ואחיד אל הוזייל רוצה לשנות את כל מה שחשבנו על הבדואים

הכניסה למתחם שבו מתגורר ואחיד אל־הוזייל מבצבצת בין מכולת קטנה שעומדת מימין ופנצ'רייה גדולה מצד שמאל. הוא ממתין לי שם, יושב על כיסא פלסטיק ולצידו שני חברים. "ברוך הבא לשכונה של אל־הוזייל", הוא אומר ומורה לי להשאיר את הרכב במפרץ בצד הכביש: "אל תדאג, פה זה בטוח".

אנחנו נכנסים לבית בנוי אבן, ואל־הוזייל מזמין אותי לשבת בסלון ולהתכבד מצלחת הפירות הגדולה שמונחת על השולחן. על הקיר תמונה גדולה שלו עם אביו, עוד תמונה שלו במדים, עם דרגות סגן־אלוף על כתפיו, וכמה מכתבי תודה שקיבל בשירותו הצבאי הממושך. הפרק הצה"לי בחייו הוא גאוותו וגאוות משפחתו, גם אם כאן ברהט רקע כזה לא מבטיח שמדינת ישראל תעמוד לצידך כשתזדקק לה.

"יש לי אח סגן־אלוף, וגם כל שאר המשפחה התגייסה", מספר אל־הוזייל. "גם הילדים ממשיכים את המסורת. אחד השתחרר רק לפני כמה ימים, הקטן לומד בפנימייה בניצנה וכמובן גם הוא יתגייס. הוא למד פה, בבית הספר ברהט, וקיבל ציונים על הפנים. שלחתי אותו לפנימייה, הוא חוזר רק בסופי שבוע, מתרכז בלימודים ויש תוצאות. הבת הגדולה שלי לומדת לתואר ראשון. אני שמח מאוד שהילדים שלי הולכים לכיוון שמקדם אותם בחיים. אני בגילם עוד לא ידעתי לקרוא ולכתוב באופן מסודר".

הוא נולד לפני חמישים שנה, הבכור מ־17 אחים. כן, כולם מאמא אחת. "היא פה בחוץ, אם אתה רוצה לראות אותה", הוא אומר. אנחנו יוצאים ופוגשים אותה, אישה בת 71 שלא מפסיקה להתרוצץ ולתפעל את הנכדים. המארח שלי, איש גדל־ממדים, מחבק את ראש השבט ומניח את ראשו על כתפיה, הופך בתוך רגע לילד קטן.

אנחנו עושים סיבוב קצר ברחבת הבית שעומדת להתרחב – "באישור כמובן", הוא מציין. בנעוריו הוא רדף כאן אחרי כבשים ובקר, אבל היום כבר אין להם זכר. "הבדואים הפכו מחברה של נוודים לחברה שחיה בבתי קבע. אבא שלי, שהיה רגיל להתפרנס מעדר הכבשים ומהחיות שגידלנו סביב האוהל ומקצת חקלאות, היה צריך פתאום לשלם מים וחשמל וארנונה, ולא היה יכול לממן את זה. לכן אני, בתור הבן הבכור, נשרתי בכיתה ז' מהלימודים ויצאתי לעבוד יחד איתו. עבדנו בקיבוצים מסביב בחקלאות ובשמירה.

"אחי הצעיר ממני התגייס לצה"ל ב־1992, ואני התגייסתי שנה אחריו, בגיל 21. מפקד המחלקה שלי, בדואי מהצפון ששמו וספי סוואד, שלח אותי להשלמת לימודים בבית ספר של צה"ל בהרצליה, המקבילה של מחו"ה אלון. שם סיימתי בשנה וחצי את חמש שנות הלימוד שהחסרתי, ועשיתי 17 יחידות בגרות. אחרי הלימודים חזרתי לגדוד, מילאתי שם כמה תפקידים ואז יצאתי לקורס קצינים. הייתי מ"מ בגדוד הסיור הבדואי, ואחר כך פיקדתי עליו. לשמחתי הייתי שותף ביצירת דור חדש של חיילים בצה"ל, אבל לי באופן אישי היו הרבה אתגרים".

