“והיום אני כבר לא בטוח אם אני זוכר את אבא שלי מהמציאות או מהתמונות והסיפורים. אבל מאוד מאוד חשוב לי להכיר אותו".
(מתוך “אבא רק לשלוש שנים")
“אני לא הסיפור פה. הסיפור הוא הילדים והיתמות שלהם", אומרת עפרה תם־רוזנר־בן־יעקב, כשאנחנו מתיישבות בבית הקפה הקטן. כאלמנה, זה היה מבחינתי משפט מאוד לא צפוי. אומנם יש לי הרבה מה לומר על הילדים שלי, ומן הסתם אם אתראיין בעצמי אגלה שבסופו של דבר דיברתי עליהם לא מעט במהלך הריאיון. אבל לכתחילה, לי אישית ברור תמיד שנושא השיחה הוא אני. שהיא עוסקת בי ובהתמודדותי האישית.
אבל רוזנר, ילידת 1958, תושבת הרצליה, היא אלמנה עם פז״ם ארוך הרבה יותר משלי. נפגשנו לשיח נשים, וכל הקווים המשיקים צצו. שתינו התאלמנו צעירות, שתינו מגדלות יתומים ושתינו הוצאנו לאור ספר בעקבות האירוע הטרגי שנפל בחלקנו. אבל נקודת המבט שלה אחרת משלי. כמעט שלושים שנה אחרי מות בעלה, היא רואה בעצמה פה ליתמות ילדיה: היא באה להציג את נקודת מבטם על חיים לצד אבא חסר. האלמנוּת, מבחינתה, אינה המוטיב המרכזי.
אני פותחת את הספר המתוק שכתבה, ״אבא רק לשלוש שנים״ (הוצאת דרורים). הוא נראה כמו ספר ילדים עם כריכה צבעונית, שמאוירים עליה אמא ושני ילדים הנושאים עיניים לשמיים. לאחר רגע קל של מבוכה על כך שהמיקוד שלי כאלמנה אינו ילדיי, אני מוקסמת: עוברת עמוד אחר עמוד בספר, קוראת כל פרק ומתבוננת באיורים הצבעוניים שאייר דודי שמאי, שממחישים כל כך את הכתוב. אני מחייכת ומתרגשת לגלות שאני מזהה את הסיטואציות המוזכרות בו. היא כתבה את הספר, אך הוא היה יכול להיכתב בידי כל אמא ליתומים. כשהגעתי הביתה והנחתי את הספר על השולחן, אחת הבנות שלי פתחה אותו, עיינה בו וחייכה לעצמה. כששאלתי מה הצחיק אותה, היא השיבה: “זה בול אנחנו".
לקט שכחה ופאה
“הילדים שלי היו קטנים מאוד כשהתאלמנתי, וזה קרה לפני הרבה מאוד זמן. היום אני מסתכלת על הדברים הרבה יותר מרחוק", אומרת רוזנר. לפני שלושים שנה, לאחר מאבק ארוך במחלה קשה, נפטר בעלה, פסח רוזנר. היא נותרה לבדה עם שני בנים קטנטנים בני שנתיים ושלוש, מיכאל ונדב. “הוא אפילו לא הספיק את החלאקה", נזכרת עפרה תוך כדי שיחה. במבט נבוך לתוך עיניה אני מעלה בכאב את זיכרון האירוע שזכינו לחגוג לפני הירצחו של רזיאל.
מה היה לך הכי קשה בהתחלה?
“הקושי היה לקבל את העובדה שכל החיים שתכננתי כשנישאתי, כל החלומות שטווינו בעלי ואני, התנפצו, ועכשיו אני מתחילה חיים חדשים. חיים שמטבע הדברים מורידים אותי לשוליים החברתיים, אלה שהתורה אומרת שצריך להשאיר להם ‘לקט, שכחה ופאה‘.
“ומילא אני, אבל יש לי שני ילדים, תינוקות ממש, שאין מצב שאתן להם להרגיש מסכנים בשום צורה. ההחלטה הכי ברורה שקיבלתי היא שפרויקט החיים שלי הוא לתת לילדיי כל מה שאני יכולה כדי למזער את משא היתמות שלהם.
