לילי גץ־הורביץ זוכרת היטב את המורה שהגיעה יום אחד לעבודה בבית הספר כשהיא חבולה ובוכייה. גץ־הורביץ, אז מנהלת צעירה, שאלה אותה מה קרה. "נפלתי מסולם", הייתה התשובה, אבל חושיה של גץ־הורביץ אותתו לה שלא זו הסיבה. "אמרתי לה 'בואי, את לא נכנסת לכיתה'", היא מספרת. "שלחתי במקומה מורה מחליפה, והכנסתי אותה אליי לחדר".
כשישבו ושוחחו בארבע עיניים, סיפרה המורה את האמת – בעלה דחף את ראשה לאסלה וגרם לה לחבלה. "הייתי אז ילדונת שלא מבינה הרבה בחיים", מספרת גץ־הורביץ, ובכל זאת היא ידעה שלא תוכל לעמוד מן הצד; כבר בבית ילדותה, ביתו של הרב מאיר גץ, חינכו אותה לסייע תמיד לכל מי שזקוק לעזרה. "אמרתי לה שיש שתי אופציות: או שאנחנו הולכות עכשיו יחד למשטרה, או שבעלי ואני נבוא לביתה בערב ונדבר עם בעלה". המורה המפוחדת בחרה באופציה השנייה, וכך בערב גשום הגיעו בני הזוג הורביץ אל בית המשפחה. "זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי דלות כזו. החלון היה פרוץ והקור נכנס פנימה. התוודענו לבעלה, שהיה אברך באחת מישיבות הדגל של הציבור הדתי־לאומי. גם לו אמרנו שיש שתי אפשרויות: או שהוא הולך לטיפול מקצועי בבעיית האלימות שלו, או שכל הישיבה תדע על מעשיו. הוא בחר בטיפול. היום הם חיים באושר, יש להם כבר ילדים ונכדים. ואני עד היום לא יודעת מאיפה היה לי האומץ והכוח לעשות את זה".
זמן לא רב לאחר מכן היא ראתה מודעה על לימודים להכשרת טוענות רבניות, ובהשפעת אותו מקרה אלימות שאליו נחשפה, החליטה לפנות לתחום. בהמשך למדה משפטים, עשתה התמחות בארגון "מבוי סתום" שמסייע למסורבות גט והוסמכה כעורכת דין. לאורך כשלושים שנה היא טיפלה במקרים קשים של אלימות במשפחה, סרבנות גט ועוד. בימים אלה עוברת גץ־הורביץ מהמישור הפרטי והאישי לטיפול במקרים של בעלי סמכות ומחנכים שמנצלים את מעמדם כדי לפגוע מינית: בקרוב היא תיכנס רשמית לתפקיד מנכ"לית פורום תקנה, שנועד לתת מענה לתלונות מהסוג הזה במגזר הדתי־לאומי. כשבת אולפנה, תלמיד ישיבה או אשת אברך יחייגו ביד רועדת לפורום תקנה כדי לספר סוד אפל שמעיב על חייהם, גץ־הורביץ תהיה זו שתענה מהצד השני, תשמע את אשר על ליבם, תאמר מילות נחמה ותחליט איך ממשיכים מכאן.
"עדיף שבמסגרות של בנות תהיינה מחנכות, מורות, ראשות מדרשה. תפקידים של יו"ר או נשיא יכולים להינתן גם לגברים, ואם רוצים לשמוע הרצאות או שיעורים מפי גברים זה בסדר, ובתנאי שלא ייווצר קשר ישיר בינם ובין התלמידות"
כמו בפורום תקנה, גם בסיפורה של המורה והבעל האלים החלטת במידה מסוימת להחליף את הרשויות, אולי במקרים כאלה צריך פשוט לפנות למשטרה?
"אני לא יכולה להגיש תלונה במקום אישה שנפגעה, וגם פורום תקנה לא. החוק אומר שאם נפגעת מאירוע פלילי אתה חייב להגיש את התלונה בעצמך, למעט במקרה של קטין שנפגע, שאז גם מי ששמע על האירוע מחויב לפנות למשטרה. אם מתלונן או מתלוננת בגירים לא רוצים לפנות למשטרה, והפוגע ממשיך לעבוד בתחום הרבני או החינוכי – שם מתקיים החלל שבו יש לנו זכות פעולה.