כשאל־הוזייל מדבר על אתגרים, הוא לא מתכוון לקשיי שפה או לפערים חברתיים־כלכליים מול החברה היהודית. "הגדוד הבדואי היה כור היתוך בתוך כור היתוך. התקבצו בו חיילים מתרבויות שונות: נוצרים, ערבים פלחים, דרוזים, בדואים מהצפון, בדואים מהדרום וגם יהודים. הגדוד הזה הוא המקום היחיד שכל אלה יכלו להיפגש בו. הבעיה שלי הייתה דווקא מול הבדואים האחרים. כמו ששמת לב, גון העור שלי ושל מרבית שבט אל־הוזייל הוא שחור. הסיבה לכך היא שהסבים והסבתות שלנו הגיעו לפה מאפריקה: בתום מסעות של חיפוש עבודה, הם השתקעו באזור הזה כעבדים של הבדואים שמקורם מסיני. מבחינת המעמדות החברתיים, אנחנו משתייכים למעמד הנמוך. מעליו נמצאים בני אל־חומראן, פלחים שמקורם ממצרים ומרצועת עזה, ועוד קודם מאזור חקלאי בסעודיה שנקרא אלחמרא. ולמעלה – הבדואים בני השבטים הגדולים והחזקים יותר.

"המדינה לא צריכה להשאיר את השירות הצבאי או האזרחי בבחינת התנדבות עבור הבדואים. הצעירים מסתכלים על כאן ועכשיו, ואם הם לא מחויבים בגיוס, הם יעדיפו לעשות כסף. הם צריכים מישהו שיכווין אותם ויאיר את עיניהם לדברים הטובים שאפשר לקבל מהשירות"

"כמפקד בגדוד הסיור הייתי צריך לתת פקודות גם לבדואים שמבחינה מסורתית־שבטית נמצאים בדרגה גבוהה ממני. היו כמה אירועים על הרקע הזה, אבל מהר מאוד המתחים ירדו, וחוקי הצבא גברו על חוקי המסורת. הבנתי שהגזענות והפערים נובעים מחוסר היכרות עם הצד השני. לאט־לאט אנשים מכירים זה את זה, מבינים את התפקיד שלך, וגם מעריכים את העזרה שאתה כמפקד נותן להם". ההיררכיה השבטית משפיעה עד היום על היבטים רבים בחיי הבדואים. בתקופה שאחרי קום המדינה, מספר אל־הוזייל, ההפרדה הייתה מלאה, וחתונות בין־שבטיות לא היו קיימות. גם מדינת ישראל התנהלה מול הבדואים ברמה השבטית: בממשל הצבאי מונו קצינים שעמדו בקשר עם ראשי השבטים, ואלה החזיקו למעשה את השלטון המקומי, יחד עם השייח'ים. "לאט־לאט המציאות השתנתה. אחרי מלחמת ששת הימים הייתה תופעה נרחבת של נישואי בדואים לערביות מרצועת עזה ומהשטחים. הפתיחה של השבט לנשים משבטים ומגזרים אחרים הגדילה את השבט שלנו, שמונה היום כ־7,000 איש ברהט, ונחשב שבט חזק ובעל משמעות פוליטית. במקביל הפוליגמיה פחתה מאוד. הסיבה היא מעשית – אין היום כסף להחזיק משפחות גדולות. רוב הגברים מתחתנים עם אישה אחת, ומביאים פחות ילדים מבעבר".

