"להכין לך תה? את אוהבת תמרים? אלו תמרים שלנו", אֶרנה קובוס מגישה לי מגידוליה. "אנחנו מגדלים תמרים, זיתים ורימונים. בגלל השמיטה – רימונים אין, תמרים יש קצת של שביעית, וזיתים – אוצר בית דין של קרן שביעית. שנת שמיטה זה משהו מיוחד".
את מרגישה את זה ביבול?
"אני מרגישה את זה בטלטול. זה סיפור שצריך להתמודד איתו. לא דבר פשוט, באופן אישי וגם מבחינה לאומית. לאומית, זה לא קיים. אין מודעות, אף אחד לא יודע שום דבר. זה גלגל שצריך לגלגל, לעשות משהו. כי לא הגיוני שזה ככה. זו הרי ממש מצווה, זה נאמר בסיני, כמו שבת".
יש מודעות ציבורית לשמיטה, אבל בעיקר במטבח הפרטי.
"כן, הציבור יודע רק 'פח שמיטה'. אבל יש כאן עניין של שמירת מצווה ממש, וזה לא יכול לבוא על חשבון החקלאים שהם אולי אחוז אחד מהאוכלוסייה. זה עניין לאומי, וצריך לחשוב איך שומרים שמיטה באופן לאומי בלי שהציבור הזה ייפגע. כמו שהמורים בשנה השביעית יוצאים לחופש בצורה מסודרת – מקבלים משכורת במשך שנה בלי לעבוד, ואף אחד לא נפגע – אפשר לעשות אותו דבר גם לחקלאים. אבל בשביל זה צריך שיהיה ציבור שידרוש את הפתרון.
"צד נוסף של הסיפור הוא מה אוכלים בשמיטה. אני לא מוכנה לאכול מהגויים, ואני גם לא חושבת שזו כוונת התורה, להעשיר אחרים על חשבוננו. כתוב לגבי השמיטה 'ונתתי את ברכתי', ושלוש שנים לכאורה אוכלים אוכל יבש. אני לא רוצה לאכול יבש, אני רוצה את הפירות והירקות שלי, הטריים. החקלאות במדינת ישראל של היום, מבחינה טכנולוגית, היא אל"ף־אל"ף. יש חממות, יש גידולים על מים ויש גידולים מנותקים מהקרקע, כדי שיהיו לנו ירקות במשך כל השנה. ופירות זה בכלל לא בעיה, העץ ממילא נותן את הפרי שלו ואפשר לעשות אוצר בית דין בלי לעבוד. זה דבר שאפשר לחבק אותו, אפשר ללכת עם זה. צריך קצת מודעות וקצת יחסי ציבור וקצת לגלגל את זה, ובעזרת השם נהיה שם. עם ישראל נמצא היום בארץ ישראל, ואי אפשר להתחמק – כשמגיעים לארץ צריך לשמור שמיטה", פוסקת ארנה קובוס. וכשהיא מחליטה, הדברים בדרך כלל קורים. גם אם זה לוקח זמן, וגם אם הדרך לא תמיד פשוטה. בעצם, היא אף פעם לא.
"לא הצלחתי לגדל עדר, כי פעם בשנתיים גנבו אותו. עכשיו כבר חמש שנים. וואו, העדר גדל. אחרי הפריצה האחרונה לא העזתי לקנות, קניתי רק זוג – עז ותיש. מהם יש כבר עשרה. אני מקווה שזה יהפוך למקום מכניס. כי אוקיי, אני משוגעת, אבל הילדים שלי צריכים לפרנס משפחות. לא פלא שהם לא כאן. הם אנשים מוכשרים, אז יש להם תפקידים נוספים בחיים"
האוויר הקריר שעוטף עכשיו את "בית חגלה", החווה של משפחת קובוס, נעים באופן מתוק כמעט. וגם מתעתע. כאן, לא הרחק מיריחו, החום יוקד רוב ימות השנה והשמש לוהטת. לא פעם קורה שאורחים רק יוצאים ממזגן המכונית ומיד נמלטים אליו בחזרה, בלי להיכנס בכלל אל בית העץ הפשוט או אל מרכז המבקרים הסמוך. אבל מבחינת ארנה, טמפרטורות גבוהות הן רק עוד סעיף ברשימת ההתמודדויות החלוציות.
