בית הספר ללחימה שמכין את יהודי ארה"ב לגרוע מכול

הדוא"ל שקיבלתי מהמפקד היה קצר וחד: "פגוש אותנו ביום חמישי בתשע בבוקר ב'נייצ'רס דילייט' במונטיסלו, ניו־יורק". על החתום: יונתן שטרן.

ימים אחדים לפני כן, נכנסתי לאתר האינטרנט של "חרב גדעון", בית ספר ללחימה השוכן בפנסילבניה ומיועד רשמית ליהודים. בראש האתר מתנוסס בעברית פסוק מתהילים: "המלמד ידיי לקרב, אצבעותיי למלחמה". לתמונות הקרביות המופיעות בהמשך מצורף משפט באנגלית: "בואו ללמוד לירות בסגנון ישראלי!"

למה ומדוע יהודי ארה"ב זקוקים בכלל לבית ספר ללחימה, מה בדיוק קורה שם על ספסל הלימודים, והאם אנו עדים להקמתה של מיליציה יהודית חמושה שתתחיל בקרוב להשתתף בקרבות רחוב בברוקלין – כדי לקבל תשובות לשאלות האלה פניתי אל שטרן, מי שהקים את "חרב גדעון", וביקשתי להיפגש איתו בשטח. ביום ושעה שנקבעו הגעתי למקום המפגש – דיינר כשר וחביב בפאתי העיירה מונטיסלו.

רק שעתיים וחצי נסיעה מלב מנהטן לכיוון צפון־מערב, ואנחנו בעולם אחר לגמרי. בעל המקום מחייך ושואל מה נרצה לארוחת הבוקר, האווירה נעימה ורגועה, הציפורים מצייצות על העצים מסביב. בשביל מי שהגיע לכאן מהכרך הגדול והעמלני, מדובר בשינוי מבורך, אם כי מעט קיצוני. ברוכים הבאים להרי הקטסקילס, אזור יפהפה של גבעות מוריקות, נהרות שופעים, אתרי נופש וגם מלון קזינו עצום, כי בכל זאת, אמריקה. לכאן מגיעים יהודי ניו־יורק בחופשת הקיץ בהמוניהם, מה שזיכה את האזור בכינוי "רצועת הבורשט" או "האלפים היהודיים". גם כשהנופשים נמצאים עדיין בבתיהם בעיר הגדולה, יש כאן אוכלוסיית קבע יהודית מרשימה הכוללת חרדים ודתיים רבים. כאן גם גר יונתן שטרן בן ה־34, עם רעייתו ושני ילדיו הקטנים.

הוא מגדיר את עצמו ישראלי־אמריקני. כשהיה בן תשע עלתה משפחתו לארץ והשתקעה בקריית־ארבע. הוא למד בישיבה תיכונית ולאחר מכן שירת בצה"ל כלוחם. הוא שובץ בתפקיד קלע בגדוד נצח יהודה, שהפך בינתיים מ"נח"ל חרדי" לחלק מחטיבת כפיר. אחרי שלמד באוניברסיטה ישראלית החליט שטרן לחזור לארה"ב, ולפני כחמש שנים התחתן שם.

ואז החלטת שאתה בעצם מתגעגע לצה"ל, והקמת שלוחה שלו כאן.
"כשהגעתי לפה ראיתי שהקהילה היהודית לא מבינה בכלל את האיום הביטחוני הקיים כלפיה ממגוון גורמים: מחבלים מוסלמים, אנטישמים, ניאו־נאצים, שמאל קיצוני. הם לא מזהים את הסכנה ולא מוכנים לקחת יוזמה ולעשות משהו. אמרתי לעצמי שבמקום שאין אנשים, צריך להיות איש. אני וכמה חבר'ה הקמנו את 'קבוצת כוננות ניו־יורק' כדי להגן על הקהילה. זו הייתה הצלחה גדולה. בכמה מקומות באזור ניו־יורק ארגנו מחנה אימונים של שבועיים בכל קיץ, ובתור מדריכים הבאנו מהארץ חיילים משוחררים, חבר'ה מסיירות ויחידות מיוחדות. זה היה עוד לפני ההגבלות על הנשק שהמושל אנדרו קואומו העביר ב־2013. עם אקדחים היה קצת קשה, אבל אימונים בנשק ארוך היו מותרים. הוצאנו פטרולים בשכונות יהודיות, והתחלנו לאמן יהודים שיגנו על עצמם".