לצד זאת, הנישואין לנשים פלסטיניות ייצרו מעמד נוסף בחברה הבדואית. בהיעדר גב שבטי, הנשים הללו נחשבות נחותות, הן נתונות לחסדי בעליהן באופן מוחלט, ורבות מהן סובלות מאלימות. בשנים האחרונות נכנסו לתמונה ארגונים שמסייעים להן ואף מעודדים אותן להתגרש, אבל לפי אל־הוזייל, הילדים של הנשים הללו כבר מחוללים שינוי פוליטי מדאיג בחברה הבדואית: רבים מהם נוטים ללאומיות פלסטינית, שבאה על חשבון הנאמנות לישראל. "ראינו את ההתפרעויות במבצע שומר החומות, וגם בתקופה האחרונה היו כמה פיגועים שביצעו בדואים מהנגב. מההיכרות שלי, מרבית המעורבים במעשים האלה קשורים למשפחות שמקורן מעזה או מהשטחים. גם התנועה האסלאמית, שהולכת ומתחזקת בקרב החברה הבדואית, מעודדת את הלאומיות הפלסטינית".

החיילים יסתפקו בפחונים

הרזומה הצבאי של אל־הוזייל עשיר ומכובד, וכולל גם תקרית שזיכתה אותו בצל"ש. "באפריל 2008 הייתה חדירה של שלושה כלי רכב משוריינים מרצועת עזה למעבר כרם־שלום", הוא מספר. "כרב־סרן בגזרה זיהיתי את החדירה למסוף הסחורות וניהלתי מרדף. במהלך האירוע אחד מכלי הרכב התפוצץ, ואני נפצעתי, אבל המשכתי לפקד על הכוח. על זה מפקד פיקוד הדרום דאז, אלוף יואב גלנט. נתן לי צל"ש". ארבע שנים אחר כך, כמג"ד בגבול הדרום, הוא התמודד מול חוליה מסוכנת אחרת. "אלה היו מחבלים שביצעו טבח בחיילים מצרים בעמדה בשטח סיני. לאחר מכן הם חדרו לשטח ישראל בשריונית של צבא מצרים וברכב תופת. האירוע הזה הסתיים בזכות תושייה של המפקדים בשטח, מהשריון ומחיל האוויר".

 

בתפקידו האחרון בצבא הוא היה סגן מפקד חטיבת שגיא, שכללה אז בין השאר את גדוד קרקל. "נדהמתי מהמוטיבציה של הבנות. מצאתי דמיון רב בינן ובין הגדוד החרדי והגדס"ר הבדואי. כנראה כשיש צד התנדבותי בשירות, יש גם רעל בעיניים שעושה את ההבדל.

"אני שמח שנפגשתי בשירות עם אוכלוסיות שונות ומגוונות. צה"ל הוא בעיניי הגרסה הטובה של מדינתנו הקטנטונת. שם מתייחסים אליך בכבוד, מעריכים את המקצועיות, ההשקעה והיכולות שלך, ולא בודקים מאיפה הגעת. הצבא גם משקיע באנשים ועושה עבודה מדהימה כדי להפוך אותם לאזרחים טובים יותר, מתוך אכפתיות ודאגה. באזרחות אנחנו נתקלים בעליהום נגד ערבים, בדואים, חרדים, ימנים, שמאלנים. השבטיות קיימת מאוד בחברה הישראלית, והיא פוגעת במרקם החברתי ובמדינה. השיח של 'אנחנו' ו'הם' מונע מאיתנו להתקדם, ואם נמשיך באותו קו, העתיד שלנו כמדינה לא יהיה טוב".

כמו קצינים בדואים אחרים, גם אל־הוזייל מספר שלא קל להעביר לצעירי המגזר את האהבה שלו לצה"ל. מספר החיילים הבדואים מסתכם במאות בודדות, ויוזמות שנועדו לחשוף את הנוער לשירות צבאי לא ממש מצליחות לשפר את הנתונים. "המדינה צריכה לחשוב מחדש, ולא להשאיר את השירות הצבאי או האזרחי בבחינת התנדבות עבור הבדואים, אלא ממש לחייב אותם לעשות משהו למען המדינה. לנוער אין נקודת מבט של עתיד, הם מסתכלים על כאן ועכשיו, ולכן אם הם לא מחויבים בגיוס או בשירות לאומי הם יעדיפו לעשות כסף. כדי להתגייס הם צריכים מישהו שיכווין אותם ויאיר את עיניהם לדברים הטובים שאפשר לקבל מהשירות".

