חדוה עלתה מליטא כחלוצה, יצחק ברח משם בהוראת אביו. "הייתה למשפחה שלו חנות רשומה על שמו, והמיסים היו גבוהים, אז אמרו לו להיעלם", מספרת הבת טובה. יצחק העלים עצמו ארצה ונשאר בחיים, בני משפחתו נספו כולם בשואה.
חדוה ויצחק הכירו בהכשרה לעולים חדשים בגבעת־השלושה – הוא היה אחראי על הקניות לקבוצה, היא על הבישולים. כשהגיעה השעה לעזוב את ההכשרה ולעבור להתיישב בקיבוץ, יצחק הבהיר שזה לא בשבילו. השניים התמקמו במושבה כפר־סבא, באדיבות קרוב משפחה שסייע במימון רכישת מגרש במקום. "גרנו בקצה הרחוב – אז התקווה 3, היום בן־גוריון 62 – בלי חשמל", אומרת טובה. "היו צריכים להוסיף עוד עמוד כדי לחבר אותנו, וזה לא קרה. אז את שיעורי הבית עשינו לאורה של עששית נפט". ובכל זאת, הם ראו עצמם בני מזל. "הייתה לנו חצר גדולה, ובה פרה ותרנגולת והמון עצי פרי ששתל חבר של אמא ממקווה־ישראל. כך שבימי הצנע לא הרגשנו שום דבר".
"הסוכנות לא הבינה כלום בחקלאות. הכול פה ואדיות, האדמה לא מתאימה לעיבוד. ניסינו לנצל את מי השיטפונות או לשתול זנים שונים, אבל הקרקע כאן מלאה אבנים, וזה אומר המון עבודת סיקול". אחרי כמה כישלונות מפוארים, עיקר השטח החקלאי של הקיבוץ ניתן לו במקומות מרוחקים
טובה היא אומנם השנייה בין ארבעת ילדי משפחת איצקוביץ', אבל היא רגילה להיות ראשונה בתור: היא נולדה ב־1 בינואר, שם משפחתה מיקם אותה בדרך כלל בצמרת רשימת השמות בבית הספר ובכל מקום אחר, וזה רק השתפר בהמשך, כשהפכה מאיצקוביץ' לאבריאל. את לימודי התיכון עשתה בבית הספר החקלאי "נחלת", הלא הוא נחלת־יהודה הסמוכה לראשון־לציון. "הגעתי בעקבות חברה שלמדה שם ומשכה אותי אחריה". בנחלת הן עמדו צמודות למקלט הרדיו ושמעו את תוצאות ההצבעה באו"ם על תוכנית החלוקה, וכעבור חודשים אחדים שמעו גם את מטוסי האויב שחלפו מעל ראשן בדרך לתל־אביב. "היה לידנו מחנה של קיבוץ ו', והחבר'ה היו באים להתאמן ולרקוד איתנו. כמעט כולם נהרגו במלחמה. גם ברחוב שלי בכפר־סבא, כמעט כל מי שהיה לו ילד בן 18 הפך להורה שכול. אח של בת כיתתי, שהיה רק בן 16, זייף גיל כדי להתגייס למלחמה ונהרג. לא היה אז גוף אחראי, לא ליוו משפחות ולא היה מי שיודיע על ההרוגים. היו מגלים את זה מפרסום בעיתון. העיתון היה כולו שחור".
מלחמת השחרור האיצה את תהליכי הלימודים וההכשרה בנחלת. "את הכול צמצמו, למדנו תיכון רק שנתיים. היה מובן מאליו שמבית ספר חקלאי הולכים להכשרה ולקיבוץ". היא וחברתה התחברו לגרעין שכבר הספיק לשבת בגינוסר ויועד לחזור לאותו מקום. "בקושי הספקנו להיות בגינוסר כמה חודשים, וכבר באו מהתנועה הקיבוצית ושלחו אותנו ליישב את הנגב". החבר'ה כבר התרגלו לקסמה של הכנרת וביקשו להישאר בגינוסר, אבל התנועה אמרה נגב, אז הולכים לנגב.
הגרעין שלימים הפך לקיבוץ משאבי־שדה, ישב במהלך המלחמה בחולות חלוצה, ליד רביבים. "חצי מהם עזבו את המקום, והחצי השני חיפש חיזוק לגרעין, אז הם באו אלינו. הסתכלנו עליהם כעל זקנים. הם היו בני 23 ואנחנו בני 16־17".