זה נשמע דומה ל"ליגה להגנה יהודית" שהקים הרב מאיר כהנא בזמנו.
"אנחנו שונים", שטרן מסתייג מיד. אפשר להבין אותו: הליגה להגנה יהודית מוגדרת בארה"ב כארגון טרור. "הליגה הפכה מתישהו לארגון פוליטי מדי וסטתה מהעיקר, שהוא לשמור על היהודים. הם התחילו בדרך נכונה, אבל ההמשך גרם לקריסה. המטרה שלנו היא להניף את רעיון החופש והחזקת הנשק, אבל באופן שלא מתכתב עם פרקטיקה פוליטית. עשינו הרבה אימונים, הצלחנו לשכנע יהודים להוציא רישיונות לנשיאת נשק, והיוזמה פרחה".

הארגון היה מבוסס על התנדבות, מספר שטרן. "הוצאנו הרבה כסף בלי שהיו לנו הכנסות, והדבר נהיה בלתי אפשרי לתחזוקה. ב־2013, אחרי העברת החוק האנטי־דמוקרטי שלמעשה הפקיע מאיתנו את הזכות להחזיק נשק, אמרתי חלאס, נמאס לי מניו־יורק".

וזה אחד הדברים היפים באמריקה. כשנמאס לך ממדינה מסוימת, אתה פשוט נכנס למכונית, נוסע וחוצה את הגבול למדינה הסמוכה. שם בדרך כלל החוקים יהיו אחרים, ותוכל להמשיך לעשות כאוות נפשך. כך בדיוק עשה שטרן. הוא רכש בפנסילבניה קרקע בת חמישים דונם בלב היער, והקים בה את המפקדה של חרב גדעון. לשם נגיע עוד שעה קלה, אבל כרגע אנחנו עדיין בדיינר היהודי במונטיסלו שבניו־יורק, מחכים לקבוצת המתאמנים שתתקבץ מרחבי מדינת ניו־יורק הגדולה.

יונתן שטרן (למטה): "קורס בסיסי באקדח וברובה עוזי שנמשך יום שלם עולה 295 דולר. קורס ברמה הבינונית עולה 395 דולר, וברמה הגבוהה 495 דולר. התשלום כולל תחמושת, ציוד ואם צריך גם מדים. יש לנו גם בריכת מי תהום שחפרתי צמוד לבקתה, ושם אנחנו לפעמים עושים אימוני קומנדו ימי"

אז בעצם רצית להקים עסק שיפרנס את המשפחה שלך, ובחרת בבית ספר לירי.
"נכון שזה עסק כלכלי, אני לא מכחיש. אבל הכסף הוא לא המטרה. המטרה היא לאומית, למען עם ישראל: להכשיר יהודים להגנה עצמית ולשמירה על הקהילות היהודיות בארה"ב. השקעתי פה הרבה כסף, ולאחרונה ברוך השם העסק מצליח. הרבה יהודים מגיעים לפה, מתאמנים ומקבלים את ההכשרה כדי שהקהילות לא יהיו מטרה קלה לפגיעה".

מה ההבדל היום בין ניו־יורק לפנסילבניה, מבחינת חוקי הנשק?
"האזור הזה נמצא במדינת ניו־יורק, שהיא דמוקרטית מבחינה פוליטית והיא ליברלית, כלומר מתנגדת לאחזקת נשק – אבל צריך לדעת שזה הכול בגלל העיר ניו־יורק, שמקרינה על כל המדינה. כאן האנשים שמרנים ורפובליקנים ממש כמו בטקסס. זו אמריקה האמיתית. ב־2013 הממשל הדמוקרטי העביר חוקים נוקשים שמגבילים אחזקת נשק. למשל, כדי לשאת אקדח צריך רישיון, שזה אומר ללכת למשטרה להירשם, ואז לעבור בדיקה מקיפה של האף־בי־איי, פגישה עם שופט – הרבה דברים שמנוגדים בעיניי לעיקרון החופש. בפנסילבניה, לעומת זאת, אתה בכלל לא צריך רישיון. מספיקה תעודה שמוכיחה שעברת את גיל 21".