אנחנו יוצאים לסיור ברהט, העיר הבדואית היחידה בעולם. לפני 51 שנה יזמה מדינת ישראל את הקמתה כיישוב קבע לבדואים, והיום מתגוררים בה כ־79 אלף תושבים, מתוך 300 אלף בדואים שחיים בנגב. אל־הוזייל מוביל אותי אל ההרחבה שנבנית בימים אלה. הוא מצביע על מגרשים מפותחים והתחלות בנייה, ומבהיר שגם הדונמים הרבים שמוכשרים למגורים לא יוכלו לספק את הביקוש ולתת מענה למצוקת הדיור של הצעירים. "מגרש של 400 מ"ר עולה בערך חצי מיליון שקל, ולהרבה אנשים אין סכום כזה. הפתרון הוא התאגדויות של אחים, שמקימים בניין אחד בן כמה קומות, וכך מחלקים ביניהם את מחיר הקרקע וחוסכים עלויות בנייה".

"התראיינתי לכמה תפקידים שקשורים לחברה הבדואית, והמראיינים היהודים שאלו אותי מה טיב היחסים שלי עם התנועה האסלאמית, ואיך התנועה הזו תקבל אותי ותשתף איתי פעולה. בשאלה הזאת הם בעצם פוסלים אותי מראש, כי אני קצין במיל', ולכן מבחינת התנועה האסלאמית אני אהיה מוקצה. זה אבסורד"

באזור החדש של רהט יש מרכז חינוכי גדול ובו אשכול בתי ספר ואולמות ספורט. הכבישים רחבים, התאורה הסולארית חסכונית והבתים יפים. חלקם, מסביר אל־הוזייל, נבנים בידי משקיעים מקומיים לצורך השכרה. בתוך הבנייה החדשה והמסודרת, בולט לעין מתחם של פחונים. אני שואל את אל־הוזייל לפשרו, ושומע ממנו שמדובר במגורים של חיילים בדואים משוחררים. "הם גרים פה באופן זמני כי אין להם מקום אחר", הוא מסביר, ועל פניו ניכרת האכזבה מהיחס כלפי אלה שבחרו לשרת את המדינה.

אנחנו ממשיכים למרכז התעשייתי החדש. המקום אמור לספק עבודה לתושבים רבים, אבל לעת עתה עומדים כאן רק כמה מפעלים בודדים, ומרבית המגרשים עדיין ריקים. אל־הוזייל מציג לי גם את הקאנטרי קלאב העירוני – הקאנטרי הבדואי הראשון בעולם, כמובן – ומבהיר שנהוגות כאן שעות רחצה נפרדות לנשים ולגברים. מתחם מרושת בדגלי ישראל צד את עיני, אך לפני שאגלה סימני אופטימיות, אל־הוזייל מסביר שיש פוליטיקה סבוכה מאחורי המראה הזה: "הדגלים הוצבו כאן לא מתוך פטריוטיות, אלא כדי לסמן את השטח שאנשים לא יתקרבו. יש פה אינטרסים שאני לא מתכוון להיכנס אליהם", הוא אומר ולא מוסיף.

מחוץ לגדר הקיבוץ

בין העיר החדשה לעיר הוותיקה אמור לפי התוכניות לזרום נחל, שישמש מוקד משיכה תיירותי. אנחנו חוזרים לאזור הישן, המחולק בין השבטים. אל־הוזייל נמנע מלהיכנס לשכונות של היריבים: "אנחנו לקראת בחירות מקומיות, העניינים מתוחים. יש פה אנשים שלא מחבבים אותי כי הם לא מהצד הפוליטי שלי. אנחנו צופים שיהיו הרבה שינויים במועצה, עובדים על זה חזק. בשכונות החדשות שראית יהיה כבר ערבוב של השבטים, פה עדיין שומרים על טריטוריות נפרדות".

