בכניסה לחורה ניצבת תחנת דלק של סונול. תחנת דלק רגילה כזאת, עם חנות נוחות לצידה. לא דרמה. אבל מחזה יומיומי ונטול יומרות כמו תחנת הדלק האפרורית והחוקית בכניסה לחורה הופך במבט שני ליותר ממה שהוא. כי במבט השני, בסיבוב שלי בחורה עם עמנואל (מנו) לזר, בן 27, רכז מחוז דרום בתנועת רגבים, מתגלה לעיניי אחרי העיקול במעלה הכביש, תחנת דלק פיראטית. ועוד אחת, ועוד אחת.
עכשיו, תנו לי להפתיע אתכם. תחנת דלק פיראטית לא מניפה דגל גולגלת באדום־שחור שגורם לה לבלוט בשטח. למעשה, היא בלתי נראית כמעט. היא כלום בתוך שממה. סככה לבנה עם חלון ופיה לתדלוק. כמה תחנות דלק פיראטיות כאלו יש בנגב? איש לא יודע. אבל לפי דו"ח מבקר המדינה, הנזק הכלכלי ממכירת הדלק הגנוב שלא משלמים עליו את מס הבלו הוא 400 מיליון שקל בשנה.
השכונה הדרומית של לקייה, אחת משבע עיירות שמדינת ישראל החליטה להקים בשנות התשעים עבור המגזר הבדואי, עומדת שוממה. הרשות להסדרת הבדואים הקימה שם תשתיות במיליונים. כיכרות, עמודי תאורה, כבישים יפים. אבל אף בדואי לא גר שם. למה? בגלל "תובעי הבעלות" על הקרקע. כדי למנוע סחבת משפטית המדינה הגיעה להסדר עם תובע הבעלות על הקרקע (שכמו כל שאר תובעי הבעלות הבדואים, כנראה לא נדרש לספק בדל הוכחה לזכויותיו בה), ותובע הבעלות קיבל פיצוי שאפשר את הפשרת הקרקע למטרות בנייה. ועדיין – האדם היחיד שקובע מה יקום או לא יקום בשטח הוא רק "תובע הבעלות". ברצונו יבנה וברצנו ישמם. תביעת הבעלות על הקרקע, כ־70 דונם, נמכרה לאחרונה תמורת 16 מיליון שקל (בכסף שחור כמובן). האם "בעל הזכויות" החדש על הקרקע יכניס ל"שטחו" דיירים חדשים שיהיו רשאים לבנות בו את בתיהם, או יחכה שערך הקרקע יעלה? ימים יגידו.
"כל עוד האוכלוסייה הבדואית לא מוסדרת, לא נוכל להתפלא על מה שצומח לנו מתחת לאף"
בקצה לקייה, על גבעה תלולה, עומדת בריכת המים של היישוב. לידה נבנית בריכה חדשה, גדולה יותר, כדי לספק את כמות המים הדרושה שעולה עם קצב גידול האוכלוסייה. אל הבריכה מחובר צינור מים פיראטי שמושך ממנה מים: אם לא ימשכו ממנה מים בניגוד לחוק, איש לא יתחבר למים כחוק והמים יבוזבזו. לא חארם? ליד שתיהן יש בטון שבור, שאריות של בריכה שלישית שנבנתה בעבר ונשברה, כחלק מ"פרוטקשן התשתיות" באזור. הבדואים בסביבה פוגעים בקווי חשמל, בצינורות מים, בקווי תקשורת של רכבת ישראל, במתקני חברות סלולר, ואנו סופגים בכיסנו את הנזקים, בהיקפים של מאות מיליוני שקלים בשנה.
ויש גם פשיעה רגילה. מקטע של שלושה קילומטרים בכביש 31 חשוך כבר שלושה חודשים, בעקבות גנבת שנאי של חברת החשמל. הכביש עדיין חשוך, גם בעת כתיבת שורות אלו. בחלקים אחרים של הכביש אפשר לראות אספלט שחור, שרוף, שאריות מצמיגים בוערים שנזרקו לכביש, תזכורת למה שקרה פה בזמן שומר החומות. "אין אמא ואבא לתשתיות הציבוריות", אומר לזר כשאנחנו נוסעים על הכביש.
ממעוף הציפור, בטיסה במטוס קל בשמי הנגב, יש עוד זווית להתמודדות של מדינת ישראל עם האוכלוסייה הבדואית. העיירות גדלות ומתרחבות, ללא בנייה רוויה, וגם הבנייה בתוך היישובים המוכרים נעשת ברובה באופן לא חוקי ולא מוסדר. כפחונים אחר השמש.
ברגבים מדברים על "תוכנית שדה בוקר" להסדרת ההתיישבות הבדואית ולהחזרת המשילות ושלטון החוק לנגב. "הנגב הוא העתיד של מדינת ישראל", אומר לי מנכ"ל רגבים מאיר דויטש. "בעוד שלושים שנה אמורה להיות פה אוכלוסייה גדולה פי שניים. עוד 9 מיליון איש לא ייכנסו בתל־אביב. הם יצטרכו לחיות פה, ואת האירוע הזה מדינת ישראל הייתה צריכה להתחיל לתכנן מזמן. אם פה העתיד, צריך לתכנן שדה תעופה בינלאומי ורכבת מאילת לאשדוד, תעלת הימים, הקמת עיר עתידנית בסגנון דובאי מדרום לבאר־שבע. מדינת ישראל מדברת על הדברים האלו 15 שנה, אבל בפועל לא מגיעה להחלטות ולכן שום דבר לא זז. ראש הממשלה צריך לעשות חושבים לאן הוא רוצה להביא את הנגב בעוד עשרים שנה, ולהתחיל להתקדם".