"הפורום מטפל גם במקרים שחלה עליהם התיישנות, או כשניתן לפרש שהיחסים היו בהסכמה, ולכן זה לא רלוונטי לבית המשפט ולבית הדין הרבני. הוואקום הזה מאפשר לנו להיפגש עם הנפגעת ועם הנילון ולברר את העניין. גם אם עברו 15 שנה מאז הפגיעה, ייתכן שאותו אדם ימשיך לפגוע, וכאן יש צורך בכוח של הפורום כדי למנוע זאת. לפעמים גם דואגים ללוות את הנפגעים – לתת להם טיפול רגשי כדי שיעברו את התהליך הזה, שיוכלו להביע את עצמם. לעיתים הפורום שולח את הנילון לטיפול, או פוסק שעליו לשלם פיצוי כספי".
ועדיין נשאלת לא פעם השאלה אם יש מקום לגוף פרטי שממנה את עצמו לבית משפט.
"זו שאלה קצת אנכרוניסטית. פורום תקנה קיים עשרים שנה, ויש לו רוב מניין ורוב בניין – הוא מקובל על רוב הציבור הדתי, ויושבים בו עמודי ההוראה של הציבור הזה. אין כאן שאלה בדבר קיומה של סמכות; היא קיימת מכוח האנשים שחברים בפורום ומכוח השנים שהוא פעיל.
"בהיסטוריה היהודית היה מקובל להקים צוות שמטפל בפגיעות, כדי 'להרחיק את האדם מן העבירה'. למעשה, כל אדם פרטי יכול להרחיק את האחר מהעבירה. ואם לאדם יחיד יש סמכות כזו, קל וחומר לחבורה. יש לנו חובה של 'הוכח תוכיח את עמיתך', וחובה מוסרית של 'לא תעמוד על דם רעך'. אנחנו נמצאים בשביל החלשים, בשביל הנפגעים".
לעצור לפני הלב
לתפקידה החדש מביאה איתה גץ־הורביץ ניסיון עשיר בסוגיות שדורשות שילוב של ידע הלכתי ומשפטי, וכן בתיקים של אלימות ותקיפות מיניות. "כל תיק היה אירוע מרתק מבחינה מקצועית והלכתית, אבל קשה מבחינה רגשית. כשלמדתי במסלול של טוענת רבנית, ההורים אמרו לי 'לקחת את הדברים עד הכפתור של החולצה', כלומר לא לתת להם להיכנס ללב. אבל אי אפשר היה להימנע מכך. הרבה פעמים ישבתי במכונית ואמרתי לעצמי – 'לילי, עם זה את לא נכנסת הביתה'. אבל לא תמיד זה עבד, כי הבאתי תיקים מהמשרד וישבתי עליהם עד השעות הקטנות של הלילה. לפעמים הייתי צריכה זמן כדי למצוא פואנטה מסוימת, ורק כשמצאתי אותה ידעתי שאני מוכנה לדיון".
הקושי הנפשי גרם לה לחשב מסלול מחדש, והפנייה מוועדת האיתור של פורום תקנה הגיעה אליה בדיוק בזמן. זה קרה אחרי ימי הקורונה, שלדבריה ניקזו לפתח משרדה את "המקרים הכי אלימים והזויים שיש. כל הסוגיות הכאובות שהכרתי משנים רבות של עבודה כטוענת רבנית וכעורכת דין, הגיעו אליי בצורה מרוכזת בשנתיים האלה. היה תיק אחד שהכיל שורה של אירועים קשים – חטיפת ילדים, אלימות במשפחה, אונס, הוצאת ילדים מהבית. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. הייתי קמה בבוקר עם הודעות שנוגעות לתיק הזה, הולכת לישון איתו ולעיתים גם מקבלת הודעות באמצע הלילה.
"המגפה גם הפכה את הטיפול המעשי בתיקי גירושין לקשה יותר. פתאום עולות שאלות כמו – מה עושים אם הורה אחד חולה בקורונה? הילדים הולכים לבידוד להורה השני? השהייה הממושכת יחד בסגרים החמירה הרבה מצבים משפחתיים".
ואת חושבת שדווקא התמודדות מול עברייני מין במסגרת "תקנה" תעניק לך תקופה רגועה יותר?