אנחנו חולפים על פני מבנה של התנועה האסלאמית. מכאן פועל מערך של עזרה לנזקקים, וגם של דעווה – הפצת האסלאם ובניית הקשר עם קהל המאמינים. התנועה הוקמה ב־1971 בידי עבדאללה נימר דרוויש, בין השאר על רקע ההבנה שמדינת ישראל אינה עומדת להיכחד, ולכן יש צורך לפעול בתוכה למען הערבים. בניגוד לתנועות אסלאמיות אחרות בעולם, שמתרכזות בפעילות דתית, זו שצמחה בתחומי ישראל מקדמת גם את הלאומיות הפלסטינית. דרוויש וחבריו אף הקימו את ארגון הטרור האסלאמי הראשון בישראל, "אוסרת אל־ג'יהאד". ב־1979 נעצרו ראשי הארגון בעקבות ניסיון פיגוע, ומאז נטשה התנועה האסלאמית באופן רשמי את דרך הטרור. עם זאת, היא ממשיכה לחזק את הלאומיות הפלסטינית בקרב ערביי ישראל.

"התנועה האסלאמית נכנסה לחברה הבדואית בשנת 1982, ובתחילה עסקה בעיקר בפעילות צדקה וסיוע לנחשלים", מספר אל־הוזייל. "ב־1989 היא השתתפה לראשונה בבחירות המקומיות ביישובים הערביים וזכתה להישגים ניכרים בשישה מהם. ראאד סלאח הצליח להיבחר מטעמה לראשות עיריית אום אל־פאחם, והקים שם את המרכז של הפלג הצפוני של התנועה. גם ברהט הם רשמו הישגים וגברו על בני השבטים והשייח'ים. השליטה עברה לידי ההנהגה הפוליטית הצעירה, שלא היה לה ניסיון בטיפול בחברה הבדואית".

חיילים משוחררים מקבלים הנחה של 75 אחוזים ברכישת המגרשים המפותחים בעיר רהט, מציין אל־הוזייל, אבל מעבר לזה, המדינה מחזקת דווקא את התנועה האסלאמית ואת המפלגות הערביות הפרו־פלסטיניות, ומפלה אותן לטובה על פני בני המגזר ששירתו בצה"ל. "יש הרבה אנשים שמילאו תפקידים בכירים בצבא, והמדינה לא מנסה לשלב אותם בתפקידים בתוך החברה הבדואית, כדי שיתנו דוגמה אישית ויובילו שינוי חיובי. הבעיה מתחילה מכך שבהקצאת תפקידים בשירות הציבורי, הבדואים נספרים יחד עם ערביי ישראל. בפועל, מי שיש לו כוח להכניס עובדים ערבים לתפקידים האלה הם התנועה האסלאמית וח"כ אחמד טיבי. אתה רואה בעמדות מפתח בכנסת ובשלטון המקומי את האנשים שלהם, ולא את אלו שעשו צבא ונתנו מעצמם. עלינו אף אחד לא מסתכל. צודקים האנשים שאומרים לקצינים הבדואים: תראו כמה נתתם למדינה, ותראו לאיפה הגעתם באזרחות.