"אחרי אספות הורים הייתי נסערת ולא ידעתי את נפשי. שאלתי את עצמי את מי פה צריך לחנך – את הילדים או את המורים. הייתי נוסעת עם האוטו מסביב לבית שעות, רק כדי שאצליח להירגע ושהילדים שלי לא יראו על הפנים שלי שבכיתי בגללם, בגלל סביבתם האטומה"
“זה לא היה פשוט. לפעמים, כאמא ליתומים קטנטנים, אפילו לא ידעתי באילו מילים להשתמש כדי לענות להם על השאלות במהלך החיפוש המתמיד אחרי האב שנטש אותם, ואיך להשיב לטענות שלהם כלפי מי שלקח אותו. היו פעמים שממש אמרתי לעצמי שאני לא מסוגלת יותר, ומצאתי את עצמי הולכת לקבר שלו".
כעסת?
“בטח. כעסתי עליו. הייתי יושבת ליד הקבר שלו ולא מפסיקה לבכות. דורשת ממנו וגם מהקב"ה, אבי היתומים, שיעשו מלמעלה את חלקם ותפקידם במעשה המרכבה של חינוך הבנים שלנו, כי לבד אני כבר לא יכולה".
ממה הכי חששת?
“האמת שלא חששתי. היה ברור לי שהנחישות שלי לתת גב איתן לילדים היא הכוח המניע אותי, ושלעולם לא אדרוך על מפתן דלתו של קו העוני. לא בדיוק ידעתי איך עושים את זה, אבל הייתי נחושה לעולם לא להיות שם. עם זאת, מהר מאוד הבנתי שאני, לא כמו אלמנות חללי צה"ל ופעולות האיבה, משתייכת לסוג האלמנות שהמדינה פחות מתייחסת אליהן או מפנה אליהן משאבים. הרגשתי שזה לא הוגן, ואם היה לי פנאי הייתי מקימה זעקת מחאה. אך בנסיבות האלה גיליתי שלסמוך על עצמי זה הכוח הכי חזק שקיים. כמובן, השלכתי יהבי על אבינו שבשמיים. האמנתי ועודני מאמינה שיש לו משאבים ובעיקר רצון, הרבה יותר מאשר לביטוח לאומי.
“בנושא הכלכלי הרגשתי ממש השגחה צמודה. כשהגעתי למצב שאני זקוקה למשהו מעבר ליכולת הרגילה שלי, הייתי מקבלת אותו פתאום באופן שהגדרתי בתור נס. עול הפרנסה הכבד אומנם תמיד היה עליי, אבל מעולם לא הרגשתי מחסור".
ההנעה הפנימית החזקה של עפרה הביאה אותה לתפקידים בכירים בשירות המדינה. תפקידה האחרון היה מבקרת מערכת בתי המשפט. מעניין האם ההתפתחות המקצועית הזאת הייתה מתרחשת אם לא הייתה מתאלמנת, ונדרשת לפרנס את משפחתה לבד.
שובב כמוהם
כמה שנים לאחר שהתאלמנה נוספה גם ההתמודדות המורכבת עם מסגרות החינוך. אני שואלת אם היא מרגישה שקיבלה את העזרה הנדרשת מבית הספר שהבנים למדו בו. “אני כמעט לא יכולה לומר שעזרו", היא עונה. "אני מניחה שאולי היה רצון ברמה העקרונית, אבל לא הייתה בכלל הבנה של מה זה ילד יתום ומה הרגישות הנדרשת. הילדים שלי היו תלמידים טובים, אם כי עשו חיים לא קלים למורים, שכאמור לא ידעו להכיל אותם. בכל פעם, כשהייתי מגיעה לאספות ההורים, המורים היו מטיחים בי בלי הרבה טקט, בלשון המעטה, את כל הקשיים שלהם מול הילדים שלי. בלי לנסות להכיל ברגישות המתבקשת את המציאות המורכבת שהילדים ואני חיים בה.
“כמי שגדלה כחנונית טיפוסית, לא הכרתי מציאות שבה בית הספר הוא מקום שמקבלים בו ביקורת שלילית. לא הכרתי מציאות של אמא שחוזרת מבית הספר ומאוכזבת מהתייחסות המסגרת החינוכית לילדים שקצת יותר מורכב להם. זה הכאיב לי מאוד, כי הייתי בטוחה שאם בעלי היה חי דברים היו נראים אחרת".
ההתמודדות שלו הייתה אחרת?