אבל אתה גר בניו־יורק, מה עוזר לך שקנית שטח בפנסילבניה?
"אני נחשב לתושב פנסילבניה. בבחירות אני מצביע שם. יש לי רישיון לנשק גם מניו־יורק וגם מפנסילבניה. זה נשמע מגוחך ואכן כך – החוקים דפוקים לחלוטין. הרי מי שרוצה יכול פשוט לעבור מפה לשם, לקנות בפנסילבניה איזה נשק שהוא רוצה, ולחצות את הגבול בחזרה. אבל רשמית אני לא יכול לאמן כאן ניו־יורקרים, וזה פוגע באפשרות שלי לפתח את הביזנס. כל מה שאנחנו עושים בפנסילבניה – אימונים בגליל, בעוזי, באם־16 ועוד – מוגבל מאוד בניו־יורק. כאן מותר להתאמן רק באקדח או ברובה ציד, וגם זה רק למי שכבר אוחז ברישיון".

רדנק או קומוניסט

החברים מתקבצים באיטיות שמתורצת בפקקי הבוקר, ואנחנו סוף־סוף יוצאים לדרך. הנוף בראשיתי והעיירות הקטנות המשובצות בו נושאות שמות תנ"כיים כמו בית־אל. אחרי חצי שעת נסיעה, שיירת כלי הרכב יורדת לאפיק נהר הדלאוור, שהוא הגבול הטבעי בין ניו־יורק לפנסילבניה. אנחנו חוצים את הגשר המסיבי, והנה השלט: "ברוכים הבאים לפנסילבניה". כמה בתים פזורים כאן בלי סדר: העיירה דמשק. במקום להגשים חלום ישראלי ולנגב כאן חומוס, אנחנו שועטים בשבילי עפר ודשא רמוס עד שכעבור כעשר דקות עוצר שטרן את השיירה. הגענו למפקדה של חרב גדעון.

למעשה מדובר בבקתת עץ (בארץ היינו קוראים לזה צימר). קומת הכניסה היא מרחב מגורים לכל דבר; העסק האמיתי נמצא בקומה התחתונה. אנחנו יורדים במדרגות עשויות עץ כבד, ונכנסים למה שנראה כמו נשקייה שלא עברה מסדר רס"ר כבר כמה שנים. כלי נשק אוטומטיים מפוזרים בחלל החדר, הושט היד וגע בם. למעט הדלת הראשית של הבקתה, אין כאן עוד מנעולים, כספת או מכשול אחר שמונע ממישהו להרים רובה סער, להכניס מחסנית ולהתחיל לירות. רצינו את אמריקה האמיתית, קיבלנו אותה ובגדול.

מהר מאוד אנחנו הופכים לחבורה מגובשת של לוחמים. מלבד המפקד שטרן נמצאים כאן גם ג'ו ישראל (44), ישראלי לשעבר שחי כבר 17 שנה במונסי שבניו־יורק; רפי פינסקי ומתי פרוינד מברוקלין, שניהם בראשית שנות העשרים לחייהם; מרדכי פרלמן, הצעיר שבחבורה, תושב בולטימור; ובחור נוסף ששירת בצה"ל, ומבקש שלא ננקוב בשמו.

ג'ו ישראל קולט מיד את התדהמה שאוחזת בי למראה כלי הנשק הפזורים כך בחדר. "הרבה ישראלים לא תופסים את הרעיון הזה של חופש, שבאמריקה הוא מאוד חשוב", הוא מסביר לי. "אני עובד בחברה שמייצרת עדשות טלסקופיות, אז יוצא לי להשתתף בתערוכות נשק. אני פוגש שם ישראלים, ואני לא מאמין עד כמה הם בעד פיקוח ממשלתי על נשק. יש ממש דיקטטורה מחשבתית שעושה לך שטיפת מוח. כשהייתי תיכוניסט בארץ, לקחו אותנו פעם לאיזה בסיס נידח בדרום, שנכיר את צה"ל. היה שם קצין שבמשך שעתיים וחצי צרח עלינו כמה נשק זה דבר מסוכן, וכמה צריך להיזהר, וכמה ההוראות נכתבו בדם. בסוף הייתה לנו רבע שעה מסכנה לירות באיזה מטווח". ישראל, אם דחוף לכם לדעת, התחיל את שירותו הצבאי בחיל ההנדסה, אבל די מהר עבר לתפקיד של טבח שיוצא שבוע־שבוע.