"אני אישית התראיינתי לכמה תפקידים שקשורים לחברה הבדואית או הערבית, והמראיינים היהודים שאלו אותי מה טיב היחסים שלי עם התנועה האסלאמית, ואיך התנועה הזו תקבל אותי ותשתף איתי פעולה. בשאלה הזאת הם בעצם פוסלים אותי מראש, כי אני קצין במיל', ולכן מבחינת התנועה האסלאמית אני אהיה מוקצה. המשמעות היא שיהודים מדירים אותי מתפקידים ציבוריים למען החברה הערבית, כי שירתי בצבא. זה אבסורד. יש הרבה קצינים, אנשים משכמם ומעלה, עתירי ניסיון ובעלי יכולות מוכחות, שיושבים בבית או עוסקים בדברים אחרים במקום להזניק את הציבור הבדואי קדימה. ישראל טועה כשהיא מסתכלת על ההשפעה של התנועה האסלאמית ומתעדפת אנשים בחברה הבדואית שקשורים אליה על חשבון מי שגילו נאמנות והשקיעו שנים מחייהם למען המדינה".

אל־הוזייל ספג סטירה נוספת מהחברה היהודית כשניסה להתקבל למגורים בקיבוץ כרם־שלום. כקצין הוא הגן על הקיבוץ הזה במשך שנים, אך לאחר השחרור, כשבדק אם יוכל להשתלב במקום, סורב מיד. "האמת היא שלא הייתה לי כוונה אמיתית להתגורר שם. אני גם מאמין שאם הייתי פונה לאנשים אישית, היו מקבלים אותי. מה שקרה הוא שדיברתי עם אחד החיילים שלי מגדוד הסיור הבדואי על גזענות, ורציתי לבחון את העניין בשטח. ראיתי מודעה שאומרת שקיבוץ כרם־שלום פותח את שעריו לקליטת משפחות, וקפצתי על ההזדמנות. הם נכשלו במבחן. אחרי פרסום המקרה הם הביעו התנצלות והיו מוכנים לקבל אותי כחבר קיבוץ, אבל אני לא מעוניין. המטרה שלי היא לייצר שינוי בחברה הבדואית, ואת זה אני צריך לעשות מבפנים".

הדלת המסתובבת

השר לביטחון לאומי איתמר בן־גביר מרבה להכריז על כוונתו לטפל בבעיית האלימות והפשיעה בחברה הערבית בכלל ובקרב הבדואים בדרום בפרט. לפני שניגשים למלאכה כזו, אומר אל־הוזייל, חייבים להכיר את הגורמים שהביאו אותנו עד הלום. "חברו פה כמה אירועים שהשפיעו על החברה הבדואית, שינו אותה ויצרו מציאות קשה מאוד. היציאה של הנשים ללימודים ולעבודה גרמה משבר בחברה המסורתית. הגברים לא ראו ברוח טובה את השינוי הזה, הם חששו מחשיפה של הבנות לגברים זרים, וכך התעוררו הרבה בעיות וסיפורים של רצח על רקע כבוד המשפחה. בנוסף, הדור הצעיר גדל בלי אמהות, כי הן יוצאות לעבודה במקום להישאר בבית ולחנך את הילדים. בגלל הבטלה וחוסר המעש, הצעירים התחברו לארגוני פשיעה והתחנכו לאלימות ולמעשים פליליים. גם המצוקה הכלכלית בחברה הבדואית דחקה אותם להפוך לגנבים, במיוחד כשהם ראו איך חברים שלהם, שעסקו בגנבה ובהברחת סחורות, נוהגים במכוניות יוקרה ומתנהלים כמו עשירים.

"צעירים מרהט התחילו לגנוב תפוזים מהפרדסים, חלב מהמחלבות ואופניים של חברי הקיבוץ הסמוך לרהט. למרבה הפלא, הרשויות נקטו גישה מקילה מול המעשים האלה. כשהצעירים לא נתפסו ולא קיבלו עונש על פשעיהם, הגנבות נעשו רציניות יותר. במקביל, הגבול עם מצרים הפך למוקד הברחות של סחורות ונשים, ובגבול ירדן הוברחו מוצרי מזון. אחר כך עברו להברחות סמים, וגם במקרה הזה לא הייתה יד קשה מצד רשויות החוק. עד שנת 2011 הבדואים חגגו בגזרה הזו והתעשרו בקלות מהברחות סמים, בלי שאף אחד ינסה לעצור אותם. המדיניות הצבאית הייתה שרק חדירות של מחבלים מעניינות אותנו, ועם הברחות סמים לא מתעסקים. במובן מסוים, רשויות החוק, לא רק העלימו עין אלא אפילו כרתו ברית עם המבריחים: הם סיפקו לישראל מידע על מה שמתרחש לאורך מאות הקילומטרים של הגבול, ובתמורה זכו לשקט תעשייתי".