היא בת 74, צנומה בעקבות שנים ארוכות של צריכת מזון בריא וטבעי בלבד, מאירת פנים כמי שמכירה היטב את משימת החיים הייחודית שפילסה לה. נטולת מבטא זר, כמעט. רק ה־ר' שלה מסגירה את היותה ילידת מקום אחר. במקרה שלה מדובר בסלוניקי שביוון, משם עלתה ארצה לפני מלחמת ששת הימים. היא הייתה אז סטודנטית לספרות צרפתית ולפילוסופיה, ולא העלתה על דעתה שיום אחד תהפוך לחלוצה ולבעלת חווה. שיום אחד תיקח על עצמה בפשטות – אבל מהסוג הבלתי מתפשר – לעורר מחדש את בשורת קדושתה של העיר יריחו.
חייה קיבלו תפנית בעקבות תאונת דרכים קשה שעברה לפני כחמישים שנה. היא ספגה כוויות על 70 אחוז מהגוף והייתה מחוסרת הכרה במשך ימים ארוכים. כשהתעוררה, הבינה שנולדה מחדש. היא חזרה בתשובה, עברה ליישוב עפרה, נישאה והביאה לעולם חמישה ילדים. ואז, הסכמי אוסלו שהתקדרו מעל, הביאו עליה טלטלה נוספת. כמו רבים משכניה וחבריה היא יצאה להפגין מול יריחו, העיר הראשונה ביהודה ושומרון שעמדה לעבור לידי הפלסטינים. בשוך ההפגנות התקשתה ארנה להיפרד מעיר התמרים, על בתי הכנסת העתיקים עטורי הפסיפס שבה. התחושות הקשות גברו עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, כשפורעים שרפו את בית הכנסת "שלום על ישראל" ביריחו, ומבקרים ישראלים לא הורשו עוד להיכנס אליו.
"הקמנו את עמותת 'מורשת ותרבות ביריחו' בכוונה לא לעזוב את האזור", מספרת ארנה. "קיימנו שיעורים ואירועים במחסומי צה"ל במשך שנה וחצי. לבסוף הצבא ויתר ונתן לנו ליווי לפעילות בבית הכנסת 'שלום על ישראל' ובתל יריחו. התחלנו לקיים שבתות מחוץ למחנה נועם, במערב העיר, קרוב לבית הכנסת העתיק בנערן. אחרי מאבק עיקש שנמשך שנתיים קמה נקודת התיישבות, 'חוות האקלום', היום מבואות־יריחו".
משם נדדה משפחתה של ארנה להיאחזות אלישע, מערבית לכביש 90. כעבור שבעה חודשים הם הוצאו משם, ועברו למיקום הנוכחי. מאז, כבר 21 שנים וחצי, ארנה בבית חגלה. במקום לטפח בית בעפרה, היא מצאה עצמה מנסה להצמיח יש מאין בחווה החשופה לשמש, סמוך לבסיס צה"ל "מול נבו".
תחילה התגוררה באוהל באמצע הכלום, מעבירה פה לעיתים לילות לבדה. העצים שנטעו ילדיה צמחו בינתיים, והיום הם נותנים את צילם. יוסף בעלה מייצר תפילין בבית המלאכה הסמוך לבית, ואחת לכמה שבועות ארנה מובילה סיור – בליווי צבאי – לבתי הכנסת ביריחו שמעבר לכביש.
