הפגנות ענק, צעדות מחאה, חסימת כבישים ראשיים, משיכת כספים, חרם כלכלי ואפילו איומים בשימוש בנשק: להתנגדות האזרחית שמפגיני שמאל מבקשים לקדם היום במחאה על הרפורמה החוקתית המתגבשת, יש מגוון דרכי התבטאות. מחאת השמאל מכוונת נגד מהלכים דמוקרטיים כשרים המתחוללים בכנסת, אף שממש לא נשקף איום על אורח חייהם של המוחים, אך מוביליה בהחלט יכולים להצביע על שורת מחאות בעבר – נגד פינוי ימית, הנסיגה מרמת הגולן, הסכמי אוסלו וחורבן גוש קטיף – שהשתמשו או איימו להשתמש באותן השיטות והדרכים. חזרנו אל האנשים שהיו מעורבים במחאות הללו, כדי להבין כיצד פעלו, מה הניע אותם ומה הם חושבים על המחאה שמתעוררת היום משמאל.
הרב ישראל אריאל – רב העיר ימית בימי הנסיגה מסיני – הגיב לגזרת הפינוי גם באופן השלו ביותר שאפשר, כשחיבר "תפילה לשלום ימית", אבל לצד זאת הוא גם קרא לחיילים לסרב פקודה. "הפקודה אינה מטרה אלא אמצעי להשגת מטרה נעלה הימנה. המטרה היא הגנת המולדת וביטחון העם", הסביר בכינוס של התושבים וכלי התקשורת במתנ"ס ימית, לאחר שקריאתו לסירוב פקודה שודרה ברדיו. הרב של ימית גם הוסיף, לפי עדות אחיו הרב יעקב אריאל: "אני מוכן לנשק את ידיו של החייל שיגרש אותי מכאן, למרות שאני חושב שהמעשה שגוי, ועליי למנוע ממנו את המעשה. אני מתנגד למעשה, אך לא לעושה. את העושה אני חייב לאהוב". בגין דבריו הוא נעצר בחשד להמרדה.
עשור לאחר מכן, בימי ממשלת רבין השנייה, היו שני איומים בולטים שהימין (בעיקר) יצא נגדם: ההסכמים עם אש"ף שהביאו להקמת הרשות הפלסטינית, ושיחות השלום עם חאפז אל־אסד, רודן סוריה, שחתרו לנסיגה ישראלית מרמת הגולן. ח"כ לשעבר משה פייגלין, שהיה בן שלושים בעת כינונה של הממשלה ההיא, הקים והוביל בימי אוסלו את תנועת "זו ארצנו", שערכה פעולות מרי אזרחי בלתי אלים במחאה על ההסכמים, ובכלל זה הפגנות וחסימת כבישים. פייגלין נעצר, הואשם והורשע בהתקהלות אסורה ולאחר מכן גם בהמרדה.
המאבק על רמת הגולן באותן השנים ממש זכור משום מה כרגוע יותר, אבל גם הוא כלל קריאות למערכה עיקשת נגד הפינוי שתכנן רבין. זאביק גרינפלד, תושב נווה־אטי"ב וממפעילי אתר החרמון, קיים צעדת מחאה מיישובו ועד משרד ראש הממשלה בירושלים, ואיים – ולא רק הוא – בהתבצרות ובמלחמה נגד כוחות הפינוי, אם יישלחו לביתו. "זה ייגמר בשפיכות דמים", אמר ליוסי ורטר בעיתון חדשות באפריל 1993. ורטר השתכנע: "שימוש בנשק אינו נחשב מילה גסה בטרמינולוגיה המקומית", הוא כתב. "גם לא התבצרות בבונקרים ובמבנים בעזרת מטעני נפץ, גם לא פיצוץ שדות מוקשים, גם לא התאבדויות. אפילו אם רק חלק קטן מהנבואות יגשים את עצמו, יהיה שמח".
מסירת רמת הגולן לסורים לא יצאה אל הפועל, אבל פירות אוסלו הביאו לנטישת גוש קטיף ולגירוש אלפי יהודים מחבל עזה ומצפון השומרון ב־2005. ח"כ דאז פרופ' אריה אלדד היה מראשי המוחים נגד תוכנית ההתנתקות, בכנסת ובשטח. מלבד השתתפות בהפגנות ובצעדות הוא גם העביר את ביתו ליישוב שא־נור, קרא למרי אזרחי באמצעות שביתות והטיף לסירוב פקודה. "אנחנו נעצור את המדינה", אמר בנאום בנווה־דקלים באפריל 2005. "אני מחכה לעובדי הציבור במדינת ישראל שיגידו: אנחנו לא נהיה ברגים במכונת ההרס הזאת. אני רוצה לראות מרי אזרחי. קרבים הימים שמי שלא ילך לכלא, יראה בזה אות קלון. לנכדים שלכם תצטרכו לומר: אני ישבתי בכלא בשביל ארץ ישראל ועם ישראל. זאת תהיה מדליה".
ככל שהתקדמה תוכנית ההתנתקות, המחאה ירדה מהכנסת אל השטח. המונים הגיעו לכפר־מימון, בשאיפה לצעוד משם לגוש קטיף; כוחות הביטחון צרו עליהם ואיימו לפתוח באש חיה לעבר המפגינים, אם יפרצו את הגדרות ויצאו לעבר רצועת עזה. בסופו של דבר נכנעו מובילי המאבק, מועצת יש"ע ו"המטה העולמי להצלת העם והארץ", וההמונים התפזרו.
שי מלכה, תלמיד ישיבת הסדר בן עשרים, היה בין המוחים שסירבו לוותר. הוא קידם פעילות מרי אזרחי בלתי אלים והוביל חסימה המונית של כבישים במטרה לשבש את החיים במדינה, בשעה שתוכנית ההתנתקות מתממשת. מלכה עצמו לא השתתף במחאה בשלב הזה: הוא נעצר למשך ארבעה חודשים, ולאחר מכן גם הורשע (בערעור) בהמרדה ובהפרת סדר.
מה הרב ישראל אריאל, משה פייגלין, זאביק גרינפלד, אריה אלדד ושי מלכה חושבים היום על המחאה המתפתחת בשמאל? גם אם סיבותיה אינן מוצדקות לתפיסתם, האם שיטותיה ראויות בעיניהם? והאם גם כעת, ממרחק הזמן, הם עומדים מאחורי מה שעשו לפני שנים?
הרב ישראל אריאל: "אלה אנשים שהפסידו בבחירות ורוצים את השלטון. לא דומה למאבקים שלנו בימין"
משה פייגלין: "מי שידו קלה על ההדק, שמדבר על אלימות, לא מחכה לשום דיון ושיח"
זאביק גרינפלד: "היום זו לא מלחמה על הבית. זו מלחמה על כוח ופוליטיקה מסריחה"
אריה אלדד: "הצעדים שלהם לגיטימיים ברמה הדמוקרטית, אבל הם צריכים להסכים לשלם את המחיר"
שי מלכה: "הרגשתי את מלא כובד משקלה של המערכת המשפטית שדורסת אותי"