החגיגה הסתיימה לפני 12 שנה, כשבגבול הדרום הוקמה גדר כדי לעצור את המסתננים, והוצב מערך מצלמות משוכלל. "המידע שהגיע מסוחרי הסמים כבר לא היה אטרקטיבי לישראל. ההסכם שבשתיקה הופר, והמבריחים עברו לשתול סמים, בעיקר מריחואנה. הם עבדו בתחומי המדינה, בכלל זה בשטחי אש. נוצרו מריבות על אזורי גידול, היו גנבות הדדיות, והמתחים בין סוחרי הסמים הובילו לאלימות, לרצח, להשגת נשק בלתי חוקי ולהתעוררות של פשיעה.

"רשויות החוק כרתו ברית עם מבריחי הסמים: תמורת שקט תעשייתי הן קיבלו מידע על מה שמתרחש לאורך הגבול". החגיגה הסתיימה כשבגבול הדרום הוקמה גדר והוצב מערך מצלמות משוכלל. "המידע מסוחרי הסמים כבר לא היה אטרקטיבי, ההסכם שבשתיקה הופר, והמבריחים עברו לשתול סמים. הם עבדו בתוך תחומי המדינה, בכלל זה בשטחי אש"

"החברה הערבית החלה להצטייד בכלי נשק לצורך הגנה עצמית. כל עוד ערבים פגעו בערבים אחרים, זה לא עניין את רשויות החוק בישראל. רק בשומר החומות, כשהנשק הופנה גם כלפי יהודים, התחילו לטפל סוף־סוף בעניין. התקופה ההיא יצרה תפיסת עולם חדשה במערכת הביטחון, והיום אנחנו רואים מגמה של איסוף כלי נשק ותפיסת אמצעי לחימה, מה שמוביל לירידה במספר ההרוגים".

ומה צריך לעשות כדי לפתור את הבעיה באמת?

"במקום ההצהרות הלוחמניות של שרים בממשלה על הטיפול בנגב ובבדואים, צריך להתרכז בשלוש בעיות של החברה הבדואית והערבית. הראשונה היא הכלכלה: ראית את אזור התעשייה ברהט, הוא לא יספק מקומות עבודה לכל התושבים, וזה המצב גם ביישובים אחרים. האבטלה גוררת את הצעירים לעסוק בסמים ובפשיעה. היום אני עומד בקשר עם יוזמות להקמת מכינה קדם־צבאית כדי לאסוף את הנוער הזה ולתת לו תקווה ועתיד.

"בעיה קריטית שנייה היא קורת הגג. מול הפזורה לא מגיעים להסדרי בנייה, אלא מתעסקים כל הזמן בהריסות. הילדים רואים את מדינת ישראל הורסת בתים מצד אחד, ומצד שני לא מאשרת מבנים כדי לספק להם מגורים עתידיים. ילד שהבית שלו נהרס, גם אם יש לכך הצדקה חוקית, מתחנך לשנאת המדינה. במיוחד אם למחרת מגיע חבר כנסת או איש ציבור ערבי, מנופף בדגל פלסטין ואוסף כספים לבנייה מחדש של הבית. ברור שהילד הזה יהיה אנטי־ישראלי ופרו־פלסטיני בעוד 15 שנה, ותפגוש אותו בפשיעה ובסמים".