“אילו פסח היה איתנו, הילדים שלי היו מתנהגים אחרת. ילד יתום סוחב איתו מצוקות שבאות לפעמים לידי ביטוי בהכעסת הסביבה, ובכלל זה את המורים. בסוף אני בטוחה שזה היה אחרת, כי אבא שלהם היה מבין אותם יותר ממני. הוא לא נמנה עם התלמידים החנונים והיה יכול להזדהות יותר ולהכיל את השובבות הזו שלהם. הוא בוודאי היה יודע לקבל את הביקורת על התנהגות הבנים שלי, וגם איך להגיב למורים על כך. ככל הנראה התגובה הרגשית שלי הייתה אחרת אילו הייתי לצידו, כי הוא היה מכניס גם אותי לפרופורציה, ביחס למורים, וגם ביחס להתנהגות הילדים.
“אני זוכרת שאחרי אספות הורים כאלה הייתי נסערת ולא ידעתי את נפשי. שאלתי את עצמי את מי פה צריך לחנך – את הילדים או את המורים. הייתי נוסעת עם האוטו מסביב לבית שעות, רק כדי שאצליח להירגע ושהילדים שלי לא יראו על הפנים שלי שבכיתי בגללם, בגלל סביבתם האטומה. ואולי בעצם בכיתי בגללי".
היום, היא מוסיפה, הילדים כבר בוגרים ונשואים: הם הורים לילדים בעצמם, והיא כבר פטורה מאספות הורים, “אבל הקושי הזה נשאר צרוב עמוק אצלי".
אסון ארוך
כשאני מקשיבה בבית להקלטת השיחה ביני ובין עפרה, אני שמה לב שיותר משהקשבתי למה שהיה לה לספר מצאתי את עצמי משתפת. מגלה לה לא מעט, מתארת סיפורים וחוויות אימהיות שהיו כמעט זהות לאלו שלה.
אחרי כל כך הרבה שנים, מה גרם לך לכתוב את הספר?
“זה התחיל ממחברת שהייתה לי, שבה כמו כל אמא טובה אספתי את האמירות הנחמדות שילדים צעירים מנפיקים. מטבע הדברים, חלק גדול מהאמירות היו פנינים שהתייחסו למצבם המיוחד. לדוגמה, כששאלתי אותם ‘נכון שזה שאבא נפטר זה אסון גדול?‘, ענה לי אחד הילדים שזה לא אסון גדול אלא אסון ארוך. כי זה שאבא מת זה להרבה מאוד זמן, ובעצם לכל החיים. המילים האלה היו בעיניי פלא. איך ילד כל כך קטן פשוט תיאר במשפט מחץ אחד את כל תחושותיו.
“בשלב מסוים, כשהמחברת הכילה דפים רבים והבנתי שיש לי ביד הרבה חומר מעניין, החלטתי לערוך אותו ואולי להפוך אותו לספר. טיוטת הספר עברה לעיונו של ד"ר אהרון פלשמן, מבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן־גוריון, והוא קרא אותו, התפעל והחליט להפוך אותו לספר חובה בקורס שלו".
על גב הספר מופיעה המלצתו של ד"ר פלשמן: ״‘אבא רק לשלוש שנים‘ הוא תעודה נפשית בעלת חשיבות גדולה ביותר", הוא כתב שם. "בעיניי הספר הוא נכס לאומי שאין לו אח ורע בספרות העברית. הוא מרכך במעט את הבדידות הנפשית של היתומים הנגרמת מתחושה שעולמם אינו מובן לאיש״.
"היה ברור לי שלעולם לא אדרוך על מפתן דלתו של קו העוני. לא בדיוק ידעתי איך עושים את זה, מהר מאוד הבנתי שאני, לא כמו אלמנות חללי צה"ל ופעולות האיבה, משתייכת לסוג האלמנות שהמדינה פחות מתייחסת אליהן"
רוזנר הופתעה והתרגשה מאוד מהדברים, לדבריה, “ואז הבנתי שזו אינה בחירה שלי, אלא חובה מוסרית להוציא אותו לאור. חובתי להנגיש את עולם היתמות לאנשים הרגילים, ובעיקר למי שבא במגע עם יתומים במסגרות החינוך. מהחוויה האישית שלי הבנתי שעולם היתמות הוא עולם שהאנשים ‘הרגילים‘ פשוט לא רואים, או מעדיפים שלא לראות. מבחינתם מדובר בילדים בלי אב, וזהו.