המפקד שטרן מכנס את כולנו לכיתה קטנה ומכריז על סדר היום. בפרק הראשון נעבור אימון תיאורטי ונלמד קצת היסטוריה על הנשק הישראלי, לאחר מכן נעבור לתרגול יבש ואז לירי חי. על הקירות פוסטרים ותמונות ציוניות למכביר, ובכל פינה אפשר למצוא סמלים צה"ליים – בעיקר של חטיבת גולני – וספרי מורשת קרב לרוב. החבר'ה כבר משתוקקים לירות, ואפשר להבין אותם, אבל לזכותו של שטרן ייאמר שהוא מקפיד על כל הכללים שמכתיב ה־NRA, איגוד הרובאים הלאומי שחתום על רישיון מאמן הנשק שבידיו.

הרקע התיאורטי של אופן השימוש בכלי הנשק קצר אך ממצה, ובעיקר מחייב. שטרן לא מאפשר למי שאינו שולט בחומר להחזיק בנשק. לחלק מהחבורה לוקח פחות זמן ללמוד, לחלק קצת יותר, אבל ניכר שכולם לגמרי בעניין. בין לימוד של יציבה נכונה בעת ירי באקדח ובין פירוק עוזי, אני ממשיך לשוחח עם שטרן על המיזם. האם הוא באמת מרגיש שהחיים היהודיים בארצות הברית נמצאים תחת איום? "המון יהודים מכחישים את זה", הוא אומר. "אנשים לא מוכנים להודות באמת – שכמו בכל דור ודור, גם עכשיו עומדים עלינו לכלותנו. וזה לא שונה פה מאשר באירופה או במדינות ערב. עשו שונא ליעקב, וזה נכון גם כאן. זה הגורל שלנו. יש הרבה גורמים שרוצים לפגוע בנו, והיום יותר מכל קבוצה אחרת אלה השחורים. הם הקבוצה הכי אנטישמית בארה"ב".

"יש שתי אוכלוסיות שמגיעות לאימונים. אחת שאני קורא לה 'התיירים', והאחרת – הרציניים, שבאים למטרת כוננות והגנה עצמית. הם מתחלקים בערך חצי-חצי. יש חבר'ה שרוצים הרפתקה, ואנחנו מספקים אותה. בנינו כאן משהו מיוחד, כמעט שאין בארה"ב אימונים טקטיים בסגנון ישראלי-צה"לי"

הרטוריקה הקיצונית של שטרן נותנת ביטוי לקיטוב הפוליטי המחריף בארה"ב, קיטוב שלידו הוויכוח הישראלי בין ימין לשמאל נראה כמו משחק ילדים. כשאני מעיר שליהודים ולשחורים יש היסטוריה של שיתוף פעולה פוליטי כשני מיעוטים שנאבקים על מקומם בחברה, הוא משיב: "הפוגרום היחיד נגד יהודים בארה"ב אירע בברוקלין ב־1991, בידי שחורים. לא קו־קלוקס־קלאן ולא ניאו־נאצים. אבל יהודים רבים מנסים להכחיש את זה, כי לא נעים לומר שהשחורים שונאים אותנו כל כך. יותר נעים להאשים את הלבנים הימנים. האמת היא שבכל ארה"ב יש לא יותר מאלפיים ניאו־נאצים, והם לא מסוכנים, יותר מחפשים תשומת לב".

הניאו־נאצים לא מסוכנים?
"הנה, קח את השכן שלי, 'רדנק' אנטישמי שיש לו צלב קרס על הקרוואן. זה אדם שלא יודע קרוא וכתוב, חסר שיניים, מובטל ומעשן כל היום. זה הפרופיל הניאו־נאצי. אלו האנשים הכי נמוכים במדרג החברתי, ויש להם אפס השפעה על התרבות והחברה האמריקנית. מי שכן משפיעים הם האנטישמים מקרב השחורים והשמאל – כמו ארגון 'אנטיפה' – והקומוניסטים הרדיקלים. ביניהם יש גם הרבה יהודים, והם חותרים למיינסטרים. זו המציאות שלנו כאן, וזה האיום.