הזירה השלישית היא החינוך. כ־30 אחוז מצעירי המגזר לא מסיימים י"ב, ומקרב אלה שכן זוכים בתעודת בגרות, רק כ־15 אחוז מגיעים לאקדמיה. "לבוגרי תיכון אין מה לעשות. הם לא מתגייסים בגלל התנגדות החברה הערבית, וגם בשירות הלאומי הם לא משתלבים. המדינה צריכה לייצר להם שירות אזרחי. שיתעסקו בבטיחות בדרכים, בכיבוי אש, במד"א ובפיתוח שכונות. אחרי שנתיים של פעילות כזאת, שתהיה משולבת בחברה היהודית, הם ילמדו אנגלית ועברית ויהיו במקום אחר לגמרי"

.אל־הוזייל עצמו השלים כאמור את בחינות הבגרות בשירותו הצבאי, ומאוחר יותר, כקצין, למד קרימינולוגיה במכללת ספיר. מאז, הוא אומר, נושא האסירים קרוב לליבו. היום הוא מרצה בבתי הכלא לאסירים על שיקום ועל בניית חיים חדשים, ומוביל עמותה שמסייעת להם בתום מאסרם.

"כשניגשים לטפל באוכלוסייה הבדואית צריך להבין שיש פה הרבה מקרים של נוער בסיכון", הוא אומר. "ברהט יש 1,500 צעירים שמוגדרים נוער בסיכון, עם תיקים פתוחים במשטרה. במקום למהר לשים אותם בכלא, שילמדו להיות פושעים מוצלחים יותר, היה צריך להקים מכינה שתיתן להם את הנדרש כדי להפוך לאזרחים פרודוקטיביים. אתה יודע שעלות של כל אסיר בישראל מסתכמת בקרוב ל־240 אלף שקל בשנה? את הסכום הזה אפשר להשקיע כדי להצמיח את האנשים, ולא לקבע את מצבם הגרוע.

"בין 800 ל־1,000 בדואים יושבים היום בכלא הישראלי. לרהט לבדה יש כ־200 אסירים. צריך לטפל בהם ולהחזיר אותם למוטב. אנחנו בעמותה הבנו שהיציאה מהכלא היא נקודת תורפה: האסירים יוצאים בחזרה לחובות הכספיים שלהם, אין להם מקצוע, ומתנוססת עליהם תווית שלילית שמונעת מהם להתקבל לעבודה. במילים אחרות, דוחקים את האסיר המשוחרר לחזור לעולם הפשע. החלטתי יחד עם שותפים לבנות מרכז לשיקום האסיר, שיכין אותו לשחרור עוד כשהוא בכלא. תהיה קרן של כספים שתעזור להם לסגור חובות ישנים כדי להתחיל את החיים בצורה נקייה, ויינתנו להם הכשרות מקצועיות. אנחנו מקיימים עכשיו מגעים כדי לקדם חקיקה שתפטור אסירים משוחררים מתשלום מיסים למשך שנה לפחות, כדי להקל עליהם מבחינה פיננסית. אנחנו עובדים עם עמותת קאמבק ואני בקשר עם ח"כ אלמוג כהן מעוצמה יהודית, איש משטרה לשעבר וממייסדי הוועד להצלת הנגב, כדי להוביל מהלכים".לסיום הפגישה אני מנסה להוציא ממנו אמירה אופטימית, אך זה לא קל. אל־הוזייל שב ואומר שהוא מרגיש בודד במערכה, ושהמדינה שהוא נלחם למענה מתחזקת דווקא את הגורמים שלא רוצים בקיומה. "אנחנו, משרתי הצבא, נמצאים בין הפטיש לסדן. לא עוזרים לנו להשתלב במוקדי הכוח בחברה הבדואית, ומנגד נותנים תפקידים למי שמניפים את דגל פלסטין. אנחנו צריכים להסתכל על העתיד ולשאול את עצמנו איפה אנחנו רוצים לראות את הערבים בכלל והבדואים במדינת ישראל. כרגע המצב לא טוב".