"פה יש לי צוות – ועדת ניהול, ועדה מקצועית, יש חשיבה של ארבעה־חמישה אנשים על כל תיק. אלו ואלו דיני נפשות, אבל בפורום האחריות היא קולקטיבית ולא אישית. ויש גם עניין של כמות: הפורום לא מטפל בעשרות תיקים במקביל. לא אגיד שזו עבודה לא לחוצה. בסופו של דבר יש כאן מתלונן ויש נילון, ונדרשת זהירות רבה מאוד, דקי דקויות. כשצריך להזמין את הנילון, מתקיימת חשיבה איך לעשות את זה בצורה הנכונה והמקצועית ביותר. יושבים רבנים, פסיכולוגים, עורכי דין, מטפלים, אנשי חינוך".
את מפחדת מהמפגש הראשון שלך עם אדם שיזומן לפורום?
"לא, זה לא זר לי, ואני מרגישה שזה חלק אינטגרלי מהתפקיד. כעורכת דין עסקתי בהרבה נושאים, ופה העבודה מנותבת לנושא אחד – עבירות מין. ובכל מה שקשור לאתיקה מקצועית ולסודיות, גם בהן אני מורגלת כבר שלושים שנה".
יש שינוי במערכת בתי הדין לאורך השנים הללו?
"כן. הרכב הדיינים השתנה, וגם הידע שלהם היום הרבה יותר רחב, הם חיים את המציאות. אצל רבים מהדיינים בעבר – אנשים מבוגרים, חרדים – היה נתק מוחלט בין העולם שהם באו ממנו ובין העולם הממשי. היום בבחירת הדיינים יש הרבה יותר משקל לרקע שלהם ולפסיקות שלהם. להחמיר כולם יכולים, לא צריך בשביל זה להיות דיין. אבל כוח דהיתרא עדיף, ואני רואה היום דיינים בעלי שיעור קומה שמנסים להקל".
היא מספרת על אחד התיקים הסבוכים שליוותה: אישה שחזרה בתשובה וביקשה להינשא כדת משה וישראל לבן זוגה ואבי ילדיה – אלא שהוא היה כוהן והיא גרושה, ולכן בית הדין האזורי לא אפשר להם להתחתן. דיין בכיר בבית הדין הגדול, שקיבל לידיו את התיק, מצא דרך להתיר את הנישואין, וגם הרב עובדיה יוסף סמך את ידיו על הפסיקה. "זו גדלותו של דיין. בתקופה האחרונה קרה שפשוט חגגתי מהפתיחות ומההסתכלות הרחבה של דיינים, שגילו כוח ואומץ הלכתי להתיר. אם להשוות לשנים הראשונות שלי בעבודה, זה הבדל של שמיים וארץ".
איך השינוי הזה מתבטא למשל בנושא של מסורבות גט?
"אני רואה מאמצים גדולים יותר מצד הדיינים, הם מנסים יותר לשכנע את הבעל, להטיל סנקציות, להזמין משטרה, להוציא צו עיכוב יציאה מהארץ. חייבים להבין שנשים אינן שבויות חרב בידי בעליהן. אז כן, התופעה עדיין קיימת, אבל אין מה להשוות".
כדי למנוע סרבנות גט היא פועלת לעידוד חתימה על הסכם קדם־נישואין – חוזה שמטיל קנס גבוה על מי מבני הזוג שיהיה אחראי למצב כזה. "זה לא פתרון לכולם, הסכם לא יכול לכפות על כל הסרבנים לתת גט, אבל זה כן ישפיע על מי שהכסף חשוב לו, והוא יודע שבכל שבוע שחולף הוא צריך לשלם לאשתו. לכן זה כלי שיכול למנוע סרבנות".
"מצאנו פנקס שאבא כתב בו הנהגות: 'לכבד את רעייתי במאוד מאוד', 'לא להקפיד על הילדים, ולבוא לעזרתם גשמית ורוחנית'. את מבינה איזו אמירה זו? גם אם הילד לא הולך בדרך שלך, אתה צריך להיות המשענת שלו. הוא כתב גם 'לא להגיד שום מילה רעה על אדם', 'לא להיפגע', 'להקפיד על התעמלות'. זה פנקס של בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו ובין אדם למקום"
ועדיין, רוב הזוגות לא חותמים על הסכם כזה.
"לדעתי צריך להפוך את האישי לציבורי, ושכל זוג יוכל לחתום הסכם ממון אצל רשם הנישואין. זה יפעל על שליש מהסרבנים לפחות. יש ויכוח הלכתי אם הסכם ממון גורם לכפיית גט (מה שעלול להפוך את הגט לפסול – ר"ר), ואצל הרבה דיינים הוא לא מקובל, אבל אני אופטימית. ההתקדמות וההתפתחות מתרחשות לאט, בזחילה. יש תודעה גבוהה, וזה עוד ישתפר".