בשלהי נובמבר 49' הגיע החיזוק האנושי לחלוצה ("הכול חולות, אפילו עץ אחד לא היה שם"), ואחר כך המשיך לנקודת התיישבות בלב הנגב. בתחילה הם קראו למקום "משאבים", אך לאחר מותו של יצחק שדה הוחלט להנציח במקום את זכרו של מפקד הפלמ"ח הראשון, ולהסב את שם היישוב למשאבי־שדה. חקלאות? רק מערבה מכאן. "הכול פה ואדיות, האדמה לא מתאימה בכלל לעיבוד. הסוכנות לא הבינה כלום בחקלאות. ניסינו לנצל את מי השיטפונות וגם לשתול זנים שונים, אבל הקרקע כאן מלאה אבנים. זה אומר המון עבודת סיקול, כי אין מספיק אדמה". אחרי כמה כישלונות מפוארים יותר או פחות, עיקר השטח החקלאי של הקיבוץ ניתן לו במקומות מרוחקים. "קיבלנו שטחים בקריית־גת ופרדס בבשור. החבר'ה היו נגד עבודת שכירים בקטיף – זה נחשב מוקצה, האידיאל היה לעשות הכול בעצמנו – ולכן ויתרנו על הפרדס לטובת אדמות בצאלים. גם בבאר־שבע קיבלנו שטח, וניסינו לנצל שם את מי הביוב. לתקופה מסוימת הם היו בשותפות בין חברי חרמ"ש – חצרים, רביבים, משאבי־שדה ושדה־בוקר".
כמה מאנשי משאבי־שדה היו מסגרים, והקיבוץ היה אמון על ייצור מיטות הסוכנות המוכרות, ששימשו כמובן גם את החברים עצמם. "היינו 120 חברים, שזה המון עבור גרעין מיישב", אומרת טובה ופותחת בסלולרי החכם שלה תצלום שחור־לבן של אוהלים ותושבים מימיו הראשונים של הקיבוץ. "הגרעין היה מורכב מהקבוצה הישראלית – חברים שבאו מבורוכוב, מקריית־חיים ומחולון; אליהם הצטרפו חבורות נוער מיגור ומגליל־ים, ואנחנו באנו מנחלת. לא הייתה עבודה לכולם, אז נתנו לנו לעבוד בשביל הקרן הקיימת. האקליפטוסים ב'כביש הרעב' שמוביל לקיבוץ סעד? אנחנו הכנו אותם במשתלה". טובה עצמה נשלחה לסמינר רעיוני באפעל, עניין שדרש ממנה לינה במקום, "ולכן היה חבל לבזבז עליי מיטה כאן. אז כשהייתי חוזרת לקיבוץ פעם בשבוע, הייתי ישנה יחד עם חברה על מיטה צרה".
בזמנו, היא אומרת, לקיבוץ לא היו גדרות ולא אמצעי ביטחון אחרים. היום? הגדר המקיפה נראית כמו חומה. "אז היו הפדאיונים, אבל הם היו בודדים. היום יש המון מסתננים ערבים, גרים פה מתחת לאף שלנו בכמויות. כפר בדואי ענק יושב לידנו, ויש לנו מצידם גנבות בלי סוף".
בין שאר עבודות המשק נדרשו נשות משאבי־שדה לקיים תורנות בישול בקריית־גת, עבור הגברים שעבדו שם בפלחה. "פעם בשבוע הם היו מגיעים הביתה לקיבוץ, נשארים כאן בשבת, וכל שאר הזמן ישנו שם. לא היה בזמנו אוטו לכל פלאח". גם תורה של טובה הגיע, והיא נסעה לשם לבשל. "מה ידעתי לבשל? כלום! מזל שהיה שם טלפון, ואמא שלי על הקו הסבירה לי איך להכין. אבל אחרי הפעם הזו לא שלחו אותי יותר לשם".
מי שלא נבהל מהבישולים של טובה היה חגי אבריאל. "הוא הגיע לפלחה שלנו עם כל הכבשים שלו. חזרתי לקיבוץ בסוף התורנות, ופתאום אני מקבלת מכתב, שמצאתי חן בעיניו. הוא היה מבוגר ממני ב־11 שנים. אחרי שנתיים התחתנו".
חגי אבריאל – איברל במקור – נולד בווינה, בירת אוסטריה. כשחש שאדמת אירופה מתחילה לרעוד תחת רגלי היהודים, עלה ארצה במסגרת עליית הנוער ונשלח לקיבוץ עין־חרוד. משפחתו הגיעה לארץ זמן קצר אחריו. "אהוד, אחיו הבכור, נשאר שם לעסוק בעלייה, אבל הצליח לצאת בזמן", מספרת טובה. אהוד הוא הח"כ והשגריר אהוד אבריאל, שבפקודת בן־גוריון עברת את שם משפחתו, וחגי בעקבותיו.