"אנחנו מול הר נבו, תחת עיני משה רבנו", היא אומרת בתוך המטבח הפשוט שלה, כשברקע ציפורים מצייצות בכלוב גדול. "פה זו גִלגל המקראית, המקום שבני ישראל חנו בו אחרי חציית הירדן ב־י' בניסן. כאן הם עשו למחרת ברית מילה, ומיד אחר כך פסח ראשון בארץ ישראל, תחת כיפת השמיים. שלושה אירועים ענקיים וחד־פעמיים בתולדות עם ישראל קרו כאן. אירוע גדול מאוד רביעי זו העלייה של אליהו הנביא השמיימה. הוא בא לתל יריחו, חצה את הירדן, ואלישע ליווה אותו וראה אותו עולה בסערה. פתח השמיים נמצא כאן, זה מפורש בספר מלכים. ואנחנו עומדים גם במקום הנמוך ביותר בעולם. אז המפגש הזה של ארץ ושמיים, קורה רק כאן. והמקום הזה היה עומד שומם לולא החווה שלנו.
"בהתחלה היינו לבד. לפני שש שנים תנועת אמנה הציבה כאן קרוואנים, ועכשיו גרות פה לידנו 32 משפחות. הן לא קשורות לחווה, אבל זה כמובן נותן כוח, כי להיות לבד זה סיפור. אלה חבר'ה נהדרים, צעירים, אני מכבדת אותם ומבינה אותם, אבל לפעמים יש קצת מתח. הם עולם אחר. אני מתפללת לשותף שלי למעלה שהמתח ביני ובינם לא יהיה גדול מדי".
המהפכה התנ"כית
אנחנו נפגשות לרגל צאתו של "אש יוקדת ביריחו" – סרט קצר שיצרה חגית אש־הרשטיק במסגרת קרן קולנוע שומרון, והוקרן לאחרונה בפסטיבל של הקרן. הסרט מתעד את חיי היומיום של ארנה (שכתבה לפני שנים אחדות ספר באותו שם), את מאמציה לעבד את האדמה הקשה, ואת מאבקה לשמר את הקשר של עם ישראל ליריחו.
חגית אש־הרשטיק: "הסרט מוקרן, ואני רואה אותה עם הראש באדמה. היא קראה לי החוצה ואמרה: מה פתאום, מה עשית לי. אמרה שאחרי 120 יעשו עליה סרט כזה. נסענו משם לצפון בידיעה שאחרי כל העבודה, הצילומים והעריכה, אין סרט. אבל אז קיבלתי ממנה הודעה – 'חגית, הסרט נפלא'"
"כשעברתי לפה, לא ידעתי בכלל מה זה הגִלגל. חגי בן־ארצי (מרצה לתנ"ך ולתלמוד – הכ"ח) הגיע אלינו כל שבוע במשך 15 שנה כדי ללמוד איתנו, ובזכותו הבנו. הוא הרגיש זיקה עצומה לשטח כאן ולמשה רבנו. גם על יריחו לא הייתי יודעת כלום לולא הסכמי אוסלו. בהתחלה חשבתי שהרעיון לתת את הארץ מגיע מרשעות, אחר כך חשבתי שזו בעיה חינוכית. אנשים אומרים 'ניתן את זה בשביל שלום', כי אין להם זיקה ומודעות למקומות האלו. אני לא מדברת על אנשים שלא קראו תורה, אלא על מי שכן קראו. מה שאנחנו יודעים זה מהמסורת של הגלות. כדי להגיע אל התנ"ך, אל משה רבנו, צריך מהפכה.
"גם את מה שיש פה היום, אני לא העזתי לחלום. בעזרת השם, אני רוצה שהחווה תהפוך לפנס שמאיר את הבקעה. אנחנו לא נמצאים פה כדי להרוויח. עובדים קשה מאוד, זו אדמת ים המלח, לא שטח פורה. מוציאים בקושי משהו מהאדמה. אבל אני מאמינה בצורה חד־משמעית שיש כאן ניסים גלויים. איך שמצאנו מים, חשמל, אנשים, כספים, ביטחון – מאיפה כל זה בא? נס אחרי נס החזיקו אותנו, ואני מאמינה שיהיה גם המשך בזכות הניסים. אבל זה לא פשוט".