"על כך נוסף כמובן גם האיום המוסלמי. היום הנשיא טראמפ הוא באמת חבר טוב שלנו, והוא עושה כל מאמץ להגן על עם ישראל ולעצור זרימת מחבלים מהמזרח התיכון לכאן. אבל השמאל פועל לעצור אותו, ועדיין זורמים לכאן מחבלים. הפיגועים שראינו באירופה, זו רק שאלה של זמן עד שהם יגיעו לפה. באירופה לפחות מודים שזה פיגוע אסלאמי, כאן כשדבר כזה קורה אנחנו חיים בהכחשה. ושיהיה ברור – המטרה הראשונה שלהם היא פגיעה ביהודים. לפני הצבא, לפני המשטרה, לפני מוסדות פדרליים. לכן יהודים חייבים להגן על עצמם, להתאמן ולאחוז בנשק כדי להקשות עליהם. שלא נהיה כצאן לטבח, כמו שקרה בגלויות בגרמניה ובספרד. אנחנו חייבים לקחת את גורלנו בידינו ולהיות חזקים".

דרג לי את האיומים על החיים היהודיים כאן.
"כאמור, האנטישמיות של השחורים ניצבת בראש. הם פזורים בכל ארה"ב ונוטים לתקוף יהודים יותר מאשר קבוצות אחרות, למרות שהתקיפות שלהם לא מתוחכמות מדי. השמאל הקיצוני הוא הבא בתור. אחר כך המוסלמים, אבל כשהם עושים פיגוע זה מבצע מתוכנן, ולכן הרבה יותר קטלני. ובסוף, רחוק־רחוק אחרי השאר, יש איום מהימין הקיצוני והניאו־נאצים".

ישראל חולק עליו: "מבחינה פיזית, המוסלמים הם הכי מסוכנים. יש שם יותר אידיאולוגיה ויותר אסטרטגיה. אצל השחורים אלה עצבים ושנאה כללית. יותר כי היהודים הם אליטה לבנה, ולאו דווקא כי הם יהודים".

שטרן: "יהודים בברוקלין מותקפים על ידי שחורים כמעט בכל יום, אבל כל עוד זה לא מגיע לרצח, אתה לא שומע על המקרים האלה. הם שונאים יהודים כי אנחנו מיעוט שהתקדם והם מיעוט שנתקע במקום. לא מעטים מהם חושבים ואומרים שבגלל שהסבא־רבא־רבא שלהם היה עבד לפני מאתיים שנה, אני אמור לשלם להם את המשכורת בלי שיצטרכו לעבוד".

מרדכי פרלמן מגיע כאמור מבולטימור, העיר שמוגדרת כמסוכנת ביותר בארה"ב, עם שיעורי פשיעה גבוהים פי עשרה בערך לעומת ערים אחרות. "לא פעם פורצים לבית שבו נמצאת אישה יהודייה, קושרים אותה ואז שודדים את התכולה. אני לא יודע לומר אם זה בגלל שהן יהודיות, אבל עובדה שזה קורה. ליהודים רבים בעיר יש נשק והם מתאמנים בשימוש בו. אבא שלי לימד את אמא שלי לירות. זה בהחלט נמצא במודעות של הקהילה האורתודוקסית שבה אני חי. נכון שרוב האלימות נובעת מכך שאנחנו בבולטימור, אבל קורה שצועקים עליך כי אתה יהודי. אני לא יודע מה הסטטיסטיקה. בתחושה שלי בהחלט יש אלימות שקשורה לעצם היותך יהודי".

ישראל: "אני מוכרח לומר שהאיום הפיזי לא מפחיד אותי, אולי כי אני גר במקום ששמונים אחוז מהתושבים בו הם יהודים דתיים. יש כמובן חיכוכים פוליטיים מקומיים עם השחורים, אבל לא מעבר לזה. בשבילי, כל העניין הזה של הנשק קשור לחופש. מבחוץ זה אולי נשמע שטחי וילדותי, אבל זה ממש לא – לאורך ההיסטוריה רואים שכל דיקטטורה התחילה בנטילת חופש. הדברים הכי מסוכנים באים מממשלות. קח את מקרי הירי בבתי ספר בארה"ב: אף אירוע כזה לא התרחש בבית ספר פרטי, רק ב'פאבליק סקול' של הממשלה. למה? כי לבית ספר פרטי אכפת מהילדים ויש שמירה. אני אישית אימנתי את השומרים בבית הספר של הילדים שלי".