רבניות במקום רבנים
המנהלת הפורשת של פורום תקנה היא הרבנית יהודית שילת, מי שהקימה את הגוף הזה והובילה אותו לאורך עשרים שנה. בימים אלו היא עורכת לגץ־הורביץ חפיפה ומכירה לה את פעילות הפורום לפרטיה. "היא חוללה מהפך אמיתי", אומרת גץ־הורביץ על שילת. "כששימשה יועצת שר הדתות למעמד האישה, היא פתחה לראשונה את מקצוע הטוענות הרבניות בפני נשים. בהמשך, כסגנית יו"ר "אמונה', היא הגתה את פורום תקנה והתמסרה אליו בנחישות ובמסירות אין קץ. אנחנו עובדות בשיתוף פעולה, ואני חוזרת הביתה כל יום עייפה ומותשת אבל גם שמחה".
כשלושים אישי ציבור חברים היום בפורום, בהם הרב יעקב אריאל, הרב דוד סתיו, הרב יעקב שפירא, הרב אליקים לבנון, הרב איתן איזמן, פרופ' ידידיה שטרן, הרב יהושע שפירא, הרב יובל שרלו, הרבנית חנה הנקין, הרבנית ד"ר לאה ויזל, ד"ר שולמית להמן ועוד. כולם עושים את מלאכתם שם בהתנדבות, ופעילות העמותה מתבססת על תרומות. כשאני שואלת את גץ־הורביץ אם הייתה רוצה שהפורום יקבל תמיכה ממשלתית, היא משיבה: "בהחלט. היה מקום שהפורום יוכר כגוף ציבורי, ויקבל גם תקצוב. ויחד עם זאת מרגש אותי לדעת שלמעלה משלושים אנשים עסוקים תורמים ממיטב זמנם ומרצם כדי ליצור חברה בריאה יותר".
הפניות לפורום מגיעות בטלפון או במייל. המנהלת היא זו שמקבלת ישירות את התלונה ומחליטה על המשך הטיפול. בשלב הראשון היא בודקת אם המתלונן מוכן לגשת למשטרה. בשלב השני עולה השאלה אם הפגיעה מתאימה למקרים שהפורום מטפל בהם; אם למשל היא אירעה במהלך דייט ולא במערכת של יחסי מרות, או אם זו פגיעה בתוך המשפחה והתוקף אינו איש חינוך – המתלונן או המתלוננת יופנו למרכזים אחרים שמתאימים להם. "אם התלונה נמצאת מתאימה לפורום תקנה, אני מעבירה אותה לוועדה בת שבעה אנשים, מתוך אותם שלושים חברים. הוועדה מחליטה אם לקבל את התיק, והאם זו אכן תלונה של ניצול יחסי מרות באופן ממשי". לאחר המשוכה הזו מוקם הרכב שבו יושבים שני גברים, שתי נשים והורביץ עצמה, והם מזמנים אליהם את הנילון. לכל תיק מוקם הרכב משלו, תוך הקפדה על מידור. הורביץ היא היחידה שתשב בכל הרכב, תכיר את כל התלונות ותשמע את כל הנילונים.
את מרגישה שמעמדו של הפורום ירד בשנים האחרונות? נדמה שאנחנו שומעים על פחות מקרים שמטופלים על ידו. את חשיפת מעלליו של עזרא שיינברג, למשל, הוביל הרב שמואל אליהו.
"המקרה של שיינברג לא הגיע לפורום תקנה אלא לרב אליהו כי זה קרה בצפת. הרב אליהו בגדולתו טיפל בזה בעוצמה רבה, והתייחס לנושא כמו שמנהיג צריך לעשות. אני לא חושבת שהכוח של 'תקנה' פחת. פניות יש כל הזמן, אבל 95 אחוז מהמקרים נסגרים בין כותלי הפורום, בין הנפגעים לנילונים. מתי שומעים על מקרים? כשנילון מפר הסכם שחתם, ולא מקבל את הדין של הפורום. זה לא קורה הרבה".
המקרה של נחמה תאנה והרב צבי טאו הגיע לפתחו של הפורום?
"נחמה תאנה הגיעה אל פורום תקנה, אבל עוד בטרם התחיל התהליך, היא פנתה לתקשורת והגישה תלונה במשטרה. כשזה קורה, אין לפורום מה לעשות, והוא יוצא מהתמונה".