איך מצאתם מים?
"היו הרבה סיפורים. התחברתי למעיין עין חגלה, שהכומר היה מחובר אליו", היא אומרת ומתכוונת למנזר דיר חג'לה הסמוך. "בהתחלה הכומר אִפשר לי, אחר כך הוא ניתק אותי. ואז חפרנו בארות ולבסוף מצאנו בהן מים, בדיוק בשבוע של פרשת תולדות. כמו יצחק. אי אפשר שלא לראות את הנס. ויחד עם זאת, לא קל. רק כשאתה כבר עם הלשון בחוץ, מגיע הנס".
בסרט היא מתארת כיצד באחד הלילות פרצו מחבלים לחווה, כפתו אותה ואת יוסף, בזזו רכוש ואיימו להצית את הבית עליהם. באורח נס, משהו משך את תשומת הלב של כוח צבאי ששהה בסביבה, והחיילים נחלצו לעזרת הזוג קובוס. ניסים, ככל הנראה, הם מוטיב קבוע במקום הזה. בלעדיהם אי אפשר.
קיומו של יישוב סמוך משפר גם את הביטחון של החווה?
"כן. קודם היו גנבות. לא הצלחתי לגדל עדר, כי פעם בשנתיים גנבו אותו. עכשיו כבר חמש שנים. וואו, העדר גדל. אחרי הפריצה האחרונה לא העזתי לקנות, קניתי רק זוג – עז ותיש. מהם יש כבר עשרה. התרבו, חיים כאן בכיף. אני מקווה שזה יהפוך למקום מכניס. כי אוקיי, אני משוגעת, אבל איך ימשיך העסק? הילדים שלי צריכים לפרנס משפחות. לא פלא שהם לא כאן. הם אנשים מוכשרים, אז יש להם תפקידים נוספים בחיים.
"חמישה ילדים יש לי, ברוך השם. שלושה בנים. הם קשורים לכאן, כמה שנים טובות מהנערוּת שלהם הם תרמו לבנייה והחייאה של המקום. הם הקימו כאן הכול כשבאנו, עבדו קשה. את הבית הזה הבן שלי בנה בגיל 17. קודם את החדר ההוא, אחר כך את החדר הזה. מים, חשמל, השקיה, צמחייה – לא ידענו לעשות כלום, ולמדנו בשטח. פעם גם אני עשיתי הכול. היום, הגוף מדבר". בסצנת הפתיחה של הסרט, אגב, ארנה מדלגת בקלילות מעל גדר בדיר, אוספת את שקדייה, הגדיה הקטנה שעברה לצד לא לה, ומחזירה אותה למקום הנכון.
בכל השנים הללו, אף פעם לא הרגשת שנגמר לך הכוח?
"לי יש כוח? לי? זה הכול ממנו", היא צוחקת ומצביעה למעלה. "הוא שנותן כוח. כל עוד הוא נותן, אנחנו כאן. על כל יום אומרים ברוך השם. כל יום הוא נס. יהיה גם מחר? אולי. הדרך של כל אדם היא נס. יש מיליארדי אנשים בעולם, והוא מכוון כל אחד בדרך שלו, ואת עם ישראל במיוחד. את כל הדרך הזו הוא כיוון לי".