שטרן: "בתי ספר ציבוריים הם 'גאן פרי זון', כלומר חל בהם איסור מוחלט על הימצאות נשק. גם אם יש לך רישיון, אסור להיכנס עם נשק. לכן היורים בוחרים לבצע שם את הפיגועים: הם יודעים שאף אחד לא יוכל להגיב לירי הזה במשך עשר דקות לפחות מפרוץ האירוע".

תרדמת חורף

האימון שבתוך הבקתה הוא כאמור רציני, אבל מהיר. במונחים של מי ששירת בצה"ל, זהו תרגול במהירות האור. הכלים עוברים מידי המפקד אל החיילים הנרגשים, ואנחנו מתחילים אימון יבש. אני מביט בפניהם של חבריי לנשק ומאתר חיוכי הנאה וסיפוק הרבה יותר מאשר דריכות של מי שקהילתו נמצאת בסכנה ברורה ומיידית. בין דריכה לשחרור נצרה אני שואל את פרלמן אם הגיע לכאן בשביל הכיף או כדי להגן על משפחתו. הוא חושב קצת, ומשיב: "בוא נאמר ש־75 אחוז זה פאן, ורבע בגלל תחושת סכנה. אני נהנה לירות ביער, אבל אני גם רוצה להגן על המשפחה".

אני מפנה גם לשטרן את שאלת הפאן לעומת תחושת סכנה. "יש שתי אוכלוסיות שמגיעות לאימונים", הוא אומר. "לאחת אני קורא 'התיירים'. אלה חבר'ה שרוצים הרפתקה, ואנחנו מספקים אותה. בנינו כאן משהו מיוחד. בארה"ב כמעט אין אימונים טקטיים בסגנון צה"לי, תוך שימוש בנשק ישראלי שכולם מכירים מהסרטים, ותחת פיקוח של בוגרי צבא מישראל. אבל אנחנו פה בשביל הקבוצה השנייה – הרציניים, שבאים למטרת כוננות והגנה עצמית. אלה אנשים שמבינים את האיומים שיש על עם ישראל. חלקם חוזרים לכאן שוב ושוב, כי יש רמות שונות של אימונים: רמה בסיסית למתחילים, רמה בינונית ורמה גבוהה, שמשלבת לוחמה בשטח בנוי ולוחמה בטרור. לשמחתנו יש הרבה הצלחה. אנשים שיוצאים מכאן עושים רישיון לנשק, ואחר כך משמשים ככיתת כוננות לבתי כנסת ולמוסדות בקהילה".

בוא נדבר ביזנס. כמה עולה החוויה שאתה מציע?
"קורס בסיסי באקדח וברובה עוזי, שנמשך יום שלם, עולה 295 דולר. קורס ברמה הבינונית עולה 395 דולר, וברמה הגבוהה 495 דולר. התשלום כולל תחמושת, ציוד ומדים אם צריך. יש לנו גם בריכת מי תהום שחפרתי צמוד לבקתה, ושם אנחנו עושים לפעמים אימוני קומנדו ימי".

ומי הצוות?
"אני המנהל ובעל החברה, וגם מעביר את רוב הקורסים. יש 12 חבר'ה יוצאי יחידות קרביות בצה"ל שבאים כשאני צריך עזרה, חלקם אמריקנים וחלקם ישראלים שהיגרו לארה"ב. כולם פרילנסרים, וכמובן לכולם יש ניירות, כלומר הם עובדים חוקיים".

יש חיכוכים בינך לבין השכנים? בסופו של דבר, פתחת להם מטווח ליד הבית.
"חוץ מהשכן הניאו־נאצי שלפעמים משחרר את הכלבים שלו ומגדף, אין שום בעיה. השטחים פה גדולים, ואנחנו לא מפריעים לאף אחד".

אני משער שבחורף קצת קשה לקיים פה אימונים.
"ניסיתי להיות פעיל בחורף, אבל היו רק חמישה קורסים. ברוב חודשי החורף בכלל אין גישה לבקתה, מצטבר יותר ממטר של שלג וממש קפוא כאן. אז החלטתי לפתוח רק ממאי עד סוף נובמבר. החודשים העמוסים הם יולי־אוגוסט, עם קורסים כמעט כל יום. ביוני ובספטמבר־אוקטובר יש קורס בכל יום ראשון ועוד פעם־פעמיים במהלך השבוע".