“הבנתי שצריך להנגיש לעולם את המצוקות של היתומים, שקיימות בחיי היומיום שלהם, בדברים הקטנים, שמי שלא חווה אותם אפילו לא מעלה בדעתו שהם קיימים. בחרתי לספר שם קצת פרובוקטיבי שמבטא את הטענה הבסיסית כלפי האובדן. כי אבא צריך להיות קיים עבור ילד למשך הרבה יותר משלוש שנים.
“הסיפורים המסופרים בספר מתארים חוויות מעולמם הפנימי של הילדים שלי כשהיו קטנים. לא פעם הם שאלו את עצמם אם הם באמת מכירים את אבא או שהם עושים את עצמם. לא פעם, כדי להרגיש שגם להם יש אבא, הם היו לובשים את החולצות הענקיות שלו וכאילו מקבלים ממנו חיבוק. לפעמים אפילו הייתי שומעת אותם תוהים בקול איך מסתדרים עם שני הורים. למי אמורים לפנות במצב המוזר הזה שבו יש בבית שני הורים".
משחק בסכנין
הספר לא רק מתאר במדויק ובאופן המשלב בין הומור לכאב את תחושת אובדן האב, אלא מעלה גם שאלות שמעסיקות ילדים. כמו, בן כמה אבא עכשיו – האם הגיל מתקדם עם השנים או נעצר ביום המוות? או פנטזיות שעולות להם, כמו לבוא הביתה ופתאום למצוא אותו יושב על הכורסה ומחייך. הוא מביא גם את דרך ההתבוננות של הילדים על עולם המבוגרים, שבעיניהם עושים דרמה מכל דבר.
בספר שלך את מספרת על הילדים שהשתעשעו בחישובי הרווחים שלהם מהיתמות. גם את מרגישה שהיו לך ״רווחים״?
“ההכרח לעשות דברים הביא אותי למחוזות שאילולא הצורך לא הייתי מגיעה אליהם. הדבר הראשון שעשיתי היה לנהוג, כי עכשיו אין מי שיעשה זאת עבורי. בהמשך, כשהבנתי שאני זאת שצריכה לנהל את כלכלת הבית ואת התחזוקה שלו, למדתי לעשות זאת. מי היה מאמין שהיום אני יודעת לעשות שפכטל לקירות. כל זה בפן המעשי, אבל הרווח הכי גדול שלי הוא החיבור להשם. העובדה שהרגשתי שיש לי אוזן קשבת אצל בורא עולם שדואג לי באופן אישי ושבקשותיי מתקבלות אצלו באהדה, שמדי פעם אני מקבלת ממנו מתנות אפילו בלי לבקש. אולי פה המקום לומר תודה על פעמים שקיבלתי את זה כמובן מאליו".
אני מקשיבה, נושמת נשימת הזדהות עמוקה מאוד וממשיכה.
כאלמנה, מה היו החששות שלך לגבי הילדים בשל חוסר בדמות אב?
“כאמא ידעתי שילדים לומדים ערכים ומפנימים אותם בעיקר מדוגמה אישית של הדמויות החשובות בחייהם, והדבר שהכי הטריד אותי זה שהם לא ראו בבית מערכת זוגית. ערכי נתינה וכבוד בין בני זוג היו עבורם ערכים תיאורטיים, ולא ידעתי איך יצליחו לבנות זוגיות בלי שראו בחיי היומיום התנהלות זוגית.
"לכן מדי פעם הייתי אומרת להם ‘אבא היה עושה כך וכך‘. זה לא החליף את הדוגמה האישית, אבל נתן כיוון של מה נכון לעשות בנסיבות מסוימות. לא פעם קרה בבגרותם של בניי, שמצאתי את עצמי מלמדת אותם דברים בסיסיים שאילו אביהם היה נוכח בחייהם כבן זוג לאמא שלהם, לא היה צורך ללמד אותם".
בואי נדבר עלייך, מה היו הקשיים הכי גדולים מבחינתך כאלמנה?