"היה חייל אחד מהבסיס שהבין שמה שקורה פה זה החזון שלו. בכל רגע פנוי הוא היה רץ לכאן מהר, שואל במה הוא יכול לעזור. אבל כשהאחיות שלי הגיעו לכאן לפני כמה שנים, הן יצאו מהמונית והתחילו לבכות. 'מה זה, עם מה את מתמודדת?'. יש כאלו שמתחברים ויש כאלו שלא. וזה בסדר"
כל תקופה, כל עונה, מביאה עמה אתגרים חדשים. "עכשיו למשל הייתה עוגמת נפש לא רגילה. דבר קשה־קשה. ייחלנו שתיגמר השמיטה, חיכינו עוד חודש ועוד, ואז היא נגמרה ורציתי לשתול. את השטח שיש לי כאן החטיבה להתיישבות נתנה לי. אבל הוא התמלא, אז רציתי לשתול צמוד אליו זיתים ותמרים. ידעתי שחלק מהשטח שאני מכירה היטב במפות, שייך לכנסייה. אבל הם מכירים אותנו כבר עשרים שנה, וזה מובן מאליו שמשתייך אלינו. שתלתי שם את הזיתים ואת התמרים, בא פקח של רשות שמורות הטבע ואמר לי שהשטח הזה הוא שמורה. שנים היה לי חלום שיגיעו לפה רשות שמורות הטבע. בסופו של דבר העתקתי את התמרים, והם נפגעו מההעתקה. השקעתי עוד כדי להכין שטח חדש בתוך הנחל. והנחל פה, אני מכירה אותו עשרים שנה, רק פעמיים ראיתי אותו עולה על גדותיו. בדרך כלל יבש. ופתאום בא שיטפון שעוד לא היה כזה, ושטף לנו את העצים. פשוט נורא ואיום. ההשקעה הכספית, צנרת חדשה ועבודה. אתה נמצא עם הלשון בחוץ. מה עושים, מה קורה כאן, זה ממש קשה".
הטלפון שלה מרבה לצלצל. עכשיו זה מדריך של קבוצה שאמורה להגיע אליה היום לסיור. הוא מודיע שהליווי הצבאי מתעכב והם צפויים לאחר. "אני מקווה שהוא לא יבטל", אומרת ארנה. "גם זה יכול לקרות. נו, סיפרתי לך הרבה דברים. את התה לא שתית".
לדעת להיות רצפה
חגית אש־הרשטיק, 55, מתגוררת בניצן. לבית חגלה היא הגיעה לראשונה במסגרת סיור, כמו זה שארנה מצפה לו עכשיו. "הלכנו שם על אדמת חוואר, עמדנו מול הר נבו, ואז פגשנו את ארנה והתארחנו במרכז המבקרים שלה, שהיה אז בנוי מענפי דקל יבשים. זה היה לפני כמה שנים. אני לא זוכרת מה היא סיפרה, אבל זוכרת שהוקסמתי ממנה", היא מתארת תחושה שניתן להזדהות עמה בקלות. "היא מכרה מיץ רימונים מהחווה, זיתים, אדמת חוור כמשחת שיניים, והכול למען יריחו. רציתי מאוד להתנדב אצלה, אז אחרי חודש באתי אליה עם חברה ליומיים. הבאנו מצרכים כדי לבשל לה מרק מפנק, אבל היא נכנסה ושאלה מי טיגן עם שמן במטבח שלה. למדתי ממנה על בריאות טבעית. עבדנו יומיים בטפטפות, השפריצו עלינו מי קולחין, הייתה חוויה".
במהלך לימודיה בבית הספר לקולנוע של ישיבת "תורת החיים", החליטה אש־הרשטיק ליצור סרט על קובוס. "לפני כשלוש שנים נסעתי אליה ועקבתי אחריה יום וחצי. נסענו גם ליריחו עם בעלי וצילמנו בבתי הכנסת. היה לי מספיק חומר וישבתי לערוך". אלא שבמהלך העבודה, ההארד־דיסק הפסיק לתפקד. "פניתי לכל מיני חברות שעוסקות בהצלת חומרים כאלה, אבל ביקשו ממני סכומים גבוהים. ויתרתי. ההארד־דיסק ישב על שולחן העבודה שלי שנתיים. ואז יום אחד, בקיץ 21', אני רואה פרסום על מיזם של קרן קולנוע שומרון ־ תיעוד אדם בנוף מולדתו ביהודה, שומרון ובקעת הירדן. מיד לקחתי מצלמה ונסעתי כל הדרך כדי לצלם שוב את ארנה. בעלי, שהוא מורה לתקשורת, ערך את החומר בכמה דקות, ושלחתי הצעה לקרן".