ג'סי סלייד, אינדיאני מטקסס שהתנדב לצה"ל, אמר לחגי אבריאל שמקום מסוים בנגב מתאים בדיוק לגידול בקר. "חגי יצר קשרים, השקיע את כל כספי משכורת הקבע שלו, והשיג בוקרים וכבשים", מספרת טובה. כן, כבשים. "יישוב של רועי בקר, שגידלו רק כבשים"
לפני קום המדינה הספיק חגי לשרת בפלמ"ח ובפלי"ם והיה פעיל במוסד לעלייה ב'. בתחילת שנות החמישים הקים את שדה־בוקר, נקודת התיישבות שיועדה להיות טקסס הישראלית. "הוא היה קצין מודיעין ראשי של פיקוד דרום, ובשיטוטיו בנגב התאהב במקום", אומרת טובה. חברו ג'סי סלייד – אינדיאני אמריקני מטקסס שהתנדב לצה"ל ולחם במלחמת העצמאות – אמר לו שהמקום מתאים בדיוק לגידול בקר. "חגי יצר קשרים עם האנשים הנכונים, השקיע את כל כספי משכורת הקבע שלו, והשיג בוקרים וכבשים". כן, כבשים. "יישוב של רועי בקר, שהיו להם רק כבשים".
החברים במקום קלטו שלל גרעינים ובני קיבוצים שסייעו להם בקטיף ובעבודות המשק, כמקובל אז בהתיישבות כולה. לבסוף התקבלה החלטה להתחבר ל"איחוד הקיבוצים". חגי מצידו עבר למשימה הבאה: הקמת מצפה־רמון. "שדה־בוקר השתמשו במחצבים של מכתש רמון, אבל חגי טען שזה לא מספיק, וצריך להקים יישוב במקום עצמו. הוא היה נוסע למרכזי עלייה, בוחר אנשים מתאימים מתוך העולים החדשים, ומציע להם לבוא לגור במקום קסום". המתיישבים שהביא חגי הצטרפו למחנה העבודה שכבר פעל במקום לצורך סלילת כביש 40 לאילת, ועבדו בכריית מחצבים ובעבודות נוספות.
טובה וחגי נישאו ב־57', ובקרב על הבית היא ניצחה. "היינו במצפה־רמון תקופה קצרה, אבל אחרי שנולדה נעה, הבכורה שלנו, אמרתי לו: אין פה רופא ולא כביש ולא כלום, אני חוזרת למשאבי־שדה. לאט־לאט גם הוא חזר. איך אמר גם בן־גוריון? חפש את האישה".
במשאבי־שדה היא השתלבה באופן טבעי בעבודת הרפת. "עוד כשהייתי פישרית בת 14 בנחלת, עבדתי ברפת. מנהל הרפת שם התגייס למלחמה והודיע לי שאני מחליפה אותו. אז כשהגעתי הנה כבר הייתי בעלת ניסיון. עד היום אני יודעת לחלוב רק בידיים". חמש שנים מאוחר יותר היא נשלחה לקורס מרכזי משק, "שזה אומר לדאוג לכל החלק הכלכלי. כל היום רק נוסעת לשנורר כספים בסוכנות וביק"א". אחר כך שימשה מנהלת חשבונות ראשית של הקיבוץ במשך 25 שנה, תקופה שבמהלכה קיבל המשק חיזוק כלכלי מ"שגיב" – מפעל ייצור הברזים שקם במקום.
חגי כיהן כראש מועצת רמת הנגב במשך חמש שנים, ואחרי כן היה אקונום בקיבוץ. הוא חלה בסרטן ונפטר בגיל 50. טובה בת ה־38 נותרה לבדה עם חמשת ילדיהם, הצעיר שבהם בן שנה בלבד. "הייתי מנהלת חשבונות שעובדת ביום ובלילה, והילדים היו בבתי ילדים. היום אין לינה משותפת, ואני לא בעד ולא נגד זה. זו בעיה של הצעירים, לא שלנו".
