לב ונפטר בפתאומיות. "אני מרגישה כאילו זה קרה היום", אומרת חוה. "נעמה הייתה אז בת שנתיים וחצי, היא לא זוכרת ממנו כלום".
כאם לילדים קטנים, בית הילדים של הקיבוץ היה בעיני חוה סיוט של ממש. "סבלתי מזה נורא. הילדים שלי ברחו משם בלילות מגיל שנתיים. אחרי שזאב נפטר ישנתי שם במשך שנה וחצי, אבל לא העזתי לקחת את נעמה הביתה. רק בגיל תשע היא עברה לגור כאן. אני לא תופסת איך היינו פעם. לא העזתי להפר את הכללים, וראש הכללים היה זאב. הוא היה פנאט כמו הרבנים עם ההרגלים הנוקשים. כשקיבלתי ממישהו את הטרנזיסטור הראשון בקיבוץ, זאב דווקא היה מוכן להשתמש בו", היא צוחקת. "אבל לשתות קפה אצל מישהו שקנה לעצמו קומקום חשמלי? זה לא. סליחה, זה לא שיתופי. הוא הסכים לשתות רק עם מי שהכין את הקפה על כירה חשמלית קטנה. נו, אבל אני אהבתי אותו".
קיבוץ להבות־חביבה נקרא על שמה של בת קיבוץ מענית הסמוך, חביבה רייק – פלמ"חניקית וצנחנית שנהרגה בסלובקיה במלחמת העולם השנייה. הוא שוכן על תל עתיק, עשיר בממצאים ארכיאולוגיים שמלמדים על התיישבות קדומה במקום, יהודית וביזנטית. בתחילת שנות האלפיים עבר הקיבוץ הפרטה, מהלך שעשה לו רק טוב, לדברי חוה. "היינו קיבוץ עני מאוד, לא היה כסף. היו מטעי אבוקדו שיש גם היום, הייתה רפת גדולה, אבל לא הייתה תעשייה וזו הבעיה. לפני כעשרים שנה הצטרפנו ב־13 אחוז לפחמ"ס של קיבוץ עין־החורש – בית חרושת גדול לפחיות ואחסון – והיינו שותפים שם עד שנגמר ההסכם". ומה השתנה אחרי ההפרטה? "התחלנו להתרומם בצורה בלתי רגילה. לפני כן היינו רק מאה ומשהו חברי קיבוץ, לא היה לנו מה לתת למי שרוצה לבוא לכאן. פתאום נפתחה אפשרות לקליטת משפחות".
אף שההצעה עמדה לא פעם על הפרק, חוה מעולם לא הסכימה לשמש כמזכירת הקיבוץ. "לא רציתי לקבוע לאנשים כלום. לא להחליט בשביל מישהו אם הוא יכול לנסוע השנה לחו"ל או לא, אם אני מאשרת לו לצאת ללימודים או לא. ההפרטה הביאה לנו את החופש", היא אומרת, ומוסיפה בלחישה משועשעת: "זאב היה מתהפך בקברו אם היה שומע את זה".
"לא רציתי לקבוע לאנשים כלום. לא להחליט בשביל מישהו אם הוא יכול לנסוע השנה לחו"ל או לא, אם אני מאשרת לו לצאת ללימודים או לא. ההפרטה הביאה לנו את החופש", היא אומרת, ומוסיפה בלחישה משועשעת: "זאב היה מתהפך בקברו אם היה שומע את זה"
היום חוה משקיעה את זמנה בעבודת האדמה שהיא כל כך אוהבת. היא מגדלת תות שדה בעציצים, מטפחת פרחים בגינה שלה ושל שכניה, ולצד זאת ממשיכה לתחזק את תחביב הצילום שנולד אצלה עוד בנעוריה. הספרייה נסגרה לפני שנים אחדות – "לא היה כסף לקנות ספרים חדשים, המקום הפך למחסן, ואני לא מוכנה לעבוד במחסן ספרים. אבל אז הגיעו חבר'ה חדשים, קראו לעצמם ועדת תרבות וצירפו אותי". הם הקימו יחד ספרייה קטנה וחדשה, במקום שבו עמדה מרפאת הקיבוץ הישנה.
חיי חברה? "כל החברות שלי מתות", היא מחזירה את ההומור השחור־מתוק שלה לשיחה. יש חברה אחת, והן מבלות את שעות אחר הצהריים זו אצל זו. "לנו, הוותיקים בקיבוץ, יש ראש שקט. מקבלים פנסיה – לא מיליונים, אבל אפשר לחיות בשקט – ויש מישהי שדואגת לנו כאן. אנחנו גם נוסעים למופעים באזור בעזרת הקיבוץ. ממש לאחרונה היינו בהופעה נהדרת של חוה אלברשטיין". לרוב הוותיקים, היא אומרת, יש כבר נינים; לה אין. "חיכיתי שהנכד הגדול שלי יתחתן כבר, אבל היום לצעירים יש זמן. במקום נינים הוא קנה כלבה. אני קוראת לה נינה".
על אחותה מרים קשה לה לדבר. "היינו יחד עד סוף הצבא, וכבר אז היא הכירה את בעלה, ציזר, שהיה איתנו בחברת הנוער בעין־החורש. הם עברו לתל־אביב, וציזר היה איש עסקים יוצא מן הכלל וצייר מחונן. נולדו להם שתי בנות מקסימות וארבעה נכדים". מרים נפטרה לפני 11 שנים, ועל פי בקשתה היא נטמנה בלהבות־חביבה, קרוב לביתה של אחותה התאומה.
במקום שבו עמד המנזר שנתן לתאומות מחסה, עומד היום כלבו ענק. ב־2009 נסעה חוה עם בתה לפשט בניסיון ללקט מידע על ברטה רוזנצפיץ. "ידענו רק שהיא נפטרה ב־1953. שכרנו מונית ליום שלם ועברנו בעיר מבית מרזח אחד לאחר, בתקווה למצוא מישהו ששמע עליה. בבית המרזח השלישי או הרביעי שלחו אותנו לבית אבות של נזירות, שנמצא קרוב לשם". נזירה צנומה קידמה את פניהן, וחוה שאלה אותה אם יש פה מישהי שעבדה עם האחות רנטה. הנזירה שלחה אותן לאחת הדירות במתחם, וכשחוה נכנסה לשם היא נדהמה לראות על השולחן גזיר עיתון בן יומו ובו כתבה היסטורית על אם המנזר בתקופת מלחמת העולם השנייה. לצידו היה מונח ספר שכתבה רוזנצפיץ על חדוות הנצרות. "זה נס. מה הסיכוי שבדיוק ביום שאני באה לחפש אותה, שנים רבות כל כך אחרי פטירתה, מתפרסמת כתבה עליה בעיתון?". הנזירות ליוו את האורחות מישראל לבית הקברות המקומי, שם פקדו את קברה של אם המנזר.
חוה הצליחה להשלים כעבור שנתיים את הליך ההכרה באחות רנטה כחסידת אומות העולם. הקצין האוסטרי רומן אריך פצ'ה קיבל את האות עוד ב־1982, ואף השתתף בעצמו בטקס הרשמי שנערך ביד ושם, לצד אולגה ומגדה והתאומות. את הכרת התודה שלה למציליה הביעה חוה גם בפני האפיפיור פרנציסקוס, בעת ביקורו בארץ ב־2014. "הודיתי לו בשם יותר מ־30 אלף ילדים שהסתתרו במלחמה במנזרים קתוליים. האפיפיור חייך חיוך נהדר ונישק לי את היד".
לתגובות: orlygogo@gmail.com