ההצעה שלה אושרה ואש־הרשטיק יצרה את הסרט מחדש, אבל הפעם בעזרת תקציב שאפשר צלם מקצועי, רחפן לתיעוד מלמעלה ושאר אביזרים נחוצים. "כשהכול הסתיים, נסענו לארנה להראות לה את התוצאה. זה היה יום חמישי, היינו בדרך לצפון. הסרט מוקרן, ואני רואה אותה עם הראש באדמה. עוד לפני שזה הסתיים, ארנה אמרה לי – בואי נצא. בחוץ היא אמרה: מה פתאום, מה עשית לי, מה זה הסרט הזה. אמרה שאחרי 120 יעשו עליה סרט כזה. עניתי לה: אנשים צריכים לשמוע אותך עכשיו. העזתי להוסיף שיש כאן משהו שחשוב לספר, להוציא. אבל אם היא לא רוצה, אז לא. לא יהיה.
"נסענו משם לצפון בידיעה שאחרי כל העבודה, הצילומים והעריכה, אין סרט. ניסו לנחם אותי שזה קורה לכל היוצרים הדוקומנטריים הגדולים. אבל אז ביום ראשון קיבלתי ממנה הודעה – 'חגית, הסרט נפלא. הכול מדויק ובמידה הנכונה. עשי איתו מה שאת רוצה ותצליחי'. הייתי בהלם.
"היה לי חזון ורצון אדיר לספר סיפור מיוחד שמתרחש במרחק שעה וחצי מביתי, כי אני באמת מאמינה בשליחות הזו. אני חושבת שכל אחד צריך לראות את הסרט עליה ועל יריחו. זה נותן כוח, זה חשוב מאוד. עורך תל־אביבי שמאלן, לקח ממני את הטלפון של ארנה כדי לומר לה שהיא אישה מעוררת השראה".
"לא הייתי לבד כשראיתי את הסרט בפעם הראשונה", מסבירה לי ארנה. "הייתי עם בעלי והעובד שלנו וחגית ובעלה. הם באו וכולנו ישבנו לראות, ואגיד לך את האמת, התביישתי מאוד. זו חשיפה לא נורמלית, ומדברים עליי. הרגשתי קצת כאילו זה סרט הספד אחרי מותי. היה לי מאוד לא נעים ממנה, כי במקום שנשבח אותה היא יצאה מפה עם הזנב למטה. ואז ראיתי את הסרט שוב, לבד, והבנתי שהוא מצוין. היא עשתה עבודה נהדרת.
"הבנתי גם שאני צריכה ללמוד שאני רצפה. דברים עוברים דרכי, צריך לקבל את זה. אתה עושה תשתיות, בונה דברים, ואחרים עוברים דרך מה שבנית. אני מבינה שלא נעים לך לשמוע שאני רצפה, אבל גם אסתר המלכה הייתה רצפה, היא הכינה את השטח למשהו גדול וגם שילמה מחיר, לעבור מה שעברה עם המלך הגוי הזה. גם מה שאנחנו עוברים כאן, זה לא פשוט. זה מחיר גבוה. אבל ברגע שאת מקבלת את המודעוּת שאת עובדת בשבילו, אין טוב מזה. זו שמחה גדולה מאוד. אז מה אני יכולה לעשות, רק לפתח את הקשר איתו, שיהיה קצת יותר קל".