מה את חושבת על פרשת הרב טאו?
"העניין הזה נמצא בחקירת משטרה. אנחנו לא יודעים את האמת, יש פה שני צדדים. מתקיים תהליך משפטי, ובסוף האמת תצא לאור".
הטענה של נחמה תאנה שצבי טאו כלל אינו יהודי אלא בן למשפחת מנגלה, גרמה לך לפקפק באמינותה?
"אני חושבת שבאמירה הזו היא הסיטה את המיקוד מהאירוע. אני לא יודעת מי נתן לה את העצה לומר את הדברים האלו, זה לא העיתוי המתאים".
לו הוזמן הרב טאו לפורום תקנה, הוא היה מגיע?
"אני לא יכולה לענות על השאלה הזו, כי אני לא מכירה את האישיות".
"מהמפגש שלי עם נפגעים אני יודעת שלפעמים היה רגע שבו הם הרגישו שעומד לקרות משהו לא טוב. אני רוצה לומר לכל מי שמרגיש שהוא עומד להיפגע – שיברח, שיזעיק עזרה, שלא ייכנע לתכתיבים. אם האינטואיציות והחושים אומרים לך להיזהר, תקשיב להם"
רוב הנילונים משתפים פעולה עם הפורום?
"כולם בלי יוצא מן הכלל מגיעים. 95 אחוז גם מודים".
נדמה שלמרות כל המקרים שנחשפו, בחברה הדתית עדיין מסרבים להאמין ש"זה יכול לקרות גם אצלנו".
"בחברה האנושית כולה יש חלקים חולים, והחברה הדתית לא חפה מתופעות כאלה. זה שאדם חובש כיפה או מגדל זקן, לא מעיד על האישיות שלו. הדת יכולה לגרום לאדם להיות מוסרי יותר, טוב יותר, אבל אין חסינות מפגיעות בעולם הדתי".
תחקיר שפורסם ב"כאן" לפני חודשים אחדים חשף שורה של תקיפות מיניות שאירעו באולפנות. האם צריך לצמצם למינימום את נוכחותם של גברים בצוותי החינוך של אולפנות ומדרשות?
"זכינו בדור שלנו לתלמידות חכמות גדולות מאוד, עם ידע הלכתי עצום ומוסריות גבוהה. באופן אישי אני חושבת שעדיף שבמסגרות של בנות תהיינה מחנכות, מורות, ראשות מדרשה. תפקידים של יו"ר או נשיא יכולים להינתן גם לגברים, ואם רוצים לשמוע הרצאות או שיעורים מפי גברים זה בסדר, ובתנאי שלא ייווצר קשר ישיר בינם ובין התלמידות". גם זה כמובן לא ימגר לחלוטין את הפגיעות, כי כעשרה אחוז מהפניות המגיעות לפורום תקנה מספרות על נשים פוגעות. "גם זה קורה – מורה ותלמידה, אן בת מדרשה ור"מית".
אם יש משהו שמדאיג אותה במיוחד, זו תופעת הרבנים שמגבשים סביבם "חצר" ומשתמשים בכוח ובסמכות שצברו כדי לפגוע. "במקום שבו לוקחים ממך את האישיות שלך, שם יש כת. במקום שיש סגירוּת, חממות סגורות, שם יש פגיעות. מזה אני מודאגת, זו תופעה שלא הייתה בעבר. סביב עזרא שיינברג למשל התפתחה מעין כת. לא צריך לסגוד לאף אדם, כולם בעלי יצרים, וצריך לדעת שגם רב הוא בן אנוש ולהיזהר בהתאם".
והנה גם היום אנשים מגיעים להתייעץ עם שיינברג בקצרין, ואצל מוטי אלון במגדל צמחה מיני־חצר.
"מי שהולך לאותם אנשים מתחייב בנפשו. הציבור אמר את דברו, עכשיו כל אחד צריך לקחת אחריות על החיים שלו".
המקרים של חיים ולדר ויהודה משי־זהב העלו למודעות את היקף הפגיעות המיניות במגזר החרדי. זה תחום שאתם נדרשים אליו?