ומה אתה עושה בחורף?
"אני מסתובב ברחבי ארה"ב ומקיים אימונים במדינות חמות יותר, כמו אריזונה ופלורידה. ההבדל הוא ששם אין לי שטח, אז אני שוכר בכל פעם מטווח. אנשים מגיעים אחרי ששמעו מפה לאוזן, בעיקר דרך הרשתות החברתיות, ואנחנו מפרסמים גם בעיתונות היהודית המקומית".

לדברי שטרן, 70 אחוז מהמתאמנים אצלו הם גברים, ו־30 אחוז נשים. "הגיל הממוצע הוא 30. לפעמים יש כאן פנסיונרים ואפילו ניצולי שואה".

אם מגיע אליך לא־יהודי ורוצה להתאמן, אתה מאפשר לו?
"עקרונית, יש לי אפשרות חוקית לומר שאני לא רוצה. זה עסק פרטי, ואני לא חייב כלום לאף אחד. אבל כן, מדי פעם אני מאמן גם לא־יהודים. למשל שוטרים שבאים לכאן באופן פרטי כדי לשפר את היכולת שלהם להגן על הציבור, או נוצרים שאני רואה שהם ידידים שלנו, ומבין שלא ישתמשו לרעה במה שהם לומדים כאן. אבל המטרה העיקרית היא לאמן יהודים".

שני עמים בארץ אחת

יום האימונים נמשך. שטרן מעביר לתלמידים חומר רב, הן ברמה המעשית של תפעול הנשק והן ברמה התיאורטית. השיעורים שזורים בהיסטוריה צבאית ישראלית ששטרן מפגין בה שליטה מלאה, ובמקרים מסוימים הוא אף מותח ביקורת נוקבת על צה"ל. למשל, הוא יוצא בחריפות נגד ההחלטה להחליף לשריונרים את רובה הגליל באם־16, או להכניס לשימוש את רובי התבור, שלטענתו "כבדים כמו הגליל אז בשביל מה צריך אותם בכלל". חניכיו מהנהנים בהסכמה, ואז מתרגלים זוויות ירי, צורות עמידה ויציבה נכונה. חברי הקבוצה מתייחסים בשיא הרצינות להוראות הבטיחות, ולומדים לראשונה בחייהם על חשיבותו של "יישור קו", למשל. כולם מספרים שיצאו מפה היום בתחושה שיוכלו להגן על עצמם ועל סביבתם טוב יותר מאתמול.

לקראת סיום האימון אני מבקש לפתוח עם החבר'ה נושא חשוב בעיניי – הסביבה האנושית המצומצמת־יחסית שבה מתרחש כל האירוע. עובדה: כולם כאן שייכים לפלג השמרני ביהדות ארה"ב, שמצביע למפלגה הרפובליקנית ואוהד את הנשיא טראמפ. אתם מייצגים בסך הכול עשרה אחוזים מהיהודים־האמריקנים, אני אומר להם. איפה כל השאר?

שטרן מודה שקהל היעד שלו לא מקיף את הקהילה היהודית כולה: "הרפורמים בכלל לא, אצל הקונסרבטיבים יש ויש. אבל אני לא פונה רק לאורתודוקסים. יש הרבה יהודים חילונים ציונים שהם בעד נשק, ויש קהילה חזקה מאוד של יהודים רוסים. רובם חילונים, אבל מבחינה פוליטית הם שמרנים מאוד – בעד טראמפ וזכויות נשק".

באופן אבסורדי, לעסק שלך עדיף נשיא דמוקרטי. בתקופת אובמה מכירות הנשק בארה"ב זינקו לרמות שיא.
"נכון. בכל פעם שנבחר נשיא מהשמאל, שמתנגד לזכויות נשק, נמכרו מיד עשרות אלפי כלי נשק והמיליציות פרחו. כשנבחר נשיא שמרן, המצב היה נרגע. אבל אני לא נמצא בדילמה, כי בתקופת טראמפ זה השתנה. דווקא כשהוא ניצח, היה מעין מרד של השמאל בראשות אנטיפה, קומוניסטים שמשתמשים באלימות קשה – שורפים בניינים, תוקפים אנשים בגז מדמיע, מרביצים באלות, דוקרים בסכינים, מנסים להרוג. זה יצר מצב חדש: אולי לא נמכרים הרבה כלי נשק כי נמכרו המון בתקופת אובמה, אבל תחושת הדחיפות לא ירדה, למרות שהנשיא הוא רפובליקני".