“חוץ מחיי היומיום שכל המשא שלהם היה עליי, הקושי הגדול היה בקבלת החלטות בשביל הילדים, כמו בחירת מוסדות החינוך הנכונים. קושי נוסף היה האירועים המשמחים בחיי הילדים, כמו בר מצווה וחתונה. לשמוח בשמחת הילדים לבד, או עם מישהו שרק מציץ מלמעלה, זו מערבולת רגשית לא פשוטה. אין דרך לייפות את זה. עשיתי את הכול בשמחה וכמו שצריך, אבל הקושי הרגשי על החוסר מעולם לא דעך". לפני כשנתיים, כשילדיה כבר בוגרים, נישאה רוזנר בשנית.
איך עברת איתם את גיל ההתבגרות?
“לדעתי בתקופה הזאת היעדר האב היה חזק יותר, כי הם בנים, ואני כאמא די חנונית, לא ידעתי להבין את הצרכים שלהם. למשל, פעם אחת הם ביקשו לנסוע למשחק כדורגל שמתקיים בעיר סכנין. אני נבהלתי וסירבתי לאפשר להם לנסוע. בעיניים שלי לנסוע למקום רחוק כל כך בשביל משחק כדורגל היה בעיקר מסוכן ולא ראיתי את הצורך הגדול שלהם.
“לא הבנתי כמה חשוב לבנים לנסוע לעודד את הקבוצה האהובה עליהם. ואז כשהם אמרו ‘רק שתדעי שאבא בטוח היה מרשה ואפילו היה בא איתנו‘, הבנתי כמה חסר לי אבא שלהם, שיביא את הצד האחר ויהיה גורם מאזן, שיכניס אותי להלך מחשבה גברי כזה שרק בנים יכולים להבין".
עידוד נשיאותי
איך הייתה מרגישה עפרה של לפני שלושים שנה לגבי הספר שכתבת?
“האמת היא שבשנה הראשונה לא בטוח שהייתי פותחת אותו, כי הכאב שלי הספיק לי ולהיכנס לעולמם של יתומים אחרים היה מעבר לכוחותיי. אבל בשנה השנייה כנראה הייתי מציצה מתוך סקרנות, ונשבית בדיוק של המצבים, בעולם המחשבות של הילדים הללו ומן הסתם תוהה אם גם ילדיי חושבים כך.
“אני בטוחה שזה היה פותח שיח אחר בבית. הייתי מביטה בהשתאות על תפיסת היתמות האחרת של הילדים. נראה לי שהייתי גם מתפוצצת מצחוק על הרעיונות שלהם, כמו חישוב רווחי היתמות ומה נחסך מהם בזכותה. הייתי בהחלט יוצאת מחוזקת, מבינה שהיתמות לא חייבת להיות מרכז עולמם, והגישה שלהם לעולם היא הקובעת".
בשבוע הספר שעבר התקיים במשכנו של נשיא המדינה טקס בשיתוף מרכז חיבה, ועפרה זכתה לתת לנשיא יצחק הרצוג עותק של הספר עם הקדשה. לאחר כמה חודשים היא הופתעה לקבל טלפון מלשכת הנשיא, בבקשה לקבל את כתובתה כי הרצוג מעוניין לשלוח לה מכתב. “המכתב מהנשיא ריגש אותי עד דמעות. הוא עיין בספר וכתב ש‘אין ספק כי יש בו תרומה חשובה להכרת נושא כאוב מאין כמוהו‘. זה חיזק אצלי את ההבנה שיש שליחות בהפצה שלו".
למי הכי היית רוצה שהספר יגיע?
“החלום שלי שהוא יגיע לכל בית בישראל, כי גם מי שהיתמות רחוקה ממנו ואין הרבה כאלה במדינה, חשוב שיכיר את המציאות הזו בשם הערבות ההדדית. יתמות יכולה לקרות לכל ילד, כי כפי שהיו אומרים לי ילדיי, המחלות אינן בוחרות בילד מסוים כדי להרוג את אבא שלו. אבל הכי הייתי רוצה שהספר יגיע לחדרי המורים בכל בית ספר, כדי שכל המורים יעיינו בו, ואז אולי יבינו שתפקוד תקין אינו תמונה אמיתית למתחולל בעולמו של הילד, ויצליחו להכיל גם את הפעמים שההתנהגות אינה עולה בקנה אחד עם הציפיות".
כשנפרדנו לבסוף בחיבוק, רוזנר שיתפה במשפט הקולע שבו חברתה, פסיכולוגית קלינית בעלת ותק, הגדירה את היצירה שלה: ״כתבת ספר קטן על ילדים קטנים, קראתי ספר גדול על אישה גדולה״.