לאורך השנים הקפידה טובה להקדיש יום בשבוע ללימודים באוניברסיטת בן־גוריון. מה למדה? "הכול. מקרא, ספרות, אמנות, כל המקצועות ההומניים. אחרי העבודה בהנהלת חשבונות הלכתי ללמוד באפעל בצורה מסודרת, פילוסופיה ותנ"ך והיסטוריה. אלה היו שנתיים של בית הבראה. יש חברים מכל הקיבוצים, מתחילים את היום בבריכה, חדרים נוחים, מה לא. בגיל 62 חזרתי לקיבוץ וביקשו שאעבוד עם הנוער. חמש שנים הייתי המטפלת שלהם – עוזרת בלימודים ובכל מה שצריך – ואז עברתי לעבוד בגן כמטפלת של גיל ארבע עד שש. עשיתי דברים שראיתי שחסרים שם, כמו לימודי אמנות וטיולי טבע לימודיים. הגננות בכלל לא יודעות שמות של צמחים". על הדרך לקחה על עצמה את ספריית הילדים בקיבוץ. "היום הבחורות יוצאות לפנסיה בגיל 62. אני בגיל הזה התחלתי עבודה חדשה". ואז הגיעה הקורונה והרחיקה אותה מהילדים ומהסביבה. בגיל 85 פרשה טובה מהעבודה בגן, אך היא עדיין אחראית על הספרייה.
כבר חמישים שנה חגי איננו. הילדים גדלו – בת אחת נעשתה דוקטור לאיכות הסביבה, השנייה לפילוסופיה, השלישית למדה בבצלאל. הבן הגדול מחזיק משרד לתכנון ערים, והוא המתכנן הראשי של מפעלי ים המלח. הקטן עובד במסגרייה שצמודה לביתה של טובה בקיבוץ. טווס מפואר פרי יצירתו מקשט את החצר של אמו.
על קירות הבית מגוון יצירות אמנות נוספות, מעשה ידי חברותיה ובני משפחתה. רקמת צמר בגוני חום־כתום מציגה ציפור שקשורה לחתיכת עץ בולטת. "את זה הבת שלי עשתה בגיל 16. אמרה שככה היא מרגישה בקיבוץ, ציפור קשורה ברגלה". טובה דווקא אוהבת את החברה הקיבוצית, אבל היא גם יכולה להבין את בני הדור השני שבחרו באלטרנטיבות. "אם הייתם מבקשים לראיין אותי כשהייתי בת 73, הייתי צריכה אישור מהמזכיר כדי לדבר איתכם. כולם פה הצביעו לאותה מפלגה, הכול היה אחיד. הבנים שלי גרים בקיבוץ טללים, מעבר לכביש. בשביל הבנות אני 'אמא על אם הדרך' – אחת גרה בשני־ליבנה והאחרת במצפה־רמון, אחרי שהייתה בשדה־בוקר". בכל זאת יש גם חזרה של הדור השני, ומשאבי־שדה מצוי בתהליכי מעבר להגדרתו כ"קיבוץ מתחדש" כדי לאפשר הרחבת בנייה. "אבל אנשים כבר לא מגיעים לכאן מאידיאולוגיה", מציינת טובה. "אלה אנשים שלא הסתדרו בעיר, אז באים לפה". גם המדינה היא לא מה שהייתה פעם. "היום לא קוראים ספרים, וזה מצער. בהתאמה, השפה ענייה מאוד. כל היום בפלאפונים".
בגיל 89 היא עדיין קמה מדי יום בארבע לפנות בוקר, ובחמש וחצי היא כבר בבריכה, שוחה שעה שלמה. פעמיים בשבוע היא מבלה במועדון לוותיקים, שומעת שיעור בתנ"ך ואחריו מרצה אורח. פעם בשבועיים מתקיים גם חוג ספרות בניהולה. קשה להתעלם משעות התנ"ך המרובות שהיא צוברת. "הדור שלנו לא פחד מזה. היה לנו מורה בר סמכא, אישיות ממש. בכיתה ג' עלינו לירושלים, ראינו מרחוק את קבר רחל ואת גיא בן הנום. למדנו כהוגן. לא רק שלא חששנו מלימודי תנ"ך, להפך – לא רצינו ללמוד אנגלית, רק תנ"ך. היום הצעירים רוצים יותר אנגלית בשביל לעשות כסף, זה מה שמעניין את כולם".
לחדשות היא משתדלת לא להקשיב. "יש לי חברה שכל הזמן מודאגת, שואלת 'מה אנחנו משאירים לילדים שלנו'. אני מצטטת לה את אמא שלי, שהייתה אומרת: אני את שלי עשיתי, תנו לי לחיות בשקט את מה שנשאר".
לתגובות: orlygogo@gmail.com