אל מול התוכניות הגדולות, המציאות לא מעוררת תקווה. "הפזורה היא זו שמולידה את כל בעיות המשילות בנגב", מסביר מנו. "כל עוד האוכלוסייה הבדואית לא מוסדרת, בלי כתובת, תשתיות מסודרות, תחנת משטרה קרובה, חינוך קרוב, שירותי בריאות קרובים, לא נוכל להתפלא על מה שצומח לנו מתחת לאף. רמז: לא פרופסורים. המשמעות של חיים מתחת לרדאר, בלי תשתיות, רחוקים מכל דבר, היא שהמדינה לא יודעת מה קורה שם. עבריינות, סמים, נשק, הברחות נשים, כסף שחור. הבסיס של הפתרון צריך להיות כרוך בהסדרה של ההתיישבות. בלי זה אי אפשר לדבר על ביטחון".
מתוך 300 אלף הבדואים בנגב, כשליש חיים במצב לא מוסדר. "זה אומר שגם אם משטרת ישראל יודעת שעבריין מסוים עשה פשע, היא לא תדע למצוא אותו כי אין לו כתובת", אומר לזר. "ואם למשל לוקחים את נתוני הפוליגמיה, רואים שביישובים מוסדרים 5 אחוזים מהגברים פוליגמיים לעומת 22 אחוזים מהגברים בפזורה".
ברגבים טוענים שהסדרת ההתיישבות הבדואית, אף שלא תפתור את כל הבעיות, היא צעד ראשון והכרחי להשבת המשילות לנגב. בתוכנית שלהם הם מציעים לחלק את אתגר הפזורה לחלקים קטנים של 15 מרחבי הסדרה, כדי שהפעולות של מדינת ישראל לא ירגישו כמו "טיפה בים". "מצד אחד, הבדואי מרגיש שדופקים אצלו בדלת בכל יום, ומצד שני הצעדים שנעשים – ובתוכם גם הריסות הבתים – לא יעילים, כי המכלול לא משנה את המציאות". מדינת ישראל, שהייאוש כבר אוחז בה מול האתגרים הרבים, זקוקה לדברי דויטש לתחושת מסוגלות. "ייאוש הוא לא תוכנית עבודה", הוא אומר. "אם ההסדרה לא תתבצע בצורה מבוזרת, אלא בשיטתיות, נוכל לראות תוצאות".
דויטש סבור שיש למנות שר שיהיה אחראי על ההסדרה מבחינת תכנון, פיתוח ואכיפה, מכיוון שכיום הסמכויות מפוזרות בין משרדים שונים. "הרבה שייך לבן־גביר, הסיירת הירוקה ורשות ההסדרה אצל שיקלי, התכנון במשרד הפנים. ברגע שיהיה שר שמרכז את כל הגורמים, מסנכרן ביניהם והוא יהיה בעל הסמכויות – יהיה אפשר לעבוד ביעילות". לשיטתו צריך להקים גם רשות מוניציפלית זמנית שתהיה אחראית על תושבי הפזורה. "כיום מפילים על הרשויות המקומיות הבדואיות, שגם ככה נחשלות, את כל הטיפול בשירותים של תושבי הפזורה".
"מצד אחד הבדואי מרגיש שדופקים אצלו בדלת בכל יום, ומצד שני הצעדים שנעשים – ובתוכם גם הריסות הבתים – לא יעילים, כי המכלול לא משנה את המציאות"
תביעות הבעלות הן "החטא הקדמון" של הטיפול של ממשלות ישראל בבדואים. "המדינה לא הציגה שום דרישת סף כדי לתבוע בעלות, שום מינימום של הוכחה", אומר מנו. "לא ירושה, לא קניין, לא טאבו, לא קושאן, אפילו לא היה צריך לעשות מדידות ולציין נ"צ, רק תיאור פשוט של גודל תא השטח וגבולותיו. הוגשו תביעות בעלות על כמיליון דונמים, כעשירית מהשטח שמדינת ישראל יכולה לפתח. המדינה מצידה רשמה את תביעות הבעלות, מה שנתן זיקה חזקה יותר בין תא השטח לתובע, וככל שלקח יותר זמן לפתור את התביעות הבעיה גדלה, כי חוסר הרצינות של המדינה בטיפול בהן עשה את שלו".
קצרה היריעה להסביר על האבסורדים והליקויים שגורמים לתובעי הבעלות לסרב להגיע להסדרים ופשרות על הקרקעות, אולם ברגבים סבורים שצריך כעת להפריד בין הסדרת התיישבות הבדואים ובין סוגיית תביעות הבעלות, ולתכנן את הרחבת היישובים המוכרים רק על אדמות מדינה שאין עליהן תביעות בעלות. כך תובעי הבעלות ידעו שאין סיבה להמתין עם תהליכי הפשרה, כי המדינה לא בונה על האדמות וערכן יורד.
"תביעות שנמצאות בתוך היישובים הן תקלה שהמדינה עשתה, וצריך להתמודד איתה", אומר דויטש. "במקומות כאלו אנחנו מציעים מסלול זהב. בדואי שיגיד שהוא רוצה להתפשר על תביעת הבעלות, המדינה תיתן לו הרבה יותר כסף משהיה מקבל היום. תובע הבעלות יקבל את הכסף רק אחרי שבדואי אחר התיישב במגרש שלו. נגד מי שלא יתפשר תוגש תביעה נוגדת לבית המשפט, והוא יחליט של מי הבעלות על הקרקע. אם בתי המשפט יפסקו שמדובר באדמות מדינה כי אין הוכחות לבעלות על הקרקע – הקרקע תשמש רק לדברים ציבוריים, מוסדות ציבור. אסור לחשוב שנוכל לאכלס בדואים אחרים בתא השטח הזה".