"במגזר החרדי יש גופים שמטפלים במקרים כאלה, דוגמת פורום 'לא תשתוק'. גם הרב יהודה סילמן מקבל תלונות ומפנה לגורמים מטפלים, והרב אליהו הקים בית דין שמיועד לאוכלוסייה החרדית. גם אלינו מגיעות פניות של אנשים חרדים, וחברי הפורום והוועד המנהל של תקנה צריכים להחליט אם אנחנו רוצים להרחיב את היריעה. זה עוד לא עלה בפורום".
יש מי שאומרים שמהפכת "מי טו" הלכה רחוק מדי. מה דעתך?
"לא, היא לא הלכה רחוק מדי. זה נושא חשוב מאוד, צריך למגר כל תופעה בתחום הזה, לרסק אותה, לפורר אותה, להגיע למצב של אפס תקלות וטעויות. תמיד יהיו פושעים וגנבים ויהיו גם אנסים, אבל ככל שהתודעה תהיה גבוהה יותר, כך רמת הפגיעות תפחת".
יש עצה שאת יכולה לתת לציבור, כדי למנוע פגיעות עוד לפני שהן מתרחשות?
"מהמפגש שלי עם נפגעים אני יודעת שלפעמים היה רגע שבו הם הרגישו שעומד לקרות כאן משהו לא טוב. אני רוצה לומר לכל מי שמרגיש שהוא עומד להיפגע, מרגיש שהוא במקום לא טוב – שיברח, שיזעיק עזרה, שלא ייכנע לתכתיבים. הגוף שלך משדר לך אמת ואינטואיציות בריאות. אם החושים אומרים לך להיזהר, תקשיב להם. זה שבריר שנייה שיכול לשנות חיים".
עקדה מול הר המוריה
לילי גץ־הורביץ, 64, מתגוררת במצפה־יריחו. היא אם לחמישה וסבתא "להרבה נכדים", נשואה לזאב (ולול), איש נדל"ן הבונה ביהודה ושומרון. "הוא רב, תלמיד חכם ועורך דין. בכל חלום שרציתי להגשים הוא היה מאחוריי. הוא המנוע שלי, האוזן הקשבת ובעיקר החבר שלי".
איפה המקום של המשפחה בין שלל עיסוקייך?
"אני אמא וסבתא מעורבת, מדברת עם הילדים כל יום, וגם עם הנכדים אם יש להם אירוע משמעותי. הבוקר הנכדה שלנו התחילה טירונות במודיעין, ואני התקשרתי לאחל לה בהצלחה. שתינו לומדות את הדף היומי, וכמתנת גיוס היא ביקשה ש"ס שוטנשטיין". היא גם נוהגת לצאת עם כל נכד ביום ההולדת שלו, וגולת הכותרת של הסבתאות היא טיול שנתי בן שלושה ימים עם הנכדים, תוך שהיא משתמשת בידע שצברה בקורס מורי דרך. "יש אתרים היסטוריים, יש טבע ויש גם פינוקים. בכל זאת אנחנו סבא וסבתא ולא טיול של התנועה".
היא הצעירה ב־11 ילדיו של הרב מאיר יהודה גץ ז"ל, רב הכותל והמקומות הקדושים וראש ישיבת המקובלים "בית אל". "אבא כתב בצוואתו: זכיתי בבנים ובנות, חמישה חומשי תורה ושישה סדרי משנה. לא השארתי לכם עושר ונכסים כי אם שם טוב'. ראשי התיבות של שישה סדרי משנה הם זמ"ן נק"ט, ואני הט' – סדר טהרות".
אביה נולד בתוניסיה ב־1924, ובתקופת מלחמת העולם השנייה נשלח לעבודות כפייה בעיר ביזרטה. הוא דאג לכל ענייני היהדות במחנה, ולבסוף הצליח להימלט משם בחסות הפצצה אנגלית, כשהוא מחופש לחייל. כדי לחזור לביתו הוא צעד רגלית שישים קילומטרים.
בגיל 19 נשא מאיר גץ לאישה את אסתר־סילבט. הוא למד משפטים בהתכתבות, ובגיל 23 הוסמך מטעם הסורבון כעורך דין ונוטריון. שנה קודם לכן הוסמך לרבנות והחל לכהן כרב העיירה סוק אל־ארבעא, שם שימש גם חזן, מוהל ושוחט. הוא נעשה פעיל בתנועה הציונית, עודד את אנשי הקהילה לעלות לארץ, וב־1949 נענה לקריאת הסוכנות היהודית ויצא בראש קבוצת נערים לצרפת ומשם לישראל.