"אני זוכר איך ברגע שברק אובמה נבחר, במשפחה שלי התחילו להוציא רישיונות לנשק", מספר פרלמן. "כמו שאמרתי, גם אם הפשעים בבולטימור לא תמיד מכוונים אליך כי אתה יהודי, הם עדיין קיימים ואתה רוצה להגן על הקרובים ועל השכנים שלך. התחלנו להיות פעילים בהגנה על השכונות היהודיות, וזה חשוב וגם קוּל".

הרצון בהגנה חמושה קיים רק בקהילה האורתודוקסית?
"אין לי מספיק היכרות עם לא דתיים, אבל בגדול האורתודוקסים יותר פרו־נשק, ורוב החילונים הליברלים כנראה מחזיקים בדעות אנטי־נשק. אז אפשר להעריך שאכן כך".

אני שואל את שטרן אם הוא ועמיתיו מעודדים שירות של יהודים בצבא האמריקני. "מי שמתאים לו לשרת, שישרת", הוא אומר. "אנחנו לא מעודדים את זה. לא פשוט לשרת כאן בצבא. זה לא כמו בצה"ל, שבו יש פקודות לגבי זמני תפילות, והחיים היהודיים ברורים מאליהם. כאן השירות הרבה יותר קשה ולא מתאים לכל אחד. אידיאולוגית אני כמובן בעד. אבי שירת בווייטנאם, וסבי במלחמת העולם השנייה".

כמי שמנסה לאמן את הקהילה היהודית להילחם, איך אתה רואה את עתידה בארה"ב?
"אנחנו בתקופה של בירור. פעם היה אפשר לשבת על הגדר, ויהודים יכלו להיות במפלגה הדמוקרטית ולהשתייך לצד המתון שלה. היום המפלגה הזו נהייתה קיצונית, קומוניסטית כמעט, ואי אפשר יותר לשבת על הגדר. היהודים צריכים להחליט אם הם בצד האור או בצד החושך. MAGA (ראשי התיבות של סיסמת טראמפ בבחירות, Make America Great Again – א"ש) היא תנועת האור; השמאל הרדיקלי – כולל השחורים הלאומנים, ארגוני להט"ב שמנסים להכריח אישור נישואין חד־מיניים, ותומכי הגירה מוסלמית – הם תנועת החושך. היהודים צריכים להחליט אם הם ערב־רב, חיילים של ג'ורג' סורוס, או שהם נלחמים בעד המדינה הזו, שהוקמה במונחים תנ"כיים. מייסדי ארה"ב היו דתיים אדוקים, והאמונה שלהם נשענה גם על האידיאולוגיה היהודית. אם אנחנו רוצים להמשיך את המדינה הנפלאה הזו, נילחם בעד האור".

הרוב המוחץ של היהודים כאן מצביע לדמוקרטים, אלה שאתה שם בצד של החושך.
"זה נכון, אבל הדור החדש יצטרך להחליט איפה הוא עומד. יש גם עניין דמוגרפי – האורתודוקסים גדלים מהר והרפורמים מתכווצים. אין להם ילדים כמעט, ויש המון נישואי תערובת. הם עומדים להיעלם".

אני נפרד מחבורת הלוחמים ביערות פנסילבניה ועושה את דרכי בחזרה למנהטן. לאט־לאט הנוף הבתולי והירוק־עד הופך לאורבני, ואורות העיר הגדולה כבר מרצדים באופק. בעוד כמה שעות אשב עם חברים מהצד הליברלי, בלופט מרוהט באופנתיות באפר־וסט־סייד, ואראה להם את התמונות שצולמו במרחק לא גדול מביתם – יהודים שאוחזים בנשק ומדברים על מאבק בני אור בבני חושך. הם לא יאמינו למראה עיניהם ולמשמע אוזניהם, וגם הם יתקשו לנבא מי ינצח בקרב הזה, שהולך ומתחמם מתחת לפני השטח בארצות הברית של אמריקה.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il