כשקובוס נשאלת אם מבקרים נשבים בקסם המקום, היא משיבה שלפעמים. "היה חייל אחד מהבסיס שהבין שמה שקורה פה זה החזון שלו. בכל רגע פנוי הוא היה רץ לכאן מהר, שואל במה הוא יכול לעזור. יש אנשים שזה מדבר אל ליבם, ויש אנשים שזה לא שייך להם. יש מתנדבים שבאים ורוצים להיות חלק ונותנים מזמנם, ויש לא אחד ולא שניים שרק יורדים מהאוטובוס ומיד עולים חזרה בגלל החום. גם האחיות שלי. הן הגיעו לכאן לפני כמה שנים, שלוש בצהריים, יצאו מהמונית והתחילו לבכות. 'מה זה, עם מה את מתמודדת?'. יש כאלו שמתחברים ויש כאלו שלא. וזה בסדר. לקח לי זמן להבין שלא כולם מתחברים.
"לא השארנו אף פעם את המקום ריק, ואם רציתי למשל לבקר את הילדים שלי או ללכת לעשות קניות, הייתי צריכה שמישהו יהיה כאן. לפעמים היה קל למצוא, לפעמים היה קשה מאוד. בסוף הבנתי שרק הראויים זוכים להיות שומרים כאן. היו תקופות שאנשים גרו כאן, והיו גם אנשים שניסו לנצל, להרוויח מהמקום הזה, להעיף אותי. אז הגענו גם לבתי משפט. בכל הדרכים האלה הלכתי".
כל זה לא נמצא בסרט. יש בו סיפור של קסם.
"כן, חגית עשתה סרט טוב. הייתי רוצה לעשות סרט רק על יריחו, כי היא העיקר. להראות מה שיש לנו שם, ויש לנו".
אם אפשר יהיה לעבור לגור ביריחו, את עוברת?
היא צוחקת. "לא יודעת. בבית הכנסת 'שלום על ישראל' הייתה ישיבה במשך שבע שנים עד ששרפו את המקום, ותראי מה זה נס – בחודש אלול השנה כמה תלמידים של הרב יצחק גינזבורג החליטו שהם מחזירים את ישיבת יריחו. הגיעו לכאן ארבעה חבר'ה בני 16־17, בלי להודיע בכלל, ואמרו לי 'אנחנו ישיבת יריחו'. נתתי להם חדר, והם כאן. הרב גינזבורג משלם בשבילם שכר דירה. הם לומדים, מדי פעם קצת עובדים. בעיניי זה נס גלוי. הדרך ארוכה, זה ברור. אבל היא תביא אותנו ליריחו חזרה, וגם זה ברור".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
גם גיבור צריך חממה
"קרן קולנוע שומרון", שנוסדה ב־2019, העניקה עד היום תמיכה ליותר משמונים סרטים עלילתיים, קצרים ותיעודיים. הסרטים "בידיים מלאות" ו"מרגלים מבית" של הקרן השתתפו בפסטיבל חיפה.
"אש יוקדת ביריחו" נוצר במסגרת חממת סרטי תעודה שמפעילה הקרן, בהנחיית איתי אשר: כעשרה יוצרי קולנוע, רובם מיהודה ושומרון ורובם נשים, השתתפו בפרויקט של סיפורי מקומות וגיבורים ביו"ש.
יו"ר הקרן הוא ראש המועצה האזורית שומרון יוסי דגן. הסרט על קובוס, לדבריו, "הוא ביטוי ראשון בקולנוע הישראלי לגיבורים ולגיבורות של ההתיישבות ביהודה ושומרון, שפעלו במשך שנים כדי להגשים את חזון החזרה לארץ ישראל. היוצרת הצליחה בסרט קצר לתת ביטוי לקשיים, לקונפליקטים ולרחשי הלב מאחורי הגיבורות הללו".
"במקבץ סרטי דוקו קצרים, נפתח צוהר לחיי המתיישבים ביו"ש", אומרת מנכ"לית הקרן, אסתר סילם־אלוש. "הקרן גאה לעמוד מאחורי סרטה של חגית אש־הרשטיק, ומבטיחה להמשיך לתמוך בסרטים איכותיים שיביאו את הסיפור הייחודי של יהודה ושומרון שטרם סופר".