לאחר העלייה התגוררה המשפחה במעברת חליסה בחיפה, והרב גץ עבד כפועל בעבודות יזומות. כעבור חודשים ספורים מונה לרב של כרם בן־זמרה – או "ההר האדום", כפי שנקרא אז המושב – וייסד שם בית ספר. בשנת 1952, אף שהיה פטור משירות בהיותו אב לארבעה ילדים, הוא התגייס לצה"ל, שירת בחיל הרגלים ועבר קורס מפקדי מרגמות וקורס קצינים. לאחר שחרורו שימש כרכז הביטחון של מרום הגליל.
במלחמת ששת הימים שכלה לילי את אחד מאחיה. אבנר גץ, שהיה אז מאורס, גויס למילואים עם פרוץ המלחמה ושירת בחטיבת הצנחנים כחבלן. הוא היה בכוח שנשלח לפרוץ אל העיר העתיקה, אך כשהתקרב לחומות נפגע בראשו מכדור של צלף ירדני. "לקח 24 שעות לפנות אותו", מספרת גץ־הורביץ. "הידיעה שהוא שכב שם מול הר המוריה, כמו בעקדת יצחק, הייתה עבורי קשה יותר ממותו".
הלוויה בהר הרצל נערכה ללא נוכחות המשפחה, ורק כעבור ימים אחדים הם גילו שאבנר נהרג ונקבר. "אוי לי שכך קרה לי, ואשריי שזכיתי שבני נפל על שחרור ירושלים", אמר הרב גץ. "הייתה לו אמביוולנטיות בין הכאב הפרטי לניצחון הלאומי", מספרת בתו.
לאחר המלחמה החליטו בני הזוג גץ לעבור לירושלים. "אמא שלי לא רצתה להיות רחוקה מאבנר. אני בתור ילדה בת שמונה וחצי אמרתי 'בטח שאנחנו חייבים לבקר אותו, מי יביא לו אוכל?'. לא הבנתי מה זה שכול, ולמה כולם בוכים".
הם גרו תחילה בקרוואן בשכונת תלפיות, ומשם עברו לשיכונים בשכונת שמואל הנביא. שלוש שנים לאחר מכן היו בין המשפחות הראשונות שנכנסו להתגורר ברובע היהודי. "המעבר לירושלים היה משבר בשבילי. במושב יצאנו החוצה והכול היה מול העיניים, ואילו העיר הייתה מקום מנוכר שהדלתות בו סגורות ואתה לא מכיר את השכן שלך. כשעברנו לרובע, שבוע לפני בת המצווה שלי, הבנתי את המשמעות של ירושלים, והבנתי שהקורבן של אבנר לא היה לשווא".
מקובל? תלוי על מי
בעקבות מאבק שניהל אביה נגד ועידה רפורמית שהייתה אמורה להתכנס בכותל ולקיים שם תפילה מעורבת, מינה אותו שר הדתות זרח ורהפטיג לתפקיד רב הכותל. הרב גץ החל לשהות ברחבה ובמנהרות יומם ולילה, הסדיר מקומות תפילה למניינים השונים ודאג לכל ענייני המתחם. בהמשך הורחבה כהונתו גם למקומות הקדושים האחרים ברחבי ישראל.
מה הייתה עמדתו בנוגע לעלייה להר הבית?
"הוא באופן אישי סבר שצריך לעלות להר הבית בקדושה ובטהרה, אבל כיוון שלא כולם יודעים לאן מותר להיכנס ולאן אסור, הוא צידד בעמדת הרבנות שפסקה שלא לעלות להר. לחיילים ששאלו אותו הוא סימן לאן הם יכולים להגיע, כשכמובן כוונתו הייתה רק אחרי טבילה. היום, כשיש יותר פתיחות ויותר קבלה, אולי היה אפשר לסמן לציבור את המקומות שאליהם מותר להיכנס אחרי טבילה. אבל אבא עצמו לא עלה, ולא רצה אפילו לגור במקום שצופה להר הבית, כי הוא לא היה יכול לראות את החורבן".
גץ־הורביץ מספרת שאביה ניהל את אורחות חייו על פי מנהגי המקובלים, אך לא הכריח את בני משפחתו לעשות כמוהו. "אצלנו בין תשע ל־11 וחצי בלילה היה שקט מוחלט בבית, כדי שאבא יישן. בשעה 12 הוא היה הולך למקווה, ואז היה יוצא למנהרות הכותל, אומר תיקון חצות ולומד את תורת הסוד והקבלה. אני אגב הייתי בטוחה שכל האבות קמים לתיקון חצות בלילה. אחר כך הוא היה מתפלל ותיקין בכותל, חוזר הביתה לאכול משהו ולנוח שעה, ואז היה יוצא ליום עבודה כרב הכותל וכראש ישיבה. כששאלו אותו 'הרב גץ, אתה מקובל?', הוא היה עונה 'תלוי על מי'".
אילו מנהגים קבליים ראיתם אצלו בבית?
"הוא נהג ללבוש בגדי לבן, לקבל את השבת לפי מנהג האר"י, להקיף את שולחן השבת לפני הקידוש, להניח על השולחן 12 חלות כנגד שבטי ישראל וכנגד לחם הפנים, לשמור 24 שעות בין בשר לחלב. הוא לא אכל מחוץ לבית, אפילו לחתונות הביאו לו אוכל מהבית. אבל הכול נעשה בצנעה, בינו לבין הקב"ה, בלי שום קנאות דתית.
"עבורי הוא היה קודם כול אבא. אבא שמחנך, שמלמד ולפעמים גם כועס. ככל שגדלתי, הבנתי את העוצמות הרוחניות שלו. היום דמותם של אבא ואמא תמיד לנגד עיניי, והצוואה הרוחנית שאבא כתב מונחת לי ליד המיטה. זו תורת חיים, לא רק בשבילנו, אלא לעם ישראל. מצאנו את פנקס המידות שלו, שבו הוא כתב הנהגות: 'לכבד את רעייתי במאוד מאוד', 'לא להקפיד על הילדים, ולבוא לעזרתם גשמית ורוחנית'. את מבינה איזו אמירה זו? גם אם הילד לא הולך בדרך שלך, אתה צריך להיות המשענת שלו, לחבק אותו. הוא כתב גם 'לא להגיד שום מילה רעה על שום אדם', 'לא להיפגע', 'להקפיד על התעמלות'. זה ממש פנקס של בין אדם לחברו, בין אדם לעצמו ובין אדם למקום. הוא היה איש של ספרא וסייפא. אין דמויות כאלו היום.
"בבית ראינו גם מה זה 'שיוויתי השם לנגדי תמיד', לא מהשפה ולחוץ אלא כאורח חיים. אמא ניהלה את החיים שלה כך שתוכל לשרת תלמיד חכם באהבה. זו הייתה תפיסת העולם שלה, היא עיצבה את סדר יומה לפי סדר היום של אבא, והיא גידלה שבט. על זה נאמר 'שלי ושלכם שלה הוא'. כל מה שאבא עשה, זה בזכות אמא שלי שאפשרה לו".
מה הדבר העיקרי שאת לוקחת מהם?
"הכבוד ההדדי, ההבנה שזוגיות זה דבר שדורש השקעה. אבא היה קונה לאמא מתנה בכל רגל, והיה מדבר איתה בטלפון כמה פעמים ביום כדי לשמור על קשר. הייתה להם זוגיות מופלאה".
לפני שנים אחדות הצליחה גץ־הורביץ לסגור מעגל ולשכך במעט את הכאב שנשאה בליבה על מות אחיה. "תמיד ידעתי שאמא שלי סובלת מאוד כשמדברים על אבנר, אז לא דיברתי איתה עליו. היום יש תמיכה לאחים שכולים, אבל אנחנו היינו צריכים להתמודד בעצמנו עם הפצע הזה". רק במלאות חמישים שנה למלחמת ששת הימים היא החליטה לגעת סוף־סוף בפצע, ולכתוב ספר על אחיה. לשם כך יצאה למסע בין חבריו לנשק, אספה חומרים מהמשפחה ונפגשה עם ארוסתו, ששיקמה את חייה ונישאה. "כתבתי את הספר 'הצנחן שלא זכה לגעת באבני הכותל', ואחר כך הצטרפתי למסע של צה"ל לפולין, בתור אחות שכולה. לקחתי איתי אדמה מהר הרצל ומהר הזיתים, כדי לפזר אותה שם עבור מי שלא זכו להגיע לקבר ישראל. לקחתי גם שופר של אבי, כדי לזעוק את הזעקה שההרוגים לא יכלו להשמיע, ודגל ישראל עם תמונה של אבנר ומגילת העצמאות. כל זה היה עבורי סוג של ריפוי נפשי לחמישים שנה של כאב".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
